עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > גיאוגרפיה של האדם > גיאוגרפיה היסטוריתעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > העמקים > עמק הירדן וים המלח
יד יצחק בן-צבי


תקציר
בראשית המאה ה-19 החל מחקר שיטתי של אזור ים המלח. המאמר סוקר את התפתחות המחקר ואת תרומתם של החוקרים השונים.



חקר אזור ים-המלח במאה ה-19
מחבר: נתן שור


עולי-רגל נוצרים ביקרו בכל התקופות באוזר ים-המלח, אך המדובר רק בחלקו הצפוני- מערבי. לשם הם הגיעו בתקופת הפסחא. כהמשך למסעם ליריחו ולירדן (במקום טבילתו המסורתי של ישו). שיירות אלה אורגנו לפני המאה ה- 19 בדרך-כלל בידי מושל ירושלים. לעתים הן אובטחו בידי חיילים מחיל המצב של העיר, אך מקובלת יותר היתה השיטה שבדווים מהאזור נשכרו לשמש כמאבטחים. הרווח שלהם היה כפול: מחד קיבלו סכומי-כסף גדולים יחסית. ומאידך המושל הכיר בדרך זו בשלטונם באזור זה.

בפי עולי-הרגל היו, בשובם הביתה, סיפורים רבים על נפלאות האזור השומם הזה - על מליחותם הרבה של המים. כוח-נשיאתם והעדר הדגים בהם. מעבר לסיפורים האמיתיים, הפליגו בסיפורי אגדה חסרי-שחר - שאין יונקים ובעלי-חיים אחרים בסביבות הימה. וכי ציפורים המנסות לעוף מעליה נחנקות מן האדים העולים ממנה ונופלות מתות ארצה. כן סופר על קיומם של איים צפים (לאמיתו של דבר היו אלה גושי-אספלט שהופיעו לעתים על-פני ים-המלח).

רק בראשית המאה ה- 19 הוחל במחקר השיטתי של ים-המלח וסביבותיו. את התרומה החשובה ביותר תרם כבר החוקר הראשון מבני אירופה שעסק בכך, והוא הגרמני אולריך יספר זטצן .(Seetzen) לפי מקצועו היה רופא, כימאי ותעשיין. הוא התאמן בשימוש בשפה הערבית החל מהגיעו למזרח התיכון ב- 1802. ואז גם התאסלם (אם כי במערב טענו שרק למראית עין). כאשר ערך את מסעותיו מסביב לים-המלח, בשנים 1807-1806. עמדו לרשותו כל הכלים שהשכלה רחבה והכשרה לתפקיד של מגלה במזרח המוסלמי יכולים היו להקנות לו. זטצן הקיף את ים-המלח סביב סביב, וזאת לא פעם אחת בלבד, אלא כמעט שלוש פעמים. הוא האירופי הראשון, לאחר מסעי-הצלב, שהגיע לעין-גדי, עין- בוקק, סדום, ראש-זוהר, מצד-זוהר, כרך, מכוור וארנון ואף עבר ליד קומראן ומצדה (אך מבלי לבקר בהם). כן הוא עבר במדבר-יהודה. על ביקורו הראשון בעין-גדי (16 בדצמבר 1806), כתב:

לאחר שעה וחצי הגענו לקצה המצוקים הפראיים המקיפים את ים-המלח משני צדדיו. הם יוצרים כאן קירות-סלעים מאונכים ענקיים... לפנינו נפרס מראה נרחב ומעניין של הימה וסביבותיה. מיד לרגלינו נראתה למטה. לצד קירות הענק, עין-דשידי [עין-גדי] שמעיינותיה הובלטו על-ידי קבוצות העצים והשיחים, שצבעם הירוק התבלט בצורה המשונה ביותר על רקע הישימון הסובב אותם. לשמאלנו הצביעו לי על שביל-סלעים קשה היורד לשם. צבע כחול כהה יפה אפיין את פני האגם הדומים למראה והעצומים בהיקפם. קצותיהם נראו כאילו היו רקומים בחוטי-כסף. בשל הגלים המתנפצים בחוף... מעבר לאגם התרוממו הרי אל-בלקה וכרך התלולים. המשטח המישורי שביניהם, ממולנו, סימן את משפך המודשם, או ארנון. מצפונו הצביעו לי על קיר הסלעים העצום, הקרוי טור אל-חומרה, שלרגליו מצויים מקורות האספלט. מדרום למודשם הבחנו בוואדי אל-כרך: אך לא הבחנו בכרך עצמה, שבדרך-כלל ניתן לראותה מכאן, מאחר שעננים הסתירוה. נדמה היה לנו שדרומה יותר מצוי אי רחב ממדים. אנשינו אמרו לי כי אין הם מכירים אותו מאחר שלא עומדות לרשותם סירות. אך כפי שנראה להלן, יסתבר כי טעינו בקשר לאופיו של אי זה [המדובר כחצי-אי, 'הלשון']. כן הראו לי את הע'ור אל-סאפיה (בקצה הדרומי) ובבירור רב את הר המלח הקרוי ג'בל אל-מילח. או ג'בל אוסדום [סדום]. בצד הדרומי של האגם, הרחוק מעין-דשידי מסע של כיום וחצי. באותו מרחק בערך נמצא גם הקצה הצפוני של האגם, על-אף שלא ניתן היה לראותו. כי הרים בולטים הסתירוהו, ומכאן שעין-דשידי נמצאת בערך במרכז האגם. אם כי הדרך דרומה הנה אולי ארוכה במקצת מזו צפונה... עין-דשידי שמרה על שמה העתיק. אין לי ספק כי זוהי עין-גדי של העברים...

בשנים מאוחרות יותר המשיך זטצן דרומה למכה ולתימן. בה הוא נרצח. מחקריו החשובים מאין כמוהם השפיעו תחילה אך מעט על החוקרים שבאו אחריו. זאת משום שיצאו לאור בשלמותם רק יובל שנים לאחר ביקורו באזור ים-המלח. לכרך הרביעי של ספר מסעותיו צירף העורך, ד"ה קרוזה, את מפת בקעת-הירדן וים-המלח. המפה הינה גסה למדי. אך מופיעה בה לראשונה 'הלשון'. אם כי בצורה שונה מן המקובל. יחד עם זאת מתעורר ספק-מה, באיזו מידה זוהי מפה מקורית מעשה ידי זטצן, מפני שרשומים בה גם השמות 'כף קוסטיגן' ו'כף מולינה', המהווים אנכרוניזם, כי כינויים אלה ניתנו רק בידי לינטש ב- 1848. ייתכן עם זאת, שקרוזה הוסיפם למפה המקורית של זטצן.

סיכוי לנפט?

לאחר גילוייו של זטצן חלה הפסקה במחקר ים-המלח, וזאת בעיקר בשל מצב הבטחון הגרוע בארץ-ישראל בשליש הראשון של המאה ה- 19. לדברי הנוסע שולץ ,(Scholz) ב- 1821 ננטש אפילו מנזר מר יוחנן שממזרח ליריחו בידי נזיריו, בשל התנכלויות הבדווים, והם עברו למר סבא, יחד עם ספרייתם הגדולה.

אך קבוצת חוקרים אנגלית, בראשות ויליאם ג'ון בנקס (Bankes). עברה ב- 1818 בנחל-זוהר. הקיפה את ים-המלח מדרום, סיירה את 'הלשון' והגיעה לפטרה. מבצעם תואר הן בידי קצין הימיה ג'ימס מנגלס (Mangles) והן בידי תומס לג ,(Legh) מחברי הקבוצה. אך לא בידי בנקס עצמו. לטענתם, קיימת היתה מעברה בימה בין הלשון לחוף המערבי - שהוזכרה גם בידי זטצן - אם כי הדבר הוכחש על-ידי חוקרים מאוחרים יותר.

רק לאחר הכיבוש המצרי ב- 1831/2 נשתררו תנאי בטחון שאיפשרו את חידוש מסעי המחקר בקנה-מידה רחב לאזור ים-המלח. ב- 1834 ביקר בצפון ים-המלח הדוכס מרגוזה (צרפתי, מן המרשאלים של נפוליון), ועמו ציוד משוכלל יחסית למדידת הלחץ הברומטרי, המאפשר לקבוע את גובהו המוחלט של מקום מסוים. הדוכס לא השכיל להשתמש בו כראוי, והגילוי המרעיש כי ים-המלח נמצא עמוק מתחת לפני הים נעשה רק שנים אחדות מאוחר יותר (1837/8). בו-זמנית על-ידי החוקר הגרמני גוטפריד היינריך פון שוברט ( von Schubert) באזור צפון הערבה ובידי האנגלים בק (Beke ) ומור ( Moore) באזור צפון ים-המלח. הערכותיהם של השלושה לגבי מידת העומק היו קטנות בהרבה מן המציאות. העומק האמיתי (כ- 400 מ' מתחת לפני הים) נקבע לראשונה בידי אבי המחקר הגיאולוגי בארץ, האוסטרי יוזף פון רוסגר (Russegger) בהמשך אותה שנה (1838).

רוסגר בדק גם את סמיכות מי ים-המלח ומצא כי הם 1:120 (לעומת 1:020 בים- התיכון ו 1:030- בים-סוף). הוא גם ערך אנליזה שלהם וגילה בהם כלור, אשלגן, נתרן כלורי, סידן כלורי, סידן גפריתי וברום. רוסגר הדגיש, כי סביבות ים-המלח אינן כה שוממות כפי שמציינים לפעמים. וכי סביבות סואץ ואלכסנדריה שוממות הרבה יותר. הוא חיפש בחלק הצפוני-מערבי של ים-המלח אחרי שרידי הר-געש, אך לא מצא זכר להם, וקבע כי הרי הסביבה בנויים משכבות יורה, אלוביל ואבני-גיר. הוא גם קבע, כי מציאות האספלט היא מועטת בלבד. ואמנם בחיפושי הנפט שנערכו במאה ה- 20 התאשרו בקווים כלליים דעותיו על המיבנה הגיאולוגי של אזור זה והתבדו (לפי שעה לפחות) התקוות למציאת נפט באזור זה. שהתבססו על דעותיהם של גיאולוגים מאוחרים יותר, כגון בלנקנהורן.

ראשונים על מצדה

פון שוברט הנזכר לעיל נחשב לאבי המחקר האקלימי של ארץ-ישראל, ודווקא אזור ים- המלח שימש לו דגם להסברת דעותיו. זאת בשל עומקו הרב מתחת להרי-ירושלים. כל מאה מטר הפרש-גובה שווים, לדעתו, מבחינת השוני שבמזג-האוויר למעלת רוחב גיאוגרפית אחת. לכן ההפרש בין אקלימה של ירושלים לזה של ים-המלח מקביל להבדל שבין אקלים קהיר לאקלים חופי האי סרדיניה (דוגמאות שבחר מתוך הכרותו האישית). דעות אלה היו בזמנו חדשניות ומרעישות, וניתן היה להסביר בעזרתן לראשונה את ההבדל הרב שבין החי והצומח במקומות קרובים כל-כך, כגון בין רכס-ירושלים לחופי ים-המלח.

ראויה לציון גם תרומתו של החוקר האמריקני הנודע אדוארד רובינסון, שביקר לראשונה בארץ-ישראל ב- 1838. אזור ים-המלח מופיע לראשונה בצורה הקרובה מאוד למציאות במפתו של הגרמני קיפרט (Kiepert), שנתלוותה לספרו של רובינסון והסתמכה על נתוניו. רובינסון ועוזרו סמית תיארו בהרחבה את שבטי הבדווים שבאזור. רובינסון הוא גם הראשון שזיהה את מצדה, אך לא העפיל לפסגתה. ראשוני העולים למצדה בזמן החדש (ב- 12 במרס 1842) היו האמריקני סמואל וולקוט (Volcott), שאליו התלווה הצייר האנגלי טיפינג (Tipping). השניים עלו לצוק מצד מערב, בעזרת הסוללה הרומית. בקטע האחרון נאלצו לטפס על ארבע. וולקוט פרסם ב- Bibliotheca Sacra הניו-יורקי בשנים 1843 ו- 1846 תיאורים מפורטים של שרידי הבניינים מימי הורדוס והמרד. אותם מצא על ההר. בימיו מצויים היו עדיין שרידי התבערה הסופית בכל המקומות.

בעקבותיהם עלו למצדה חברי המשלחת של לינטש ב- 1848. הקצין ההולנדי ון דה ולדה (Van de Velde) ב- 1852, האנגלים פין (Finn) ב- 1851, ויליאם בימונט (Beamont) ב- 1854. והנרי בייקר טריסטרם (Tristram) ב- 1864, החוקרים הצרפתיים דה סוסי (de Saulcy) ב- 1851, ריי (Rey) ב- 1858 וחברי משלחתו של הדוכס דה לינס (de Luynes) ב- 1864, אחריהם באו רבים-רבים אחרים. דה סוסי, למשל, עלה כבר בשביל הנחש, מצד מזרח. לדבריו.

תיאורו של יוספוס הוא מחניף מדי. למעשה זהו מעלה העולה כמה מאות רגל באופן מאונך כמעט... אם הנך מעז להתבונן שמאלה בשעת העלייה הציורית הזו, היזהר לך מרגש הוורטיגו [פחד-גבהים] כי התהום ללא תחתית מאיימת עליך ומושכת אותך כאילו לתוכה. החלטנו, לכן, להתבונן ימינה בלבד בזמן עלייתנו. שמאלה נספיק להתבונן בזמן הירידה.

ון דה ולדה לקח עמו באותו שביל בקבוקון של מי-קולון למקרה שירגיש בסחרחורת; ואמנם, לטענתו, הוא שהצילו ממעידה שעה שהסתחרר מן החום והמאמץ. ק"ר קונדר (Conder), איש קרן החקר הבריטית, ערך מיפוי טופוגרפי מדויק למדי של מצדה ב- 1873.

קוסטיגן, מולינה וכל השאר

חשובים במיוחד הם הנסיונות לחקר ים-המלח שנערכו מצד הים. בימים ההם לא היו ספינות בימה עצמה וצריך היה להביאן מבחוץ. נסיון ראשון מסוג זה נערך ביולי 1835 בידי האירי הצעיר קוסטיגן (Costigan). הוא העביר סירה קטנה, אותה רכש בביירות, מן הים-התיכון לירדן התחתון והפליג בה בעזרת מלווה אחד בלבד, מבני האי מלטה. השניים חצו את ים-המלח מצפון ועד ללשון וחזרה, במשך שמונה ימים. בלילות הם ישנו בחוץ, פרט ללילה אחד. כאשר בסביבה נראו בדווים חשודים, ואז ישנו בספינה במרחק העולה על טווח של ירי-רובה. הם נעו בצורת זיגזג וחצו את הימה כמה וכמה פעמים ממערב למזרח וחזור חלילה, בכדי לערוך בה מדידות עומק, אך התוצאות לא נשתמרו. במקום אחד איתרו בחוף מעיין גפריתי חם. בימים שרר חום כבד ובלילות נשבה רוח צפונית חזקה והגלים היו גבוהים. אחרי חמישה ימים נחלש קוסטיגן ולא הצליח לחתור. ביום השישי אזל מלאי המים שלהם. ביום השביעי נאלצו לשתות ממימיה המלוחים של הימה. ביום השמיני חזרו כמעט לצפון האגם. גם המלטזי נחלש והפסיק לחתור. הם הכינו קפה ממימי האגם. רוח דרומית החלה לנשב ובעזרת מפרשי הסירה הגיעו לחוף, סמוך לשפך הירדן. המלטזי יצא ליריחו לחפש עזרה. בהעדרו גילו ערבים את קוסטיגן הגוסס והעבירו אותו ליריחו, שבה ישב חיל-מצב תורכי. הוא הובא למנזר הפרנציסקאני בירושלים ונפטר שם לאחר יומיים. קוסטיגן לא הותיר כל דין-וחשבון רשום. והמעט הידוע על מסעו בא מתחקיר של מלווהו המלטזי, אותו ערך בשנת 1836 האמריקאי ג'ון לויד סטפנס (Stephens) בביירות.

אחרי קוסטיגן באו ב- 1838 האנגלים בק ומור, שהוזכרו כבר לעיל. גם הם הפליגו בסירה קטנה שהביאו עמם. בנוסף למדידותיהם הברומטריות, עסקו גם במיפוי חופי הימה וערכו מדידות עומק. את ממצאיהם פירסמו בקיצור רב בבטאון החברה הגיאוגראפית הבריטית המלכותית. בעקבותיהם הגיע לים-המלח ב- 1841 הסגן הבריטי סיימונדס (Symonds). הוא השתייך לכוח הצבאי שהשתלט על הארץ לאחר גירוש המצרים, ובשל גודל הכוח הזה לא העזו הבדווים להטרידו. על-אף התנאים הנוחים בהם פעל, לא פירסם דין-וחשבון מדעי מקיף בנושא ים-המלח.

בתנאים נוחים פחות פעל סגן הימיה הבריטי מולינה (Molynex) ב- 1847. הוא הפליג בסירתו מן הכינרת לירדן, וזו הותקפה בידי בדווים עוד בטרם הגיעה לים-המלח. מלחיו ברחו וכל ציודו נשדד. מולינה הצליח, בעזרת חיל המצב התורכי של יריחו, להחזיר לעצמו את סירתו, אך ערך רק עוד הפלגה קצרה בצפון ים-המלח. הוא חלה בעקבות מאמציו ונפטר בביירות, אך עלה בידו להשאיר דין-וחשבון קצר על מחקריו, שנתפרסם בכרך 18 של החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית.

מסעו של לינטש

לאחר הכשלונות וההצלחות החלקיות האלה, הגיעה ב- 1848 לראשונה משלחת גדולה ומצוידת היטב לאזור בקעת-הירדן וים-המלח. בראשה עמד סגן הימיה האמריקני ויליאם פרנסיס לינטש (Lynch). ובין חבריה היו כמה עשרות קצינים וימאים. הם הפליגו בשתי ספינות עשויות מתכת, שאותן הביאו עמם לעכו, והעבירון משם לכינרת בעזרת גמלים. ספינה נוספת, עשויה מעץ, נרכשה בארץ, אך היא נתרסקה במערבולות הירדן. תשומת-לב מיוחדת הוקדשה לענייני בטחון ואבטחה. לינטש שכר את אחד מבני המשפחה ההאשמית לצורך ניהול משא-ומתן עם שבטי הבדווים שלאורך הדרך. והשודד הנודע עקילה אגא הועמד בראש חיל המשמר הצמוד למשלחת. זה האחרון, היה תקיף מקומי בגליל התחתון ובעמק-יזרעאל, שלחם באותן שנים בשבטי הבדווים שניסו לחדור ארצה. אך בטחונם העיקרי של האמריקנים היה מבוסס על מספרם הרב ועל כוח האש שיכלו לפתח. ואמנם לא נערך כל נסיון לתקוף אותם, והפלגתם ההרפתקנית במורד הירדן ובים-המלח עברה בשלום.

נושאי המחקר של המשלחת היו בתחומי הגיאוגראפיה, הזואולוגיה והגיאולוגיה בים- המלח ובסביבותיו. רופא המשלחת, ד"ר אנדרסון (Anderson), הכין דין-וחשבון גיאולוגי מפורט על מדבר-יהודה. הוא גם זיהה את ג'בל אוסדום עם סדום, תיאר בהרחבה את הר המלח שבמקום וחיבר את רוב הדין-וחשבון הרשמי של המשלחת, שיצא לאור ב- 1852 בבולטימור. כרך זה נערך על-ידי לינטש עצמו. שהועלה בדרגה לאחר-מכן, בעקבות הצלחת משלחתו. לתפוצה רחבה יותר זכה ספרו הפופולארי של לינטש על קורות המשלחת, שיצא לאור ב- 1849 (ותורגם לעברית ב- 1984). לספר התלוותה מפה מפורטת של ים-המלח, ובה סימון מדידות העומק של קרקעיתו שנערכו בידי המשלחת. במפה זו נקרא לראשונה הכף הצפוני של חצי-אי 'הלשון' על שמו של קוסטיגן, והדרומי – על שמו של מולינה. גיאוגרפים מאוחרים יותר קראו לעתים למעבר הצר בינו לחוף המערבי על שמו של לינטש עצמו.

לאחר שמשלחתו של לינטש עזבה את האזור, ים-המלח שוב לא היה מסתורי כמקודם: חופיו מופו בדיוק רב למדי, עומקו היה ידוע וגם סביבותיו נחקרו בידי אנשי המשלחת. אך נשארו עדיין תחומים לרוב שיכלו להעסיק את חוקרי העתיד.

סלעים מפחידים ממש

מסע נוסף שעורר עניין גדול היה זה שערך הקצין הצרפתי פ' דה סוסי. מסעו הראשון ארצה, בשנים 1850/1, הוקדש ברובו לחקר ים-המלח, וגם הספר שכתב אודותיו נקרא מסע סביב ים-המלח (פאריס 1853), ממנו לקוח הקטע הבא:

כאשר התקדמנו באופן רגוע [צפונה] בין הר-סדום לימה, התחוללה סערה בהרי-כנען שהסעירה גם את גלי ים-המלח עד לאזור מצדה וחצי-האי הלשון. העננים האפורים קשרו את השמיים לים. ולנגד עינינו נשתקף כל החלק הצפוני של בקעה זאת באפלה סמיכה. לפתע נתגלתה קשת מפוארת בענן. מוארת על-ידי הירח, בעלת צבעים מרהיבים, שיד האלוהים הציבה אותה כמעין גשר ענק בכדי לחבר את שני חופי ים-המלח. ניתן לתאר כיצד מראה מרהיב זה הרשים אותנו.

דה סוסי פיתח בספרו תיאוריות חדשניות אודות מיקומם של אתרים תנ"כיים, שהתבססו על זיהוי שמות: את עמורה, למשל, הוא קשר עם קומראן (שלידה נתגלו מאה שנים מאוחר יותר מגילות ים-המלח); את ואדי זוארה (נחל-זוהר) זיהה עם צוער המקראית (בראשית יד ח: יט, כ-כג) ועוד. מאחר שידיעותיו בבלשנות שמית היו מוגבלות. נמתחה על אחדים מזיהוייו ביקורת קשה מצד חוקרים אחרים. דה סוסי ענה להם בחריפות ותקף אותם אישית. כך היה הדבר, למשל, בפולמוסיו עם הצרפתי איזמבר ועם ההולנדי ון דה ולדה. התנצחויות אלה הגיעו לדפי העיתונות והיקנו לו מחד פרסום רב. אך מאידך החשידוהו בחוסר רצינות מדעית. כאשר קוראים כיום ויכוחים אלה, מתברר שבדרך-כלל היה הצדק עם מתנגדיו.

אחר מהם היה קצין הימיה ההולנדי ון דה ולדה. שביקר באזור זה בראשית 1852: להלן אחד מתיאוריו:

לאחר מסע של שעתיים הגענו לצוק מפחיד. זהו ראש-זוהר, אחד המקומות הפראיים ביותר בעולם. מזדקרים כאן צוקים אנכיים. בצבעי צהוב, אפור ולבן, המורכבים מאבן-גיר ומאבני-סיד, ובהם מעורבות אבנים וולקניות. הן מוערמות אלה על-גבי אלה, סביב לתהום. בעומק של מאות רגל רבות - ואולי אף אלף רגל - נראית חורבה קטנה על-גבי צוק נפרד. זוהי זווירה, שריד של מצודה ערבית חסרת-חשיבות, הבנויה על צוק מאבן-גיר, שגובהו מאה וחמישים רגל. סוגרים עליה סביב, מכל הצדדים, קירות-סלעים ערומים, שהם גבוהים ומסתירים אותה מכל עבר. עד כי ניתן להבחין בה רק מלמעלה. ממקום עמידתנו הנוכחי... במקומות אחרים מצויים בכל זאת שיחים. או קצת טחב, או עשבים... אך כאן הצוקים הם ערומים לגמרי, יבשים ומתים. וסלעים אלה מפחידים ממש. והלב מתיירא ממראה כה פראי ובלתי-אנושי.

ון דה ולדה לא הסתפק כתיאור מילולי (שני כרכים), אלא הכין גם ציורים נאים בצבעי- מים, שיצאו לאור בכרך-ענק נפרד, וכן מפה גדולה בשישה גליונות של ארץ-ישראל כולה, המבוססת בחלקה הקטן על מדידות, אשר עלתה על כל המפות שקדמו לה. גם ים- המלח מתואר בה ובדיוק רב יותר מאשר בכל מפה קודמת, וזאת בעיקר בצידו המערבי. ון דה ולדה לא עבר בצידו המזרחי, ולכן צד זה מתואר בצורה סכמטית יותר. עומק הים מסומן עדיין לפי מדידותיו של לינטש. גם מדבר-יהודה מתואר בפירוט רב למדי, ומסומנים שמות השבטים הבדוויים החונים בכל אזור.

הצרפתי עמנואל גיום רי (Rey) ערך מסע-מחקר חדש בינואר 1858, ואליו הצטרף גם הנסיך הרוסי לובומירסקי. הם עברו גם בצד המזרחי של הימה. תוצאות המסע נתפרסמו בפריס ב- 1860.

סיכומים ראשונים

בשנים 1863 ו- 1864 ערך חוקר הטבע הנודע טריסטרם (Tristram) את מסעותיו הנרחבים בארץ-ישראל, בהם שם דגש מיוחד על אזור ים-המלח. הוא הקיף את הימה ממזרח וממערב, ולראשונה תיאר בהרחבה את הצומח והחי שבאזור. לספרו מצורפת מפה מפורטת של ים-המלח (היא יפה מבחינה אסתטית, אך איננה מדויקת כמו זו של ון דה ולדה) וכן תמונות-צבע יפות של הר-סדום ושל חוף ים-המלח ליד מצדה. טריסטרם התעניין גם בשבטי הבדווים שבאזור זה ותיאר בהרחבה את המלחמות שהתנהלו ביניהם. ב- 1866 יצא לאור ספר המסע עב הכרס שלו בלונדון, וב- 1975 הוא תורגם לעברית. על שמו נקראת הטריסטרמית, ציפור מדברית היציבה לאורך חופו המערבי של ים-המלח, אך מגיעה בעונת הקינון והדגירה עד הגליל.

ב- 1864 יצאה משלחת צרפתית מיוחדת, בראשות הדוכס הצרפתי דה לינס (de Luynes), לאזור ים-המלח. יחד עמו השתתפו במסע המחקר הגיאולוג לרטה (Lartet), האדריכל מוס (Mouss), המזרחן סובייר (Sauvaire) וקצין הימיה וין (Vignes). זה האחרון ניצל ציוד-מדידה חדיש לזמנו כדי לקבוע את המיקום הגיאוגרפי המדויק של האתרים השונים שמסביב לים-המלח. המשלחת נעזרה גם בסירה. מסעה של משלחת זו היה אחד המאמצים המחקריים המקיפים ביותר שנערכו באזור ים-המלח במשך המאה ה- 19. למרות זאת, ספק אם תוצאותיה יכולות להתמודד בחשיבותן עם אלה של חוקרים בודדים כגון זטצן. אחת הסיבות לכך קשורה בגילו המתקדם של הדוכס דה לינס, ואמנם הוא נפטר בסמוך לאחר שובו לצרפת. לכן לא ניתן היה להוציא לאור את החומר שנאסף בידי המשלחת בצורה שהוא תיכנן - תיאור נרחב שיקיף את כל ההיבטים השונים של מחקר האזור. אחד מנכדיו שקיבל על עצמו את עריכת החומר, נפל חלל במלחמת 1870 נגד פרוסיה. לבסוף קיבל על עצמו החוקר הצרפתי הנודע דה ווגי את עריכת החומר, והוא יצא לאור בשנים 1876-1871 בארבעה כרכי-פוליו וכלל את יומני המסע הנפרדים של חברי המשלחת השונים, וכן אטלס-איורים מהודר. חומר התמונות פגום, משום שרבים מן הצילומים שצילם וין לא עלו יפה (לדעתו של דה לינס, אולי בשל השפעתם של אדי הגפרית על משטחי הזכוכית, ששימשו אז לצורכי צילום).

בתחום זה הצליח יותר הכומר אייזאקס (Isaacs), שכתב ספר קטן הדן כולו בים-המלח והוא מאויר בתחריטים המבוססים על צילומיו. תמונת השער, למשל, מראה את הכניסה למנהרת המלח הגדולה שבהר-סדום; תמונה אחרת היא של חורבת קומראן, כשמאחוריה נראים הרי-יהודה. אך גם הוא מתלונן על צילומים שלא הצליח לפתחם, אם כי השתמש בתהליך שונה מזה של הקצין וין.

נערכו גם נסיונות ראשונים לסכם את החומר אודות ים-המלח. כך, למשל, סקר הגיאוגרף הגרמני קרל ריטר (Ritter) את חקר האזור עד לימיו (ראשית שנות החמישים של המאה ה- 19) וניתח את הגיאוגרפיה שלו בעזרתם של תיאורי המסע שעמדו לרשותו. מעניינים הם דבריו על תוצאותיהם של רעשי-האדמה בימה:

לאחר רעידת האדמה של 1834 נזרקו כמויות כה גדולות של גושי-אספלט לחוף הדרומי-מערבי של האגם. שבדווים משבט הג'הלין שיווקו 60 קנטר (כל קנטר = 98 ליטראות), שנמכרו ברובם לסוחרי ביירות. לאחר רעידה האדמה ב- 1.1.1837 נראה גוש גדול צף בים (מקור אחד אמר בגודל בית, שני בגודל אי), לא הרחק מאוסרום... הג'הלים ותושבי יוטה שחו אליו... וחתכו חתיכות ממנו בעזרת גרזנים. גם בני שבט התעמירה רצו להשתתף בניצולו, אך מצאו כבר שבעים איש עוסקים בעבודה זו. החומר נארז על דבשות גמלים, והועבר דרך עין-גדי. הם דרשו ארבעה פיאסטרים עבור הליטרה. התעמירה הרוויחו 500 טלרים ספרדים, ואחרים 2.000 עד 4.000 טלרים.

מתי נוצר ים-המלח?

הבדווים לא היו היחידים שחשבו על ניצולו המסחרי של ים-המלח. ב- 1850 ביקר באזור הקצין הבריטי סרן ויליאם אלן (Allen). הוא הציע לכרות תעלה ממפרץ-חיפה דרך עמק- יזרעאל עד לבקעת-הירדן, ולמלא אותה ואת כל אזור ים-המלח והערבה במי-ים, עד שגובהם ישתווה לגובה פני הים-התיכון. (עליו ועל תכנית התעלה שלו ראה בכרך זה של 'עידן'. עמ' 55-46).

ב- 1865 נוסדה קרן החקר הבריטית (Palestine Fund Exploration - PEF) וסמוך לאחר-מכן ערך שליחה, קצין חיל ההנדסה צ'רלס וורן (Warren) סקר של אזור בקעת- הירדן והכין מפה שלו. מפה מפורטת הרבה יותר של ארץ-ישראל כולה הוכנה במהלך שנות השבעים על-ידי קצינים ומש"קים מחיל ההנדסה הבריטי, מטעם קרן החקר. זו הפעם הראשונה שהמפה היתה מושתתת כולה על מדידות של ממש בשטח. מחוף ים-המלח נכלל בה הקטע שבין שפך הירדן למצדה. הסגן קונדר ניהל את רוב העבודה בארץ-ישראל בכלל. וב- 1873 עמד במשך חודשים אחדים בראש צוות המיפוי שחנה ביריחו ועסק במדידות בדרום בקעת-הירדן ובחוף הצפוני-מערבי של ים-המלח. הוא גילה מחדש את שרידי המצודה החשמונאית-הרודיאנית שבמרומי הר הקרנטל, ממערב ליריחו. כן השתדל לזהות שמות מקראיים בשטח והציע זיהויים לגלגל ול'ערי הככר' עמורה (עין פשחה), אדמה (אד-דמיה) וצבועים (שח אד-רובעה).

ב- 1882 נפל בחלקו של קונדר לערוך מדידות גם בעבר-הירדן, בעיקר בתחום שבין ים- המלח לרבת-עמון. אך עבודותיו אלה הופסקו על-ידי השלטון התורכי, כאשר בריטניה הגדולה השתלטה באותה שנה על מצרים, שהיתה עדיין, בעיני השלטון בקושטא, חלק מהממלכה העות'מאנית.

לאחר-מכן השתפרו שוב היחסים בין שתי האימפריות. ובחורף 1885/4 הירשו התורכים לקרן החקר לערוך סקר בערבה. בניהולו של הגיאולוג אדוארד האל (Hull). למסע הצטרף רס"ן קיצ'נר (Kitchener), לימים שר המלחמה הבריטי, שעסק קודם-לכן בעבודות מיפוי לצידו של קונדר, והוא זה שערך עתה את עבודות המדידה והמיפוי, שהשתרעו בצפון עד לחוף ים-המלח. גם מסע-מחקר זה לא עבר בשקט, ועוד לפני סיומו היה על קיצ'נר לעזוב את קבוצת המחקר ולהתייצב במצרים (לאחר מסע מזורז על-גבי גמל דרך חצי-האי סיני), כיוון שנדרש לשמש ראש המודיעין במאבק נגד התקוממות המהדי בסודאן. לאחר עזיבתו חזרו האל ויתר חברי המשלחת שנית לאזור ים-המלח.

האל הגיע במחקריו הגיאולוגיים למסקנות מעניינות לגבי עברו הפרי-היסטורי של אזור הערבה וים-המלח. לדעתו נוצר שבר הירדן וים-המלח בתקופת המיוקראן בעקבות פעילות וולקאנית, ונתמלא תחילה מים מן האוקיינוסים. רק כעבור מיליוני שנים נותק קשר זה, ונשאר ים-המלח כשריד מבודד. כיום מקובל לתארך אירוע אחרון זה לפני פחות מ- 3 מיליון שנה, כלומר מאוחר בהרבה מאשר הניח האל בשעתו.

חוקרים ארץ-ישראלים ראשונים

בשלהי המאה ה- 19 חלו שינויים מרחיקי לכת בספר המדברי של ארץ-ישראל. תורכיה השתלטה מחדש על אזורי הגולן, עבר-הירדן והנגב, שקודם-לכן היו נתונים לשליטתם הבלעדית כמעט של הבדווים. מצב הבטחון השתפר, ואף החל תהליך איטי של התנחלות מחדש גם באזורים מרוחקים כמו מדבר-יהודה. במנזר מר סבא הוחל בעבודות שיפוץ ושיקום כבר ב- 1840, במימונה של הכנסייה הפרבוסלאבית הרוסית. צורתו הנוכחית של המנזר עוצבה אז. בשנים 1901-1878 נבנה מחדש דיר (מנזר) מר ג'ריס היווני-אורתודוכסי, בגדתו הצפונית של ואדי קלט. מנזר הקרנטל נבנה בשנים 1905-1875 בכספי הכנסייה הרוסית.

ב- 1882 ציווה השולטאן עבד אל-תמיד השני (1909-1876) לרשום על שמו את רוב אדמות בקעת-הירדן וסביבות ים-המלח. מרכז ההנהלה לשטחים אלה נוסד בשנות ה- 90 בבית-שאן, שהוקמה למטרה זו מחדש כעיר. כתוצאה מכך היה לשולטאן עניין אישי בפיתוח האזור, והוא הזמין למטרה זאת את הפרופסור הגרמני מקס בלנקנהורן (Blanckenhorn). בין השנים 1908-1894 ערך בלנקנהורן שורה של מסעי-מחקר באזור, ובאחדים מהם שותף אהרן אהרנסון, הן כמומחה לצומח והן כאחראי למגעים עם השלטונות המקומיים. כן השתתף במשלחת של 1908 הזואולוג הארץ-ישראלי ישראל אהרוני, והוא שריכז עבורה את עבודת הציידים הבדווים שיצאו ללכוד עופות ויונקים בסביבות ים-המלח. משלחת זו לכדה לראשונה שפני-סלע ויעל עין-גדי, וכן סוגים רבים של ציפורים. בלנקנהורן עצמו עסק במחקר הגיאולוגי. הוא היה איש-מדע מסוג חדש אשר לא התעניין, כקודמיו, במדע תיאורטי, אלא באפשרויות הניצול וההפקה המסחריות של משאבי הטבע. כך חיפש באזור ים-המלח מרבצי-נחושת וכן סימנים למציאת נפט. את החשיבות הרבה ביותר ראה במרבצי הפוספטים. התנהלה אז תחרות פרועה בין החברות המפיקות, ואף בין המעצמות הגדולות. במסעו ב- 1894 גילה בלנקנהורן מרבצי-פוספטים בשכבות הסנון בעבר-הירדן המזרחי. הוא סיפר את הדבר לכימאי גרמני ממכריו, וזה ניצל את המידע לרעה ויצא מטעמה של חברה אנגלית למקום כדי לערוך שם הפקה נסיונית, מבלי לגלות את הדבר לבלנקנהורן. אך השלטונות התורכיים לא אישרו את הזכיון לא לאנגלים וגם לא לצרפתים, שניסו אף הם לחדור לאזור, אלא לחברת הרכבת החג'אזית שהיתה בשליטתם (ונוהלה בידי מייסנר פאשה הגרמני).

בתקופת המנדט הבריטי החלה חברה יהודית-אנגלית בכריית פוספטים באזור ים- המלח.

לבלנקנהורן עצמו היו קשרים הדוקים עם המנהיגות הציונית והוא שימש לה יועץ מדעי בכל הנוגע לגיאולוגיה של אזור ים-המלח. את הכספים שהגיעו לו מידי השולטאן עבד אל-חמיד השני לא זכה לקבל במלואם, והיה עליו לנהל משפט נגדו, לאחר שזה הודח מכסאו בעקבות מהפכת 'התורכים הצעירים'.

מחקר ארכיאולוגי - רק במאה ה- 20

מחקר ים-המלח נמשך בקצב מזורז גם במאה ה- 20, אך אנו התרכזנו רק בפועלם של מספר מצומצם של חוקרים מוקדמים. יש לזכור, כי מן המאה ה- 19 הגיעו לידינו גם מאות רבות של תיאורים פופולאריים יותר,מידי עולי-רגל ותיירים, שגם מהם ניתן לשאוב לעתים מידע מעניין. כך, למשל, מסר הגרמני גאדוב (Gadow) ב- 1848 פרטים על אזור שפך הירדן לים-המלח: האנגלי קינאר (Kinnear) מצא ב- 1839 שרידים רומאיים בחוף הצפוני-מערבי של הימה: המיסיונר ג'ון וילסון איתר ב- 1843 אי בים-המלח (כפי שעשו זטצן ורובינסון לפניו - אך חוקרים מאוחרים יותר הכחישו את קיומו); הקונסול האנגלי ג'יימס פין (Finn) בדק את האפשרות לנצל את אוצרות הטבע של ים-המלח לצורכי הצבא הבריטי בזמן מלחמת קרים; הרופא מדן (Madden) כתב עוד ב- 1827 תיאור כללי מפורט ומעניין: וכן עשו הגרמנים פלמרייאר (Fallmereyer) ב- 1847, ושיץ (Schüz) ב- 1869, והצרפתים ל' גותיה (L. Gauthier) ב- 1899 והנזיר אבל (Abel) ב- 1908/9.

בסיכום ניתן לומר, כי בתחום הגיאוגרפי הטהור נעשתה יותר ממחצית עבודת המחקר כבר בידי המגלה הראשון, זטצן. בעוד שיתר החוקרים והמשלחות השלימו פרטים בלבד. רק גילוי עומק ים-המלח מתחת לפני הים ראוי לציון מיוחד, והוא נעשה בידי פון שוברט, בק ומור. לא כך הוא המצב בתחומי הגיאולוגיה, הביולוגיה והבוטניקה. עיקר ההישגים הגיאולוגיים היו של זטצן, רוסגר, אנדרסון (ממשלחת לינטש), לרטה (ממשלחת הדוכס דה לינס), האל ובלנקנהורן. בתחום תורת האקלים תרם פון שוברט את התרומה העיקרית. בתחומי האורנטולוגיה (צפרות) והזואולוגיה בכלל חשוב במיוחד חלקו של טריסטרם, ואחריו יש להזכיר את אהרוני (ממשלחת בלנקנהורן). בתחום האתנוגראפי חשוב חלקם של זטצן, רובינסון, ון דה ולדה וטריסטרם. בתחום המיפוי ראויה לציון תרומתם של קיפרט (המבוססת על עבודותיו של רובינסון), לינטש, ון דה ולדה וקרן החקר הבריטית. בתחום התיעוד הוויזואלי (ציורים וצילומים) כדאי להזכיר במיוחד את איזקסון וטריסטרם. בתחום חקר האתרים העתיקים ראוי לאיזכור הזיהוי של מצדה בידי רובינסון והסקרים הראשונים שלה בידי וולקוט, משלחת לינטש ודה סוסי. אך המחקר הארכיאולוגי הממשי של אזור ים-המלח (אם נתעלם מגילוי מצבת מישע מלך מואב ומגילת ספר דברים המפוקפקת של סוחר העתיקות המומר שפירא, שבאזור ממזרח לים- המלח) החל רק במאה ה- 20.

קראו עוד: כיצד נקבע גובהו של המקום הנמוך ביותר בעולם?

ביבליוגרפיה:
כותר: חקר אזור ים-המלח במאה ה-19
מחבר: שור, נתן
שם  הספר: ים-המלח ומדבר יהודה, 1900 - 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחמר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: -
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. סידרת עידן.
2. בסיוע המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל.
הערות לפריט זה: 1. המחבר הוא חוקר ארץ-ישראל. פרסם ספרים על תולדות ירושלים, צפת, עכו ועוד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית