עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות
ידיעות אחרונות


תקציר
הפרק דן בסיפורים מתוך ספר בראשית שיש בהם פולמוס בנושא נישואי תערובת, ומגלה שיש בספר בראשית עמדות שונות בסוגיה. רובו של הפרק מציג ניתוח של בראשית לח- סיפור יהודה ותמר. המחברת סוברת שהסיפור תומך בנישואים לבנות כנען בניגוד לסיפור נישואי עשו ויצחק השוללים נישאים מסוג זה.



פולמוס גלוי ופולמוס עקיף בספר בראשית
מחברת: פרופ' יאירה אמית


התבוננות ממבט-על בספר בראשית מגלה עמדות שחלקן ישירות וחלקן עקיפות, ואילו התמקדות במעשה העריכה חושפת יחס דו-ערכי שאין עימו הסכמה של "פה אחד".

סיפור שהוא פולמוס גלוי, משום שהוא מבטא עמדה מפורשת וברורה בנושא הנישואים לכנעניות, הוא סיפור נישואי יצחק לרבקה (בראשית כד). כבר בפתיחת הסיפור נתקל הקורא בסוגייה הפולמוסית ובעמדה החד-משמעית, האוסרת מכול וכול נישואים מסוג זה: "ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (שם, כד 3). שבועה זו מכריעה את התפתחות העלילה, שראשיתה בשליחות להבאת אישה "משם" וסיומה בהבאת רבקה, ממשפחת נחור אחי אברהם, שתהיה אישה ליצחק. העמדה בסיפור זה מתחזקת מכתובים נוספים הקשורים בסיפורי האבות. נישואי עשו לנשים חתיות הם למורת רוח ליצחק ולרבקה (כו 34, כז 46, כח 9-1).

לעומת זאת, אין ולו רמז המגנה את נישואי יוסף לאסנת בת פוטי פרע כהן און (מא 45; מו 20), למרות היותה בת למשפחת כהונה מצרית. בניה, אפרים ומנשה, שניתן לראות בהם דור שני להתבוללות, הם מרכיב מרכזי של קהל ה'. סיפורי התורה גם אינם נמנעים מלספר על יחסיו של אברהם עם הגר המצרית (טז 3-1), ולאחר מכן על יחסיו עם קטורה (כה 6-1), ואף על היות שאול, מבני שמעון, בן של כנענית (מו 10). גם משה מתואר כמי שנשא לאישה את צפורה בת כהן מדין (שמות ב 22-16) ולאחר מכן אשה כושית (במדבר יב 1), שייתכן שהינה אשה נוכרית נוספת, ועוד. במילים אחרות, לצד הפולמוס הגלוי בנישואים לכנענים ולנוכרים אחרים נוקטת העריכה דרך עקיפה ומתעלמת מחוסר הגינוי ומכלילה חומרים שאינם מגנים נישואים ליסודות זרים. כך קורה שדמויות המופת מן העבר מתוארות כמי שלפי תומן כך נהגו ומעולם לא גונו על כך.

קשה להתעלם ממסר כפול זה בנושא קשרי הנישואים לנוכרים בספר בראשית, שפותח וחותם בזיקה לנשים מצריות (אברהם ויוסף). האם משום שמצרים מייצגת מעין רחם שנעשה בו תהליך הורתו של העם? או במילים אחרות, האם משום ששם הפך עם ישראל ממשפחה לעם?

על רקע זה יש מקום לשאול: האם הזכרת נישואי יהודה ל"בת איש כנעני ושמו שוע", כמתואר בבראשית (לח 2), היא לגנאי? הפקפוק בפרשנות, שלפיה דיווח זה בא כדי לגנות את יהודה, מושפע מגישתו של בעל דברי הימים המעוניין להאיר את יהודה וצאצאיו באור חיובי ואינו נרתע מלציין את הדם הכנעני הזורם בעורקי שבט יהודה. בעל דברי הימים עושה זאת בטקסט חסכני של רשימות, שלו היה מתעלם בהן מפרט זה היתה התעלמותו מובנת מאליה, ואילו הזכרתו של עניין זה מלמדת על רצון להבליט קיומו של קשר עם כנענים: "בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית" (דברי הימים א' ב 3). העובדה שפרט זה לא הועלם, ואפילו זכה להדגשה, יכולה להצביע על מחאה או על עמדה הרואה בקשר עם הכנענים קשר חיובי. ואומנם בדיקה שיטתית של ספר דברי הימים מראה תמיכה נמשכת בעמדה של נישואי תערובת, ולכן הזכרת כנעניותה של בת שוע, אשת יהודה, היא חלק מאותה מגמה (השוו דברי הימים א' ב 17, 35-34, ד 18, ז 14, דברי הימים ב' כד 26, ועוד). במילים אחרות, נשאלת השאלה האם הזכרת נישואי יהודה לכנענית בבראשית לח משקפת מגמת גינוי דומה לזו של הפולמוס הגלוי בבראשית (כד, כו 34, כז 46, כה9-1)? האם סיפור זה מבטא מגמה לשים לשחוק את אבי שבט יהודה, שהוא גם אבי בית דוד? או אולי יש להבין את הדיווח אודות נישואי יהודה כמידע שבא ללמד על אי-הסתייגות מנישואים לנוכרים ואפילו הם כנענים? האם העמדה הנשקפת מסיפור יהודה ותמר קרובה לזו שבספר דברי הימים ובסיפור יוסף, שהוא מסגרת לשילובו, מסגרת שלפיה יסודות זרים הם חלק בלתי-נפרד מן העם?

כדי לענות על שאלות אלה יש לשקול מה הרוח הכללית הנושבת מבראשית לח. נישואיו של יהודה לאישה בת איש כנעני לא מוערכים במפורש כמעשה שלילי. מות בניו, היכול להתפרש כביקורת עקיפה על הנישואים, נקשר להיותם רעים בעיני ה', משמע להתנהגותם הרעה. מן ההנמקה המפורשת, שלפיה ער היה רע בעיני ה' ואונן, שסירב לייבם את אשת אחיו, עשה גם הוא את הרע בעיני ה', לא ניתן ללמוד כי הפגם בהם הוא המוצא הכנעני של אמם, אלא התנהגותם. הסתייגות יהודה מביצוע הייבום במקרה של שלה בנו מנומקת אף היא: "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (שם, 12). הקורא מבין את חששו של יהודה, שהרי אך טבעי ואנושי שלאחר מות שניים מבניו הוא חרד לבנו הצעיר.

תיאור המפגש בין יהודה לתמר מלווה בהיגדים מנמקים מטעמו של המספר, שכל תפקידם לגונן על תמר ועל יהודה. תמר נהגה כפי שנהגה רק לאחר ימים רבים (שם, 12), "כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה" (שם, 14). במילים אחרות, תמר עשתה מה שעשתה רק משום שחשה שאין לה ברירה, ולא משום תשוקתה לסטייה של גילוי עריות. יהודה, מצידו, הלך לזונה רק לאחר שהתנחם על מות אשתו (שם, 12). הוא בא אל תמר רק משום שהיה משוכנע שהיא זונה ולא היתה לו כל כוונה לחטוא בגילוי עריות. תמר כיסתה את פניה והסירה את בגדי אלמנותה, ויהודה לא יכול היה לדעת שהיא כלתו. המספר חוזר ומדגיש זאת בפתיחת סצינת המפגש (שם, 14), בסיומה (שם, 19) ולאורכה (שם, 15, 16). כמו כן, הריונה של תמר ולידת התאומים רומזים להתערבותה ולרצונה של ההשגחה, שהרי בעולם המקראי היריון ולידה נתפסים כנשלטים על-ידי ההשגחה. כך עולה מדברי חוה "קניתי איש את ה'" (בראשית ד 1), מדברי יעקב לרחל "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (שם, ל2, וראו גם שם, 22), ועוד. יתירה מזו, המספר מגדיל לעשות ומדווח לקוראיו כי משנודע ליהודה שתמר הרתה ממנו הוא לא הוסיף לדעת אותה (שם, לח 26), ללמדנו שלא היתה כאן כוונת גילוי עריות. ואם לא די בכך, יהודה אף מכיר בצדקת תמר ומכריז: "צדקת ממני" (שם). בסיפור זה יהודה הוא אנושי, מודה במקום ששגה, נוהג בצדק ושופט בצדק. הגמול שזכה לו יהודה הוא לידת פרץ, שמזרעו עתידה לקום מלכות בית דוד. ונראה כי הרמיזה לדוד עולה אף ממדרש שמו של פרץ – "מה פרצת עליך פרץ" (שם, 29) המזכיר את נצחון דור בבעל פרצים: "פרץ ה' את איבי לפני כפרץ מים" (שמואל ב' ה 20).

בדרכים עקיפות, הבאות לביטוי באמצעות עיצוב הדמות והתקדמות העלילה, מאיר הסיפור את יהודה באור אנושי חף מגינוי. בסיפור זה, נושאים שיכולים להתפרש כחטאים ממדרגה ראשונה, יש שאינם מצוינים כחטא (נישואים לאישה ממוצא כנעני), ויש שהם מתפרשים באופן אפולוגטי כעניין אנושי (הימנעות מביצוע חוק הייבום) או כאי-ידיעה (גילוי עריות). נראה אפוא כי גם הזכרת נישואיו של יהודה לבת שוע הכנעני אינה באה לגנותו, וסיפור זה משרת אפוא עמדה שאין עימה גינוי בנושא הנישואים לנוכרים. יתר-על-כן, סביר אף להניח כי תמר, שהתגוררה בתמנה או בעדולם היתה אף היא כנענית. והנה המחבר אינו נרתע מלעצבה כאישה חכמה, החלטית ואמיצה, הנאבקת על זכותה וייעודה. הישגה של תמר בסיפור זה הוא הבסיס לאזכורה לצד אמהות האומה: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל [...] ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (רות ד 11-12). מגילת רות מייצגת אפוא פרשנות שלפיה יש לראות את תמר הנוכרייה, אשר ילדה בנים ליהודה, כאחת הדמויות המרכזיות בחיי האומה, במעלת רחל ולאה.

גם שיבוץ הסיפור במקומו, משמע ברצף של סיפור יוסף, הוא דרך עקיפה ומקדימה להודיע לקורא שלמרות כל ההצלחות של יוסף והמעמד הבכיר שהוא עתיד לכבוש במצרים, דווקא מיהודה עתידה לבוא הישועה. ההתמקדות ביהודה בשלב זה של הסיפור מכוונת את הקורא לשים לב לתפקידו גם לאורך כל סיפור יוסף, ולעקוב אחר התנהגותו האחראית, שיקול דעתו, והיותו הדמות הדומיננטית בקרב האחים, משמע המנהיג הראוי. עלילת סיפור יוסף בנויה כשרשור סיבתי, שכל שלב בו הוא תוצאה של השלב שקדם לו. אפילו הרחבות כמו שושלת היוחסין של בני יעקב (בראשית מו 27-8) וברכת יעקב לשבטים (שם, מט 28-1), שחוקרים רבים ראו אותם כסיפוח מאוחר, קשורות קשר נסיבתי הדוק לרצף ההתרחשויות. ירידת בני יעקב מצרימה היא עילה לשילוב אילן היוחסין המספק את מספר היורדים, ובדומה מחלת יעקב וזקנתו הן עילה לשילוב צוואתו לבניו. סיפור יהודה ותמר, לעומת זאת, הוא הרחבה, שאינה משתלבת ברצף העלילתי. ההפך הוא הנכון. הרחבה זו יוצרת שבר כרונולוגי, שהרי היא דנה בתקופה של עשרות שנים ואינה תורמת לעצם ההתרחשות, חוץ מהפניית המבט ליהודה. באותה מידה ניתן היה להרחיב ולספר על ראובן, על שמעון או על בנימין. לאור עובדות אלה פרשנים רבים מוצאים לנכון לנמק את זיקת סיפור יהודה ותמר להקשרו. וכבר שאלו חז"ל מפני מה הוסמכה פרשת יהודה ותמר לקודמתה: "ר' אליעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה [ירידת יוסף לירידת יהודה]. ר' יוחנן אמר: כדי לסמוך 'הכר נא' [לז 32] ל'הכר נא' [לח 25]. ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר. מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים" (בראשית רבה פה, ב, וכן פד יט, פה, יא). מעשה שיבוץ זה והחזרה על הפועל "הכר" מתוארים בידי חוקר הספרות אורי (רוברט) אלטר במילים הבאות: "אין ספק שהחזרה המדויקת הזאת על אותו פועל, ובנטיות זהות, המופיעה בסוף פרקים לז ו-לח, אינה תוצאה של מכאניזם אוטומאטי כלשהו המשבץ חומרים מסורתיים, אלא תוצאה של איחוי זהיר של מקורות בידי סופר מבריק" (אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 18). לפיכך נראה כי מי ששילב סיפור זה במקומו והידק את הקישורים השונים רצה, מבלי להכריז על כך, להפנות את תשומת-ליבו של הקורא למקומו של יהודה בהתרחשות ולחשיבותו. כך לומד הקורא לדעת כי למרות מעמדו המרכזי של יוסף, דווקא יהודה, ולא שום שבט אחר, מייצג את האחריות לגורל המשפחה. בזכות יהודה הגיע יוסף מצרימה, שהרי היה זה יהודה שהציג, באותן הנסיבות, נימוק הגיוני, ששכנע את אחיו תאווי הנקם ומנע מהם רצח אח: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אלל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו" (בראשית לז 27-26). יהודה הצליח לשכנע את יעקב להפקיד בידו את בנימין ולקחתו מצרימה (שם, מג 10-1) והוא, בנאומו המרגש (מד 34-18), ובקבלת האחריות על עצמו (שם, 34-33) הפסיק את ההתעללות של יוסף באחים והביא אותו לחשיפת זהותו. יהודה אף נשלח בידי יעקב אל יוסף לפניו (מו 28) לארץ גושן. אם כן, יהודה היה מי שיצא ובא לפני משפחתו, הצליח לשכנע את אחיו, את אביו ואת יוסף. מעמד בולט זה של יהודה על אחיו יוסף. יוסף חלם כיצד משפחתו משתחווה לו (לז 9-5) וכך על-פי המסופר קרה במצרים (מב 6, מד 14), אך לעתיד לבוא ישתחוו כולם ליהודה: "יהודה אתה יודוך אחיך [...] ישתחוו לך בני אביך" (מט 8).

ההתבוננות בעיצוב דמותו של יהודה בבראשית לח ובסיפור יוסף כולו מבהירה לדעתו כי הביקורת על נישואיו של יהודה לבת איש כנעני אינה מושפעת מן ההקשר הקרוב, שהוא סיפור יוסף, אלא מפרשיות הנישואים של יצחק ושל עשו, המייצגות עמדות מוכרות בהקשרים הרחבים, כמו ספרות החוק וההיסטוריוגרפיה המשנה-תורתית. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הרוח האפולוגטית של סיפורנו, עם התפתחות העלילה וסיומה, ועם האופן שבו מעוצבת דמותו של יהודה בהקשר הקרוב, שהוא סיפור יוסף. לפיכך נראה שבראשית לח מייצג עמדה שונה מזו של פרשיות הנישואים של יצחק ושל עשו, ושיבוצו במקומו נועד להטעים את העמדה האחרת, עמדה שאינה מגנה נישואים לנוכריות. כך ממשיך ומתקיים הפולמוס בדרכים עקיפות, בדומה למה שאנו עתידים למצוא במגילת רות.

בבליוגרפיה:
אלטר, א', אמנות הסיפור במקרא (מאנגלית: ש. צינגל: תל אביב: אדם, תשמ"ח [1981])

פריטים נוספים בנושא זה:
"הנכרי אשר לא מעמך ישראל" (מלכים א' ח 41)

ביבליוגרפיה:
כותר: פולמוס גלוי ופולמוס עקיף בספר בראשית
שם  הספר: גלוי ונסתר במקרא : פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים
מחברת: אמית, יאירה (פרופ')
תאריך: 2003
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות; ספרי חמד
הערות: 1. סדרה : יהדות כאן ועכשיו.
הערות לפריט זה: 1. מתוך הפרק השני של החלק הראשון של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית