עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בספרותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
המאמר מביא תיאורי נוסעים מן המאה ה-19 שביקרו בעמק יזרעאל. התיאורים מובאים לא לפי סדר כרונולוגי אלא על פי נושאים: מראה הנוף, נחלים וביצות, חיות בר, תושבי העמק, החקלאות והרקע המדיני.



עמק יזרעאל בתיאורי נוסעים במאה ה - 19
מחבר: נתן שור


כארבע מאות תיאורים של עמק יזרעאל כלולים בספרות הנוסעים. כולם כמעט בידי נוצרים מאירופה ואמריקה, שהמוקדמים שבהם נכתבו במאות ה- 13 וה- 14 . רבים במיוחד (כ- 350) הם תיאורי המאה ה- 19. נזכיר להלן רק חלק קטן מהם. לנוחות הקורא, הבאנו אותם על-פי נושאים, ולא באופן כרונולוגי.

מראה הנוף

האנגלי דניאל קלארק (Clarke)י1 מציין ב- 1801: 'מישור זה הוא החלק הפורה ביותר של ארץ כנען. על-אף היותו שומם, הוא נראה כדשא ענקי אחד, מכוסה במרעה עשיר'. העשבים היו כה גבוהים, שהם הסתירו שנתיים קודם-לכן חטיבה שלמה של צבא נפוליון: שעה שהתקרב לעורף הכוח התורכי במהלך קרב התבור.2

אולריך יספר זצן (Seetzen) הגרמני מעיד אף הוא, כי זהו אחד העמקים הפוריים ביותר בכל ארץ-ישראל : האדמה שחורה-חומה, חסרת-אבנים וגדלים בה במהירות צמחי-בר לגובה רב, ובמיוחד סוג מסוים של קוצים.3

הנסיך הגרמני פיקלר-מוסקאו (Pucckler-Muskau) תיאר את העמק ב- 1837 כדלקמן:

הארץ המובטחת האמיתית משתרעת לפנינו: לכל עבר ישנן מדשאות ומקומות-מרעה דשנים. זהו עמק יזרעאל... שבו מצפים לבואם של גוג ומגוג באחרית הימים. ואמנם חושבני שיהיה כאן די מספוא לכל חילות הפרשים של אסיה ואירופה, במיוחד באביב. אך בסוף הקיץ יבש המרעה ונשאר ממנו רק מעין אפר טיטי, והקרקע נסדקה על-ידי החום עד כדי כך, שכמעט ואין לעבור בה על-גבי סוסים... פרח כחול נהדר נראה בתוך הירק של המישור, כאילו היו שם אגמים. אילו היו מעבדים שטח זה, יכול היה להיות כאן גן-עדן, אך בשל הזנחת התושבים אין רואים עד היכן שהמבט מגיע, לא עץ ולא שיח, כי כל היערות נחרבו ולא ניטעו מחדש, והמעט שהיה ניטע מדרך הטבע. נאכל מיד על-ידי כבשים ועיזים. הטבע יכול לתרום כאן רק מרעה ופרחים, ובתחומים אלה הוא עושה אמנם כמיטב יכולתו. רק חלק קטן מעובד. אנחנו הקמנו את מאהלנו בערב סמוך לכפר אל-מסר, ובקתות הבוץ העלובות שלו היוו ניגוד משונה לגן הפרחים הטבעי סביב.4

הרוזנת פלקלנד (Falkland) מספרת ב- 1854: 'בבוקר נכנסנו לעמק יזרעאל... במשך כל היום עברנו בארץ יפה ופורייה; עברנו בשביל צר בין פרחים; ביניהם רב החבלבל הוורוד, שנצמד לקרקע ונעלם בין שדות התבואה'.5

הכומר האמריקני פלפס (Phelps) מספר ב- 1870:

עמק יזרעאל הנרחב נראה היה בימי האביב כמדשאה פורחת. כולו שטח צמחיה אחד. העשבים ועשבי הבר, או החיטה הצעירה, במקומות המעובדים הבודדים, שימשו הוכחה ברורה לפוריותה של האדמה. אך מאחר ואינך רואה כמעט כפר מאוכלס בכל השטח הרחב, שרוב רובו הוא בלתי-מנוצל, שלטת בכל אווירה של בדידות עצובה באמצעיתו של ההדר הצומח. בדווים פרועים מעבר הירדן פושטים בכל שטחו ונסוגים על- גבי סוסיהם המהירים עם שללם, למורת רוחו של ממשל בלתי-יעיל.6

האמריקני הנרי רידג'אווי (Ridgaway) תיאר ב- 1874 את עמק חרוד:

ממעין ג'לוד המשכנו מזרחה... עברנו ליד כפר בנוי מבקתות-בוץ, הנקרא חביה ונמצא לרגלי הגלבוע. כל העמק היה מלא קוצרים, מלקטים וקושרים: נראו חמורים עמוסים אלומות-תבואה, שהסתירו כמעט את גופותיהם הקטנים, פרט לאוזניהם, וכן נשים העוסקות לעתים בעבודת הליקוט בעזרת מקבת. לעתים קרובות ניתן היה לשמוע את קול זמרתם של הקוצרים שעה שרכנו מעל לשיבולים, מודרכים בתנועותיהם על-ידי קצב שירתם. אכלנו את ארוחת הצהריים סמוך למעיין גדול במישור הפתוח מתחת לעץ-שיקמה - העץ היחיד שנראה בסביבה - כאשר תפסנו שם את מקומן של נשים ערביות. הן היו עסוקות בניקוי אלומות-חיטה קטנות. לצד הנחל המלא מים פעלה טחנה, שבה נטחנה התבואה של הסביבה כולה... הנחל, הוא נחל ג'לוד, היה מלא מים.7

נחלים וביצות

קיימות שתי גירסות מנוגדות לגבי ביצות עמק יזרעאל: האחת טוענת שהיה בדרך-כלל יבש למדי ; ואילו השנייה שהיה בוצי מאוד. בדרך-כלל הגורם הקובע בעניין הזה היה העונה בה הנוסע עבר בעמק - בקיץ או בחורף ובאביב.

זצן הנ"ל, שעבר בקיץ, מציין, שבמשך כל מסעו מנצרת לג'נין לא נתקל במים זורמים.8 האוסטרי פרוקש פון אוסטן
( Prokesch von Osten ) שעבר בו באביב של שנת 1829, מספר כי העמק מלא ביצות: 'תעינו בדרכים בחפשנו מעבר בין הביצות, עד שנפגשנו בבדווי שהעביר אותנו במעבר הנכון'.9 הקצין הבריטי פיצמוריס (Fitzmaurice) מוסר ב- 1833, כי במקומות אחדים, שם עברו ערוצי-מים, שקעו הסוסים עד לחצי גובה כתפיהם באדמה הטיטית.10 קצין בריטי אחר, תומאס סקינר (Skinner), מתאר את קשייו לעבור את נחל הקישון בחורף 1834 בדרכו לנצרת:

בשל הגשמים הבלתי-רגילים של החודש האחרון גברו המים בנחל... חיכיתי זמן-מה בין הבדווים על-מנת שכולנו נוכל לעבור יחדיו: אך לא היתה אפשרות להעביר את כבשיהם ועיזיהם. הזרם היה מהיר מאוד, ואחדים מן הגברים התנדבו להעביר את חפצי תמורת סכום קטנטן. אך המוביל שלי, שהיה בעל הסוס עליו רכבתי, הרים את קולו במחאה כי לא רצה שיועבר, על אחת כמה וכמה מאחר שהוא עצמו רכוב היה על-גבי חמור ולא ידע לשחות. 'מה אתה רוצה', אמר חסן, 'שוב הנוצרי! אמרתי לך שכולם פחדנים. הבה נעבור!' הוא קשר את בגדיו לראשו, בעט רגליו בבהמתו עד שנכנסה למים, ואני בעקבותיו. שנינו עברנו בשלום. המוביל, שלא רצה להתרחק מסוסו, דחף את חמורו לתוך הזרם. אך ברגע שהחל לשחות, נסחף בזרם: החמור המסכן כמעט ואבד: הרוכב זעק לעזרה, והבדווים צעקו וצעקו מהנאה: 'אללה גדול', קראו. 'שם הוא שוחה; חזרה לחיפה ; אלוהים הוא רחמן ! איך בן-הבליעל הזה יודע לשחוח לפתע !' הנוצרי המסכן היה המראה האומלל ביותר שראיתי. הוא הצליח לבסוף לעלות לחוף, אך זאת בצד הבלתי-נכון של הנהר. שום דבר לא יכול היה לשכנעו לנסות ולעבור בשנית. השארנוהו בוכה ומיילל. ולצידו החמור הרטוב שלו. שלעתים הוסיף את קול געירותיו ליללות אדונו.11

במרס 1843 העיד הלורד נוגנט (Nugent):

הגענו לעמק הקישון או מגידו. עמק זה הינו ביצה אחת רצופה כמעט. שחוצים אותו שבילים שלעתים קשה למצוא אותם ואינם מתעלים כמעט מעל לבוץ ולשלוליות ונקטעים על-ידי ערוצים שדרכם סוס עובר רק בקושי. בחורף שבילים אלה אינם עבירים כלל. 12

לקונסול פין (Finn) הבריטי, סופר בשנות ה- 50, כי בחורף כל רוחב העמק לצידי הקישון מוצף, ואפילו לאחר שהמים יורדים נשארת כאן ביצה, שמסוכן לבהמות משא לעבור בה.13 הקצין ההולנדי ואן דה וולדה (Van de Velde) מוסר במאי 1852, כי אדמתו של עמק חרוד היתה ביצתית.14 הנרי רידג'אווי הנ"ל מציין ב- 1874, כי נחל ג'לוד גורם גם בקיץ להצפות.15

חיות-בר

הדיפלומט הצרפתי מרצ'לוס (Marcellus) מזכיר ב- 1822 גאזלות בעמק.16 דרו סטנט (Stent), מרצה באוניברסיטת אוקספורד, מספר באביב 1842: "מישור זה... חלק גדול ממנו איננו מעובד. השועל, הארנבת, התן והאיילה - והבחנו בעדר איילות רועות בשלווה - הם בעליו הבלעדיים כמעט, ולצידם חוגלות אדומות הרגליים, ניצים, בזים ושלווים'.17

תושבי העמק

זצן הנ"ל מוסר ב- 1805, 18 כי משפחה בדווית בודדת גרה במרומי גבעת המורה. בעמק עצמו נעים הלוך ושוב בדווים רבים. חלקם שייכים לשבטי הסח'ר והסברך. אמירים מן השבט הראשון גובים מסים בכפרים השכנים, למעשה על-מנת שהם עצמם לא יגעו לרעה במקנה. כן חיים בעמק תורכמנים, דוברי תורכית, המגדלים מקנה ותבואה.

באקינגהם (Buckingham) מזכיר ב- 1816 אחדים מהכפרים שבעמק:

עברנו בשעה אחת מתחת לכפר פולי [בתחום קיבוץ מרחביה של ימינו] והשארנוהו לשמאלנו... במרחק מיל מן הכפר הזה. לצד מערב, ישנה עפולה, הבנויה על שטח מוגבה, ומכילה רק מבנים בודדים. לצד מזרח ישנו הכפר הגדול יותר, נוריס, וסביבו עצי-זית, וישנם כאן מקומות-יישוב נוספים, שכולם מאוכלסים במוסלמים... בשעה שלוש הגענו לכפר זרעין שהוא גדול מן הקודמים, וגם הוא מאוכלס במוסלמים.19

ג'ון קרן (Carne) טוען ב- 1821, כי אין כמעט למצוא כפר בכל עמק יזרעאל.20 המלומד הגרמני שולץ (Scholz) י20* מוסר באותה שנה, כי כרבע מאדמות עמק יזרעאל הן בידי נוצרים היושבים בנצרת, ושאר האדמות שייכות למוסלמים. המיסיונר האנגלי ג'ווט (Jowett) הבחין בחמישה כפרים קטנים מאוד ב- 1823 , בדרכו מנצרת לג'נין: 'הבתים הם בקתות הבנויות מבוץ, רובן חרבות'.21 הנזיר גרמב (Geramb) מוסר ב- 1831, כי פגש בעמק פרשים בדווים ושיירות-גמלים המעבירות תבואה.22

אדוארד רובינסון (Robinson) כותב ב- 1838 , שבמרכז העמק לא מצא כמעט כפרים, אך בשוליו הוא מזכיר את לגיון, אום אל-פאחם, תענך, סילה, אל-יאון, אל-בריד, כפר עדאן ומוקיבלה, והוא עצמו עבר דרך ג'למה, סנדלה (חרבה), זרעין (יותר מ- 20 בתים, אך רובם חרבים), שונם, פולה ועפולה.23

האמריקני ואן הורן (Van Horne) מספר ב- 1884:

רכבנו לאורך שולי המישור. מבלי לראות כל כפר או בית של איכר בתחומו הנרחב והפורה. המוביל שלנו סיפר לנו, שהתושבים אינם בעלים ולו של שעל-אדמה מאדמותיו. לכן בקתותיהם העניות מוחבאות בשוליו בין הגבעות... הממשלה היא בעלת האדמות והיא מחכירה אותן לסוכנים, שעליהם לשלם לה מעשר מערך היבול. כל שנה נפגש הסוכן עם השיח' ושואל מהו גודל השטח אותו זורעים אנשיו. השיח' מנסה להמעיט בהיקפו והסוכן - להגדילו. לאחר יומיים או שלושה של משא-ומתן הם מגיעים בדרך-כלל לכלל פשרה; אך בשעת הקציר יש להשאיר את יבול התבואה במקום, עד שייבדק בידי הסוכן, וכתוצאה הוא ניזוק לעתים קרובות, הסוכן מצליח בדרך-כלל לקבל כמות גדולה מן המגיע למעשה.24

בתנאים אלה מוכנים היו התושבים להעביר את זכויותיהם לידי בעלי אמצעים ושררה, שיוכלו להגן עליהם בפני עושק וגזל מצד חוכרי המסים. תהליך זה התנהל בארץ-ישראל כולה. בעמק היו אלה מישל סורסוק ובני משפחתו, נוצרים מביירות, שהצליחו להשתלט על רוב אדמותיו. הגרמני פולץ (Volz) מציין ב- 1905, כי העמק 'איננו רק פורה, אלא בהווה אף מנוצל היטב. אך למי שייכת כל הפוריות הזו? לא לאיכרים, אלא לבעלי רכוש חמסנים, המכוונים מביירות את מלאכתם הקשה של הפלאחים. במקום חיים בריאים, קיימת כאן יד חזקה, בלתי-בריאה'.25 אך דברי ביקורת אלה אינם מוצדקים: בזכותה של משפחת סורסוק עובדו לראשונה מזה זמן רב שטחים נרחבים מאדמות העמק.

רמת החיים של חקלאי העמק המשיכה להיות נמוכה ביותר. הצרפתי גרלין (Guerlin) אומר על תושבי זרעין ב- 1908: 'פלאחים עניים שהצטופפו סביבנו והיו ציוריים מאוד, אך לבושים בקרעים. בקשיש קטן גרם לנשים להעלות חיוך נרחב'.26 ריצ'רד פנלייק (Penlake) האנגלי, מתאר את נעין ב- 1912:

מכל הכפרים הקטנים וחסרי החשיבות נעין הוא אולי הגרוע ביותר... כתריסר בקתות מבוץ ובתים אחדים גדולים יותר. מאבנים ומבוץ, מהווים את כל הכפר. ישנה שם קאפלה קתולית קטנה. טיול מסביב לכפר היה מעניין, אך לא מעודד. ילדים ערומים וערומים-למחצה שכבו או ישבו על קרקעית הבקתות, או זחלו ושיחקו עליה. חמורים, כלבים, עיזים ותרנגולות טיילו מבעד לפתח לתוך הבקתות ויצאו שוב דרכו. בתי הערבים העניים יותר מורכבים מחדר אחד בלבד. המשמש כחדר-שינה, חדר המחייה וגם כאורווה. הילדים הקטנים היו מלוכלכים מאוד, ונראה שאיש איננו מטפל בהם... שעשועם העיקרי היה לזרוק אבנים ובוץ בתרנגולות וביתר היצורים. על-אף שהמקום היה קטן. הרי הרעש שהקימו החיות המוטרדות והילדים הצורחים היה מחריש אוזניים ממש. יש הרבה מה לשמוע בעניין. אך רק מעט מה לראות.27

החקלאות

זצן שאל ב- 1805 כומר, אותו פגש בנצרת, מהו יבול התבואה של אדמות בני נצרת הנמצאות בעמק, ונענה כי חיטה פי 12 (כלומר, הכמות הנקצרת גדולה פי 12 מהנזרעת), שעורה קצת יותר ודורה פי 28.200 במקום אחר הוא מוסר, ששיחי הכותנה מחזיקים בעמק מעמד שנים אחדות, כאשר מטפלים בהם היטב.29

באקינגהם מספר ב- 1816, כי מצא שדות חרושים רק בקצהו הדרומי של העמק.30 מרצ'לוס מאשר ב- 1822 , כי רוב העמק איננו מעובד כלל ומשמש רק למרעה.31 הרופא גורדון מאשר ב- 1828 מצב זה בשינוי-מה, ומציין כי כל העמק הוא שטח של מרעה ושדות מעובדים. 32 פיצמוריס טוען לעומתם, שלא ראה כמעט נסיון לעיבוד האדמה.33 המרשל הצרפתי הדוכס מרגוזה, מנסה לדייק יותר וכותב ב- 1834 , כי רק כחמישה אחוזים מאדמות העמק מעובדים, וזאת בשל חוסר הבטחון השורר באזור. הכפרים המעטים נבנו, לדעתו, בכוונה הרחק ממקורות המים, מאחר ואלה מושכים נוודים עוינים.34

האמריקני פקסטון (Paxton) מזכיר בקיץ 1836 , שבשולי העמק היו, כפרים מעטים, ולצידם גפנים, עצי-זית ועצים אחרים. 'ראינו עדרי-צאן אחדים במישור, אך לא במספרים הגדולים כפי שנאמר לנו'.35 אדוארד רובינסון מוסר, שחלק ניכר ממרכז העמק, אותו ראה בדרכו מג'נין לנצרת, היה מכוסה בחיטה, שזה עתה הוחל בקציר שלה.36 האמריקני סטפן אולין (Olin) מספר במאי 1840:

למשך מילין אחדים מעבר לג'נין היתה האדמה מכוסה בחיטה או היתה חרושה לקראת זריעת זיפן איטלקי. האנשים היו ככר בחוץ. עם שוריהם הקטנים, אך בעלי כוח הסבילות, המושכים במחרשות הגרועות ביותר בעולם. היה אולי מספר פרות שווה לזה של השוורים שמשכו במחרשות, ונדרש מהן לתת גם חלב וגם לעבוד בחקלאות... ראיתי גם חלקות שעורה. אך רק מעטות. כי חיטה היא הגידול החשוב ביותר של ארץ- ישראל ומצליחה בכל סוגי האדמות... לא הצלחתי לגלות סימן לכך, ששמים לב לזיבול ועושים מחזור זרעים, או כל דבר אחר המראה על ידע בתחום החקלאות. אך החיטה נראתה בסדר... גם כותנה מגדלים כאן בהיקף ניכר... אך אם לשפוט לפי שאריות היבול מהשנה שעברה, הרי שצמח יפה זה איננו עומד כאן על רמה... בהמשך הדרך נעשה העיבוד דליל יותר ופחות אינטנסיבי. שדות גדולים נשארו אדמות-בור, ולבסוף כל השטח נשאר במצבו הטבעי, כלומר גדלו בו רק עשבים ותבואות-בר ורעו בהם עדרי עיזים וכבשים... רק חלק קטן מן האדמה, בשולי המישור, מנוצל בידי האדם. עמקי-משנה קטנים יותר, המחוברים למישור הגדול, נוצלו באופן סביר לעיבוד חקלאי37.

ג'ון וילסון מדווח באפריל 1843:

בעמק הגדול ראינו הרבה יותר שטחים מעובדים מאשר נמסר בתיאורי הנוסעים. הדבר הפתיע בשל מיעוט הכפרים העוסקים בחקלאות שהבחנו בהם. מגדלים כאן שעורה, חיטה, זיפן איטלקי, קטניות, שומשומין, פשתן וכותנה. שיבולת-שועל גדלה פרא בין שדות המרעה, שאין מטפלים בהם כמעט.38

תיאורו של דרו סטנט קודר יותר: 'גדלה שם כמות-מה של כותנה בעלת איכות טובה, אך אין רואים לא גפנים ולא זיתים, והתבואה היא דלילה ומצביעה על מצבה הגרוע של הקרקע'.36 ואן הורן מוסר ב- 1884, כי כשישית מן העמק מעובדת (כלומר פי שלושה ויותר ממה שמסר דוכס רגוזה ב- 1834).40 אחוז זה הלך וגדל בשלהי התקופה העות'מאנית, עם ההשתפרות במצב הבטחון ולאחר שמשפחת סורסוק השתלטה על העמק כולו.

הרקע המדיני

השלטון התורכי נחלש והלך החל מסוף המאה ה- 16. אוזלת ידם של המושלים העות'מאנים גרמה לעליית כוחם של הנוודים, שהחלו להצטייד בנשק חם, ולנסיגתם ההדרגתית של החקלאים מן העמק. שטחי היער הרבים הושמדו, מתוך הזנחה או מתוך זדון, והוא קיבל את המראה המופיע רבות בתיאורי המאה ה- 19, של שטח-מרעה ענקי, ביצתי בחלקו, שנעדרים ממנו עצים, שיחים ומתיישבי-קבע. תקיפים מקומיים, כאחמד ג'זאר, פרסו לעתים את חסותם על העמק, הצליחו לרסן את הבדווים וליצור תנאים שאיפשרו לעבד חלק מאדמותיו.

בדרך-כלל נשאר עמק יזרעאל הרחק מאירועי ההיסטוריה העולמית, אך באביב 1799 נערך כאן אחד הקרבות המעניינים ביותר של נפוליון בונפארטה. הוא יצא לארץ-ישראל, בין היתר, כדי להכות את הצבא שריכז מושל דמשק, וזאת הוא עשה בהצלחה רבה בקרב התבור, שנערך ב- 16 באפריל 1799. אחד הגנרלים שלו, קלבר, הגיע בשעות הבוקר לכפר פולה, לרגלי גבעת המורה, ושם צר עליו כוח של כ- 30,000 חיילים מדמשק ומהר שומרון. נפוליון, אשר צר באותו זמן על עכו, חש לעזרתו של קלבר, הצליח להפתיע לחלוטין את הכוחות הערביים, ועל-אף שיחסי הכוחות היו כ-1:7 לרעתו (בשום קרב אחר שלו לא היו יחסי הכוחות כל-כך לרעתו), ניצח את צבא המושל נצחון מוחץ, והחיילים הערבים נפוצו לכל עבר. אך למרות נצחון מזהיר זה, נכשל בנסיונותיו לכבוש את עכו ונאלץ לסגת למצרים.41

השקט חזר לעמק, אבל לא הבטחון. קלארק מתאר ב- 1801 כיצד השליט בו ג'זאר את שלטונו:

מצאנו את חייליו של ג'זאר חונים כמרכזו של עמק ענקי זה... במחנה היו כ- 300 פרשים, שדמו לליסטים יותר מאשר לחיילים סדירים. ואמנם הם גויסו מבין שבטי הנוודים. יומיים לפני הגיענו, בחמישה ליולי, הם תקפו את הבדווים שטיפלו במיקנה הרב שלהם, תפסו את רכושם והרגו רבים מהם. הם הצדיקו עצמם באומרם, שבדויים אלה אינם משלמים אף פעם את המסים המגיעים לג'זאר, אלא אם גובים אותם בכוח הזרוע.42

ריצ'רדסון (Richardson) מאשר ב- 1818 כי חוסר-בטחון שורר באזור כולו.43

ב- 1831/2 השתלטה מצרים, בהנהגתו של מוחמד עלי, על ארץ-ישראל כולה, והנהיגה בה מישטר תקיף יותר. אך הדבר היה לצנינים בעיני האוכלוסיה המקומית, וב- 1834 פרץ 'מרד הפלאחים'. הדוכס מרגוזה, שביקר אותה עת בארץ, מעיד, שאיברהים פחה, בנו המאומץ של מוחמד עלי, ניצח בג'נין הסמוכה לעמק יזרעאל.44

את השיפור במצב החקלאות, המתואר בכתביהם של רובינסון (1838) ואולין (1840), יש לזקוף כנראה לזכות המשטר המצרי התקיף. אך ב- 1840 נכבשה הארץ בחזרה על-ידי התורכים, בעזרתה של בריטניה הגדולה, והמשטר התורכי הוחזר על כנו. בעקבות זאת גברה חדירתם של שבטי הענזה הבדווים מעבר הירדן לתוך אזור העמקים. התורכים נעזרו בתקיף מקומי, עקילא אגא, כדי להלחם בהם. הנוסע האנגלי ויליאם דיקסון (Dixon) מתאר מצב זה ב- 1859:

את מקומו קבע [עקילא אגא] בהרים שמעבר לנצרת. בשבילים שבהם עוברים בני שבטי הענזה, בדרכם לשטחי המרעה שלהם, ושם למדו לחשוש ממנו... במלאכה החשובה הזו של עצירת הענזה משך אליו העקילא לראשונה את תשומת-לב התורכים. תחת שלטונו הנועז ועינו הבוחנת נאלצו הבדווים לסגת אל מעבר לירדן. העמקים הפכו להיות בטוחים יותר ובעמק יזרעאל שוב אפשר היה לזרוע שעורה.45

הקונסול פין נפגש בעקילא אגא ותיאר את הפגישה:

רכבתי-אל אוהלו של העקילא ומצאתיו מנגן על הרבאבה. עבד הכין קפה על-גבי מדורה מגללי-גמלים מיובשים, וזאת על-אף שהיה זה מועד חג הרמדאן... לעקילא הובאה לצורך שעשוע חיה טורפת הנקראת פאהד, הדומה לפנתר אך גדולה יותר... היא נראתה פראית למדי, אך רוסנה על-ידי רצועה בה החזיק האגא, שאף ליטף אותה... הוא היה פרא דיו בנימוסיו, וכן מלוכלך וערום למחצה. אך מאז פגישתנו הורגשה השפעתו וייתכן שתורגש שוב.46

כאשר השלטון התורכי האמין שאין הוא זקוק יותר לשירותיו של עקילא אגא ופיטר אותו, הוא התחבר עם הבדווים של שבט הבני צח'ר, הפך בעצמו למתמרד וסיכן עם בני בריתו את הבטחון בסביבה כולה. עד לשנות ה- 60 הוא שירת את השלטון והתמרד בו לסירוגין, ובשנת 1868 נרצח.47

מצב הבטחון המעורער מתואר בידי נוסעים רבים, ולהלן תיאורו בידי הרוזנת פלקלנד בשנת 1854:

כאשר הגענו לג'נין, חסר היה אחד מחברי קבוצתנו, אך הוא הגיע למאהלנו עשר דקות אחרינו... הוא רכב במרחק-מה מאחור. כאשר הוא תעה בדרך ופנה לכיוון הלא-נכון, שני ערבים פגשו בו כשהוא לבד וכיוונו נגדו את רוביהם. אחד מהם ניסה לתפוס את רסן סוסו, אך חברנו שיסה בו את סוסו, הפילו ארצה ודהר במלוא המהירות, כאשר האנשים זורקים אבנים אחריו. כנראה שרוביהם לא היו טעונים, אילו היו, לא היה יוצא מזה בקלות כזו.48

האימפריה העות'מאנית נתונה היתה באמצע המאה ה- 19 בתהליך מואץ של תיקונים ורפורמות, והתקופה נקראת בפי היסטוריונים 'תקופת התנט'ימאת', כלומר ההתחדשות. אך, עבר זמן רב למדי עד שתיקונים אלה הורגשו באזור מרוחק ממרכזי השלטון כעמק יזרעאל. אולם בשלהי השלטון העות'מאני השתפר מאוד מצב הבטחון אפילו בעמק, ועל רקע זה יש להבין את הגברת העיבוד החקלאי בו. בראשית המאה ה- 20 הונחה בו מסילת- ברזל, שחיברה את הרכבת החיג'אזית עם חיפה. עתה נתאפשרה העברתם הנוחה והקלה של הגידולים החקלאיים לשאר חלקי הארץ ולנמל-יצוא מתאים. אך עוד לפני שהתפתחות זו יכלה להשפיע את מלוא השפעתה על כלכלת העמק, פרצה מלחמת-העולם הראשונה.

נסיים בדבריו של ד"ר שטויבר (Steuber), הרופא הראשי של חיל המשלוח הגרמני במלחמה זו, בסוף 1917:

בראשית דצמבר הגיע 'המחנה הגרמני לאסיה' לראשונה לגבעות נצרת. פרשים גרמנים עם דגלונים שחורים-לבנים-אדומים הופיעו לראשונה בעמק יזרעאל, זירת הקרבות מימי פרעה ונבוכדנצר ועד לימי בונפארטה... ריבוי הזכרונות ההיסטוריים... הוא מחניק ממש, וזאת במיוחד כיום, כאשר עמק יזרעאל עומד שוב במרכזו של המאבק על אדמת ארץ-ישראל בין שתי קבוצות עמים גדולות. משק פרסות-סוסים באדמה הסלעית מחזיר את המחשבה להווה: שמה, בדרך בה עלו בעבר נבוכדנצר ופרעה נכה. מופיעה עתה מסביב לסלעים (בעלייה לנצרת) קבוצת פרשים קטנה, ובראשה המפקד הגרמני העליון, גנרל פון פלקנהיין (Falkenhayn) - קודם-לכן מפקד גרמני עליון ושר מלחמה. מבטו עוקב אחרי שני מטוסים המגיעים מצד דרום, בכדי להצניח ארצה את התשדורות האחרונות מן החזית עבור המפקדה שבנצרת.

אני פונה לדרכי: מה צופן העתיד בחובו? האם תחזיק החזית התורכית מעמד, או האם יצליח כוח האויב העדיף לפרוץ לו דרך, ועמק יזרעאל ייהפך שוב לשדה-קרב, ובו יתפסו הפעם את מקומם של הקשתים של נכה ושל מרכבות הברזל של המלך יבין, מכונות היריה המודרניות והמכוניות המשוריינות של הגנרל האנגלי אלנבי, בנסיונו להביא כאן את המאבק לכלל הכרעה?49

*    *    *

1. E.D. Clarke, Travels in Various countries of Europe. Asia and Africa, IV. London 1816-1824. pp. 255, 256
2. H. Conrad (ed.). Napoleon, Der Aegyptisch-Syrische Feldzug. II. Stuttgart 1911. pp. 95-98
3. U.J. Seetzen, Reisen durch Syrien, Palaestina…, II, Berlin 1855 (Fr. Kruse, ed), pp. 152-156
4. H.F. Von Pueeckler-Muskau, Die Rückkehr. Berlin 1847, pp. 156-158
5. Viscountess Falkland, Chow-Chow, II, London 1857, pp. 234, 235
6. S.D. Pheips, Holy Land, New York 1877, pp. 361, 365
7. Henry B. Ridgaway, The Lordws Land, New York 1876 1876, p. 358
8. זצז (לעיל הערה 3), ב, עמ' 152,153.
9. A. Prokesch Ritter Von Osten, Reise ins Heilige Land, Wien 1831, p. 129
10. W.E. Fitzmaurce, A Cruise to Egypt Palestine and Greece, London 1834, p. 57
11. Th. Skinner, Adventures During a Journey Overland to India, I, London 1836, pp. 117, 118
12. Lord Nugent, Lands Classical and Sacred, II, London 1845, p. 228
13. L. Finn, Byeways in Palestine, London 1868, pp. 236, 237
14. C.W.M. Van de Velde, Narrative of a Jorney through Syrien and Palestine, II, Edinburgh 1854, p. 367
15. רידג'אווי (לעיל, הערה 7). עמ' 562.
16. Vicomte de Mareellus, Rimembrabze Intorno allw Oriente, II, Prato 1841, p.427
17. W.D. Stent, The Holy Land, London 1843, pp. 141, 142
18. וצן (לעיל, הערה 3). ב. עמ' 154-151.
19. J.S. Buckinggham, Travels in Palestine, II, London 1822, pp. 381-384 מצאנו את פולה ואת עפולה מוזכרות כמעט מאה פעמים בספרות המסעים, לראשונה ב- 1799. בפולה היה מבצר צלבני הקרוי La Feve
20. J. Carne, Letters from the East, London 1826, p. 250
20* J.M.A. Scholz, Travels in Counries between Alexandria and Paraetonium, London 1822, p.104
21. W.Jowett, Christian Research in Syria and the Holy Land, London 1826, pp. 191, 192
22. Marie Joseph de Geramb, Pelerinage a Jerusalem et au Mont Sinai, II, Bruxelles 1835, p. 10
23. E. Robinson, Palästina und die südlich angrenzenden Länder, III, Halle 1841, pp. 409-411
24. D. Van Horne, Tent and Saddle Life, Philadelphia 1886, pp. 241, 242
25. P. Voltz, 'Von Tabor Nach Jerusalem', Palästinajahrbuch, I, Berlin 1905, pp. 114,115
26. H.Guerlin, Vers Jerusalem, Tours 1909, p. 163
27. R. Penlake, A Book of Modern Palestine, London [n.d.], p. 233
28. זצן (לעיל, הערה 3), ב, עמ' 143.
29. שם. עמ' 156 ,551.
30. באקינגהם (לעיל, הערה 19), ב, עמ' 383, 384.
31. מקצ'לוס (לעיל, הערה 16), ב, עמ' 426, 427.
32. Dr. Gordon's Journal, 1828, p. 106 (כתב-יד בספרייתו של המחבר).
33. פיצמוריס (לעיל, מס' 10), עמ' 57.
34. Due de Ragusa, Voyage… en… Syrie, en Palestine et en Egypte, II, Bruxelles 1841 pp. 17-19
35. J.D. Paxton, Letters on Palestine and Egypt, Lexington 1839, pp. 214,215
36. רובינסון (לעיל, הערה 23), ג. עמ' 384-418.
37. S. Olin, Travels in Egypt, Arabia Petrea and the Holy Land, II, New York 1843, pp. 378-380
38. J. Wilson. The Lands of the Bible, II, Edinburg 1847, p. 85
39. סטנט (לעיל, הערה 1), ב, עמ' 142.
40. ואן הורן (לעיל, הערה 24), עמ' 246-244.
41. ראה: נ' שור, מסע נפוליון לארץ-ישראל, תלארביב 1984, עמ' 86-76; הנ"ל. 'קרבות נפוליון בסביבות הר תבור', קרדום, 20 (1982), עם' 38-44.
42. קלארק (לעיל, הערה 34), ג, עמ' 244-246.
43. R. Richardson, Traves along the Mediterranean, London 1822, pp. 420, 421
44. הדוכס מרגוזה (לעיל, הערה 34), ג, עמ' 21.
45. W. H. Dixon, The Holy Land, Jena 1870, pp. 114-119
46. פין (לעיל, הערה 13), עמ' 96-98.
47. ראה: A. Steuber, 'Ildrim': Deutsche Streiter aufheiligen Boden, Berlin 1928, pp. 132, 151, 152
48. פלקלנד (לעיל, הערה 5), ב, עמ' 234, 235.
49. A. Steuber. Ildrim: Deutsche Streiter auf heiligem Boden, Berlin 1928, pp. 132, 151, 152

ביבליוגרפיה:
כותר: עמק יזרעאל בתיאורי נוסעים במאה ה - 19
מחבר: שור, נתן
שם  הספר: עמק יזרעאל, 1967-1900 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: תשנ"ג - 1993
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הערות: 1. סידרת עידן ; 17.
2. בסיוע המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל.
הערות לפריט זה: 1. המחבר הוא חוקר ארץ-ישראל. פרסם ספרים על תולדות ירושלים, צפת, עכו ועוד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית