בסיפור גן עדן משתתפים רבים. בסך הכול הדמויות הן אדם, חוה ואלוהים, וגיבור אחד נוסף, שלא שמענו עליו בפרקים הקודמים אך הוא שמניע את העלילה - הנחש. הוא מפתה את חוה לטעום מהפרי האסור, ובסופו של דבר מביא את חוה ואת אדם לעבור על צו האל ולטעום מהפרי האסור:
"... והנחש ערום מכל חיות השדה והיה דמותו כמין גמל..." (פרקי דרבי אליעזר יג)
כך מתאר המדרש את הדמות המניעה את העלילה בסיפור החטא של אדם וחוה.
גם אם הנחש בסיפור לא היה דומה לגמל דווקא, ברור כבר בקריאה ראשונה של הטקסט שמדובר בנחש מיוחד. לנחש בסיפור הזה יש תכונה שאינה אופיינית לזוחל השתקן והמאיים שאנו פוגשים מתחת לסלעים בטבע ומאחורי זכוכית עבה בגן החיות. הנחש בסיפור שלנו יודע לדבר והוא משתמש ביכולת הזאת בכישרון רב.
יש להניח שגם מי שקרא או שמע את הסיפור הזה לפני אלפי שנים לא הכיר נחשים מדברים, ואולם שלא כמונו, קרוב לוודאי שהוא הכיר את הנחש מן המיתוסים של האזור, ובמיוחד את הנחש מהמיתוס האוגריתי הגדול של מרד הים 'מרד הים'.
ב'מרד הים' הנחש הוא חבר כבוד בחבורת האלים שהצטרפה לים במלחמתו בבעל. קריאת תיגר על שלטון האל המרכזי היא מרכיב יסודי בכל עלילות הראשית של עמי האזור. במיתוסים של אוגרית הכריזו הים וחבורתו מלחמה על בעל ועל חבורתו; במיתוסים היווניים המאוחרים גנב פרומותאוס פְּרוֹמֶתֵאוּס מהאלים את האש למען בני האדם.
גם בעלילות הראשית שבמקרא יש מקום מרכזי לסיפור של קריאת תיגר על סמכות האל, אלא שסיפור זה אינו כרוך במלחמה קוסמית אדירה וגם לא בפגיעה כלשהי באל. המרידה שבסיפור הראשית שלנו מזכירה יותר ילד שממרה את פי אביו. ה' מצווה על אדם לא לאכול מפרי מסוים, ואדם אוכל ונענש. זו תמצית הסיפור. את התבנית הפשוטה הזאת כל אחד מאתנו מכיר מחיי היום-יום, אולם בתוך התבנית מסתתר סיפור מורכב הנוגע במרכיבים היסודיים ביותר של חיינו - החלוקה ל'אסור' ול'מותר', חשיבותן חשיבותם של המוסכמות החברתיות, ושל הסקרנות, המיניות, התאווה, החושים והידיעה.
