עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
המחבר סוקר את הנסיונות לרכישת קרקעות ויישובן בעמק יזרעאל. יתרונותיו של עמק יזרעאל היו המרחבים, אדמות משובחות, מיקום בלב הארץ, ובעלות של משפחה אחת - דבר שאיפשר קניית רצף של אדמות.



רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה
מחבר: ד"ר צבי שילוני


המאמר מתבסס בעיקרו על חומר ארכיוני ומסמכים מתיקי הקרן הקיימת, המשרד הארץ-ישראלי, ההנהלה הציונית, חברת יק"א ועוד, המצויים ברובם בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. החומר והמסמכים נזכרים, מוצגים ומנותחים באורח מקיף בחיבורי: הקרן-הקיימת-לישראל כגורם בעיצוב הנוף היישובי של ארץ-ישראל, מייסודה ועד לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914-1897). חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ז; הקרן-הקיימת-לישראל וההתיישבות הציונית, 1914-1903,ירושלים 1990.
בנוסף קיים חומר ניכר ויש התייחסות לנושא בספרים ובחיבורים, שרובם נזכרים בביבליוגראפיה המוערת בכרך זה. עמ' 269-262.

 

השאיפה לרכוש את אדמות עמק יזרעאל לבעלות יהודים וליישבן - ימיה כימי ההתיישבות החלוצית העברית בעת החדשה. יתרונותיו העיקריים של 'העמק', אשר משכו את תשומת-לבם של היהודים, היו אדמות המיזרע המשובחות שלו, המרחבים הגדולים, המיקום בלב הארץ, בין חיפה לטבריה, ובמיוחד עובדת היותו ברובו קניינה של משפחת אפנדים יחידה - דבר אשר איפשר רכישת שטחים נרחבים ורצופים בבת-אחת ובמחיר זול יחסית.

כבר בראשית שנות ה - 90 של המאה ה - 19 עמדה רכישה חשובה זו על סף ההגשמה, משעלה בידי יהושע חנקין לסכם חוזה עם משפחת סורסוק מביירות לקניית יותר ממאה אלף דונם מאדמותיה שבעמק. אלא שהעיסקה נתבטלה לבסוף עקב תחרות מצד מתווכי-קרקעות יהודים ובשל תקנות מחמירות שתיקנה הממשלה התורכית כנגד עליית יהודים לארץ-ישראל ומכירת קרקעות ליהודים. אך עניינם של היהודים באדמות עמק יזרעאל לא פסק גם לאחר-מכן, וגורמים שונים, כמו הברון רוטשילד ואחר-כך יק"א, ניסו להתקשר עם משפחת סורסוק לשם רכישתן. מעט מאוחר יותר הצטרפו לנסיונות אלה חברות ציוניות פרטיות, כמו 'גאולה', ולבסוף גם ההסתדרות הציונית. מעתה עמדו המאמצים לרכישת העמק בסימן הדחיפות, לעומת המגמה להשיגן במחיר הנמוך ביותר האפשרי.

נסיון הרכישה של הרצל, 1904-1902

בשלב מוקדם של עבודתו הציונית ייחס הרצל חשיבות מרובה לעמק יזרעאל ולעיר הנמל הטבעית שלו, חיפה. יחס מיוחד זה בא לידי ביטוי בספרו הכמו-אוטופי 'אלטנוילנד', שבו משמשת חיפה עיר ראשית ומרכז הפעילות הכלכלית והמינהלית של 'מדינת היהודים', בעוד העמק המשתרע מזרחית לה מהווה את לב ההתיישבות הכפרית ואסם התבואה של המדינה. לדעותיו אלה הגיע הרצל תוך קריאת דיווחים של מבקרים וחוקרים נודעים ועיון מדוקדק במפות הקיימות של הארץ. הוא גם ידע כבר על התכניות וראשית העבודות לסלילת קו מסילת-הברזל חיפה-צמח-דמשק, והאמין כי תהיה לה השפעה כבירה על התפתחותם של חיפה ושל היישוב בעמק יזרעאל. בנוסף לכך, הטרידה אותו המעורבות הרגשית וההתנגדות הרבה שעוררה בלב הלא-יהודים (מוסלמים ונוצרים כאחד) המחשבה על רוב יהודי וייסוד אוטונומיה יהודית בירושלים הקדושה וסביבותיה, ולפיכך העדיף להתחיל את מפעל ההתיישבות הציונית בחבל ארץ מבטיח אך מרוחק ממקור בעייתי זה.

העמק היה באותם ימים חלק ממחוז (סנג'אק) עכו, שהיווה אזור- צומת בין הלבנון הנוצרי שמצפונו, הנתון תחת חסות צרפתית, לבין סנג'אק שכם השייך לפרובינציה (וילאיית) של דמשק, ולבין מישור החוף והמחוז המיוחד (מותצריפליך) של ירושלים, הכפוף ישירות לקושטא. מיקום זה עשוי היה להקנות לבעלי חבל הארץ הזה יתרונות כלכליים ופוליטיים ניכרים ובמיוחד שמירה על גמישות בתימרון בין הגורמים השונים, תוך ניצול היתרונות היחסיים כלפי כל אחד מהם.

בסוף יולי 1902 נענה הרצל לבקשת השולטאן התורכי עבד אל-חמיד השני ושלח לו תזכיר מפורט בדבר נכונות היהודים לעזור בחיסול החוב החיצוני של הממלכה העות'מאנית. בתמורה דרש, בין השאר, את 'השטח של חיפה וסביבתה בארץ-ישראל', אך לבסוף לא יצא דבר מן המגעים האלו. בחודשים הבאים החל הרצל לטפל בהצעות להשגת שטחים עבור התישבות יהודית בקפריסין ובצפון סיני, אך למקורביו אמר, כי הוא משתמש בשטחים אלה בעיקר כאמצעי-לחץ על הממשלה התורכית וכקרש-קפיצה להשגת רשיון לאוטונומיה יהודית והתיישבות בחיפה ועמק יזרעאל.

שליחותו של ד"ר אדולף פרידמאן

בראשית 1903 פנתה משפחת סורסוק אל הרצל בהצעה רשמית לרכוש ממנה שטחים ניכרים, והדבר עורר אותו לפעילות נמרצת. בשבועות הבאים הוא פנה מספר פעמים במכתבים ישירים אל השולטאן וכמה משריו והציע, כי בתמורה למילווה נדיב שיעמיד העם היהודי לרשות הממשלה התורכית, ודמי-חכירה שנתיים גבוהים, תעניק תורכיה זכיון להתיישבות נרחבת של יהודים בסנג'אק עכו, ובמיוחד בחיפה ועמק יזרעאל. אף כי מאמציו אלה לא נשאו פרי, הוסיף הרצל לשמור על הקשר עם הסורסוקים, ובאמצע מרס 1903 אף שלח שליח מיוחד מטעמו ארצה על-מנת לבחון מקרוב את הצעתם. היה זה ד"ר אדולף פרידמאן, מראשי התאחדות ציוני גרמניה וממקורביו.

פרידמאן הגיע ליפו בראשית אפריל ושהה בארץ כחודש. במהלכו נפגש אם אישים שונים העוסקים ברכישת קרקעות והתיישבות, וסייר בשטחים המוצעים למכירה. בתזכיר המפורט ששלח להרצל בתום מסעו, הוא שב ומנה את כל יתרונותיו הידועים של העמק וציין, כי ניתן לרכוש בו עד 250,000 דונם בבת-אחת. האדמה היא 'אולי הטובה בארץ', האקלים נוח והביצות '. . . ניתנות לייבוש בנקל על-ידי נטיעת אקליפטוסים'. אך למרות כל אלה, הוא לא נכנס למשא-ומתן עם סורסוק, כך הודיע, מאחר שהתרשם כי אופיו קשה והפכפך, כי המתווך מטעמו - איש יהודי - 'מסור יתר-על-המדה לאינטרסים של המוכר', וכי יש בעיה חמורה בנוגע לפינוי האריסים מ - 26 כפרים המצויים בתחום הנחלה המוצעת, 'העלול להצריך שמוש בכוח'. גם המחיר הנדרש - 25 פרנק לדונם – נראה בעיניו מוגזם ביותר. בסיכום הוא המליץ לרכז מראש את מלוא הסכום הדרוש לקנייה, להתנות את הרכישה בהורדת האריסים מן השטח על-ידי המוכר, ולאחד את כל הנחלאות ברצף קרקעי. לדעתו, טוב יהיה לקחת את יהושע חנקין למתווך עם משפחת סורסוק, כי '.... הוא איש אמון של יק"א זה שנים, אדם נאמן וכנראה ציוני טוב', וכן 'לנסות ולרכוש את מר קלווריסקי לתפקיד מנהל מפעל ההתיישבות הציוני'.

תחרות בין הרצל ליק"א

הרצל קיבל את התזכיר של פרידמאן ברגע של משבר חמור בעבודה המדינית, לאחר הפוגרום ביהודי קישינוב (אפריל 1903) ובעיצומם של המגעים עם ממשלת בריטניה לבדיקת 'הצעת אוגנדה'. הרצל הזדרז מייד, אף כי בסודיות מוחלטת, לבקש פרטים נוספים על העיסקה המוצעת בעמק יזרעאל, ומשנודע לו על המגעים הממושכים שמקיימת חברת יק"א עם סורסוק. מיהר לפנות גם אליה (בראשית יוני 1903) ולהציע:

לפי מה שמוסרים לי אמר הלז [= סורסוק]: 'קרקעות אלה, או יק"א או הציונים יקנום מידי'. כנראה שספסרים ידועים רוצים להפיק תועלת מזה שהם חושבים אותנו למתחרים . . . אם רוצים אתם לקנות -נוותר אנחנו. אם אינכם רוצים לקנות - הודיעו ברורות למר S [= סורסוק]. כדי שאנו נוכל לקנות בזול יותר.

הנהלת יק"א בפאריס גילתה עצבנות רבה משנתברר לה דבר המגעים המתקיימים במקביל גם בין סורסוק לנציגי ההסתדרות הציונית. בתשובתה להרצל היא ניסתה לשכנע אותו כי לא כדאי שיכניס ראשו בעסק זה, כי השטחים בעמק אינם טובים במיוחד להתיישבות, וכי יק"א עצמה כמעט שאינה מתעניינת בהם ; ומצד שני, '. ..אפילו קנייה אחת שיעשו הציונים בארץ-ישראל תקפיץ מיד למעלה את מחיר הקרקעות'. כנגד זה קיבל הרצל חוות-דעת הפוכה לגמרי מפרופ' אוטו וארבורג, שצידד ברכישת אדמות העמק, ולפיכך הוחלט להמשיך במאמצים לרכשן.

גם לאחר-מכן, ועד למותו (יולי 1904), המשיך הרצל בהתמדה במאמציו אלה. הוא הירבה לכתוב אל הממשלה התורכית ולהשתדל בעניין הזכיון היהודי על סנג'אק עכו וההתיישבות בעמק יזרעאל, וכן פנה אל ממשלות שונות באירופה, שסבר כי יש להן השפעה בקושטא.

בראשית מרס 1904 דומה היה כי המגעים עומדים בפני פריצת-דרך מכרעת, והרצל נחפז להזעיק את מנהל בנק 'אוצר התיישבות היהודים' בלונדון, ליאופולד כהן ואת מנהל בנק אפ"ק ביפו, ז"ד לבונטין, לפגישה סודית בקושטא עם איזט ביי, מזכירו של השולטאן. אלא שדבר לא יצא גם מפגישה זאת. בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול באפריל 1904 הוחלט שוב להמשיך במאמצים, וביוני אף נשלח האגרונום אהרון אהרנסון לבצע סקר מדעי של אדמות העמק ופוטנציאל ההתיישבות בהן. אלא שבסמוך לאחר- מכן נמסר להנהלה הציונית, כאילו יק"א רכשה בינתיים את השטחים הללו, ולפיכך הוחלט להפסיק מייד את המגעים עם סורסוק ואף נשלח מכתב- ברכה ליק"א על הצלחתה.

בדיעבד נתברר, כי הרכישה לא יצאה אל הפועל מאחר שיק"א נסוגה ממנה בשל תביעות חדשות מצד המוכרים. מותו של הרצל באותם הימים ממש, הסערה סביב דחיית 'הצעת אוגנדה' ובחירת ההנהגה הציונית החדשה מנעו את חידוש מאמציה של ההנהלה הציונית בעניין זה למשך תקופה ארוכה.

שנים של דריכה במקום

בשנים שלאחר-מכן התפוגגו בהרבה הציפיות והפעילות סביב רכישת העמק. מאמצי הקרן הקיימת התמקדו בסידרת רכישות הקרקע שנועדו ליתומי קישינוב ובית-הספר 'קרית-ספר' ; 'גאולה' התמקדה בעיקר בקניית שטחים בסמוך למושבות הקיימות ביהודה ; ואילו יק"א נמנעה בעקשנות מרכישת אדמות סורסוק והמתינה בסבלנות לירידת מחירן. בנוסף לכך, האיסור הכללי (שפורסם לפני 1905) על מכירת אדמות ללא-מוסלמים ברצועה של עשרה ק"מ משני צידי מסילת 'רכבת העמק', כמו גם תקנות מחמירות במיוחד שפירסמה ממשלת תורכיה כנגד רכישת קרקעות על-ידי יהודים (אפילו הם נתינים עות'מאנים), הפכו ממילא רכישות קרקע בעמק יזרעאל לבלתי-אפשריות כמעט.

יהושע חנקין ומנחם אוסישקין לא ויתרו, ובמאי 1907 הצליחו לסחוף את חברת 'גאולה' להחלטה בזכות רכישת אדמות העמק, אך גם מן ההחלטה הזאת לא יצא ולא כלום. אפילו ד"ר ארתור רופין, שסייר בארץ באביב וקיץ 1907 בשליחות ההנהלה הציונית, לא נתן דעתו עדיין לחשיבותו החיונית של עמק יזרעאל למפעל ההתיישבות הציונית, וסבר כי מן הראוי לקנות בו שטחים רק במידה שיאפשרו סלילת 'דרך יהודית', שתחבר בין שני האזורים האוטונומיים שביקש לכונן ביהודה ובנפת טבריה. גם בחודשים הראשונים לעבודתו כמנהל המשרד הארץ-ישראלי ביפו, החל מאפריל 1908 , לא עשה רופין צעדים כלשהם בנוגע לעמק; ואילו בידי חברת הכשרת היישוב, שנוסדה באותם הימים, לא היו די אמצעים לרכישת שטח כלשהו.

התעניינותם של המוסדות הציוניים באדמות העמק נתחדשה רק ביוני 1908, וביתר- שאת לאחר מהפכת 'התורכים הצעירים' ביולי של אותה השנה, משהועלתה בפניהם הצעה חדשה מצד הסורסוקים לרכוש כ - 32,000 דונם. וארבורג ורופין קיוו לבצע את הרכישה הזאת באמצעות חברת הכשרת היישוב, ובמשך למעלה משנה התאמצו לגייס כספים לשם כך מיק"א וממשקיעים פרטיים. אך בסוף 1909 הודיעה להם יק"א באורח חד-משמעי, כי היא מחדשת את המשא- ומתן שלה עם משפחת סורסוק ובעקבות זאת הוחלט להימנע מתחרות ולהמתין עד שיתבררו תוצאות המגעים. בפברואר 1910 נתברר,

כי למעשה יק"א לא היתה נכונה גם הפעם לקבל את הדרישות הכספיות של בעלי הקרקע ( 41 פרנק לדונם) והודיעה כי לא תשלם יותר מ - 32 פרנק לדונם, כדי שלא לגרום לעליית מחירי הקרקע בעמק כולו.

רכישת אדמת פולה על-ידי הכשרת היישוב

הפעם, לאחר שבזכות פעולותיהם הקודמות נתבססו כבר היטב מעמדם של רופין והמשרד הארץ-ישראלי בעיני ההנהגה הציונית, ולאחר שגם עלה בידו למצוא פתרונות יישוביים מסוימים לכל השטחים שרכשה הקרן הקיימת בעבר, חש עצמו רופין ככל הנראה מוכן לניהול משא-ומתן לרכישת שטחים נוספים ובהיקף נרחב. בראשית פברואר 1910 הוא הציע, שהקרן הקיימת תתחייב לקנות לצרכיה כ - 15-10 אלף דונם מן האדמות שיירכשו בעמק (בהוצאה של 600-400 אלף פרנק לפחות !), וכעבור מספר ימים הודיע על שטח של 63,000 דונם בסביבות עפולה המוצע למכירה. אך מנהל הקרן, בודנהיימר, שלל מייד אפשרות כזאת ומיהר להודיע, כי אין ביכולתה של הקרן הקיימת לשלם סכום כה גדול, ובנוסף אין לרופין ייפוי- כוח ממנה לקנות קרקעות עבורה בלי הוראה מפורשת.

מתברר, כי הפעם היו רופין וחנקין נחושים בדעתם לרכוש דריסת-רגל להתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, ולאחר נסיגתה הרשמית של יק"א ראו עצמם חופשיים לפעול ולרכוש את האדמות. גם חנקין, שעמל מאז 1891 למען רכישת אדמות העמק, החליט לנסות צעד אחרון ונועז, ובתיאום עם רופין ניגש 'לקבוע עובדות' ולחתום חוזה עם הסורסוקים לרכישת אדמות בכפר פולה, על אחריותו שלו. בידי רופין היה מצוי באותם הימים סכום- כסף מסוים, שהפקיד בידו יהודי מרוסיה (אליהו בלומנפלד) על-מנת שירכוש עבורו כ - 1,000 דונם בסביבות חיפה. את הכסף הזה מסר רופין לחנקין בשביל תשלום המקדמה למוכרים בעת חתימת החוזה, ובנוסף על כך התחייב כי באם תסרב יק"א לקחת את השטח לעצמה, יהיו וארבורג והוא מסוגלים לגייס כספים מגורמים פרטיים לקניית כ - 9,000 דונם נוספים. הרכישה- תיעשה לחשבון חברת הכשרת היישוב, אשר לאחר פרצלציה וטיוב תמכור את האדמות לאנשים פרטיים המבקשים להתיישב בארץ. בכך גם החל הקשר הפורה שבין יהושע חנקין למשרד הארץ-ישראלי וחברת הכשרת היישוב, אשר הפך אותם במהרה לגורמים הפעילים והיוזמים ביותר בתחום רכישת הקרקעות בארץ כולה.

אך המשימה הקשה יותר שניצבה בפני רופין, היתה גיוס ההון הנחוץ להשלמת הקנייה. מאחר שהכשרת היישוב היתה אמורה להתחיל לשלם מייד את התמורה בעד השטח הנרכש, ואילו קופתה היתה עדיין ריקה, ביקש רופין את עזרת הקרן הקיימת בצורת הלוואה למימון-ביניים של העיסקה – כסף שיוחזר לה בריבית מסוימת לכשיימכרו האדמות. לאחר היסוסים מסוימים החליט דירקטוריון הקרן, ב – 11 באפריל 1910 , להעלות את האשראי שנתנה להכשרת היישוב לכדי 250,000 פרנק, לשם רכישת קרקעות ופרצלציה. באותו היום ממש גם החליט הוועד הפועל הציוני המצומצם להורות לרופין לגשת לרכישת האדמות בפולה. כך יכול היה רופין להודיע, כבר ב - 19 במאי, כי 'אנו מזדרזים לבשר שגמרנו את המשא ומתן עם סורסוק על 41 פרנק לדונם בשטח של 8,000- 10,000 דונם'.

הקרן הקיימת רוכשת חלק מאדמות פולה

עתה מוטל היה על רופין למהר ולמצוא קונים לאדמות הללו, שירכשו אותן מאת הכשרת היישוב ויאפשרו לה להעביר את התשלומים למוכר כסדרם. תחילה פנה בעניין זה אל חברת 'גאולה', אך זו היססה ולבסוף דחתה את ההצעה. גם גיוס הכספים ממשקיעים פרטיים התנהל בעצלתיים, והתוצאות היו זעומות. לפיכך הועלתה ההצעה, כנראה מצד וארבורג, רופין ופרופ' פראנץ אופנהיימר בו-זמנית, שהקרן הקיימת תרכוש לעצמה חלק מאדמות פולה לצורכי הניסוי בהתיישבות קואופרטיבית, על-פי שיטתו של אופנהיימר. מנהל הקרן הקיימת, מכס בודנהיימר, שהמהלך כולו תוכנן בהסתר ממנו ובניגוד להוראותיו, ניסה אמנם לסכלו בתחילה, אך בהשפעת הוועידה השנתית הציונית שנערכה ביוני 1910, שינה דעתו והצטרף למצדדים בו. ב - 1 באוגוסט 1910 החליט דירקטוריון הקרן, על-פי הצעתו, לקנות 3,000 מתוך 9,000 הדונם של הכשרת היישוב בפולה עבור ההתיישבות הקואופרטיבית, במחיר 41 פרנק לדונם.

נסיונות לרכישת אדמות ג'דה ותל-שמאם

הצלחתם של רופין, חנקין, הכשרת היישוב והקרן הקיימת ברכישת אדמת פולה עודדה אותם להמשיך בתנופה ברכישת הקרקעות בעמק יזרעאל, ויוזמותיהם זכו לתמיכת מנהיגי הציונות ברוסיה (ובראשם אוסישקין וצ'לנוב), מנהיני מפלגות הפועלים הציוניות, נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' אוטו וארבורג, והוועדה הארץ-ישראלית שבראשה עמד.

במהלך שנת 1911 נתעצמו נסיונותיהם של גורמים זרים לרכוש אדמות בעמק – בהם כנסיות נוצריות וחברות מצריות לגידול כותנה - דבר שהדאיג מאוד את מנהלי המשרד הארץ-ישראלי ביפו. החל מקיץ אותה השנה 'הפציץ' רופין את המוסדות הציוניים בהצעות ודרישות חוזרות לרכישת אדמות בעמק, אלא שהקופות היו ריקות, ומצד שני גדול היה החשש מפני קניית שטחים בטרם הובטח להם פתרון יישובי יציב. אך רופין לא ויתר והשתדל לסחוף את הברון רוטשילד, חברת יק"א וחברת 'גאולה' לשיתוף- פעולה עם הכשרת היישוב בעניין זה. בינואר 1912 הוא אף עשה צעד נועז וחתם על 'חוזה-אופציה' למשך שנה אחת עם בעל הקרקעות העשיר תווייני, לרכישת נחלותיו בכפרים ג'דה ותל- שמאם (כיום רמת-ישי וכפר-יהושע) – כ -20,000 דונם בשטח רצוף תמורת 900,000 פרנק לערך. מאחר שבידי הכשרת היישוב לא נמצאו באותו הזמן 40,000 הפרנק הדרושים לתשלום הראשון, ניאותה 'גאולה' לתת לה אשראי כזה כמימון- ביניים לטווח קצר. עם תום מועד ההלוואה הזאת תפסה הקרן הקיימת את מקומה של 'גאולה' והעניקה אשראי דומה להכשרת היישוב לשם הבטחת הרכישה. אך המשקיעים הפרטיים, שמהם ציפה רופין לגייס את הסכום העצום הנדרש, לא הופיעו והעיסקה נתבטלה.

בראשית 1913 חתמה הכשרת היישוב חוזה-אופציה חדש עם תווייני על אותם שטחים למשך 3-5 שנים נוספות, אך פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עיכב את הביצוע, והרכישה נתגשמה רק לאחריה.

רכישת אדמות מזרע (תל-עדש)

באוגוסט 1912 פנה רופין אל ההנהלה הציונית והקרן הקיימת בבקשה שיסייעו להכשרת היישוב במימון-ביניים של רכישת כ – 24,000 דונם מידי משפחת סורסוק בגוש מזרע - תל-עדש שבמרכז העמק, מצפון ולא הרחק מאדמות פולה (מרחביה). המוסדות הציוניים נענו בחיוב והעמידו לרשותו אשראי בגובה 46,000 פרנק לשם כך. עתה הזדרז רופין, ולאחר מגעים נמרצים חתמו הצדדים ביניהם חוזה-אופציה לרכישת האדמות האלה תמורת 805,000 פרנק, שיועברו לידי סורסוק בארבעה תשלומים שנתיים. עוד הוסכם בחוזה, שהכשרת היישוב תהיה בעלת הזכויות על היבולים מן השטח הנדון עד להשלמת העיסקה, וכן תהיה רשאית להעלות עליו אריסים משלה - יהודים כמובן – לשם הבטחת עיבודו ושמירתו. כעבור שבועות מספר פנה רופין שוב אל הקרן הקיימת וביקש שתכסה באופן זמני את מלוא הסכום ששולם כבר לסורסוק - 115,000 פרנק - על- מנת להבטיח את העיסקה. מנהלי הקרן הסכימו גם לזה, אך מאחר שקופתם היתה ריקה באותו הזמן. ביקשו שבנק אפ"ק ביפו יתן את ההלוואה המבוקשת למשך שישה חודשים, והקרן הקיימת תערוב לה. משהוסדר גם עניין זה, בסוף נובמבר 1912 , עברו אדמות מזרע לשליטת הכשרת היישוב, אשר החלה לנהל אותן ולפעול להבטחת עיבודן ויישובן על-ידי יהודים.

אלא שרופין וחברת הכשרת היישוב נכשלו גם הפעם בגיוס ההון הדרוש למימוש הרכישה מאת גורמים פרטיים, ועם תום מועד האשראי של שישה חודשים לא עלה בידם להשיב לבנק אפ"ק את סכום ההלוואה שקיבלו ממנו. לפיכך נאלצה הקרן הקיימת לממש את הערבות שהתחייבה לה. ובתמורה נטלה לבעלותה 2,400 דונם מן האדמות שהכשרת היישוב התחייבה עליהן, שהיו מרוכזים סביב כפר האריסים תל-עדש.

פרוץ מלחמת-העולם הראשונה שיבש גם את השלמת העיסקה הזאת, וגם עסקות נוספות שהחלו רופין, חנקין והכשרת היישוב לקשור עם סורסוק בנוגע לרכישת שטחים נרחבים בעוד מקומות בעמק, ואלה חודשו ונשלמו רק בראשית תקופת המנדט הבריטי.

'קבוצת הכיבוש' של 'השומר' בפולה

מייד עם חתימת החוזה עם סורסוק לרכישת כ - 9,000 דונם מאדמותיו בפולה, במאי 1910 , קמה לה התנגדות עזה מצד גורמים ערביים, ובראשם הקיימאקם (מושל) של נצרת, שוקרי אל-עסלי. הללו פעלו למניעת העברת הקושאנים על הקרקע לידי הכשרת היישוב והסיתו את אריסיו של סורסוק בכפר פולה להתנגד לפינוים גם לאחר שהובטחו להם פיצויים נכבדים. חנקין ורופין לחצו על סורסוק למלא את חובתו ולפנות מייד את האריסים מן השטח ; ומשנתברר כי אין הדבר עולה בידיו, החליטו לקבוע עובדות בשטח באמצעות 'קבוצת כיבוש'. במהלך השנה הקודמת כבר ניסה רופין את השיטה הזאת בנחלת הקרן הקיימת באום-ג'וני, אותה מסר לעיבוד ל'קבוצת אריסים' של אנשי 'השומר' ופועלי הגליל, והתוצאות שהשיג עברו את כל הציפיות. לפיכך, הוחלט למסור גם את נחלת פולה ל'קבוצת כיבוש' מעין זו, שתורכב בעיקרה מאנשי 'השומר' (ובהם רוב חברי הקבוצה שהוכיחה עצמה באום-ג'וני).

בסוף נובמבר 1910 אישרה הנהלת הקרן הקיימת הלוואה של 50,000 פרנק למשך שנה אחת למימון שהייתה ועבודתה של 'קבוצת הכיבוש' בפולה. ובראשית דצמבר עלתה חוליית-חלוץ של הקבוצה אל הכפר. מעתה נתבצע פינוי מהיר של כל האריסים, בתמורה לתוספת פיצויים, ולאחר-מכן הוחל במיפוי מדויק של שטח הנחלה וחפירת תעלות- גבולין. בפברואר 1911 הגיעו למקום שאר אנשי 'קבוצת הכיבוש', ומייד הוחל בחריש וזריעת האדמות. אך גם לאחר-מכן לא פסקו ההתנכלויות מצד השלטונות בנצרת ומצד ערביי הסביבה, אשר הגיעו לשיא בתקרית שבה נהרג ערבי מיריות שומר יהודי, שנאלץ להגן על עצמו. כמה מאנשי הקבוצה נחבשו בכלא עכו, והמשפט שבא אחר-כך גרם הוצאות כספיות כבדות ועיכובים בהשגת הקושאנים. רק לאחר הפעלת לחצים כבדים בקושטא ותשלום 'בקשישים' נכבדים, הגיעו לבסוף הקושאנים לידי חברת הכשרת היישוב, בראשית מרס 1911.

חברי 'קבוצת הכיבוש' בפולה קיבלו תנאים דומים לאלה שהיו ל'קבוצת האריסים' באום-ג'וני, כלומר חופש מלא בקביעה ובניהול של העבודות, שכר חודשי של 55 פרנק לכל גבר בקבוצה, אינוונטר מלא של חדרי-מגורים וציוד חקלאי (כולל הבהמות) והסכם על חלוקה שווה של הרווח או ההפסד השנתי עם המשרד הארץ-ישראלי. חברי הקבוצה הם גם שהעניקו למקום את שמו - מרחביה - לציון המרחבים הגדולים הנפרסים לעיני הצופה מראש התל בכל כיוון אליו יביט.

הכפר פולה ישב על תל קטן, שנוצר בעיקרו מהריסות המבצר הצלבני קאסטרום פאבה, אשר חלקים ממנו ביצבצו עדיין במקומות אחדים. סביבו ניכר היה עדיין היטב תוואי החפיר הצלבני העגול, שהיה עטור במשוכת שיחי-צבר. כ - 200 מטר מערבה מן התל היתה הבאר של הכפר, ולצידה טחנת-קמח - שתיהן עדיין בבעלותו של ערבי מנצרת. אנשי 'קבוצת הכיבוש' הרסו את החושות הערביות, שלא התאימו למגורים, סתמו בורות ומהמורות, סללו דרכי-גישה אל פסגת התל והכשירו את 'בית השיח' – בניין האבן היחיד בכפר - למטבח וחדר-אוכל. כן שיפצו כמה מן החושות היותר חזקות, על- מנת שישמשו למגורים, מחסנים וכאורווה לסוסים.

'משק הביניים' ו'קבוצת הכיבוש' עד מלחמת-העולם הראשונה

בתום התקופה בת שנה אחת, שנקבעה בחוזה העבודה של המשרד הארץ-ישראלי עם 'קבוצת הכיבוש' של 'השומר', נתברר כי חברת הכשרת היישוב מתקשה מאוד במכירת אדמותיה במרחביה, וכי טרם הופיעו קונים לרוב השטח שבידיה. לפיכך, הוחלט לקבל את הצעתם של רופין ווארבורג ולהחזיק את הקבוצה במקום למשך שנה נוספת. הפעם הוטל על חברי הקבוצה, בנוסף להמשך העיבוד המלא של כל השטח שבאחריותם, להתחיל בהנהגת שיטות-עבודה וגידולים חקלאיים חדשים, על-מנת להוכיח את ערכן הכלכלי של האדמות להתיישבות של איכרים פרטיים. כך עתידים היו הרוכשים לקבל לידיהם חלקות מוכשרות ומטויבות כהלכה, ובחלקן אף נושאות יבולים. צורה זו של הכנת האחוזה עוד בטרם נרכשה, זכתה לכינוי 'משק-ביניים'.

מאחר שנתברר כי ישיבתה של 'קבוצת הכיבוש' במרחביה תארך מעבר לצפוי, הוחלט לפעול לשיפור תנאי חייהם של חבריה, ובמהרה הובאו והוקמו עבורם על התל שני צריפים דו-קומתיים גדולים, וביניהם סככה למכונות חקלאיות. כך יכלו הנשואים ובעלי המשפחות שביניהם לעבור אל הצריפים, ואילו חלק מן הרווקים נשאר לגור בחושות. אך גם בסוף שנת תרע"ב (1912 ), ובשנים שבאו אחריה, לא עלה בידי הכשרת היישוב למכור חלקים ניכרים מאדמותיה בפולה, ולפיכך חזרו והאריכו מחדש את שהותה של 'קבוצת הכיבוש' במקום, שמומנה מכספי הקרן הקיימת. רק בראשית שנת תרע"ד (סתיו 1913 ) - משהוחל בהקמת ה'מושבה' במרחביה, ומצד שני נדרשה נוכחותם של אנשי 'השומר' בנחלת מזרע (תל-עדש) שנרכשה זה עתה - הוחלט לפרק את 'קבוצת הכיבוש' במרחביה ולהעביר את רוב חבריה, ביחד עם חלק מן הצריפים והאינוונטר החקלאי, לתל- עדש. יחד עם זה נשארו כמה מן השומרים במרחביה גם לאחר-מכן, ועד תום מלחמת- העולם הראשונה, על-מנת לשמור ולהגן על המקום ולהמשיך בעיבוד השטחים שטרם נמכרו.

קבוצת ה'קואופרציה' במרחביה

מספר חודשים לאחר בואה של 'קבוצת הכיבוש' למרחביה, הגיעה לשם קבוצה נוספת, שקיבלה על עצמה להקים על הנחלה בת 3,000 הדונם שרכשה שם הקרן הקיימת את היישוב הנסיוני הקואופרטיבי, לפי שיטת פראנץ אופנהיימר. הרעיון היה לשלב את יתרונות היוזמה הפרטית וההתארגנות הקואופרטיבית גם יחד בצורת-יישוב חדשה, שתוקם ותתפתח בשלושה שלבים : בשלב הראשון תוקם חוות-לימוד, ובראשה מנהל- אגרונום, להכשרת המתיישבים העתידים בעבודות החקלאות וניהול משק האיכר ; בשלב השני יוכלו המתיישבים לחכור ולעבד בעצמם ועל אחריותם חלקות-אדמה משטחי החווה ולהוכיח כי הם מסוגלים להחזיק ולקיים משק רווחי ; בשלב השלישי יקבל כל אחד מהם חלקה משלו לשם התיישבות בכפר קואופרטיבי בגבול שטחי החווה או במקום אחר. רמת הקואופרציה בשני השלבים האחרונים תיקבע על-ידי האינטרס האישי של כל אחד מן המתיישבים, ולעומת זאת, על-מנת לקיים תמריץ ליוזמה ולהשקעת מאמצים, יקבל כל אחד עד להתיישבותו העצמאית שכר חודשי אישי, בהתאם למספר שעות העבודה שהשקיע והפריון שהשיג. ההסתדרות הציונית, ביחד עם הקרן הקיימת ועם מפלגות הפועלים הציוניות, העמידו את הכספים הדרושים למפעל וייסדו את 'החברה להתיישבות ארץ-ישראל', שאמורה היתה להקים ולנהל את היישוב הנסיוני.

חברי קבוצת ה'קואופרציה', שהגיעו למרחביה למחרת חג הפסח תרע"א (1911) היו נערים בוגרי בית-הספר החקלאי של יק"א 'סלבודקה- ליסנה' שבגליציה, שעליהם נוספו כמה חלוצים בעלי נסיון מסוים בארץ. למנהל החווה והניסוי נקבע האגרונום שלמה דיק, שנבחר לתפקיד על-ידי אופנהיימר עצמו. עד להקמת נקודת הקבע הם התגוררו בכמה מן החושות הערביות הנטושות, באוהלים ולבסוף גם בשני צריפים גדולים שנמסרו להם על- ידי המשרד הארץ-ישראלי. בתכנית כוח-האדם של ה'קואופרציה' נקבע תקן לרוקחת- חובשת, ולפיכך הוקצתה אחת החושות לשמש כמרפאת היישוב. מאחר שהצעירים הגיעו למקום כבר בסוף העונה החקלאית של תרע"א, לא נותר להם אלא לעסוק בהכשרת הקרקעות והכנתן לקראת העונה החקלאית הבאה. בחורף תרע"ב כינס האגרונום דיק עשרה מן הפועלים הנאמנים עליו ביותר וייסד עמם את 'האגודה להתיישבות קואופרטיבית'. עשרה אלה בחרו בשמונה חברים נוספים, וכל השמונה-עשר היוו את האספה הכללית הרשמית של האגודה עד למלחמת-העולם הראשונה. מייד לאחר-מכן הוחל בהכנות להקמת נקודת הקבע ובפיתוח כמה מענפי המשק המעורב שביקשו להנהיג במקום, ובמיוחד רפת, לול וגן-ירק. באותם הימים נהרג אחד מפועלי ה'קואופרציה' בתאונת-עבודה ובעקבות זאת אותרה חלקה לבית-קברות למרגלות גבעת-המורה.

נקודת הקבע של ה'קואופרציה'

באביב 1912 ניצלו מנהלי המשרד הארץ-ישראלי את שהותו בארץ של האדריכל היהודי- גרמני אלכסנדר ברוואלד, שבא לפקח על הקמת בניין הטכניון בחיפה, וביקשו ממנו לתכנן גם את המערך והמבנים המיועדים ל'קואופרציה' במרחביה. ברוואלד ניאות לבקשה, וגם עמד בקשרים עם המתיישבים במהלך תכנון היישוב. האתר לנקודת הקבע נקבע ממזרח לתל של פולה ובצמוד לו, על שטח כמעט מישורי המתנשא מטרים אחדים מעל סביבתו. הבניינים הוקמו סביב חצר פנימית מרובעת גדולה, כשחזיתם פונה פנימה וקירותיהם האחוריים סוגרים סביבה כמעט ברצף. עם זאת, נעשה נסיון למתן את התבנית הסגורה והמבוצרת על-ידי השארת מירווח בן מטרים אחדים בין כל שני בניינים סמוכים, וקביעת שערים בכל ארבע רוחותיה של החצר. הצד המזרחי של החצר הוקצה לדירות המגורים, בעוד שבנייני המשק רוכזו במחציתה המערבית. בשל בעיות תקציביות הוחל בהקמתם של חלק מן המבנים המתוכננים בלבד, ועדיפות ניתנה לרפת, לאורווה ולמחסנים, ששוכנו במיבנה- בטון גבוה ובעל אופי מבוצר, ולמטבח וחדר-האוכל. הקמת בתי המגורים נתעכבה לעת-עתה, לבד מארבעה בתים דו-משפחתיים עבור מתיישבים שכבר הקימו משפחות. כן הוקם מגדל-בטון, ובראשו בריכת-המים של היישוב, וזאת בעבודה עצמית של המתיישבים.

בחורף תרע"ג הגיעו למרחביה עוד שתי קבוצות גדולות של מתיישבים : האחת של צעירים נוספים בוגרי בית-הספר החקלאי של יק"א בגליציה, והאחרת של עשר חלוצות, בוגרות 'חוות הלימוד לנערות' של חנה מייזל בכינרת, שקיבלו על עצמן להפעיל את המטבח המשותף במקום ולפתח גן-ירק. באביב אותה השנה גם נשלמה רכישת הבאר של פולה על-ידי הקרן הקיימת מאת בעליה הערבי והוחל בשאיבת המים אל הבריכה שבראש המגדל. אלא שבמהרה נתברר כי תפוקת הבאר נמוכה מאוד, והמים יספיקו בקושי לצורכי התושבים ובעלי-החיים.

המשק החקלאי של ה'קואופרציה'

בתחום החקלאי נעשה מאמץ לפתח 'משק מעורב אינטנסיבי', שהיווה יסוד חשוב בתורתו הכלכלית והחברתית של פרופ' אופנהיימר. מייד עם המעבר אל 'החצר' החדשה הוחל בהקמת רפת-חלב גדולה ומודרנית כענף מרכזי במשק, במשולב עם ענפי השדה, ביחסי- גומלין של 'מספוא תמורת זבל'. האגרונום דיק לא חסך בהוצאות כדי להגיע לרמה גבוהה של פריון בייצור. הוא רכש פרות לבנוניות ודמשקאיות והכליאן בגזעי הבקר המקומי. עודפי החלב נשלחו לשיווק בחיפה. כן הורחב בהדרגה ענף הלול, עד שהותיר עודפים קטנים מעבר לצריכה המקומית. אך דומה כי דיק אץ להקים את הרפת בהיקף רחב מדי, בלי להבטיח את התנאים הדרושים להתפתחותה. הפרות מן הגזעים הצפוניים המשובחים סבלו מן האקלים הקשה ומאיכות המזון הירודה, וגילו רגישות רבה למחלות הנפוצות באזור. הרפת במרחביה נפגעה קשות ממגפות שפרצו מדי-פעם בעדר, וכך צברה הפסדים כבדים בכל שנות קיומה.

גם בעיבוד השדות אץ דיק להגשים את התכנית הסופית, מבלי לעמוד כראוי על מצב הקרקעות וכוח-האדם העומד לרשותו. הוא נזדרז להנהיג מחזור-זרעים מודרני ודחה את ההמלצות להנהיג את 'המשק המעורב' רק בהדרגה ולאחר טיוב האדמות. גידולי הקיץ שזרע, כמו חומצה ושומשומין, הצריכו עבודה רבה במעדר והעסקת הרבה עובדים זמניים. על רקע זה גם פרצה המחלוקת בינו לבין חברי ה'קואופרציה', אשר התנגדו בתוקף להעסקת פועלים ערבים בשדות מרחביה, מחלוקת שבסופה הועברה הנהלת המקום והמשק לידי המתיישבים ולאחריותם, ממש ביום שבו פרצה מלחמת-העולם הראשונה.

כאמור, המשק החקלאי של ה'קואופרציה' במרחביה צבר הפסדים כבדים, אשר הקרן הקיימת נאלצה לכסותם. בסך-הכל הושקעו במקום עד לפרוץ מלחמת-העולם כ - 530,000 פרנק של הקרן הקיימת (כולל רכישת הקרקעות, הקמת הבניינים, מימון הפעילות הכלכלית והמשכורות, וכדומה). מבחינה יישובית לא נתבסס המקום וה'קואופרציה' התפוררה וחדלה מלהתקיים מייד לאחר תום המלחמה.

ה'מושבה' במרחביה

גם הקמתה של ה'מושבה' במרחביה נגזרה מתכניתו של פראנץ אופנהיימר, לפיה ישולבו פקידים, מורים ובעלי-מלאכה שונים ביישוב הקואופרטיבי המתפתח, אשר יתנו שירותים לאוכלוסיית המקום והסביבה.

כבר בישיבה הראשונה של 'החברה להתיישבות ארץ-ישראל', בשלהי נובמבר 1910, הודיעו אופנהיימר ומנהל הקרן הקיימת, מכס בודנהיימר, על היוזמה להקים בסמוך ל'קואופרציה' במרחביה מושבה קטנה של בעלי-מלאכה ונותני-שירותים, האמורה להתאחד עמה בעתיד. המדובר היה בבעלי-מלאכה מן העיר גלאזגו שבסקוטלנד, שהתאגדו באגודה להתיישבות בשם 'עולי-ציון' ( Ole Zion ). התכנית היתה, שהקרן הקיימת תרכוש כ - 400 דונם נוספים מאדמות הכשרת היישוב בפולה, עליהן יתיישבו עשרים משפחות מחברי 'עולי- ציון', באמצעיהן הן ובעזרת גופים נוספים להתיישבות. כל משפחה תקבל כ -15 דונם אדמה, עליהם תקים בית-מגורים ובית-מלאכה. עיקר פרנסתם יבוא מן העבודות והשירותים שיתנו ליישוב המתפתח במרחביה, ובנוסף לכך יוכלו לפתח משק-עזר קטן בסמוך לביתם. שאר השטח ישמש לדרכים, גנים ומבני-ציבור.

המגעים עם 'עולי-ציון' נמשכו חודשים ארוכים, ורק בסוף 1911 הושגו הבנה והסכמה בין הצדדים. בעקבות זאת עלו תוך זמן קצר ארצה כמה מחברי האגודה עם בני משפחותיהם והמתינו בחדרה לעלייתם לקרקע. אלא שבודנהיימר, שסייר בארץ בראשית 1912, התרשם קשות מרמת ידיעותיהם ומיומנותם בחקלאות, ממצבם הגופני ומדלות האמצעים שבידיהם, וסבר כי על-מנת שלא לסכן את כספי הקרן הקיימת יתר על המידה, מוטב יהיה אם יוקם היישוב בשלב הראשון במחצית ההיקף הקרקעי והדמוגרפי המתוכנן, וכי על המתיישבים להתארגן ב'אגודה להתיישבות בערבות הדדית'. משהושגה הסכמתם של 'עולי-ציון' לקיצוץ הזה, ניאותה הקרן הקיימת לרכוש את 200 הדונם הדרושים, ואנשי המשרד הארץ-ישראלי איתרו שטח מתאים להקמת המושבה, על השלוחה היורדת דרומה מגבעת-המורה, כקילומטר אחד מזרחה מן התל וה'קואופרציה'. בסוף יוני 1912 הגיעו למרחביה חמש המשפחות הראשונות, שהחלו בהכנת חלקותיהן לזריעה כבר בעונה הקרובה.

מאחר שלא נמצא באותם ימים גוף כלשהו שיממן את הקמת הבתים למתיישבים, שוכנו הללו באורח זמני בכמה מן המבנים הערביים הרעועים שעמדו בצמוד לבאר ולטחנת-הקמח של פולה. אלא שהתנאים הירודים של הבניינים והביצה שורצת המלריה סביב הבאר, גבו מהם מחיר כבד, והתמותה באותה השנה היתה רבה במיוחד בקרב הילדים, וגם בהמות-עבודה אחדות נפחו את נפשן. לאחר שהושבו ריקם פניות חוזרות אל חברות שונות להתיישבות שיעמידו את הכספים הדרושים להקמת הבתים, נחלצה הקרן הקיימת לסייע גם בכך, ובספטמבר 1913 החליטה להקציב 15,000 פרנק להקמת עשרה בתי-מגורים למשפחות ב'מרחביה החדשה' ( Neu – Merchavia). בדיעבד נתברר, כי מתוך שש המשפחות שהתיישבו במושבה במרחביה עד לפרוץ מלחמת-העולם, רק ארבע נמנו עם 'עולי-ציון' מסקוטלנד, והן שנהנו מסיוע הקרן הקיימת ברכישת החלקות ובהקמת הבתים. שתי המשפחות האחרות באו ממזרח-אירופה, רכשו בכוחות-עצמן מאת הכשרת היישוב נחלות-קרקע גדולות והקימו את בתיהן הגדולים והנאים באמצעיהן-הן.

ארבעת בעלי-המלאכה שהתיישבו ב'מושבה' מרחביה החלו אמנם לעבוד ולספק שירותים ותוצרת לחצר ה'קואופרציה', ובמיוחד האופה והנפח שהיו ביניהם, אך בסופו של דבר נתקיימו במקומם בעיקר הודות לסיוע ולתמיכה שקיבלו מאת היישוב הקואופרטיבי, ובמיוחד בשנות מלחמת-העולם. לאחר המלחמה התפוררה גם אגודת 'עולי-ציון' בגלאזגו ובני שש המשפחות הוותיקות השתלבו כחברים במושב החדש, שתפס את מקומה של ה'מושבה'.

ראשית יישובה של תל-עדש

כזכור, בסוף נובמבר 1912 התקשר רופין לרכישת אדמות מזרע-תל-עדש מאת סורסוק, ועתה מוטל היה עליו להבטיח את עיבוד הנחלה ושמירתה מהסגות-גבול. מאחר שלא היו בידיו אז האמצעים לארגן ולהעלות למקום 'קבוצת-כיבוש', כפי שנעשה הדבר בהצלחה במרחביה, הוא הסתפק לעת-עתה בהפגנת 'זכות החזקה' של חברת הכשרת היישוב על-ידי הפעלת נציג מטעמה בשטח. ארגון 'השומר' נענה לבקשתו והעמיד לרשותו את סעדיה פז כשומר-רוכב, עליו הוטל לארגן את השמירה על השדות ערב הקציר, ועל הגורן לאחר- מכן, ולגבות מן האריסים את חמישית היבול המגיעה בדין לבעל האדמות. סעדיה פז הגיע

לתל-עדש באביב 1913 וקבע את מושבו בחושה קטנה שהועמדה לרשותו בין בתי האריסים. במשך הקיץ והסתיו התגורר שם לבדו וניהל את העניינים בהצלחה. בראשית תשרי תרע"ד (סוף 1913 ) ניאות 'השומר' להעמיד לרשות המשרד הארץ-ישראלי 'קבוצת- כיבוש' נוספת, שתקבל על אחריותה את אדמות מזרע-תל-עדש עד למכירתן הלאה. לשם כך הועברו לתל-עדש הצריפים והאינוונטר, שנתפנו עם פירוק 'קבוצת הכיבוש' במרחביה באותם הימים. בתוך שבועות ספורים הגיעו ראשוני הקבוצה לתל-עדש והחלו בשיפוץ כמה חושות שנתפנו מן האריסים בלב הכפר ובהכנתן לקליטת החברים והמשפחות. כן נבנה קיר-חומה מאבנים ובוץ, שהפריד את ה'חצר' של המתיישבים היהודים משאר בתי הכפר, שבהם הוסיפו האריסים לשבת. לחושות המשופצות הורכבו גגות-רעפים, וכן הוקמו לידן שניים מן הצריפים שהובאו ממרחבייה. שאר המתיישבים - חברי 'השומר' ובני משפחותיהם - הצטרפו ליישוב בראשית חורף תרע"ד. זמן קצר לאחר-מכן החליטה ועידת 'השומר' (חיפה, ה' בטבת תרע"ד) כי תל-עדש הוא אחד משני המקומות (השני - חיטין), שהארגון מבקש להקים בהם את 'מושבת השומרים' הראשונה שלו.

אלא שהתקווה הזאת נגוזה. בשנות מלחמת-העולם סבלו המתיישבים בתל-עדש ממצוקות רבות. הגברים, ברובם, הועסקו בתפקידי שמירה במקומות מרוחקים שונים בארץ, והנשארים במקום סבלו מן הרעב, המחלות, תנאי החיים הירודים, מיעוט המים וריחוק הבאר, ולבסוף גם מרדיפות התורכים בעקבות חשיפת מחתרת ניל"י. בינתיים גם נתפלגו חברי 'השומר' בדעותיהם באשר לצורת היישוב שבכוונתם לייסד, והמקום המתאים לדבר, ובסוף קיץ 1916 קמו חלקם ויצאו לתפוס את אדמות יק"א שבגליל העליון ולייסד את הקיבוץ שייקרא לימים כפר-גלעדי. כוחותיהם של הנותרים נתדלדלו עתה עוד יותר, ועם תום המלחמה נעזב היישוב ועמד כמעט נטוש במשך זמן-מה, עד לייסודו של מושב העובדים החדש תל-עדשים.

מאחז עברי ראשון

למרות אי-היציבות שאפיינה את הקבוצות המייסדות והיישובים הראשונים היהודיים בעמק יזרעאל, היתה תרומתם להתיישבות הציונית בארץ חשובה ביותר. ראשית, הם היוו בסיס ל'קבוצות הכיבוש' של אנשי 'השומר', שהבטיחו בעבודתן וברוביהן את הנחלאות הנרחבות שהחלה ההסתדרות הציונית לרכוש בלב העמק. יתרה מזו, הן היוו תחילתו של אזור-התיישבות עברי חדש, שהלך והתרחב מאז בהדרגה עד להחלטת החלוקה של האו"ם ולקום מדינת ישראל. כבר בתקופה הנדונה כאן היוו מרחביה ותל-עדש מאחז עברי חשוב באמצע הדרך בין טבריה ומושבות הגליל התחתון לחיפה או לגן-שמואל וחדרה, ותרמו בכך להגברת הבטחון וגיבוש תחושת הרצף שבין גוש ההתיישבות היהודית, וחיזוק התודעה של אוטונומיה יהודית ההולכת וצומחת בארץ.

במרחביה ותל-עדש נתקיימו ונוסו זה לצד זה צורות יישוב ומשק מגוונות, אשר למרות גל הכשלונות, תרמו להבנת תנאי המקום והפוטנציאל החקלאי והיישובי שלו ושימשו בסיס להתיישבות שתפסה את מקומן. הקיבוץ והמושב שקמו בשנות ה – 20 במרחביה, כמו גם המושב בתל-עדשים, נשענו על 'המשק המעורב האינטנסיבי' ועל ענפי החי, המטע והפלחה, שנוסו בעמק בשנים שקדמו למלחמת-העולם הראשונה, ובעקבותיהם הלכו כל היישובים החקלאיים שנוסדו בעמק עד קום המדינה ואף לאחר- מכן.

ביבליוגרפיה:
כותר: רכישות הקרקע וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל עד מלחמת-העולם הראשונה
מחבר: שילוני, צבי (ד"ר)
שם  הספר: עמק יזרעאל, 1967-1900 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשנ"ג - 1993
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הערות: 1. סידרת עידן ; 17.
2. בסיוע המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל.
הערות לפריט זה: 1. ד"ר שילוני הוא מרצה לגיאוגרפיה היסטורית והסביבה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית