|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עדות וקהילותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > אימפריאליזםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
טרוד מדי בשמירה על כסאו ובבלימת ההתערבות הצרפתית - על ידי השענות על גרמניה שהתנגדה לשאיפות פאריס - לא גילה מולאי חפיד התעניינות מיוחדת בנתיניו היהודיים; אם כי תחילה היה יסוד לחשוד בכוונותיו הטובות כפי שמעיד הרב יוסף משאש: "והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר "מוחמ"ד אוחמ"ו" שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר"א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, "אמהאוו"ש" ימ"ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ"ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא נחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגויים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס"ו לפ"ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י"ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ולחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פנים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה' הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ". לא לזמן רב. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, הפכו לבלתי נמנעת התערבות מעצמות אירופה, מה שעכב אותה היתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור; המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.
לאחר השלמת כיבוש אלג'יריה שהחל ב- 1830 ופרישת החסות על תוניסיה (1881), שאפה צרפת להרחיב את שליטתה על כל צפון אפריקה. יעד זה חייב אותה לנטרל את מעצמות אירופה האחרות שלהן היו גם כן אינטרסים במרוקו. הסכמים סודיים הוציאו מהמרוץ את אנגליה ואיטליה על ידי מתן פיצוי באפריקה השחורה ובלוב. עם ספרד היה ברור שצריך בבוא העת להתחלק בשלל, המכשול האחרון היתה גרמניה. ביסמארק ראה בעין יפה ההרפתקה הצרפתית באפריקה בתקווה שתשכיח מלבה את האזורים האבודים באלזאס-לורן. אולם הקיסר וילהלם השני התקנא במעצמות האחרות ורצה גם כן להקים לו אימפריה באפריקה. את התנגדותו לשאיפות הצרפתיות הוא בטא במסע מפורסם לתנז'ה בשנת 1905 בו הוא הציג את ארצו כערבה לעצמאות מרוקו. ההתנגשות בין שתי המדינות נמנעה בוויתורים צרפתיים לגרמניה במרכז אפריקה ותמורתן הסכימה ברלין להשתתף בועידת אלז'זיראס שהכירה רשמית "באינטרסים המיוחדים" של צרפת במרוקו. בתמורה ניתן לכל המעצמות להמשיך ולסחור באופן חופשי עם מרוקו במסגרת מדיניות "הדלת הפתוחה". הוסכם גם שמעצמות אירופה יסייעו לסולטאן לארגן מחדש את כלכלת ארצו. הצרפתים נטלו על עצמם ארגון מחדש של הצבא, המכס, הנמלים והנפקת המטבע המקומי. תנז'ה זכתה למעמד בינלאומי מיוחד. אולם משטר החסות הבינלאומית במקום לייעל ניהול המדינה, הכניס אנדרלמוסיה מוחלטת, ונוסף לכך נחשד המלך בעיני עמו בשיתוף פעולה עם הזרים. אי-השקט נמשך וצרפת ניצלה רציחות של כמה מתושביה כדי להשלים כיבוש כל מזרח המדינה הגובל באלג'יריה (1907). שנה לאחר מכן רצח שבעה פועלים צרפתיים שעסקו בבנית נמל קזאבלאנקה מסתיים בכיבוש העיר וכל האזור הפורה של עמק השאוויה. נחיתת הצבא הצרפתי בעיר שהיתה עוד עיירה קטנה, נותנת האות למעשי הרג, שוד, וביזה שנמשכו שלושה ימים ולא פסחו על המלאח. כל הבתים ובתי הכנסת נבזזו עד עדני החלונות. נשים ובנות נאנסו או נלקחו לשבי. עשרות נהרגו כ- 2000 יהודים מתוך 6000 שמנתה האוכלוסיה היהודית ברחו מהעיר ומצאו מקלט בראבאט, סטאת, מזאגאן והשאר היו ללא קורת-גג. כמה חודשים לאחר מכן גם המלאח של סטאת הותקף וניצל רק עם הגיעו של גדוד צרפתי. המלך שעלה לשלטון כדי להלחם בזרים היה חסר אונים וכל תקוותו היתה שגרמניה תתנגד להשתלטות הצרפתית, אבל בעיני עמו הוא איבד כל אמינות ונחשב לבוגד. בעיר מכנאס המורדים מכתרים מלך חדש מולאי אזין, והשבטים מתכנסים בעיר כדי לצעוד לעבר הבירה פאס. כרגיל בתקופות המהומות היהודים משמשים עד מהרה יעד נוח כאשר אין יכולת לפצח היעד המרכזי. יהודי מכנאס חיים בפחד מסוגרים בתוך המלאח בזכרם את מה שכבר עבר עליהם בשנת 1903. נשמע פעם נוספת את עדותו של הרב יוסף משאש המתאר את הלכי הרוח של הקהילה שלא יודעת לאן לפנות ושאינה מבינה המשמעות הגלובלית של המאורעות המטילים עליה את אימתם.
"ובימים ההם התחילו איזה משפחות פלשתים למעול מעל במלך, ומתחלה התאזר המלך עז וגבורה נגדם, בתחבולות שר צבאו נוצרי צרפתי, נקרא בשם ביזאנ"י, ואך המרד היה הולך וגדל עד כי גדל מאד, שכל שבטי הברברים הקרובים והרחוקים נעשו לאגודה אחת להלחם עם המלך, והמלך לא מצא און לו לשלוח צבאותיו להכניעם, רק לעמיד את חילו סביבות עיר מלכותו פא"ס הבירה להגן בעדה מפני אויב, ושאר הערים, כל אחת עמדה הכן להגן על עצמה מפני אויב, ואז רבו המהומות, בכל המקומות, ונשמו הדרכים, כי שבת עובר אורח, וביום י"ג לאדר, נקבצו רבבות פלשתים, ויבואו ברכב ובפרשים, לשלול ולבוז העיר עז לנו מכנא"ס יע"א, ותהי צעקה גדולה בעיר, ואת העיר סגרנו, והיהודים אנשי המלחמה עלו על החומה, עומדים הכן למלחמה ושאר העם בבתי כנסיות צועקים אל ה'.. העמידו עליו היהודים שומרים והכינו כלי מלחמה וצידה וכל דבר הצריך לימי המצור, וכל אחד הטמין את כספו ואת זהבו וכל חפציו ושטרותיו, במקום שלא תשורהו עין, וירבו בלמודים ובצומות וזעקות ותרועות ימים לילות, עם פזור צדקות לרוב. באחד בניסן, היתה מהומה גדולה בעיר, כי בא חיל ועצום של פלשתים, ויקיפו את העיר מסביב, וברגע שהיתה מתעוררת מלחמה גדולה, התחילו לנסוע לעיר פא"ס, כי נזעקו מהר לעזור לאחיהם הלוחמים עם חיל המלך, והיתה לנו הרוחה וכל הקהל בלב מלא פחד ומחשבות שונות, היו מכינים צרכי חג האביב, והודות לה' שלא חסרנו דבר, כי מעט מהערביים אוהבי שלום, היו מביאים לנו בהחבא כל דבר אוכל נפש עד פתח השער של האלמללא"ח, בשופע גדול, ובמחיר נמוך, גם העזים והתישים והרחלים, והיהודים פותחים דלת אחת, וקונים, ומכניסים, וסוגרים, וגם בימים ההם איש יהודי היה במכנא"ס ושמו מרדכי עטאר ישצ"ו, שהיה גדול ליהודים ודורש טוב לעמו, בכל לב ובכל נפש, והיתה לו ידיעה גדולה עם כמה ערביים ופלשתים, והיו מביאים לו אוכל נפש למכביר, והוא היה הקברניט הגדול בכל הסדרים והתקונים שנעשו בעיר. וביום א' בשבת שהוא ב' לחוה'מ, עמים נאספו לרבבות להכות את העיר חרם, ויצבאו על מדינת הגויים, ושר העיר בראותו כי אבדה ממנו כל תקוה, יש אומרים ברח, ויש אומרים הרג את עצמו, והפלשתים בצבאותיהם הרבים והעצומים נכנסו למדינת הגויים, ויהרגו וישללו ויבוזו, וקרוב לשלש מאות אוצרות וחנויות של יהודים מלאים סחורות מכל מין, היו לבז ולמשסה ולמאכולת אש, וילכו גם לחצר המלכות שיש בעיר, וישבו נשים ופלגשים ועבדים ושפחות, וכל הנמצא שם שללו ויבוזו, וילכו לדרכם, ובשעה תשיעית בלילה באו עוד, ועמהם כל צר ואויב מהרקים והפוחזים שכנינו הרעים יושבי המדינה, ובקול המולה נוראה באו כלם בקרדומות לנתוץ ולהרוס דלתות האלמללא"ח, ויהי חשך אפלה ומהומה גדולה, וכל הקהל מתגוללים בעפר ובטיט חוצות בשוקים וברחובות ומתחננים לאבינו שבשמים להושיענו מכף אויבינו ושונאינו, כמו שהושיע לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ותוקעים בשופרות ובי"ג מדות, והיהודים אנשי המלחמה, ממטירים על האויבים מעל החומה, אבנים גדולות ואש וגפרית בקנה השרפה, ושואלים עזרה מה' במר נפשם, ויעזרם ה' ויפלטם, ויפילו חללים הרבה משונאיהם, והנשארים נסו לנפשם, לא נשאר בהם עד אחד, ותהי תשועת ה' גדולה בלילה ההוא. ויהי ממחרת, ויבואו עוד האויבים כארבה לרוב, וכאשר פתחנו הס"ת ובירך הכהן ברכת התורה הראשונה, בביהכ"נ שהייתי אני הצעיר מתפלל בו, והייתי חזן, גם לפתע פתאם שאון גדול בעיר, והתחילה עוד המלחמה, ותכף נתפזרנו והנחנו הס"ת פתוח מרוב הבהלה, ובמרוצתי ברחוב נפל כדור עופרת לפני ברחוק כאמה אחת, לולי ה' שהיה לי, וחיש מהר נכנסתי לחורבה אחת, ונסתרתי שם, ועיני בוכיה ולבי רועד והומה, עד קרוב להצרים שאז שקטה המלחמה והאויב ברח כצל אחר שנפלו ממנו חללים, ומהיהודים מת בחור אחד צדיק וישר, כה"ר יהושע פאריינטי ז"ל, בה"ר יוסף י"ץ, ויקברוהו בבהלה, ובערב נתעוררה עוד המלחמה, ולא נמשכה רק כשעה אחת, גם בחצות הלילה היו איזה יריות משני הצדדים, ולמחר ביום ששי לחג הפסח, נגמר הבדיל והעופרת להאומנים היהודים להתיך כדורי שרפה והיו מחזרים על הפתחים לאסוף כפות ומזלגות וכל כלי בדיל ועופרת מבעלי הבתים, והודות לה', כי נמצא בעיר מאלו הכלים די והותר, והכינו את אשר יביאו לכל האויב כרטוסי"ם לאלפים, ובו ביום נאספו כל סרני פלשתים, והמליכו עליהם מלך חדש, זה שמו "מולא"י אזי"ן אחי המלך מולא"י חפי"ד, ואז התחילה הרוחה מעט, ובליל ז' ש"פ כשהתחלנו ללמוד הסדר הנהוג באו הרבה מעבדי המלך החדש רוכבי סוסים מזויינים אל האלמללא"ח, בשליחות המלך, לשלוח לו שני אנשים עברים צורפי זהב, כי רק היהודים הם היודעים המלאכה הזאת, כדי לעשות לו טבעת וחותם של זהב לחתום בו האגרות, ותכף הלכו עמהם שני יהודים, הר' שמואל עטייא, והר' שמואל פצ'יצ"א הי"ו, שכנינו, ועמהם הנגיד ה"ר יצחק תימשטית הי"ו, ואחר עמל רב ותלאה עצומה, הגיעו לחצר המלך, ולא נמצא אצלו זהב המספיק, והצורפים הנז', השלימו בנזמים אשר באזניהם, ובבקר השכם חזרו לביתם לשלום". לעדותו של הרב משאש יש אישור ממקור אחר והוא המכתב ששלח להנהלת כי"ח בפאריס מייסד בית הספר של אליאנס במכנאס, שנפתח כמה חודשים לפני כן, אהרון מויאל, יליד אלג'יריה: "מיד כאשר נודע לי על הסכנה, יעצתי ליהודים להתגונן. ידעתי שיש במלאח 200 רובים ו7000- או 8000 כדורים. וכך הוחלט לנהוג. חומשו כ- 150 גברים והוצבו על החומות ועל גגות הבתים ואתם כ- 50 בני שבט תולאל שעזרתם נקנתה בכסף רב. ... המורדים התדיינו ביניהם יממה שלמה בלי שנדע מה הם החליטו לעשות. רק ברדת הלילה ראינו אותם יוצאים מהמדינה עם הסוסים והפרדות ששללו ממחסני המח'זן. בשבע בערב התחלנו לשמוע בבירור מכות גרזן וקרדומות. הבינונו שהתחילו לבזוז את חנויות היהודים שבשכונת בזאזין הקרובה למלאח. למדנו לאחר המאורעות שאלה לא היו הברברים שהעדיפו לבלות הלילה מחוץ לעיר, אלא האספסוף העירוני שניצל המהומות לשוד וביזה. הבוזזים שדדו את הכל עד הדלתות ובלטות הרצפה בכל 300 החנויות. קהילת מכנאס האומללה נשדדה כליל ואיני יודע אם תצליח אי פעם להתאושש ממכה אנושה זו. הלילה עבר בחרדה גדולה. הוגבר מספר השומרים וכל הגברים התכנסו בבתי הכנסת לתפילה. מכל עבר התחילו לנהור ברברים לעיר כי הגיעה אליהם השמועה על הביזה וכל אחד בא עם גרזנים, קרדומות וחמורים כדי להוביל הביזה המקווה. לשמחתנו ערביי המדינה, מעודדים מדוגמת המלאח הספיקו לסגור את שערי העיר ולהציב שומרים על חומותיה. ואז התחיל משא ומתן עם המורדים על מינוי מלך חדש שינהל ממכנאס המלחמה נגד מולאי חפיד. אולם בעוד נמשכות השיחות הצליחו מספר ברברים להגיע עד לרגל חומות המלאח והתחילו לתקוף את בסיסם בקרדומים. היהודים שדחו ככל האפשר את פתיחת האש הבינו שהפעם אין עוד להתמהמה. היריה הראשונה נתנה האות למטר כללי. ששה מבין התוקפים נפגעו ונפלו על האדמה. האחרים החלו לברוח אבל במנוסתם נפגעו להם עוד כחצי תריסר לוחמים. לאחר הפוגה התחילה מחדש ההתקפה וכך עד רדת החשיכה. עם הלילה נפסקה הלחימה. לא אתאר את מצב המלאח בזמן הקרבות כי אין מלים לכך: נוסף על רעש היריות נשמעו צעקות השבר של הנשים והילדים ותפילות הגברים כי כל אלה שלא נלחמו התכנסו בבתי הכנסיות ופתחו באמירת הסליחות ובתקיעות השופר. ביום שלישי חזרו על עצמם אותם מראות של התקפות והדיפתן. נכבדי העיר חידשו המשא ומתן עם הברברים שהסכימו להניח לעיר אם יוכתר מלך חדש. בשעה ארבע אחר הצהרים הגיעה אלינו הידיעה אודות מינוי למלך של אחי מולאי חפיד, מולאי אזין שהיה אסור בעיר. אט אט החלו הברברים לפנות את העיר ויהודי מכנאס חגגו בבטחון יחסי את שני ימי פסח האחרונים. לתוקפים נגרמו אבידות אלו: כעשרים הרוגים ומספר לא ידוע של פצועים. אצל היהודים היו ארבעה פצועים שאחד מת מפצעיו וגם תולאלי אחד שילם בחייו". (דו"ח אהרון מויאל לאליאנס בפאריס) משתי העדויות עולה בבירור שההגנה העצמית היתה מאורגנת היטב. דאגו בזמן לנשק, תחמושת והכנת צידה' למקרה של מצור. נשכרו שומרים משבט שכן שהיה ידוע באהדתו (לכסף) היהודים. התקיימו אימונים; חולקו תפקידים ועמדות; נקבעו תורניות שמירה. כל זה הצריך ארגון ועל כל המערכה פיקד "רמטכ"ל" שלפי העדויות היה אחד מסוחרי העיר בקשר הדוק עם שבטי הברברים אליהם היה גם מוכר נשק: שמואל מרז'ן (מוריגון) אביו של אחד ממנהיגי הקהילה בדור הבא, יוסף מרז'ן. אולם השקט לא ארך זמן רב. מרוקו היתה כולה כמרקחת,בכל מקום פורצות מרידות נגד המלך שבאין ברירה ביקש את עזרת החיילים הצרפתים. גדוד של הצבא הצרפתי יצא מהגבול האלג'ירי בדרכו לפאס הנצורה. חיל המשלוח הגיע לסביבות מכנאס בתחילת יוני. הקהילה שלחה משלחת לבקש עזרה כי ההתקפה נגד המלאח היתה עלולה להתחדש בכל רגע. באין בעיר אף יהודי דובר צרפתית הוטל התפקיד על יהודי מפאס שהיה באותה עת בעיר, האדון דוד סולטאן. המפקד הצרפתי מבטיח לצעוד לקראת המלאח אבל עוד לא יצא לדרכו, קיבל הוראה לחוש לפאס בה הידרדר עוד יותר המצב. לאחר שהצליח להסיר המצור על פאס חוזר הכוח הצרפתי למכנאס ומכניע בקלות, הודות לתותחיו, את מגיני העיר. אבל במלאח אימה ופחד: הערבים טענו שרעש התותח היה לאות שמחה לתבוסת הצרפתים הנסוגים. נפנה שוב לסופר המהולל ר' יוסף משאש המתאר את המאורע ההיסטורי של מפגש יהודי מכנאס עם הצרפתים.
"והערביים יושבי המדינה, בשמעם כי הצרפתים קרובים למכנא"ס, וחקרו ודרשו וידעו את עז חילם ורעם גבורתם, והם אין ביכלתם לעמוד נגדם, אז שמו פניהם אל הבערות, כי בערב חג השבועות, נאספו חרטומיהם ואשפיהם, עם כל חכמיהם וזקניהם הבוערים, ואחר שהרבו תפלה בבית תפלתם הגדול, הלכו והתפללו עוד על קברי קדושיהם, ואח"ך עשו הקפות על העיר מבית ומחוץ, עם כמה להטים ולחשים, ועל כל פתח מפתחי העיר שחטו תרנגול שחור, והתזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות, עם קטרת מכמה עשבים וסמים, והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער ושער, והיו בטוחים, שבבערותם הזאת לא יוכלו הצרפתים הצג כף רגלים על מפתן העיר, ומרוב סכלותם ואולתם עשו יו"ט גדול, וכל ליל חג השבועות היו משתגעים עד הבקר בשמחה ובשירים ובצלצלי שמע וכו', ואנחנו חגגנו בצער גדול ויגון נורא. והצרפתים אחר שנלחמו עם האויב בגבול פא"ס והכו אותו שוק על ירך ופזרו שרידיו לכל רוח, ונכנסו לפא"ס, ועשו סדרים, הסיעו חלק גדול ממחניהם נורא ואיום, לבא למכנא"ס, וכל הפלשתים הבורחים מפני הצרפתים, באו למכנא"ס להשגב בעיר, בשמעם ובהאמינם בבערות חרטומיהם ואשפיהם, וביום חמישי בשבת י"ב לסיון ראו היהודים מעל החומה חיילים רבים ועצומים של פלשתים רגליים ורוכבי סוסים מקיפים את העיר, ואז עמדו גס הם הכן למלחמה, ובחצות היום התחילו להשמע קולות תותחי הצרפתים שהם יורים על שבטי הערביים שעמדו למלחמה נגדם, ואך הערביים יושבי המדינה היו אומרים שהם קולות תותחי המלך החדש מולא"י אזי"ן, שהוא מכה להשמיע קול שמחה על בריחת הצרפתים ממכנא"ס, ואנחנו היינו עומדים בספק כי לא היתה לנו ידיעה מביאת הצרפתים באותו היום, וסמוך לחצי היום ראה ראינו כל צבאות הפלשתים רצים בבהלה ובחפזון להרחיק נדוד מגבולות העיר, ובשעה ג' ראינו מעל החומה יהודים רוכבי סוסים מצבאות צרפת, והם הניפו לנו ידיהם וכובעיהם לאות שנפתח להם שערי אלמללא"ח, ותכף נפתחו השערים, וליהודים היתה אורה ושמחה, וכלנו יצאנו ממאסר של ג' חדשים רצופים, והלכנו לראות מחנה הצרפתים, וכל ראשי הקהל והרבנים נתראו פנים עם שרי צבאות צרפת, וקבלום בכבוד ודברו אתם טובות, וישובו העיר בשירים והודאות, לאדון הנפלאות, אשר הגדיל חסדו עמנו, ויצילנו מכף אויבינו ושונאינו, והעיר מכנא"ס צהלה ושמחה, וביום השבת בעלות המנחה באו כל שרי צבאות צרפת רוכבים על סוסיהם האבירים, לתוך אלמללא"ח, ויקבלו אותם היהודים בשמחה ובשירים, ותהי שמחה גדולה בעיר, ותשקוט הארץ". סיפור הדיפת ההתקפה על מלאח מכנאס עשה לו כנפיים בכל המדינה וגם לא נעלם מאזני השליטים הצבאיים החדשים שהחלו לחקור מאין ליהודים כל כך הרבה נשק. החשד היה שהיהודים סוחרים בנשק עם המורדים. אולם כאשר הוברר לצרפתים שהנשק היה מיועד רק להגנה עצמית השתכנעו לא להחרים אותו ולהסתפק ברישומו. התאכזר הגורל ולא כך קרה גם בפאס.
חתימת חוזה החסות (פרוטקטורט בצרפתית) בין מרוקו וצרפת וספרד ב- 30 למרץ 1912 נתן האות להתקוממות כללית של האוכלוסיה נגד המלך הבוגד שמכר את ארצו לכופרים. בתוך בירתו פאס היה המלך במצור. ב- 17לאפריל התמרדו חיילי המלך נגד מדריכיהם הצרפתיים והחלו להרוג בהם. הכוח הצרפתי הקטן לא היה יכול לעמוד זמן רב נגד צבא המתמרדים והתבצר במספר מקומות. כשראו החיילים שאינם מצליחים לגבור בקלות על שרידי הכוח הצרפתי, מצאו להם טרף קל יותר: שכונת היהודים שאגדות רבות ספרו על עושרה המופלג. וכך החלו שלשת ימי המהומה הגדולה הנקראים בערבית טריטל אשר המיטו על קהילת פאס אחד האסונות הגדולים ביותר באלף שנות קיומה. רישומם של מאורעות אלה נחרט עמוק בתודעת היהודים ונהיו לסמל לכל התקופה שקדמה לבוא הצרפתים, ועל כן נתעכב מעט עליהם. "היהודים ניסו לסגור את שערי המלאח, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע. נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול, או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם, או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאח והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלש אחר הצהרים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאח, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהרים של יום רביעי 17 באפריל עד לשעות הצהרים של יום ששי 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד. על המתנפלים נתוספו ביום חמישי גם עוברי אורח הרוכלים שבאו לשוק ואחדים מפאס אל-באלי ופאס ג'דיד, ואהל פילאלא ובלאג'מה ואולאד ג'אמע. מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל-מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי חאפיד', וביום ששי התרוקן המלאח מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות משערי המלאח עד באב המערה (בית עלמין) והבתים שמעליהם והבתים שמשער המלאח עד למאחורי פרראן סוק (התנור שבשוק) וערמות ההרס והחורבן היו בחוץ משער המלאח עד לתנור השוק, והדרך של המחזז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעינים שכך רואות. בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים ילדים ותנוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלש ימים, והולכים נודדים ללחם ואין, האמונים עלי תולעת חבקו אשפתות. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהם. ביום ששי לפנות ערב שלח לנו המך לחם וזיתים שחורים רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת חלקו רבע ככר לחם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים. ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגויות של המתים, וריכזו את הגויות במקום אחד עד ליום הקבורה. כמו כן באותו יום כתב הגנרל דאלבייס (Dalbiess) להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהילה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים ככרות לחם ליום. ביום שלישי 23 באפריל בא סידי מוחמד תאזי לבולכסיסאת וכינס החכמים (הרבנים) והקהל. דרש מהם להעמיד לרשותו מאה יהודים בשכר לפנות את הריסות המלאח, ועליהם יעמידו עשרה יהודים נאמנים אחד על כל עשרה וגם הצבא הצרפתי יתן שוטרים וחיילים צרפתיים, וביקש גם שימצאו יהודים שיודעים לרדת לבארות, והקהילה העמידה לרשותו יהודים כמבוקש, פועלים שומרים ויורדי בארות". ("יומן עיר פאס', מתוך "פאס וחכמיה"). תיאורו של גזבר הקהילה ר' שלמה הכהן תואם את ממצאי ועדת החקירה שהוקמה על ידי הצרפתים ואת עדותו של אחד ממפקדי הכוח הצרפתי שהקדיש לכך ספר "ימי הדמים בפאס". נביא ממנו קיצור הקטע המתייחס לסבלות היהודים: "במשך שעות נענו בתוך עיר רפאים, שדודה ובזוזה עד היסוד, וכמעט הרוסה בחציה, הרחוב הראשי של המלאח אינו אלא עיי חורבות ממנו עולה עדיין עשן ובו מבצבצים שאריות בני אדם. כל המלאח עם 12,000 תושביו נשדר ובחלקו נשרף. לא נשאר חפץ בעל כל ערך בחנות העלובה ביותר. לא זכר של רהיט באף בית. כל מה שלא היה ניתן לטלטל נשבר במקום. נתגלו עד כה כחמישים גוויות של יהודים. ומספר כפול נמצא עדיין תחת לארבע מטרים של הריסות... רעידת האדמה נחזקה ביותר לא היתה מביאה לתוצאות יותר מפחידות וזוועתיות. היה זו בסביבות השעה שתים-עשרה כאשר הגיעה למלאח אות האזעקה מיד נסגרו כל השערים ותקוותם היחידה של היהודים היתה שהשערים יחזיקו מעמד נגד ההתקפות הצפויות. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאת מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה. האוכלוסיה האומללה נשארה ללא כל הגנה מול אכזריותם הפראית של התוקפים. בכל הזמנים כידוע השכונות היהודיות תמיד עוררו את תאבונם של הקנאיים המוסלמים. הפעם נזדמן לידם המלאח הגדול ביותר על 12,000 תושביו ולא הם היו מחמצים הזדמנות פז כזו! בשעה שתיים נפרצו השערים ולמלאח נכנס זרם אדיר ובלתי פוסק של שודדים. היהודים חסרי ישע התחננו בפניהם "קחו כל מה שלנו אבל תחוסו על חיינו". אולם רצה המקרה וכמה זמן לפני זה נפתח שער חדש בחומת המלאח לכיוון ארמון המלך ובדרך זו ניצלו רוב היהודים שברחו מחוץ למלאח כאשר השודדים היו עדיין עסוקים בביזה. מיד ששמע על המאורעות נתן המלך הוראה לפתוח אחד משערי ארמונו הקרוב למלאח ולתת מקלט לכל היהודים. בימים הבאים היה על חצר המלך לספק אוכל לכל 12,000 הפליטים שלא בא מזון לפיהם מאז המאורעות. המלך פקד לפתוח את כל מחסניו ואת הצידה שהכין למסעו הקרוב. הצבא הצרפתי מצידו סיפק אלף פיתות ערביות והקונסוליה הבריטית עוד 1200 . זה מה שהיה ניתן לעשות בשלב זה כי אזל כל מלאי בעיר. למחרת סבלו הפליטים האומללים חרפת רעב כי חסרו האמצעים להכין לחם. הפליטים מצאו מקלט באולמות שונים בארמון המלך. הם שורצים במאות אחד על השני בחצרות, בפרוזדורים, במחסנים, באורבות- הסוסים, מאחורי דלתות בכל מקום שניתן להניח את הראש. אבל המראה המקורי והבלתי צפוי ביותר היה לפגוש מאות נשים, בחורות וילדים בתוך כלובי גן החיות המלכותי. וכך אפשר לראות בכלוב אחד שני אריות גאים ובכלוב שלידו כחמישים נשים עם תינוקות יונקות משדיהן. רחוק יותר ראינו דוב רוקד ולידו נשים מכינות אוכל והילדים משחקים ומוציאים את ראשם בין הסורגים. המסכנות מצאו כאן מקלט נגד הקור והגשם." השמועות על גודל הטבח והשוד בפאר ישובי היהודים במרוקו זרעו תדהמה ופחד בכל הקהילות בתוך המדינה וגם מחוצה לה. תרומות רבו הגיעו מכל קצבי המדינה ומאוחר יותר גם מאירופה. העזרה הראשונה הגיעה מהעיר השכנה מכנאס: מספר יהודים שמו נפשם בכפם ובלי לדעת מה מצפה להם יצאו עם שיירת פרדות לגאי ההריגה כפי שמתאר הרב יוסף משאש: "בחמישי בשבת יום ר'ח אייר, ש' הנ', קם שאון גדול בעיר, כי שמועה שמענו, כי הערביים יושבי מדינת פא"ס, בצרוף חיל הצבא הערב"י של המלך מולא"י חפיד, נכנסו למשכן היהודים בעיר פא"ס, ושללו, ובזזו, והרגו, וענו נשים ובתולות, ושרפו ס"ת וספרי הקדש, ואין מידם מציל, ונשמע וימס לבבנו, אף כי לא ידענו אם אמת הדבר, והרבה יהודים שמו נפשם בכפם, ונסעו לעיר פא"ס ועמהם אוכל למכביר, ולמחר ביום הששי, הביאו עמהם קהל גדול אנשים ונשים וטף, והרבה מהם ערומים יחפים, רעבים גם צמאים מוכים ומעונים, ונוסף עוד על מכאובם, כי כל הדרך ירד עליה גשם שוטף, ויגיעו המים עד בשרם, נוסף על הקור החזק שהיה ביום ההוא, ואף לב אכזרי בכה עליהם בכי תמרורים, וכל יחידי הקהל יצאו לקראתם, וינחמו אותם וידברו טוב על לבם. וכל אחד קבל חלק גדול בביתו, ובבית מו"ח כהה"ר אהרן הכהן ז"ל, נטעו אש"ל יותר מעשרים נפש, עד מוצאי חג השבועות שחזרו למקומם, וביום השני ה' לאייר הרימו בני קהלינו תרומת כסף גדולה, עם בגדים ומנעלים ומגבעות ומצעות וכל דבר אוכל נפש, וישלחו את הכל לאחינו המדוכאים וכן עשו כל קהלות ישראל הקרובים והרחוקים, גם מערי צרפת ומלונדון שלחו נדבות הגונות, זכרה להם ה' לטובה, ולא ליחזו כהאי סימנא". גודל האסון שפקד העיר ורישומו העמוק על יהודי המדינה ניכר במכתב התחומים שנשלח על יד קהילת מכנאס לאחיהם המדוכאים: "אל עליון, מנחם ציון, דבר נחמות, על נפשות עגומות, אחינו יושבי קריה נאמנה, פא"ס העדינה, שרתי במדינות, גדולות וקטנות, בחכמה בתבונה ובדעת, בכל אפסי ארץ נודעת, אח נפצע בקרית עז, ממדנים בבריח ארמון! לא אוכל לבאר ולתאר, עוצם יגוננו, ורוב מכאובנו, אל השמועה, הרעה, נמס לבנו, ודבק לשוננו אל חכנו, ולא קמה עוד רוח בנו, ונתערבב השכל, ולפנינו לא בא אוכל, והומה כל הקריה, וכל עין במר בוכיה, וכל גרון מזעוק ניחר, איך משמים נפלת הילל בן שחר, פאס! בירת חכמים, צדיקים ישרים ותמימים, איך היתה למשסה, אכלה האויב אכילה גסה, למי נבכה, וכף נכה, אם להרג הישרים, או לשריפת הספרים, הכתובים והמודפסים, ברגל אויב היו נרמסים, ואסלדה בחילות, על עינוי נשים ובתולות, כל לב יקרע לגזרים, על עם ה' הנתונים ביד זרים, רשעים אכזרים, הממום אכלום, בזזום שללום, וימלאו פיהם עליהם שחוק, למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה, שאף אם אשמתנו גברה, ועשן זדוננו עלה כתומר, זכור כי אנחנו חומר, הן בעון חוללנו, ובחטא יחמתנו אמנו, חמול עלינו, וגאולת עולם גאלנו, על ארצנו, ועל נחלת אבותינו בב"א. בעל הנחמות ינחם אתכם, ה' צבאות יגן עליכם, וימלא חסרונכם, מידו המלאה והרחבה, ולא תוסיפו עוד לדאבה, גם עד זקנה ושיבה, רק מכאן ולהבא, חושבנא טבא, בכל טוב סלה, אמן". בידינו עוד עדות נאמנה של משקיף מהחוץ, מנהל בית ספר אליאנס שזו היתה לו שנתו הראשונה במארוקו ואשר בדו"ח שהוא שולח לפאריס מעלה על נס רוחב ליבה של קהילת מכנאס: "רק ביום השישי בין השעות חמש ושש שמענו לראשונה על מה שקרה בפאס כאשר הגיע אלינו פליט. במוצאי שבת מארגנים מיד מגבית חרום המכניסה 10,000 פרנקים. מעולם לא ראיתי גלי רוחב לב כאלה. מספר נכבדים שכל הונם אינו עולה על 25,000 או 30,000 פרנקים נדבו מ – 225 עד 425 פ' ושכירי יום שכל שכרם אינו מגיע ל – 2 פ' ביום הביאו לנו 5 ועד 10 פ'. ברגעים כאלה יהודי מכנאס נתנו, לפי דעתי, דוגמה שאין לה אח ורע בעולם!". אמת מצד זה של הנהר בפוקראן, שקר מעבר לו. לא כך חשבו בפאס אם לשפוט לפי ספר דברי הימים. גם ברגעים טראגיים כאלה לא נשכחה היריבות המצחיקה בין שני מרכזי התורה (היותר מדי) שכנים. וכך כותב גזבר העיר: "ממכנאס שלחו איגרת ניחומים וכסף, ויחד עם זה שלחו בגדים ישנים ולחם יבש שלקטו שם המשפחות. הקהל שלנו ראה את עצמו נעלב מעזרה זו שבאה מקהילת מכנאס, והיתה שמועה שאנשי מכנאס שמחו לאידם של יהודי פאס ושדיברו סרה עליהם... אשר לכסף לא היתה ברירה, ואילו הבגדים הבלויים חלקנו אותם ליהודי מכנאס שגרו אצלנו, והלחם זרקנו אותו כי לא היה ראוי לאכילה." צל מאורעות אלה ירדוף עוד מספר שנים את קהילת פאס כי התגלעה מחלוקת ממושכת עם השלטונות הצרפתיים בגין הפיצויים לקורבנות עד אשר הגיעו לפשרה ויהודי פאס "לקחו מעט מהרבה". גם בדרום המדינה המצב לא היה שפיר יותר כפי שמספר יוסף הררי בספרו "תולדות יהודי אל-מגרב". "השבטים לקחו דברים עם מנהיגם עבדול היבא והעמידוהו בראשם, פשטו על ישובי הדרום במדינת מרוקו ויתנו ידם בביזה ובחמס, ראשית הגיעו לעיר מראקש, שם בזזו וטבחו כל אשר נחשד בעיניהם כנוטה אחר המלך מולאי יוסף אשר הלך יד ביד עם הצרפתים, הראשונים, שסבלו מן ההשתוללות האיומה של הברברים הללו היו יהודי המלאח. הללו פרצו אל המלאח שדדו את תושביו, העלו את חנויותיהם באש, טבחו ואנסו כל אשה ללא אבחנה, ולא חסו על טף או זקן. מנהיגם היה ידוע מאז בשנאתו הרבה והמפורסמת ליהודים ולא חסרו לו אנשים ששטמו כמוהו את היהודים ואף נתנה ההזדמנות לשדוד ולטבוח כאוות נפשם, וינצלוה עד תום. לולא תהאמי לגלאוי, הפחה של מראקש, שעמד בפרץ, כי אז מי יודע אם לא היתה אוכלוסית יהודי מראקש נשמדת כליל. מלחמה עקובת דם התנהלה בין לגלאוי ובין עבדול היבא, אשר בסופה נגמרה בתבוסתו השלימה של עבדול היבא וחבר מרעיו, ובתום עשרה ימים של קרבות קשים בין המורדים לבין לגלאוי, שב השקט על כנו. ובאחד לחודש אוקטובר נכנס הגנרל הצרפתי, ליוטי, למראקש לקול תרועת ההמונים. ואחרי ימים מספר ביקר אף המלך מולאי יוסף בעיר. כגמול להצלחתו במעשי גבורתו, העניק המלך לתהאמי לגלאוי, את השלטון על כל דרום מרוקו וסמכות בלתי מוגבלת על כל האיזור ותושביו. בצבעים קודרים אלה מסתיים הפרק של מרוקו העצמאית. כפי שאומר פתגם מקומי "האורח זוכר רק את הלילה האחרון" ועל כן היהודים עוזבים את המשטר הישן ללא כל צער. מרוקו העצמאית עוזבת את בימת ההיסטוריה ונכנסת לחושך השכיחה תחת פרצופה המכוער ביותר. להבא בשביל יהודי מרוקו מתחלקת ההסטוריה לשתי תקופות: לפני ואחרי. לפני בוא הצרפתים - ימי החושך: אחרי בוא הצרפתים - העידן החדש. שמש חדש זורח בתולדות היהודים במערב. לפרקים נוספים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
