עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדע
פרידמן, ש.



תקציר
לייבניץ היה פילוסוף גרמני בן המאה השבע עשרה. ידוע כמדען אשר המציא את החשבון האינפיניטסימלי, בדיוק באותו הזמן שהמציא זאת ניוטון. כמו כן הוא טבע את המושג "אנרגיה קינטית". כפילוסוף היה מטאפיסיקאי והתבסס הרבה על תורת ההגיון.



לייבניץ, גוטפריד וילהלם
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1716-1646). פילוסוף גרמני, בנו של פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לייפציג. בהיות לייבניץ בן שש נפטר אביו. בגיל חמש-עשרה, נכנס לאוניברסיטה וסיים את לימודיו בה בשנת 1663, בעבודת-סיום שנשאה את השם: Disputatio Metaphysica de Principio Individui ("המחלוקת המטפיסית בדבר עיקרון האינדיווידואציה"). בתקופה שבין 1663 לבין 1666 למד תורת-המשפט באוניברסיטת יינה ופרסם מאמר על החינוך המשפטי. מאמר זה הסב אליו את תשומת ליבו של הארכיבישוף ממיינץ (Mainz),שרתמו לשירותו. ליבנייץ השקיע את עצמו בכל ליבו בתוכניותיו של הארכיבישוף לשמירת השלום בתוך האימפריה וביחסי גרמניה עם שכנותיה. עיסוק זה הניע אותו לחפש ביסוס רציונלי לדת הנוצרית, שיהא מתקבל הן על-ידי הפרוטסטנטים והן על-ידי הקתולים ואשר ישמש יסוד תקף לסובלנות דתית פעילה. הוא נשלח לפריס אל לואי ה-14 ולא הצליח להתקבל אצלו, אולם במשך שהייה של ארבע שנים בבירת צרפת הכיר את מלברנש (Malebranche), את ארנו (Aruauld), את יוגנס (Huygens) ואת טשירנהאוסן (Tschirnhausen). ליבנייץ גם המציא מכונת-חישוב שהצטיינה בשכלולים נוספים בהשוואה להמצאתו של פסקל (Pascal), בכך שהיתה מסוגלת להוציא שורשים, להכפיל ולחלק, כשם שיכלה לחבר ולחסר. ב-1673 ביקר בלונדון, נפגש עם בויל (Boyle) ועם אולדנבורג (Oldenburg) והדגים את מכונת-החישוב שלו בפני החברה המלכותית, אשר החליטה בעקבות זאת לבחור בו כחבר.



ב-1676 מת הארכיבישוף ממיינץ, ובהעדר עבודה מתאימה יותר לטעמו ולכשריו, היה לייבניץ לספרן בספרייתו הפרטית של הדוכס מברונסויק (Brunswick), בהנובר. בדרכו להנובר, בילה לייבניץ כחודש באמסטרדם וקרא את כל החיבורים של שפינוזה; במידה שנמצאה דרך לשכנעו להוציאם מידיו. לבסוף הותר לו להיפגש עם שפינוזה ודן עמו באותם החלקים של כתבי שפינוזה שהורשתה לו הקריאה בהם. היה זה מגעו האישי האחרון עם פילוסופים בני דורו. מאז ועד ליום מותו, בילה את חייו בהנובר ונסע מחוצה לה רק בקשר עם עבודתו בחיבור ספר היסטוריה על בית ברונסויק. בשל כך נאלץ להסתפק בחילופי אגרות ומאמרים על בעיות פילוסופיות עם הוגי - דעות ומתמטיקאים אחרים. במכתביו אל קלרק (Clarke) יצא בהתקפה על החלל והזמן המוחלטים של השיטה הניוטונית; כנגד תורה זו הציע את שיטת המונאדות שלו ואת החלל והזמן היחסיים, רעיונות שפירט אותם ב"מאמר על המטפיסיקה" – (Disco urse on Metaphysics) וב"מונאדולוגיה" שלו. במכתביו אל ארנו הגן על השקפתו בדבר האינדיווידואליות והחופש האלוהי והאנושי, השקפה שארנו התנגד לה לאחר קריאת קיצורו של המאמר הנזכר לעיל. בשנותיו האחרונות היה לייבניץ נתון בסכסוך עם ידידי ניוטון בשאלה - מיהו יוצר החשבון האינפיניטסימלי. כיום אין ספק בכך שהן לייבניץ והן ניוטון עבדו בנושא זה בעת ובעונה אחת. דומה כי לא היה שום דבר בלתי סביר בכך ששני אנשים גילו את התורה הזאת באורח סימולטני ובאופן בלתי-תלוי זה בזה. מתמטיקאים רבים אחרים עסקו באותה תקופה בחקר בעיות דומות. יתר-על-כן, אין ספק שמערכת הסמלים שהוצעה על-ידי לייבניץ היתה נוחה יותר מזו שהוצעה על-ידי ניוטון, ובעצם היא עדיין בשימוש. לייבניץ היה חסר-מזל גם באשר הכרת ערך עבודתו המקורית בתורת ההגיון. כיום, מעריכים אותו במיוחד בשל עבודתו המקורית בתחום הלוגיקה הסמלית, אף כי עבודתו זו היתה בלתי ידועה עד למאה הנוכחית. אחרים הוצרכו לחזור על גילוייו שעה שעבודתו - שלו נשארה קבורה בערמות כתבי-היד שבספריה המלכותית בהנובר. לייבניץ עצמו הוזנח לא פחות בסוף חייו. ג'ורג' הראשון סירב להרשותו לבוא לאנגליה, בצוותו עליו להמשיך למלא את תפקידיו כספרן. כשנפטר בשת 1716, לא ליווהו בדרכו האחרונה אף אחד מאנשי החצר בהנובר. האקדמיה של ברלין, שלייבניץ ייסדה והיה נשיאה הראשון התעלמה כליל ממותו, וכן עשתה גם החברה המלכותית בלונדון. אולם ההתעלמות המכוונת של 1716 פינתה את מקומה במאה העשרים להערצה כלפי אדם בעל שיעור קומה במקוריותו ובמחשבתו החודרת, ובעל כושר רב לפיתוח מפורט של רעיונות מקיפים וחדשים.

לייבניץ היה מתמטיקאי ואיש-מדע מן השורה הראשונה; כאמור היה שותף עם ניוטון בגילוי החשבון האינפיניטסימלי והוא תרם את מושג האנרגיה הקינטית למכניקה. נוסף לכך נמנה עם המצוינים שבפילוסופים ושיטתו המטפיסית היא בעלת עניין מיוחד לדורנו אנו, שכן ניתן לפרשה גם כמערכת של השקפות לוגיות. לייבניץ ביסס את עיקרי שיטתו בסיועם של טיעונים הלקוחים מן המדעים, מתורת-ההיגיון ומן המטפיסיקה, וסבר כי "העיקרון החדש של ההרמוניה הקבועה מראש" 'הוכח' בכל התחומים הנזכרים לעיל וכן בתאוריה של הדת ושל המוסר.

ההסבר שניתן על-ידי לייבניץ לעצם - כפעיל לפי מהותו - נבע מתוך אי-שביעות-רצונו מן העצם המתפשט של "הפילוסופיה החדשה" תוך מורת-רוח דומה גם מן האטומים, הריק, החלל, הזמן והחומר המוחלטים שבמכניקה הניוטונית. טענותיו כנגד כל המושגים האלה היו הן מדעיות והן מטפיסיות. הוא הראה שניסוחו של דקרט (Descartes) לחוקי התנועה איננו תקף מבחינה מדעית, וכי ההשקפה הכרוכה בו אודות העולם החלל-זמני, הרואה את התנועה כמוקנית באופן פלאי לחומר שהוא ביסודו בלתי פעיל - איננה מספקת מבחינה מטפיסית. הוא סבר כי "האטומים של החומר" נוגדים את דרכה של התבונה, באשר המושג "החלקיק הקטן ביותר של החומר" הוא חסר כל מובן; אם החלקיק הוא מתפשט, כי אז הוא ניתן לחלוקה נוספת; אם איננו מתפשט, כי אז אין הוא ה"קטן ביותר" ובעצם איננו חלקיק של חומר כלל. יתר-על-כן, לפי חוקי התנועה מן ההכרח שהיסודות הנעים יהיו נושאי אנרגיה. שום יש מתפשט איננו יכול להיות פעיל, אף אין הוא יכול להיות בבחינת יחידת-יסוד אמיתית. היסוד היחיד שהוא באפשר, מן ההכרח שיהיה "עצם פשוט וללא חלקים" עצם פשוט זה קרוי בפי לייבניץ מונאדה.

באשר המונאדה הינה חסרת חלקים, הרי שאין היא בת הכחדה אלא על-ידי כיליון בלבד, כשם שאין היא יכולה לבוא לידי קיום אלא על-ידי בריאה. המונאדה איננה יכולה להשפיע על מונאדה אחרת ולפיכך אין השפעת גומלין סיבתית ביניהן ("המונאדה היא חסרת חלונות"). באשר אין היא מתפשטת, אין היא נתונה לא בחלל, אף לא בזמן, ואיננה עשויה חומר. יתר-על-כן, באשר כל מהותה של המונאדה מתמצה בפעילותה, הרי שכל המונאדות הן מאותו טיפוס. עם זאת, אין להטיל ספק בכך שהעולם הנצפה, המשמש נקודת מוצא לספקולציות אודות העצם, מתגלה כחלל-זמני וכמכיל בתוכו גופים נעים, המצויים ביחסים סיבתיים אלה עם אלה. כמו-כן דומה כי ישנם בנמצא ישים של סוגים שונים, של אבנים, צמחים, בעלי-חיים ובני-אדם. תופעות אלה הן, בלשונו של לייבניץ "מבוססות היטב", שכן ניתנות הן לקישור שיטתי עם תכונותיהן הממשיות של מערכות המונאדות. לפיכך, כדי לדבר על קשר סיבתי ושינוי ועל סוגים שונים של ישויות, מן הראוי להשתמש, בהקשרים מסוימים, בתיאורים חלל-זמנים.

ההסבר הנכון להופעתם של סוגי דברים שונים הוא - שהמונאדות שונות אלה מאלה בדרגות פעילותן. המונאדות מהוות סדרה אינסופית, החל במונאדה שהיא פעילה לחלוטין וכלה בזו שהיא כמעט נעדרת כל פעילות. שום מונאדה ברואה איננה בלתי-פעילה מכול וכול וגם איננה כליל הפעילות, אלא שהמונאדות הניצבות בתחתית הדירוג יהיו בבחינת חומר גרידא - אם בכלל יש דבר כזה. האל הוא המונאדה הפעילה השלמה, אך אין לייבניץ מבהיר בכתביו אם יש לראות בו את המונאדה הראשית, או שתפקידו כבורא הופך את התיאור הזה לבלתי הולם. פעילותן העצמית של המונאדות היא התפיסה, היינו הייצוג או "ההשתקפות", אם להשתמש במטאפורה של לייבניץ. "התפיסה" חלה על אבנים וצמחים כמו על בעלי-חיים ובני-אדם (שימוש זה במושג "התפיסה", היה רווח במאה הי"ז. המגנט תופס את הברזל, החמניה תופסת את החמה, באשר הם "משתנים בתוך סביבתו" של הגוף הנתפס). יוצא איפוא, שכל המונאדות תופסות את כל שאר המונאדות בדרגות שונות של בהירות, כך, שלמרות היות המונאדות עצמים פשוטים, יש להן ריבוי של אספקטים, והתפיסות הן אמיתיות באשר המונאדות נבראו כך שיחסי מצביהן נמצאים בהרמוניה קבועה מראש אלה אל אלה. הרמוניה קבועה מראש זו "מוכחת" על-ידי צירוף שתי עובדות: חוסר האפשרות להשפעת-גומלין וממשותה של התפיסה. המונאדות הפחות - פעילות חושפות את הופעתה המבוססת היטב של החומריות, אף-על-פי שכל המונאדות מגלמות בתוכן מידה כלשהי של חוסר פעילות ובאופן שכזה מצוי ברשותן "חומר ראשוני". מונאדות מן הדרגות הגבוהות ומן הדרגות הנמוכות משקפות אלה את אלה, וכל גוף איננו אלא "גוש" של מונאדות בעלות דרגות פעילות שונות, המצויות בתוך הרמוניה קבועה מראש. היצור האנושי הוא גוש כזה והיחס שבין נפש לגוף איננו עוד בבחינת הנס הקרטסיאני, אלא חלק מן הסדר הטבעי, מקרה אחד ומיוחד של ההשתקפות הכל-כוללת. תולדותיה של כל מונאדה הן חישוף מצביה, תוך התאמה לעקרונה של המונאדה המשקפת, כך שהשפעת -גומלין הולכת ונמשכת היא הופעת מצביה הגלויים של כל מונאדה בהרמוניה עם גילוי מצביה של כל מונאדה אחרת. ליבנייץ השתמש בדימוי של שני השעונים הסינכרוניים, ובדימוי של שתי המקהלות השרות, כדי להסביר כיצד אפשרית הופעתה של פעולת-גומלין בלא ממשות. הוא תיאר את חשיפת המצבים כ"שקיקה" (appetition), החלה במידה שווה על הפעילות האנושית התכליתית ועל הימשכות הברזל אל המגנט והחמניה אל החמה.

החלל הוא ההופעה המבוססת היטב של "הסדר המאפשר דו-קיום", והזמן הוא ההופעה המבוססת - היטב של "סדר אפשרויות שאינן עולות בקנה אחד". חלל וזמן כפי שהם נתפסים על-ידי מתמטיקאי, הם הפשטות, ישים שכליים (entia rationis), ורציפותם היא הופעת הרציפות האמיתית השייכת לסדרות המונאדות ולשורות מצביהן העוקבים. בהתאם לעיקרון דרגת-הפעילות מהוות המונאדות סדרות אינסופיות, שבהן כל אבר שונה מן הבא אחריו במידה קטנה עד אינסוף. לייבניץ תיאר את "מלאותו" (“plenum”) של העולם באמצעות שתי שורות סדורות של אפשריים בעת ובעונה אחת (compossibles) ושל בלתי מתיישבים - אלה-עם-אלה (incompatibles), בתוך "האינסופי בפועל". החלל והזמן, כפי תפיסתו לא רק שהם ניתנים לחלוקה אינסופית, אלא שהם מחולקים בערעור אינסופי בפועל ממש. ואין זו חלוקה להפשטות מתמטיות - כגון אטום, נקודה ורגע - אלא חלוקה "לישויות ממשיות", למונאדות.

בתארו את סדרות המונאדות, מנסה לייבניץ את עקרונו המפורסם על "הזהות של הבלתי-מובחנים". אם לשני ישים יש בדיוק אותן מערכות של תכונות, כי אז הם "בלתי-מובחנים", היינו זהים זה לזה. טענה זו איננה מופרכת ע"י טענת-הנגד ששני ישים יכולים להיות בעלי אותן התכונות עצמן אך להימצא במקומות שונים, כיוון שלגבי לייבניץ "מקומה" של המונאדה הוא בתוך הסדרה. תכונותיה של המונאדה מותנת "במקומה", כך שאם שני ישים הם בעלי אותן התכונות, הרי שמן ההכרח כי יימצאו במקום אחד, היינו, שני הישים הם בעצם אחד ולא שניים. לייבניץ נזקק לעיקרון זה גם כדי להראות כי אין שחר לטענה שהחלל והזמן הם מוחלטים. מוחלטים אלה הם בעלי משמעות רק כמקומם של עצמים חומריים. הצבת גוף כאן ולא שם בחלל המוחלט, או הצבתו מוקדם יותר ולא מאוחר יותר - אלה אינן בבחינת אלטרנטיבות אמיתיות. שני המצבים בכל מקרה יהיו בלתי-ניתנים להבחנה, כך שהאל, בשעת בריאת העולם, לא היה מסוגל להכריע הכרעה שכלית. טענה זו כלולה באחד ממכתביו אל קלרק, שהגן על השיטה הניוטונית. תשובתו של קלרק היתה שהכרעתו של האל איננה נזקקת לשום סיבה אחרת מלבד רצונו, אולם לייבניץ עמד על דעתו שעיקרון "הטעם המספיק" תקף לא רק ביחס לחלקיו השונים של העולם, אלא גם ביחס לפעולות האל. כל עניין שבעובדה זקוק לטעם מספיק, כדי לנמק מדוע הדבר כך ולא אחרת.

תורת המונאדות נגולה במלואה ב"מונאדולוגיה"; אולם ב"הרצאה על המטפיסיקה" מציג לייבניץ טיעונים לקוחים מתוך טבע המשפטים ומתוך אמיתותם ושקרותם, המוליכים לאותן המסקנות. הרצאה זו היא בעצם עיבוד המכתב שנשלח לארנו, אשר בו נוסחו לראשונה ראשי הפרקים של השיטה הלוגית - מטפיסית של לייבניץ. במכתב זה הניח לייבניץ שיש קשר אמיץ בין עובדות לבין הפסוקים שהן מתנסחות בהם. הוא כתב שלגבי פילוסופים עשויים טעמים הגיוניים להיות משכנעים, אך אין בהם כדי לשכנע אנשים רגילים. המשלים הלוגי של הטענות על קיום העצמים הפשוטים הוא - שכל פסוק הוא בעל הצורה נושא - נשוא וכי בכל פסוק אמיתי הנשוא כלול בנושא. ממש כשם שאין קיימת השפעת גומלין בין המונאדות כך אין בנמצא משפטי יחס, וכשם שמונאדה מכילה בקרבה במובלע את כל מצביה, כך בכל משפט אמיתי, הנשוא כלול בנושא. התחשיב הלוגי של לייבניץ מניח, כי במשפט אמיתי בניסוחו הטוב ביותר ישמש כנושא שם המראה את ההרכב האנליטי של הנושא, ואילו כנשוא ישמש שם המייצג אחד או יותר מן המרכיבים הללו. כל משפט אמיתי אפשר לבטאו בצורה ABC הוא A (או AB או B או AC או C או ABC). השקפה זו קשורה קשר אמיץ עם חיפושיו הממושכים של לייבניץ אחר "אפיון אוניברסלי" היינו - שפה אשר תוכל לבטא את האמיתית שנקבעו בכל תחום שהוא, לרבות תורת-המידות ואסתטיקה. משפטים שקריים עתידים להתגלות בשפה זו כחסרי שחר, כגון ABC הוא לא A, או לא-B וכו'. חילוקי-הדעות ייעלמו, שכן התחשיב יתפוס את מקום ההיקש.

הטיעונים הלוגיים הללו עוררו את התנגדותו הנמרצת של ארנו על סמך שיקולים דתיים, מטפיסיים ומוסריים. אם כל משפט אמיתי הוא משפט מנתח כי אז החירות האנושית איננה אלא אגדה והאל בעצמו נמצא כפוי. תשובתו של לייבניץ היתה שכל מצב-עניינים הוא בעל הכרחיות מותנית ולא מוחלטת. כאשר החליט האל לברא אדם ממשי, הרי כל מה שהיה קשור בו נברא מניה וביה, אך עצם ההכרעה לברוא אדם היתה הכרעה חופשית. יתר-על-כן, שעה שהאל ברא את אדם, ראה את כל המעשים החופשיים אשר ייעשו אי-פעם על-ידי בני-אדם וסיגל את מצב העניינים כולו למעשים אלה. הפעילות החופשית והספונטאנית אפשרית בתוך מסגרת ההרמוניה הקבועה מראש, בין כל המונאדות ומצביהן. כל המונאדות בוחרות בטוב ביותר אך סגולתן להבחין בטוב ביותר משתנה בהתאם לדרגת הברירות שבה הן משקפות את העולם. האל, מתוך ידיעה וטוב מושלמים, בחר באופן חופשי לברוא את העולם, שהוא הטוב שבין כל העולמות האפשריים.

בנקודה זו חושפת שיטתו של לייבניץ אי-עקיבות פנימית יסודית. לייבניץ טען למקריות אמיתית בעולם של עובדות, ויחד עם זאת רצה בקיומה של שיטה מושלמת עד כדי כך, שמושגו של כל פרט ופרט יכיל בקרבו את כל תולדותיו העתידות של הפרט הנדון. הוא ביקש לקיים הבחנה של ממש בין משפטי הניסיון לבין משפטי המתמטיקה; אמיתותם של משפטי המתמטיקה נקבעת בהתאם לעיקרון הסתירה (שלילת המשפטים האלה איננה באפשר) ואילו אמיתותם של משפטי הניסיון נקבעת על פי עיקרון הטעם המספיק, אך יחד עם זאת אף שלילתם תהיה חסרת שחר. הסיבות למעשי בני האדם הן בבחינת נטיות ולא הכרחיות; ברם, לייבניץ הוסיף וטען שהמשפט "יוליוס קיסר לא חצה את הרוביקון", יתגלה כסותר את עצמו בפני מי שהוא בעל ידיעה מושלמת אודות יוליוס קיסר ומסוגל לבטא את ידיעותיו אלה בשפה מתאימה. האלוהים בלבד הוא בעל ידיעה שלמה אודות כל פרט ופרט ולכן הוא מסוגל "להבחין" את מצבה של מונאדה כלשהי מתוך כל מצב של מונאדה אחרת. ההבחנה שאותה ביקש לייבניץ לקיים בין האמיתית הלוגיות והמתמטיות מצד אחד לבין האמיתות המקריות מצד שני, התבטאה בכך שהראשונות אמיתיות בכל העולמות האפשריים ואילו האחרונות שייכות רק לעולם הזה; הראשונות תלויות בשכלו של האלוהים אך לא ברצונו, אולם לגבי האחרונות הביע את רצונו שתהיינה אמיתיות, בכך שבחר לברוא את העולם כמות שהוא. המשפטים האמיתיים המוסבים על העולם שאנו חיים בו, יוצרים מערכת אשר לא ייתכן כי חלק מן המשפטים השיכים אליה יהיו אמיתיים ואחרים - שקריים. ובדומה לכך, אף-על-פי שעקרונית ייתכן כי חלקים מעולמנו יהיו שונים מכפי שהם, בכל זאת לא ייתכן שינוי מעין זה לגבי חלק מן העולם בלבד, בלי ששאר חלקי העולם ישתנו גם הם. אין זה מספיק שמצב או הקשר מסוים הוא באפשר; מן ההכרח שיהיה באפשר בתוך המערכת ובתורת חלק ממנה. לייבניץ יצר מערכת צורנית שבה ניתן לגזור את האפשריות בתורת צירופים של היסודות הפשוטים. מערכת זו כונתה בפיו "אמנות הצירוף" וניתן להשוותה לטבלת היסודות בכימיה. נוסחתו לצירוף אפשרי של יסודות פשוטים עשויה להוליך לגילויה של ישות שלא היתה ידועה עד כה. אמנות הצירופים, משמשתמשים בה ביחד עם מערכת "שמות" שנבחרה בקפדנות, עשויה להמציא לנו אנציקלופדיה של כל עולם הידיעות ושיטת-קומוניקציה בין בני-אדם דוברי כל השפות. (אפשר היה לחשוב שאידיאל זה נתממש במתמטיקה ובתורת-ההגיון המודרניות, אלא שעובדה היא שהמתמטיקאים האנגליים אינם יכולים לעקוב אחר עבודותיהם של המתמטיקאים הגרמניים והלוגיקנים הפולניים, בלא ללמוד מערכות חדשות של נוסחאות).

שיטתו המטפיסית של לייבניץ באה לכלל השלמה על ידי הוכחותיו לקיום האלוהים. מערכת המונאדות הברואות היא במובן מסוים שלמה בתוך עצמה, היינו, היא הכרחית בדיוק כפי שהיא מובטחת כי חלקיה יהיו קיימים. ברם, שום חלק בה איננו כולל בתוך עצמו את הטעם לקיומו העצמי, כך שהטעם לקיום זה מוכרח להיות טמון בתוך ישות המכילה בתוך עצמה את טעם קיומה, היינו בתוך ישות הכרחית - וזה מה שמכונה בפיו אלוהים. טיעון זה, המכונה "ההוכחה הקוסמולוגית", מופיע במונאדולוגיה ואין הוא אופייני דווקא למחשבתו של לייבניץ. בדרך כלל מתייחסים רוב הרציונליסטים אל קיום האלוהים כאל הסיבה ההכרחית, הבוראת והמקיימת את העולם. ניסוחו של לייבניץ ל"הוכחה האונטולוגית" אופייני משתי בחינות: הוא מוסיף בצידה הוכחה חדשה, המסיקה את דבר קיום האלוהים מקיומן של אמיתות הכרחיות, והוא משלים אותה על-ידי הוכחה שמושג "האלוהים" הוא מושג אפשרי. מכל מקום, לדעת לייבניץ הפילוסופים שקדמו לו הצליחו להוכיח רק שאם קיום האלוהים הוא אפשרי, כי אז הוא הכרחי. הטיעון הנובע מקיומן של אמיתות הכרחיות, מניח מראש שכל האמיתות "זוכות לאמיתיותן" מתוקפן של עובדות כלשהן. ואומנם אין כל קושי לגבי האמיתות המקריות, שכן הן מתאמתות מכוחן של עובדות ניסיוניות. ברם, מהו שהופך את אמיתות תורת-ההיגיון והמתמטיקה לאמיתיות? תשובתו של לייבניץ לשאלה זו היא - שאנו מכירים אמיתות אלה בדיוק כפי שהן נוכחות בתוך השכל האלוהי. השכל האלוהי הוא "מקום משכנן" של האמיתות הנצחית. פילוסופים בני דורנו רואים בפתרון זה פתרון של בעיה מדומה. אמיתות הכרחיות אינן אמיתות המוסבות על משהו; הן אנליטיות או סותרות את עצמן ואין לנו כל צורך לצעוד מעבר למושגינו שלנו כדי לחפש אחר מה שנותן להן תוקף.

להוכחה האונטולוגית קודמת הוכחה המבקשת להראות שהמושג של "ישות שלמה" הוא מושג אפשרי. בראש וראשונה הבחין לייבניץ בין תכונות מושלמות לבין תכונות במובן הרגיל. תכונה היא מושלמת אם היא נרכשת בדרגת ההפלגה, ואם רכישתה איננה מוציאה מכלל אפשרות את קיומן של תכונות אחרות. כך למשל תכונות חלליות וזמניות אינן תכונות מושלמות משום שדרגותיהן העליונות סותרות את עצמן: כגון "המידה הגדולה ביותר", "המאורע האחרון" וכיוצא באלה. גם תכונות הנתפסות בחושים אינן תכונות מושלמות שכן ייחוסן למושא כלשהו גורר אחריו את שלילתן של תכונות אחרות מאותו מושא: ייחוס הצבע "אדום" למושא כלשהו, גורר אחריו את שלילתו של "ירוק", "כחול", וכו'. "טוב", "חכם", "בר-הכרה", כל אלה הם תוארי - שם שדרגת ההפלגה שלהם איננה גוררת אחריה סתירה פנימית, כך שניתן איפוא ליחסם לישות המושלמת, שמן ההכרח כי תהיה בעלת כל השלמויות באופן מושלם. המושג "ישות מושלמת" הוא איפוא מושג אפשרי, ולפי שהקיום הוא בעצמו שלימות (לדעת לייבניץ), הרי ש"ישות מושלמת" איננו רק מושג בכוח אלא גם בפועל. בנקודה זו מתגלה דרך מחשבתו של לייבניץ כזרה לחלוטין לדרך המחשבה שלנו, אולם דבר זה מורגש בכל שלבי הגותו. הפילוסופים בני-זמננו טוענים לא רק שהקיום איננו נשוא; הם מוסיפים ואומרים שניתוחם של מושגים איננו יכול להמציא לנו ידיעות על העולם הממשי. זהותם של הבלתי מובחנים נחשבת כקביעה לוגית, נעדרת כל תוצאות לגבי העולם הממשי, והתורה הלוגית של לייבניץ על משפטים נשארת בבחינת תורה לוגית, ללא כל תוצאות לגבי טבעו של מה שנמצא בתוך העולם. עמדה זו ניתן אולי לסכם ולמצות בניסוחו של מוריס (C.W. Morris) : "המטפיסיקה הרציונליסטית של לייבניץ, אשר נבעה מתוך ההיפוך הפשוט של תורת-ההגיון הצורנית לתורה מטפיסית תוך הזנחת קני-המידה של כל מה שנושא משמעות אמפירית, איננה עוד - במונחי ההשקפה המודרנית בדבר היחס שבין תורת-ההגיון לבין האמפיריציסם - תוצאה הכרחית של תורותיו הלוגיות". זוהי קביעה ממצה פחות או יותר של העניין שמגלים פילוסופים מודרניים בלייבניץ. עם זאת, פיסקה זו יש בה משום עיוות אם מתייחסים אליה כאל מפתח וקו מנחה במתן פירוש לתורתו. שמא מן הראוי להעיר את תשומת הלב למלה "הזנחה" (neglect). אי אפשר לנו לומר שאנו מזניחים קנה-מידה אשר חייבים היינו לדחותו מכל וכול אילו הודע לנו בתור שכזה. יכולים אנו להסכים לסברה, שאילו עברו על לייבניץ כל הגלגולים וההתפתחויות הפילוסופיים עד ימינו, היה מקבל את קנה המידה של משמעותיות אמפירית, אלא שסברה מעין זו היא בבחינת ספקולציה בלבד.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: לייבניץ, גוטפריד וילהלם
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית