עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > שירה > שירה עברית
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
"תור הזהב" של השירה העברית בספרד. בתקופה זו פעלו עשרות משוררים יהודיים. ארבעת הגדולים והידועים הם שמואל הנגיד, שלמה אבן-גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי. השירה משקפת את עולם התרבות שיהודי ספרד היו חלק ממנו ואת האידיאלים האסתטיים שהיו מקובלים באותה תקופה. שירי האהבה שכתבו מכונים "שירי חשק".



מודל היופי הנחשק בשירת ספרד
מחברת: עליזה מנדל


שירת החול העברית בספרד הופיעה באמצע המאה העשירית ומיזגה בתוכה יסודות מהמקרא ומהשירה הערבית. תקופה זו ארכה מאה וחמישים שנה והיא מכונה "תור הזהב" של השירה העברית בספרד המוסלמית. בתקופה זו פעלו עשרות משוררים יהודיים. ארבעת הגדולים והידועים הם שמואל הנגיד, שלמה אבן-גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי. באמצע המאה השתים עשרה, אחרי חורבן קהילות ספרד, עברה השירה העברית לספרד הנוצרית ושם התקיימה עד סוף המאה החמש-עשרה, עד קרוב לגירוש ספרד.

השירה משקפת את עולם התרבות שיהודי ספרד היו חלק ממנו ואת האידיאלים האסתטיים שהיו מקובלים באותה תקופה.

השירים נכתבו על פי כללים פואטיים נוקשים שהכתיבו את התכנים והצורות.

אבן עזרא כותב בספרו "שירת ישראל" ('כתאב אלמחאצרה') שהטוב שבשירים הוא הכוזב שבהם – "מיטב השיר כזבו". הוא משווה את השירה לציור, והכוונה היא שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון. בשירה ובציור מבטא האמן את האידיאל האסתטי בעזרת דימויים. לדוגמא: כאשר המשורר מהלל פני איש או אישה הוא אומר שפניו או פניה מזהירים יותר מן השמש, או שרקותיה בדולח לח (לבנות), או שהוא אמיץ כארי וליבו רחב מני ים וכו'. כל אלו אינם אמת. המשורר והצייר משתמשים בצורות אומנותיות יפות לעיניים. הלשון הציורית, המושאלת, מכונה בימי הביניים "לבוש" או קישוט" והיא לב ליבו של השיר.
רוב הנושאים והמוטיביים נחשבו כשרים לשירה. מאות שירי משתה, שירי יין ושירי חשק נועזים שנכתבו על ידי משוררי ימי הביניים שהיו תלמידי חכמים והוגים לא עוררו שאלות מוסריות. כתיבת שיר נחשבה ל"ספורט", וככל שהשיר הרבה בחריזה, בדימויים מורכבים ועמד בקריטריונים של הסוג – כן היה משובח.

שירי האהבה שכתבו משוררי ימי הביניים מכונים "שירי חשק". במרכזם עומדים שמותיהם הבדויים של האהוב או האהובה.
שירי החשק כמו שירים אחרים כתובים על פי תבנית מקובלת שחוזרת על עצמה.
התאורים הנועזים והחושיים בשירים בנושא חשק, נחשבו כשרים מפני שתכליתם העיקרית היא השעשוע הפואטי.

משוררים שחיו בחצרות נדיבים, נהגו לקרוא משיריהם במהלך משתה היין ולהתחרות על המקום הראשון. במרכזם של שירי החשק נמצאים האהובה או האהוב. האהובה מכונה רעיה, צבייה או עופרה והאהוב מכונה עופר, צבי או דוד*:

שמואל הנגיד:

"אמת כי צבי לוקט ורדים בגנך,
אהבתיו לכן עלי תשלח חרונך"

ובשיר אחר שלו:

"אני אראך עופר וידיב לבבך.
בעיניו כעיניך לבבי מדיבות".

אבן גבירול:

"דודי אשר ליבי בעיניו החליא
איך העבדתני ואתה גואלי"

יהודה הלוי:

"פני אדום וצח לבבי לבבו
חמסי על צבי. נתנני שבי
בפרך ירד בי ולא נעתר לאח
קרביו נצרבו"

האהובה מתוארת ברוב השירים באותם מאפיינים ובהתנהגות דומה. היא שחרחורת או ג'ינג'ית, לחייה צחות ועיניה רושפות והיא מאיימת להמית את החושק. הוא מחזר אחריה נואשות והיא בד"כ אכזרית, דוחה את חיזוריו וברוב המקרים גם נודדת למרחקים ומנתקת מגע.

יהודה הלוי:

צבית חן שביתני בצביך
ופרך העבדתני בשביך
ומיום הנדוד בא בין שנינו,
דמות לא אמצאה נמשל ליופיך"

וכן:

"ליל גילתה אלי צביה נערה
חמת לחייה וצמת שערה
צהוב – כעין אודם בכסותו עלי
רקח בדולח לח תמונות תארה
דמתה כשמש בהעלותה תאדים
את ענני נשף בלהב זהרה"

יהודה הלוי מתפעל מיופיה של הנערה, והוא מפליג בשבחה וכמובן מגזים בתיאור תכונותיה ובהעצמת רגשותיו כלפיה:

"עפרה תכבס את בגדיה במי
דמעי ותשטחם לשמש זהרה,
לא שאלה מי העינות - עם שתי
עיני, ולא שמש ליפי תארה"

זהו שיר התפעלות מכובסת, שהמשורר ראה על שפת הנהר. הנערה, המכונה "עופרה" מכבסת את בגדיה במי דמעותיו של הדובר (דמעות של אושר, התפעלות או דמעות של צער שאין הוא יכול להשיגה) ומייבשת את הכביסה ביופיה, שכן הוא זוהר כשמש. היא לא זקוקה למי מעיינות – יש לה את דמעותיו של החושק וכן היא לא זקוקה לשמש – כשהיא כל כך יפה.
מוטיב אכזריותה של האהובה והתרחקותה מהחושק חוזר על עצמו:

וכך יהודה הלוי:

"לקראת חלל חישקך קרב החזיקי
ובאש נדוד האהבה הדליקי
מאסת בי, על כן תריקין לי חנית
ואני בנפשי אמאסה - הריקי!
רעית צבי, לא טוב היות דודך שבי -
קרבי ורכבי הנדוד הרחיקי
ערש דוי הפכי לערש תענוג -
ודבש וחלב אוהבך הניקי"

המוטיבים בשירי החשק קבועים: געגועים לאהובה שנדדה והתרחקה, אכזריותה, יופיה החודר והממית, חיזורים אחרי העופר – נער צעיר נאה שמגיש למשורר גביע יין במשתה וקורא לו "שתה מבין שפתי דם ענבים". הפנייה אינה מכוונת לנערה או לנער ספציפיים ואינה ביטוי לחוויה ביוגרפית כלשהי. מושאי החשק הם דמויות בדויות, סטריאוטיפיות המעידות בעיקר על אופיים המשעשע. השירים כולם נכנעים למוסכמות ומציירים את דמותם של החושק, הצבי והצבייה, האידיאליים:

פני הצבי או הצבייה מאירים כשמש ואף יותר מהם, השפתיים כחוט השני, פניו של הצבי לבנים וצחים, שערו שחור. שדי הצבייה רימונים או תפוחים שרוצים לקטפם, קומת הצבי דקה וגמישה, אבל הוא אכזרי, כשם שהיא אכזרית. בגופו הגמיש של הצבי שוכן לב אבן, עיניו חיצים המפילים חללים ושדי הצבייה הם חיצים או רמחים. גוף החושק נעשה מרוב צער דק כמותני הצבי, ובכלל הוא מתענה: גופו חלש והוא כמעט נעלם.

שירי החשק של משוררי ימי הביניים מצטיינים בחושניות. יותר מכך הם מצטיינים בוירטואוזיות לשונית: ביצירת צימודים, דימויים, תקבולות, חריזה ובשפע של רמזים מהמקרא.

חווית החושק בשיר אינה חוויה אותנטית. המשוררים מתייחסים לנושא כאל תרגיל ספרותי שבו הם מפליאים בהמצאותיהם הלשוניות ומתמסרים בחיוך לקונבנציות הספרותיות של ימיהם: כתיבת שירת חול בעברית וסגידה ליופייה של השפה.

* הציטוטים מתוך: ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס ירושלים 1959.

ביבליוגרפיה:
כותר: מודל היופי הנחשק בשירת ספרד
מחברת: מנדל, עליזה
תאריך: מאי 2004 , גליון 13
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הערות לפריט זה: 1. עליזה מנדל, מפקחת לביקור סדיר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית