הגורמים להופעת הביוגראפיה הנבואית

אמרנו לעיל שהסיפורים על ירמיהו, באשר הם מתארים בדרך המשכנעת במהימנותה את פעולתו וקורותיו של ירמיהו בזיקה לתפקידו הנבואי, ראויים להיחשב כהתחלה של ביוגראפיה, אפילו אינם מספרים את תולדות הנביא בשילמותן. מן הראוי לנסות ולברר מה הם הגורמים שהביאו להופעתו של סוג ספרותי זה, לשון אחר – במה נשתנה ירמיהו מאלישע; מדוע היה אלישע לגיבור של לגנדות ואילו ירמיהו – לגיבור של ביוגראפיה?

לדעתי אין להסביר את השוני אך ורק באישיותם של הנביאים. אמנם נכון שאלישע מצטייר כאיש נכבד, המקובל על המלך, השרים והזקנים (מל"ב ד', יג; ו', לב), אשר קהל גדול של בני נביאים וסתם מעריצים נקהלים עליו (ד', לח-מד), ואילו ירמיהו הוא איש בודד, נרדף ונדכא כעדותם של הסיפורים על אודותיו והווידוים שבפיו (אלה נתונים בין יר' ח', יח לכ', יח). אולם גם לירמיהו לא חסרו ידידים ומעריצים רבי השפעה בין השרים, הכהנים והמלך (יר' כ"ו, כד; כ"ט, כה-כט; ל"ו, יא-כה; ל"ז, יז-ל"ח, כז), גם הוא הכריע את יריביו בכוח דבר ה' שבפיו (כ"ח, טו-יז) וככלות הכול למרות ההתנכלויות אליו, היתה לו כעין חסינות מפני פגיעה ישירה מצד מתנגדיו¹. העובדה שלמרות המשטמה הרבה אליו מצד המלך, הכהנים והנביאים בימי יהויקים ומצד השרים בזמן צדקיהו, נשאר ירמיהו בחיים במשך עשרים ושתיים השנים הללו מוכיחה מה רבים היו היראה והכבוד שרחשו לו. סיפור חנניה מוכיח, שהשוני בין סיפורי אלישע לסיפורי ירמיהו תלוי יותר בתפיסתם של המספרים את הנביא מאשר באישיותו של הנביא עצמו.

אפשר לכאורה לתלות את ההבדל באופי המסירה: כאילו סיפורי אלישע הועברו במשך זמן מה בעל-פה ועל כן עוצבו כלגנדות, ואילו סיפורי ירמיהו נרשמו עד מהרה בכתב ועל כן לא קושטו בנסים ונפלאות ונשארו סיפורים עובדתיים, על דרך הביוגראפיה². השערה מעין זו בוודאי לא תהיה נכונה: הרי ראינו שמחבר הסיפור הרצוף בל"ז-מ"ג היה מאוחר מירמיהו בכמה דורות והשתמש במקורות שהגיעו אליו, מהם גם בעל-פה, או לפחות שנמסרו זמן מה כסיפורי על-פה, ועם זאת לא נהפכו לסיפורי מעריצים מסוג הלגנדה. דרך המסירה אינה משפעת הרבה – או נאמר: אינה משפעת בהכרח – על עיצוב הסוג הספרותי.

לעומת זאת מותר לייחס חשיבות למוצאם ולתכונותיהם של מוסרי הסיפורים ומחבריהם. על האנשים והחוגים שמסרו ספרות זו אפשר לשער משהו בעזרת הידיעות המעטות הפזורות אודותיהם בסיפורים עצמם. כבר הזכרנו לעיל כי גיחזי לא היה המספר היחידי על אודות אלישע, כשם שברוך בן נריה לא היה המחבר של כל פרקי הביוגראפיה על ירמיהו. אולם הם יכולים להיחשב נציגים אופייניים של מחברי המסורות ומעביריהן. גיחזי הוא בן בלי שם, במובנו הראשוני של מושג זה: איש שמשפחתו ומקום מוצאו אינם ידועים. הוא כנראה מדלת העם – ועל כן אץ להעשיר (מל"ב ה', כ) – הוא מספר את תולדות אלישע בדרך המקובלת על ההמונים, בשיחת על-פה, אפילו במחיצתו של המלך (מל"ב ח', ד-ה). לעומתו ברוך בן נריה בן מחסיה הוא ממשפחה מיוחסת בירושלים. אחיו, שריה, היה שר במלכות צדקיהו (יר' נ"א, נט). ברוך עצמו הוא סופר (יר' ל"ו, כו, לב), כלומר: בעל השכלה שהכשירה אותו למלא תפקידים מנהליים בשירות המלך. הוא רושם על ספר את דברי ירמיהו מפיו ממש (יר' ל"ו, ד ואילך), או משמר את מסמכיו המשפטיים (יר' ל"ב, יב ואילך). על דרך ההכללה נראה שמותר להסיק כי לנביאים הקלאסיים, כבר מימיו של ישעיהו בן אמוץ (יש' ח', ב), היו תלמידים ובעלי ברית בקרב החוגים המשכילים והנאורים ביותר שבממלכה. בחוגים אלה היתה מסורת דורות של כתיבה עובדתית מדויקת – לצורכי דיווח למלך ולממוניו, מסירת הוראותיו, כתיבת מכתביו ורישום בספר דברי הימים המלכותי. בשעה שבאו סופרי ירושלים ותלמידיהם בימי החורבן לספר את קורותיו של ירמיהו או של נביא אחר, הם העתיקו את הדפוסים המקובלים של כתיבתם אל הנושא החדש, שהתעוררו לספר עליו מאחר שהכירו בחשיבותו³.

מכאן אולי פתח להבין מדוע חזונו המדיני ועצתו המדינית של הנביא תופסים מקום כה רב בסיפורים. פרקים כ"ה; כ"ז-כ"ט; ל"ב, ל"ו וכל המכלול של פרקים ל"ז-מ"ג מציגים רק את הצד הזה של דברי ירמיהו ומשתיקים כמעט לחלוטין (כ"ט, כג יוצא דופן) את תוכחתו הדתית והמוסרית⁴. אם, כדברינו, יצאו המסרנים של סיפורי ירמיהו מחוג הפקידות הממלכתית של יהודה, נקל להבין שהם ייחדו את עיקר תשומת לבם לאותם דברים מדברי ירמיהו שנגעו לתחום השכלתם ועיסוקם.

ומאידך גיסא נמצא כאן גם הסבר כיצד הצליחו הנביאים הקלאסיים, וביניהם ירמיהו דווקא, שלא הצטיין כפי הנראה באישיות שלטת ומרשימה, לעשות נפשות בקרב החוגים המדיניים. הנביאים הקלאסיים ראו בהיסטוריה הבין-לאומית את תחום התגלותו של ה'. דיוקם של המאורעות – תאריכים, שמות, מקומות – היו בשבילם רבי משמעות, משום שדרכם הם חזו בביצוע תכניתו של ה' בארץ כולה, מה שנקרא בלשונם "העצה היעוצה על כל הארץ... היד הנטויה על כל הגוים" (יש' י"ד, כו). עניינם זה בהיסטוריה התאים לכל חינוכם וכיוון התעניינותם של החוגים המדיניים, שרי הממלכה ופקידיה; יותר מזה – אנשים אלה, שהוכשרו עקב השכלתם ועבודתם לראות ולהבין את הפרטים, קיבלו מן הנביאים את מה שהיה חסר להם ואותו ביקשו: תשובה על השאלות הגדולות, מדוע עולות אשר ובבל ויורדת מצרים, מדוע – הכניעה והשעבוד, הגלות והחורבן.

גם בתפיסתה של הנבואה את עצמה חלה, עם עלייתם של הנביאים הקלאסיים, תמורה שהתאימה לטעמם של החוגים המתוחכמים שבחצר המלך והפקידות. באליהו ובאלישע מצאנו את המושג של "איש אלהים קדוש", אשר רוח אלהים נחה עליו ומכוחה הוא עושה נסים ונפלאות. עכשיו, לעומת זאת, עולה תפיסה אחרת: הנביא הוא שליח בשר ודם, המקבל את דבר ה' ומודיע אותו בנוסחתו של השליח: "כה אמר ה'"⁵. הנביא הוא "בן אדם" בלשונו של יחזקאל, הוא "איש טמא שפתים" כדברי ישעיהו, הוא "נער... לא ידעתי דבר", כפי שאמר ירמיהו. התרחש כאן מפנה של סקולאריזציה באישיותו של הנביא. הנביא הוא עתה בשר ודם, שאנו מתיימר לעשות נסים ונפלאות אלא רק מקבל מפעם לפעם שליחות של ה'. תפיסה זו, המצמצמת ומגבילה את הקדושה שבנביא, את מגעו עם האלהים, לשעות מסוימות ומיוחדות, יכלה בוודאי להתקבל יותר על לבם של שרים ופקידים של הממלכה.

כך אפוא עלתה הביוגראפיה. התחלותיה של כתיבה מעין זו מופיעות אצל עמוס (ז', י-יז) וישעיהו (ז', א-ג; כ'). היא שגשגה במיוחד על אודות ירמיהו. מסתבר כי ליצירתה גרמו התמורת שחלו עם הופעתה של הנבואה הקלאסית: תפיסה סקולארית של הנביאים והתקשרותם הרוחנית עם החוגים המשכילים שבממלכה. מכאן נולד סוג חדש של עיצוב ספרותי של דמות הנביא: תיאור השואף לדיוק ולמהימנות ומתאר את הנביא בכל בדידותו וסבלו, בכל חולשתו והשפלתו, ועם זאת בכל גבורתו וגדולת נפשו.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
הביוגראפיה והפרקים הסיפוריים בירמיה
פרקי הביוגראפיה של ירמיה : מבנה, הרכב ותולדות

הערות

1. השווה: י' קופימן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג', תל-אביב תש"ח, עמ' 463-462. הסיפור ביר' ל"ח, א-יג מחדד בחריפות, כדרך האנקדוטות, את מצבו המיוחד של ירמיהו בזמן המצור: השרים רצו במותו, אבל לא העזו להרוג אותו; הם השליכו אותו לבור טיט בתקווה שימות שם, וידם "אל תהי בו", כמו אחי יוסף...
2. כך: M. Kessler, "Form Critical Suggestion on Jer. 36", CBQ 28 (1966), pp. 389-401.
3. במקום זה קיבלתי וניסיתי לשכלל את תיאורו של גונקל: H. Gunkel, Elias Jah. Und Baal, Tübingen 1906, p. 40.
4. בכך אני חולק על השקפת פורר, הרואה בסיפורים על ירמיהו מסירה נאמנה של דבריו. זוהי בכל אופן מסירה חד-צדדית, כמעט כמו המסירה של דברי ישעיהו (לעיל, פרק ה', סעיפים 3-4). לדברי פורר ראה: G. Fohrer, "Erzählung und Geschichisbericht in Prophetenerzahlungen, I.L. Seeligmann Volume, Vol. III, Jerfsalem 1983, pp. 171-192
5. השווה למשל: C. Westermann, Basic Forms of Prophetic Speech (Engl. Transl), Philadelphia, PA 1967, pp. 90-128.