עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר
פרידמן, ש.



תקציר
ג'ון סטיוארט מיל היה פילוסוף אנגלי בן המאה התשע עשרה. משנתו התמקדה בעיקר בתורת המידות. מיל היה תועלתני וטען שמטרת פעולותינו היא האושר



מיל, ג'ון סטיוארט
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1873-1806). נולד בלונדון וקיבל את חינוכו בבית מידי אביו, ג'ימס מיל. בגיל שמונה-עשרה הצטרף לשירותה של חברת הודו המזרחית, שבה עבד גם אביו. הוא המשיך לעבוד שם עד סגירת החברה בשנת 1858, כאשר הגיע למעמד של מנהל סניפה בלונדון. בגיל עשרים עבר על מיל "משבר רוחני", שבעקבותיו באה תקופה ממושכת של דיכאון ואכזבה; בתקופה זו מצא את ניחומיו בקריאת שירתו של וורדסוורת (Wordsworth). לאחר החלמתו, יצא למשך זמן מה כנגד השקפותיו האינטלקטואליות והמוסריות של אביו וחוגו. בתקופה זו היה מושפע מקולרידג' (Carlyle) וג'ון סטרלינג (John Sterling). ב-1831 נפגש עם הרייט טיילור (Harriet Taylor) ונקשרה ביניהם אהבה עמוקה, אשר בעלה, שלא כרוב ידידיהם, למד לאט-לאט להתייחס אליה בסובלנות. דומה - כי השפעתה של הארייט טיילור סייעה בידו להשתחרר מנטיותיו כלפי קולרידג'.

יצירתו המקורית הראשונה של מיל היתה אסופה של מאמרים הדנים בשאלות כלכליות (אסופה זו נכתבה בשנים 1834-1830 ופורסמה בשנת 1844). באותה תקופה לערך החל לעבוד על הפילוסופיה של תורת-ההיגיון והקדיש לה את "הזמן הפנוי" של שנות חייו הפוריות ביותר. סיפרו "שיטה של תורת-הגיון, שכלתנית ואינדוקטיבית" (A System of Logic, Raiocinative and Inductive) פורסם לראשונה בשנת 1843 והפך את מיל לאדם מפורסם. סיפרו "כלכלה מדינית" (Political Economy) ראה אור שנתיים בלבד לאחר מכן. בשנת 1851 מת ג'ון טיילור, בעלה הראשון של הרייט, ובעקבות זאת נישאו השניים והחלו עובדים יחדיו על מספר מאמרים ועל ה"אוטוביוגרפיה" של מיל. שניהם עבדו בצל המוות, ועל כן ניסו להשלים ראשי פרקים של השקפותיהם - "מעין מזון רוחני משומר, שהוגי דעות מאוחרים יותר יזינו את עצמם ממנו ושלאחר מכן יבללו אותו עבור זולתם". עבודתם המשותפת באה לקיצה בשנת 1858, כאשר הרייט נפטרה באביניון (Avignon). "המסה על החירות" (The Essay Liberaty),יצירה משותפת - פורסמה בשעת 1859. מיל עצמו פרש עתה מעבודה, התגורר חלקית בבלקהית (Blackheath) וחלקית באביניון והוציא לפועל רבות מן התוכניות שהיה דן בהן עם אשתו. הוא נעשה לדמות ציבורית ידועה, לוחם למען זכויות הנשים והפועלים ולמען תיקון חוק הבחירות. ב-1865 נבחר לפרלמנט ואז הציע כתוספת לחוק שהוצע על-ידי ד'יזרעאלי, להעניק זכות בחירה לנשים. הוא מת באביניון בגיל שישים ושבע, כאשר נחשב לרדיקל הבולט ביותר באנגליה ולמקשר עיקרי בין המחשבה הליברלית באנגליה ובכל יתר העולם.



בגיל חמש-עשרה הביע מיל את הסכמתו הנלהבת לשיטתו המוסרית של בנתהאם (Bentham); שכן כבר בגיל צעיר זה העריץ את התנגדותו המוחלטת של בנתהאם לשימוש בדרכי המחשבה האינטואיטיבית בתורת-המידות: בנתהאם הכניס מתודות מדעיות לתוך הדיונים על שאלת מוסר. מיל לא נטש עמדה זו מעולם באופן מודע. בחקירותיו בתורת-ההגיון ובעיוניו המאוחרים יותר בבעיות הצדק והחירות, ניסה להראות כי מן ההכרח שהמבחן האחרון יהיה ניסיוני ותועלתני. מיל קיבל את דעתו של בנתהאם, שכל התנהגותנו קבועה; וכל מעשינו המחושבים מונעים על-ידי דעתנו שמסלול ההתנהגות שבחרנו בו יובילנו לאושרנו הגדול ביותר. הכרעותינו נשענות על אופיינו, על אמונותינו וכן גם על המצבים שאנו נתונים בהם. מיל סבר שאנחנו מסוגלים לתקן את אמונותינו ולשפר את אופיינו במידת מה - אם רק נרצה בכך. הרצון לקנות חזקה או לדעת עשוי להיות יעיל, וכן גם הרצון להיות. בכך (אומר מיל) מתגלמים כל מקורות ההשראה וההאצלה הטמונים בתורה (הבלתי-נכונה) בדבר חופש הרצון. מיל מבהיר לפחות שיש טעם בעריכת דיונים בתורת-המידות; דיונים כאלה עשויים לסייע בידי האדם להחליט, איזה סוג של אדם היה רוצה להיות.

העקרונות הבסיסיים של תורת-המידות של מיל (1) ההנאה בלבד היא טובה או רצויה כשלעצמה; (2)מעשים הם ישרים במידה שהם נוטים לקדם את אושרם של כל אלה הקשורים בהם; לעומת זאת, מעשים הינם בלתי-ישרים במידה שהם נוטים לקדם את היפוכו של האושר; ואושר פירושו הנאה והעדר-צער (עיין תועלתנות, פרק 1).
(1) "האושר הוא רצוי, והוא הדבר היחיד הרצוי בתורת תכלית, כל הדברים האחרים רצויים בתורת אמצעים להשגת תכלית זו". מיל אינו מסכים לתת הוכחה לטענתו זו אך הוא מנסה לקשור את ההנאה או את האושר עם היות מושאה של רצייה או תשוקה, וגם עם היות טוב כשלעצמו. הניסיון מלמדנו שכל אדם רוצה באושרו-שלו כמובן שעובדה זו אינה מורה על האושר בבחינת רצוי או טוב. ברם, מיל לא היה הראשון ואף לא האחרון שסבר כי מן ההכרח שיהיה קשר אמיץ בין היות דבר מה טוב לבין היותו רצוי. ייתכן שדעתו היא שאנו לומדים לכנות דברים "טוב" או "רע", "רצויים" או "אי-רצויים" באמצעות התנסותינו בשאיפות וכושרנו להשיג או לא להשיג את אשר אנו רוצים בו. אחדים מן הדברים שרצינו בהם מתגלים ככדאיים ואילו אחרים - לאו. כלום שייך האושר לאותם דברים שבני-אדם רוצים בהם ושמתגלים לאחר מכן כטובים? מיל טוען שהרצון למשהו משמעו לחשוב אותו כנעים - כעשוי לגרום להנאה. ברור שסברה כזאת מרחיבה את משמעותה של המילה "הנאה": המילה הופכת למונח טכני המציין כל מה שרוצים בו או שואפים אליו בשל עצמו; ומובן מאליו שלא כל הדברים האלה יכולים להיקרא "רצויים" או "טובים". למעשה אין מיל מוכן להתייחס אל כל מושאי הרצון באותו היחס: הוא עורך הבחנות מרובות ונותן ביטוי להעדפותיו הברורות: אחדות מן השאיפות שלנו הינן פרימיטיביות; אחרות הינן תולדות של ניסיון, אימון, משמעת עצמית ואסוציאציות מיוחדות. אדם רעב (יהיה אופיו כאשר יהיה) רוצה במזון; הקמצן רוצה בכסף, הפזרן רוצה לבזבזו. הנאותיהם של הקמצן, הפזרן ובעל המידות התרומיות הן הנאות נרכשות. מיל מצביע על ההבדלים האיכותיים - על סוגי ההנאות. את סוגי ההנאות ניתן לאתר בנקל, בעוד שלעתים קרובות קשה, ואף בלתי אפשרי, להעריך את ההבדלים הכמותיים (מה שקרוי בפי בנתהאם "נסיבות"). ייתכן שמיל סבר כי את ההבדלים האיכותיים ניתן להעמיד סוף סוף על הבדלים כמותיים; אך הוא לא טרח במיוחד לומר זאת. בעצם מה שמיל אומר הוא - שומה עלינו, בכל הכרעותינו להעדיף את ההנאות "הנעלות", הכוללות את ההנאות שבמגעים חברתיים ובנדיבות-הלב, ואת אלה שברגשות תרבותיים ובפעילות שכלית.

(2) "מעשים הם ישרים במידה שהם נוטים לקדם את האושר". ברם, האושר שיש לקחתו בחשבון איננו אושר של הפועל היחיד, אלא של כל אלה הקשורים במעשה הנדון. לרוב אין הביקורת מופנית כלפי מיל בשל השקפתו הכוללנית הזאת, אלא היא מתבססת על הטענה שהעמיד פנים כאילו הוכיח שהאושר הכללי איננו אלא מה שלמעשה נחשב בעיני "כלל בני-האדם" לרצוי או לטוב. בהקשר זה יש להבחין בין שתי נקודות שונות: (א) מהו טבעו של מעשה ישר? (ב) מי יתעורר לעשות אותו? באשר לשאלה הראשונה, הרי אפשר לראות בדבריו של מיל אחת מן השתים: או ניתוח ההגדרה המקובלת של "מעשה ישר", או הצגת נקודת-ראות מסוימת. מיל, בדומה לבנתהאם, לא טרח תמיד להבהיר. במידה יתרה מה משני אלה היה בדעתו לעשות, אך בעיקרו של דבר דומה כי התכוון לעשות את הדבר השני - ונראה כי הוא מודה בבירור שהשקפות אחרות יכולות להיות בעלות משמעות, אף כי מוטעות. באשר לשאלה השניה, טוען מיל שבני אדם הם בעלי דחפים חברתיים טבעיים המשפיעים עליהם להתחשב בטובת כל אלה המושפעים ממעשה מסוים. דחפים אלה ניתנים לחיזוק בסיועם של ניסיון ואימון.

ישנם מעשים שיגרמו לאושר בסופו של דבר ואחרים שלא יגרמו לכך. מיל טוען שעלינו לבחור במעשה הנראה (בשעת ההכרעה) כבעל הסיכויים הגדולים ביותר לחולל את האושר המירבי: זוהי גירסתה המעשית היחידה של התועלתנות. אך גם גירסה זאת נראית כדורשת יותר מאשר מתקבל על הדעת: כיצד אפשר לו לאדם לעצור בכל צעד וצעד ולחשב את תוצאות מעשיו? תשובתו ההחלטית של מיל אומרת כי צריך האדם להיות מודרך על פי רוב על-ידי אותם כללי התנהגות כלליים אשר נוסחו כתוצאה מן הניסיון הממושך של האדם בחברה: "הכללים שעברו אלינו בירושה הם כללי מוסר להמון ולפילוסוף כאחד, עד אשר יצליח זה האחרון למצוא טובים מהם". הפילוסוף רשאי לבחון את הכללים המסורתיים; הוא רשאי לשאול את עצמו אם אמנם גורמת שמירתו של כלל מסוים לאור רב יותר מאשר שמירתו של כלל אלטרנטיבי, או מאשר הפקעת העניין הנדון כליל מתחום תחולתם של כללים. ובשעת עריכתה של בדיקה מעין זו, צריכים אנו להעניק עדיפות לסוגים "הנעלים" של ההנאה. המעמד המוענק לכללים הוא שונה למדי מהשקפתו של בנתהאם, שכן מיל מגדיר את המוסריות כ"כללים והנחיות להתנהגות אנושית". רק כאשר ישנה התנגשות בין חובות (היינו כאשר אותו מעשה עצמו הוא בבחינת חובה לפי כלל אחד ואיסור לפי כלל אחר), צריך אדם לבחור בפשטות על-ידי התייחסות לתוצאותיו המסתברות של המעשה כשהוא נשפט בפני עצמו. דומה כי מיל מקבל את ההשקפה שבכל המקרים האחרים המעשה הישר הוא זה הנעשה בהתאם לכלל תקף. כלל נחשב לתקף רק מפני שהוא עומד במבחן התועלתנות; יקשה לקבל את הסברה שמיל התכוון לדרוש כי נקיים כלל כזה גם בשעה שידוע שבמקרה הנדון קיומו של הכלל יביא רע יותר מאשר טוב. (ייתכן שכוונתו של מיל היתה לכלול מקרה זה בהערותיו על החובות המתנגשות). את כללי הצדק - האוסרים עלינו להזיק, להסיג גבול או לפגוע בחירותו של הזולת - יש לשמור, ויהיה אשר יהיה היתרון אשר דומה כי נוכל להשיגו על-ידי הפרתם, שכן ציות חמור ומהימן לכללים אלה הוא עצמו מביא את התועלת המרובה ביותר לכל אחד.

בין כך ובין כך, מיל מוכן לסייג את תחום תחולתה של החובה. חובה היא משהו העשוי להיות נכפה על האדם; ואין להרחיב אותה מעבר למינימום ההכרחי. ישנם מעשים רבים טובים אציליים ורחבי-לב שראוי לשבח את עושיהם עבורם, אך עם זאת אין לדרוש את עשייתם בתוקף כלל כלשהו. תחומה של המידה הטובה כולל את זה של החובה, אך הוא גם חורג מעבר לו. מיל שולל שמוטלות עלינו חובות כלפי עצמנו; אם האדם נכשל בדאגתו לעניינו שלו, הרי שאין בכך משום מקרה מובהק של עשייה בלתי-ישרה.

השקפתו השלילית-במקצת של מיל על אודות החובה מותירה אפשרויות מרובות ליחיד לעשות או להיעשות למה שהוא רוצה. ב"על החירות" טוען מיל שהחירות נתונה בסכנה מצד הכוחות המתערבים של דעת הקהל. לחברה יש זכות לחוקק חוקים לגבי אותו חלק של התנהגות האדם העשוי לפגוע באינטרסים של האחרים; במרחב זה של ההתנהגות, הרי השאלה אם כלל זה או אחר הוא מוצדק היא שאלה שאינה במקומה. "ברם, אין כל מקום להציג שאלה כזו כל אימת שהתנהגותו של אדם איננה עשויה להשפיע על האינטרסים של שום איש פרט לעצמו, או שהיא עשויה להשפיע על אחרים רק כשהם רוצים בכך". בתוך ד' אמותיו של הפרט, השאלה אם להסדיר באמצעות החוק או לא; איננה במקומה. טיעונו של מיל מתחיל להישמע כהחזרת-כבודן של הזכויות הטבעיות. כך, למשל, טוען מיל שבשום חברה תרבותית הצנזורה איננה יכולה להיות מועילה. אין בכוחה של שפת התועלתנים לבטא את החשיבות המוסרית שמייחס מיל לכבוד עצמי ראוי, לאהבת החירות, ולכובד הראש. "זוהי זכותו ומצבו הראוי של בן-אדם שכשריו בשלים להשתמש בניסיונו ולפרשו כדרכו הוא". ייתכן שמאמציו של מיל למען השלטת ממשלה המבוססת על מעמדות הפועלים ומסורה לסוציאליסם תיראה כיום מוזרה, אך הוא סבר שאת הפועלים ניתן לחנך בבוא המועד ושאף להענקת ערובות קונסטיטוציוניות לזכיותיהם של מיעוטים; על המדינה לשאת בהוצאות החינוך, ,אך לא עליה להוציא את החינוך לפועל; ובעלות חברתית לא גררה אחריה לגבי דידו בעלות של מדינה כל-יכולה.

הגותו המדינית של מיל החלה מתגבשת בעקבות התקפת מקולי (Macaulay) על המסה בדבר המימשל מאת ג'ימס מיל. מקולי שלל את האפשרות של עריכת דדוקציות מתוך עקרונות: המחקר האפשרי היחיד בעניינים מדיניים הוא המחקר הישיר של ההיסטוריה. לאחר מכן חלק מיל הן על דברי אביו והן על דברי מקולי. בספר השישי של "תורת-ההיגיון" שלו הוא מבחין בין שני סוגים שונים מאוד של חקירה סוציולוגית. הסוג האחד הוא מחקר מתמחה והיפותתי כאחד. דרך משל, מה תהיינה תוצאות ביטול חוקי הדגן לגבי המצב הקיים של החברה והתרבות באנגליה? אנו מניחים ש"המצב של החברה בכלל" נשאר קבוע; ואנו משתמשים במתודה הדדוקטיבית כפי שימושה בפיסיקה. מן הדין לנתח את הגורמים הסיבתיים שראוי לשנותם ולהודיע מה הם חוקיהם (בדוגמה דלעיל - החוקים הפסיכולוגיים השולטים במסחר); התשובה הקובעת את העתיד תתפוס רק לגבי מצבה הנוכחי של החברה. ברם, חברות מתגלגלות ועוברות ממצב כללי לרעהו ואנו מוכרחים להניח שאת הסיבות הכוללות לכל מצב יש לחפש בזה שקדם לו באורח מיידי. מיל סבר (ביחד עם קומט (Comte) שתנאים כלכליים, חברתיים ותרבותיים משפיעים אהדדי, בעוד שמצב ההשכלה ההא הגורם החשוב ביותר. ההיסטוריה, בשעה שהיא נבדקת בקפדנות, חושפת חוקים חברתיים ניסיוניים: כך למשל, תקופה של אמונה מוליכה לתקופה תבונית, ואילו תקופה תבונית מוליכה לתקופה מדעית או "פוסיטיבית". אין אנו יכולים לחזות מראש שינויים מעין אלה, אך יכולים אנו לעשות למען הבנת החוקים החולשים עליהם. מדע כללי זה איננו מתחיל בהיפותיסה ומבקש לאמתה; ראשיתו של מדע זה היא בהכללות, שמקורן בהיסטוריה; והוא מבקש להראות כיצד ניתן להסביר טיפוס נתון של שינוי, מתוך הזדקקות לחוקים שנתגלו במדעים המיוחדים (הגיאולוגיה, הבוטניקה, הכלכלה, הפסיכולוגיה, הגנטיקה). "מתוודה דדוקטיבית הפוכה" זו מקורה בקומט, ש"ידודותו" עם מיל מגלה דמיון לידידות שבין רוסו (Rousseau) לבין יום (Hume). התיאור הצנוע למראית עין של מדע - חברתי כולל, הנקוט בידי מיל, נדחה לחלוטין על-ידי פופר (K.R. Popper), הטוען כי החלת מושג "החוק" על סדרה עוקבת של מצבים חברתיים כוללים, היא בבחינת שימוש מוטעה במושג זה.

בפילוסופיה המדינית שלו, נלחם מיל בשתי חזיתות: כנגד פילוסופיה אינטואיטיבית וא-פריורית וכנגד האמפיריציסם הפשטני. מאבק כפול פנים זה מצוי אף בתורת-ההגיון שלו. מיל עמד על כך שזוהי "תורת-הגיון של הניסיון", אך הוא ממשיך ומראה שהמדע חייב להיות שיטתי, אנליטי ודדוקטיבי (בכמה נקודות חיוניות). בסיפרו "מערכת תורת-ההיגיון" (System of Logic), מנסה מיל להראות:


  1. ש"משפטים הכרחיים" הם כאלה רק באופן מילולי;


  2. שההיקשים המידיים (Immediate inferences) המסורתיים אינם אלא היקשים - שלכאורה ולא של ממש;


  3. שאף הסילוגיסם, הנחשב לטיעון הגוזר את המסקנות מתוך ההנחות, אינו אלא "היקש - שלכאורה";


  4. שהסילוגיסם הוא חשוב רק בשל קביעת ההנחה הכוללת;


  5. שהקביעה (assertion) של משפט כולל על יסוד עדות פרטית היא בבחינת היקש של ממש; יוצא אפוא שלא הדדוקציה, כי אם דווקא האינדוקציה היא היקש מובהק;


  6. שעקרונות המתמטיקה הם אינדוקטיביים ומסתמכים על תצפיות;


  7. שבמקרים מסוימים אנו רשאים לטעון שאנו מכירים משפטים כוללים המבוססים על אינדוקציה.


מיל עצמו איננו מגלה עניין רב בתורת-ההגיון הצורנית כשלעצמה; עיקר עניינו מוסב על ההכללה והשיקולים שעליהם היא מסתמכת, ועל המתודות התואמות את המדעים. נודה מראש כי הדרך שבה הבין מיל את ההכרה המתמטית לא התקבלה על דעת איש. מיל לא הבחין מעולם כראוי בין המתמטיקה השימושית לבין המתמטיקה הטהורה ובלבל בין טעויות של ספירה ומדידה לבין טעויות שבחישוב. כתוצאה מכך נותר לאחרים להראות, שהדרך המקורית-עד-מאד אשר בה הסביר מיל את ההסקה הדדוקטיבית כמערכת של טאוטולוגיות, ניתנת להרחבהגם על ההסקה המתמטית.

תורת-ההגיון של מיל מתבססת על הסברה מושג המשמעות, המעלה את הרעיון שלא כל המילים הנן פשוט שמותיהם של דברים. מיל משתמש במילה "שם" לכל המונחים המופיעים במשפט: ג'ורג', ג'ון, מרי, הם שמות פרטיים, וכך גם "המלך שירש את כסאו של ויליאם הראשון " - הוא שם פרטי בעל מילים רבות. הנשואים (פרדיקאטים) הם "שמות כלליים" (למשל, אדם, זקן, לבן) "העשויים להיות מיוחסים - באותה משמעות - למספר בלתי-מוגדר של עצמים". אך מיל מבדיל בין שמות פרטיים לבין כל המונחים האחרים; שמות אלה הם שרירותיים במובן זה שאינם אלא מציינים (denote) מקום או אדם; אין הם ניתנים הודות לזה שהם מציינים איזו תכונה שדומה שהיא שייכת למקום או לאדם.

מיל טוען ששמות אלה "מציינים" (denote) ותו לא; אך מילים ומשפטים מתארים אומרים משהו היכול להיות אמיתי או שקרי. הביטוי "המלך שירש את כסאו של ויליאם הא' ". מציין את רופוס (Rufus) עבור כל מי שמבין את משמעות הביטוי ורואה את אמיתותו. מובן שי זה של משמעות קרוי בפי מיל "קונוטציה" (Connotation). המילה "אדם" מביעה קונוטציה של תכונות מסויימות: ומיל אומר כי היא מביעה ציון; "דינוטציה", של כל אותם העצמים הפרטיים שתכונות אלה שייכות להם, למשל ג'ון, ג'ורג', מרי. יוצא איפוא ששמות כלליים מציינים (denote) והם בעלי "משמעות" (במובן של connote) בעת ובעונה אחת. כאן דעתו של מיל מוטעית: תיאור מוגדר עשוי לציין פרט (רופוס, למשל) אבל מונח נשואי (predicative term) איננו בא לצין: אני יכול לקבוע שג'ון סטיוארט מיל לא היה מדען דגול, בלא להתייחס לשום מדען דגול, שהרי אין אנו מתכוונים בזה לאיזה מדען שהוא. מונחים כלליים אינם שמות; ומיל, לכל הפחות, מבהיר ששמות אלה הם בעלי מובן שאינו מורה על יחוס שמות בכלל. כן טוען מיל, כי אף על פי שמילים כגון: "ו" ,"של", "ב", "באמת", עושות למען יצירת שמות, אין הן רשאיות להיחשב לשמות. ייחוס שמות לעצמים איננו איפוא הסוג היחיד של משמעות - זוהי אמת שהוגי-דעות במשך דורות לא הצליחו לעכלה במלואה.

משפט הקובע רק חלק ממשמעות מונח-הנושא (Subject-term) שלו, איננו אלא "מילולי" או טאוטולוגי. ההיסקים המידיים המקובלים על תורת-ההגיון המסורתית אף הם טאוטולוגיות, שאמיתותן מותנית אף-על-פי שמיל עצמו איננו קובע זאת בבהירות) במשמעויותיהן של מילות ההגיון המופיעות במשפטים אלה. (דרך משל: אם כל בני-האדם הם בני תמותה, כי אז יש בני-אדם שהם בני-תמותה: המעבר מן ההנחה אל המסקנה מותנה במשמעות של "כל", "יש", "אם... כי אז...") אך מה על הסילוגיסם? ידוע שהמסקנה של סילוגיסם מוכרחה להיות "כלולה" בהנחות-אחרת הסילוגיסם אינו תקף. בכל זאת יכול אני לדעת שכל בני האדם הם בני תמותה, מבלי שאדע שגם הדוכס מוולינגטון הוא בן-תמותה: יתכן שאף לא שמעתי על דבר קיומו של הדוכס מוולינגטון. מיל מבין ש"החידוש" במסקנתו של סילוגיסם עולה מתוך העובדה שאנו יכולים להכיר באמיתותו של משפט כולל מבלי לדעת את כל גילומיו הפרטיים: כאשר אני מגלה גילום חדש, אני עורך יישוּם נוסף של המשפט הכולל ובדרך זו אני מגיע אל מסקנה חדשה. ברם, מיל עצמו מתעניין יותר בשאלה – כיצד אנו מכירים באמיתותם של משפטים כוללים עובדתיים? אנו מגיעים אל הכרה זו באמצעותו של היסק היוצא מתוך סדרה של גילומים פרטיים. היסק זה הוא אינדוקטיבי. כל חשיבותם של הטיעונים הסילוגיסטיים במדע, תלוי במציאותן של הנחות כוללות בידינו. ואילו אל הנחות כוללות אלה אנו מיעים בדרך האינדוקציה. האינדוקציה היא איפוא ההיסק "האמיתי" היחיד.

בספר השלישי של "תורת-ההגיון" בודק מיל את טבעה של האינדוקציה. האינדוקציה תלויה ב"הנחה" שמהלך הטבע הוא אחיד, זאת אומרת, שמה שקרה בעבר, בתנאים מסוימים, יתרחש תמיד שוב כאשר יווצרו תנאים דומים. ואנו יודעים מתוך בדיקת הטבע, שהנחה זו - ערובותיה בצידה. מהלכה של האינדוקציה הפשוטה מתמצה במנייה פשוטה של גילומים דומים: "כל הברבורים שראינו היו לבנים, לכן כל הברבורים לבנים". זוהי המתודה המובהקת. שבאמצעותה אנו לומדים את דבר אחידותו של הטבע. מיל מבחין בין אחידויות שבקיום - יחדיו (co-existence) לבין אחידויות שבסדרה. האחידות מן הטיפוס הראשון כוללת את ה"יחדיו" (togetherness) של הסוגים הטבעיים ושל תכונות חלליות ומספריות. את התכונות הללו ניתן להכיר רק באמצעותן של תצפיות (כולל ספירה ומדידה); לעתים קרובות, העדות המצויה בידינו ביחס לתכונות כאלה, היא רבה. ואף למעלה מזה. את האחידויות שבסדרה ניתן לאפיין באורח רופף כסיבתיות: טיפוס מסוים של התרחשות, מוביל תמיד אל טיפוס מסוים אחר של התרחשות. כך אנו נמצאים למדים, ראשית לכל, באמצעות ספירה פשוטה, אלא שמיל סבר שבמקרה של אינדוקציה סיבתית אפשרי תהליך הדומה קצת יותר להוכחה הדדוקטיבית, בסיוע "מתודת האינדוקציה הסיבתית" שלו.

במונח "סיבה", מתכוון מיל לסיבה מספקת, או לאותו גורם אשר בהתווספו למהלך הרגיל של ההתרחשויות, הוא מספיק ליצור תולדה נתונה. לפי מיל אנו יודעים משהו חשוב ביותר לגבי סיבות אלה: כל התרחשות היא בעלת אחת מהן. את זאת ניתן ללמוד מתוך תצפית גרידא, אך משלמדנו זאת, נוכל להשתמש בכך כדי לגלות ולהוכיח את קיומם של חוקים סיבתיים פרטיים, שכן מן ההכרח כי הסיבה המספקת של X תהיה טמונה באירועים ובנסיבות הקודמים ל-X באורח מיידי. בכך מצטמצם החיפוש אחר הסיבה של X לתחום מוגבל יותר: אנו מוצאים שלפני X הופיעו A,B,C וכו', ואחת מן הנסיבות הללו או איזה צירוף מהם, הם שגרמו ל- X. המתודות (ההסכמה, ההבדל, ההסכמה וההבדל, ההשתנות הצמודה) מסוגלות לבצע שני דברים: (א) לאפשר לנו לסלק את הנסיבות שלא נמצאו תמיד קודמות ל-X; (ב) לספק לנו יותר ויותר מקרים שבהם גורם מסוים אחר נמצא בסביבתו הקודמת, של X. מובן שלגבי הדבר השני, המדובר הוא בספירה גרידא; מיל מדגיש שהסילוק (elimination) הוא עצמו מין הוכחה. אם אנו יכולים למצוא דוגמה אחת שבה X איננו בא בעקבות A, כי אז ברור ש-A - איננו יכול להיות סיבתו המספקת של X. ובכך מתחזקות העדויות שאו B היא הסיבה המספקת או C וכו'. מיל מדבר על המתודות המוצעות על-ידיו כמהוות "מבחן מדעי", אלא שיש בכך משום יומרה יתרה, שכן ראשית, איתורם של גורמים מסתברים (מתוך קודמיו של X) מותנה בהכרה מוקדמת של התחום, הכרה שנקנתה ללא עזרתן של המתודות האלה; שנית, "הכרה" זו בעצמה היא נושא לבדיקה מחודשת. (מה שאנחנו חשבנוהו כבלתי שייך לעניין, עשוי להתגלות בהמשך דווקא כגורם מכריע). מתודות של סילוק אינן מסוגלות להוליך אל פסק דין סופי ומוחלט לטובתם של גורמים - מועמדים שנותרו אלא אם כן סדרת המועמדים האפשריים מצומצמת צמצום ברור. למעשה צמצום שכזה אינו אפשרי במחקרים כאלה. יקשה להטיל ספק בכך שניסויים הולכים ונשנים, מגדילים, לפחות על דרך הסילוק, את ההסתברות לטובתם של הגורמים שלא סולקו; לעומת זאת, מבחן מכריע וסופי הוא דבר שונה לגמרי.

המתודות משותפות לכל המחקרים הסיבתיים, ברמה הניסיונית הבסיסית : ברמות גבוהות יותר, משתמשים המדעים השונים במתודות או בתכסיסים או בניסויים מיוחדים. בחלק השישי של הספר "תורת-ההגיון", מבחין מיל בין ארבע מתודות: המתודה הגיאומטרית, הניתנת ליישום במקום שבו חוקים שונים אינם משפיעים אחד על פעולת השני. (המשל הנקוט בידי מיל עושה רושם כאילו מתודה זו שייכת רק בקושי למדעים התצפיתיים והנסיוניים); המתודה הכימית של ניסוי ישיר, שאותה יש ליישם כאשר הסיבות מצטרפות כך שאי-אפשר היה לנתחם; המתודה הפיסיקלית, אשר בה ניתן להשתמש כאשר החוקים של גורמים סיבתיים שונים ידועים למדי. במקרה כזה אפשר להציע את הסברה ששינוי מסוים הוא תולדה של צירוף כוחות מסוים; ניסוי הולך ונמשך מסוגל לספק מבחן. המתודה האחרונה שמיל מודה בה היא המתודה ההיסטורית, הניתנת ליישום כאשר התופעות הן סבוכות ומעבר לתחום תחולתו של ניסוי, כמו במדעי החברה.

מיל מתייחס להשקפותיו כאל "הפילוסופיה של הניסיון". עיקרו של כינוי זה הוא בפנייתו המתמדת של מיל לעובדות (שאותן ניתן להכיר באמצעות הניסיון). ובמישור המטפיסי - בתיאור הפנומנליסטי של הכרת העצמים והרוחות (minds) (עיין "ביקורת הפילוסופיה של האמילטון" (Examination of Hamilton’s Philosophy). גישתו של מיל קרובה לזו של יום: הוא מקבל ביאור העצמים במונחים של התפיסות (perception) שלנו, הוא מבחין בבירור (דבר שברקליי לא עשאו) בין שני טיפוסי סדר בניסיון:

  1. הסדר הסיבתי האחיד המצרף יחדיו גופים או שינויים פיסיקליים מטיפוסים מסוימים;


  2. הסדר המצרף מושגים ורשמים שונים בתוך רוחנו, ומביאנו ליצירת ההשקפה שכל אלה הן תפיסות של אותו עצם פרטי.


טיפוס הסדר השני (כפי שראה זאת יום) איננה אחידות בעקיבת מושגינו: האחידויות שאנו תרים אחריהן מתייחסות לגופים ולא לתחושות. מיל מנסה לעשות ניתוח של הסדר הזה, ומגדיר גוף כ"אפשרות מתמדת של תחושה": למשל לדבר על שולחן משמעו לדבר על סדר מסוג זה בתחושות ממשיות או אפשריות. לא נעשה שום נסיון לבסס אפשרות זו על עצם (substance) חיצוני ממשי, אף לא על אלוהים; אלא שמיל מודה ש"ישנן בנמצא גם סדרות עוקבות אחרות של רגש, בנוסף לאלה שעליהם אני מודע". כיצד יכולים אנו לתאר את סדר הניסיונות המהווה את הרוח של הפרט? מיל מגיע בזה ל"אי-אפשרות סופית להסביר" את העובדה שרוח שהיא שורה של תחושות, מודעת על עצמה בבחינת עבר ועתיד. במאמריו על תיאולוגיה טבעית, מגן מיל על האפשרות כי תהיה קיימת נפש בלא גוף ומכאן - אפשרות האלמוות. כמו כן בודק הוא; ברוחו של ניתוח מדעי, את השאלה, כלום העולם כפי שאנו יודעים אותו. הוא פרי יצירתה של תבונה אלוהית. אם התשובה היא חיובית, כלום תבונה אלוהית זו באה במגע, על דרך ההתגלות הניסית, עם האדם? טיעונו של מיל הוא בעל משקל מסוים: הטיעון רומז שישנו אלוהים הרוצה כי לברואיו יהיה טוב (היינו לאותם ברואים הידועים לנו), אלא שניצבות בפניו משימות רבות נוספות. בנקודה זו מעביר מיל את השאלה מתחומה של האמונה אל תחומה של התקווה הפשוטה. בלא אמונה ממשית, יכול אדם עדיין להתבונן במושג של שלמות אלוהית, להרהר בבשורת הנצרות, לקוות לאלמוות. ההתבוננות הזאת היא בעלת ערך מעשי. הרהורים אלה של מיל מצויים במכתביו ומתקשרים יפה אל התעניינותו הרצינית בשנות עלומיו, כשהיה תחת השפעת וורדסוורת (Wordsworth) בטיפוחו של המעולה, המצוי ברגש ובדמיון האנושיים. אך ה"מסות על הדת" (Essays on Religion) מפרי עטו, שראו אור לאחר מותו; הפתיעו אפילו את האתיאיסטים ואת האגנוסטים שבין ידידיו. "אצל סטיוארט מיל מצויים רמזים שהוא היה בעל טבע סנטימנטלי במקורו וכמעט דתי, שלא עלה בקנה אחד עם השיטות השכליות והמופשטות הטהורות שנכפו עליו מאז ימי ילדותו" (הלוי Halevy).

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: מיל, ג'ון סטיוארט
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית