עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
קטעים מפירוש האברבנאל לסיפור האכילה מעץ הדעת מלווים בהסברים. מיהו הנחש? מה באמת קרה? מי אשם? ואיך אפשר להסביר את גישת האברבנאל לסיפור על רקע התקופה בה פעל.



קטעים מפירוש אברבנאל לסיפור האכילה מעץ הדעת
מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


דון יצחק אברבנאל נולד בפורטוגל ב1437 ושימש כשר האוצר של המלך. מאוחר יותר נרדף על ידי השלטון ועבר לספרד. גם בספרד היה בעל השפעה רבה בחצר המלך, עד לגירוש היהודים מספרד ב1492. אז עבר לאיטליה וגם שם היה דמות מרכזית בחצר המלכות של נאפולי .
פירושו לתורה ולנביאים מעמיק מאוד ומתבסס על השכלתו הפילוסופית הרחבה. בכל נושא הוא פותח בהצגה של שורת שאלות עליה הוא משיב בהרחבה לאחר מכן. חיבר גם פירוש לספר מורה הנבוכים של הרמב"ם, וחיבורים הגותיים מקוריים.
דון יצחק אברבנאל נפטר ב1508 בגיל 71 בעיר ונציה ונקבר בפדובה. בנו יהודה אברבנאל היה פילוסוף חשוב גם הוא.
קטעי הפירוש שלפנינו מציגים את גישתו העקרונית לסיפור האכילה ואגב כך את השקפותיו של בן המאה ה15 על פילוסופיה, אמונה תמימה , נשים וגברים ,מיניות והרמנויטיקה.

קטע א: מיהו הנחש?

אברבנאל מציג שלוש גישות פרשניות לזהות הנחש בסיפור ודוחה אותן. לאחר מכן הוא מציג את גישתו לסיפור.
הגישה הראשונה
שהוא מציג היא דעה המופיעה במדרשים לפיה הנחש היה בעל חיים שונה מאוד מכפי שהוא היום - בעל תבונה , כושר דיבור ורגליים ארוכות.
הוא דוחה את הגישה הזו בגלל שאין בכתוב הסבר לפער בין דמות הנחש הזו ובין הנחש שאנו מכירים בחיי היום - יום. אם לפירוש הזה היה ביסוס בכתוב היה צריך לספר לנו על עונשים נוספים בהם נענש הנחש, כמו קיצוץ הרגלים ואובדן כושר הדיבור.
הגישה השניה שהוא מציג היא גישת רב סעדיה גאון לפיה הנחש הוא השטן שהתחפש לנחש.
הגישה השלישית היא גישת הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים לפיה מדובר בסיפור אלגורי שאין ליחס משמעות למובנו הפשוט.
כנגד גישות אלה מציע אברבנאל את גישתו שלו . לדעתו לא התקיימה בפועל שיחה בין האשה והנחש. האשה צפתה בנחש האוכל מהעץ ללא הפרעה ותרגמה מראה זה למעין התרסה כאילו שהנחש מתגרה בה ומסית אותה.

"ג (א) והנחש היה ערום וגו' עד ויעשו להם חגורות: שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו.
דעת האומרים שבתחלת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודבור והולך בקומה זקופה, ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודבורו, ונקצצו רגליו. כי זהו כלו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם ולא נזכר זה בתוך קללותיו בהיותה העצומה מכלם.
ודעת האומר שהנחש המדבר היה השטן, שנראה לאדם בצורת הנחש כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו. כי הם באמת מחשבות שאין בהם ממש.
והדעת הג' מהרב המורה והמחזיקים בבריתו(1) שפשט הכתוב הזה אינו כלום, אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך שאין ראוי להכחיש ספור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה.
ולכן דעתי בענין הנחש ותוכן הספור הזה אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה [ והאמת שלה] והוא שהנחש לא דבר כלל אל האשה, ולא האשה אליו. כי לא איש דברים הוא, ולזה לא אמר הכתוב בענינו ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם. ששם בעבור שהיה דבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא, נאמר ויפתח ה' את פי האתון. אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו לפי שלא דבר כלל לא בדרך טבע ולא בדרך נס. אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת, ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם, ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה. והאשה חשבה בזה ותקרא בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש, וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו, היה אומר אליה לא מות תמותון. אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה. והוא על דרך(2) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו. כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו. "

קטע ב: בסיס בכתוב

בקטע זה אברבנאל מבסס על פסוקים במקרא את הפרשנות שהציע בקטע הקודם.
הוא מביא פסוקים בהם מיוחס דיבור לבעלי חיים או לישויות כמו הים או התהום. ממקורות אלה הוא רוצה להוכיח שבמקרא מייחסים דיבור גם למי שאינו מדבר במילים. בעיני האדם המתבונן לפעמים אופי הישויות האלה והתנהגותם זו מבטאת אמירה.
המספר כמו אולי חוה מאניש את התנהגות הנחש ושם מילים בפיו. באותו האופן מיוחסת לנחש עורמה למרות שתכונה זו במשמעותה הרגילה מיוחסת רק לבעלי תבונה. לדעת אברבנאל יחוס העורמה לנחש אינו מצביע על תבונה אלא על כושר השרדות. לראיה הוא מציין שהנחש מוצג ערום יותר מכל חיית השדה אך לא ערום יותר מהאדם או מהעופות.

"ואל תקשה עלי ממה שאמר הכתוב ויאמר אל האשה. כי הנה האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון (איוב י"ב ז'): "שאל נא בהמות ותוך ועוף השמים יגיד לך", או (שם ח') "שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים". וכן אמר במקום אחר(3) "שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי" "(4) אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה". ודוד אמר(5): "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות". וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו. אלא שמתוך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם, הם ידברו ויהללו ויספרו, כאלו הדברים עצמם מספרים ומגידים להם אותם האמירות והלולים.
ולזה נאמר בתחלת הספור הזה "והנחש היה ערום מכל חית השדה". ולא היתה ערמתו ידועה והשכל וטענות נצחיות, אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו מה שלא היו עושים שאר חיות השדה. ולכן לא זכר[הזכיר את ] העוף כי אם [את] חית השדה. ומפני זה לא נאמר גם כן "מן האדם" לפי שלא היתה ערמתו בהשכל ובדבור כמוהו. כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה.
ואמר [ הכתוב ]"אשר עשה ה' אלהים" להודיענו שעשה אלהים את הנחש בזה ערום מאד בהשגחה פרטית, כדי לנסות בו את האשה והאדם כמו שיתבאר. כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה כאלו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר. הנה אם כן, אמת היה שהנחש סבב כל הרעה הזאת ושבאה התקלה על ידו אבל שלא שדבר בפועל כלל. "

קטע ג: תגובות האשה למראה העץ או : כוחו של שיווק אגרסיבי

הכתוב מספר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל…"(בראשית ג 6) אברבנאל מתעכב על תגובה זו שיכולה ללמד אותנו על טיבו של העץ ועל מה שמשך את האשה לאכול ממנה. ראשית הוא מתבונן בפועל המתאר את הכרת האשה :
"ותרא" היא רואה את סגולות העץ ולא שומעת עליהם. מכאן אברבנאל רוצה להביא ראיה נוספת לכך שהאשה התבססה על התבוננות בנחש ולא על דברים ששמעה ממנו.
בהמשך הוא מציג האופן שבו פירשו רש"י רמב"ן ורבינו נסים את התארים המפורטים הניתנים לעץ. הוא מציג את הפרשנויות ופוסל אותן מפני שכולן מתבססות על כך שהאשה מסיקה משהו מטעם העץ או מהשפעתו בעוד שבשלב הזה היא עוד לא נוגעת בו.
לדעת אברבנאל האשה הסיקה את כל מסקנותיה מהתבוננות בהשפעה המיטיבה של העץ על הנחש , ומתוך התרשמות מהשם המבטיח של העץ - "עץ הדעת".

" ובעבור שהיה הספור הזה עם היותו מיוחס לנחש הוא כלו כפי אמתתו מחשבת האשה וטענותיה. לכן ביארו הכתוב באמרו "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". כי הנה לא אמר ותשמע האשה לקול הנחש, ולא שהאמינה לדבריו, לפי שלא דבר אליה כלל. אבל שהיא ראתה בעצמה ומחשבתה כל זה שזכר[שהזכיר]. והפסוק הזה הוא בלי ספק עדות ברורה על מה שביארתי רוצה לומר שלא דבר הנחש אל האשה ולא האשה אליו, אבל שהיה כל המשא ומתן הזה טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא.
ורש"י כתב: כי "טוב העץ למאכל"- "להיות כאלהים", וכי "תאוה הוא לעינים" -"ונפקחו עיניכם" ו"נחמד העץ להשכיל"- "יודע טוב ורע".
והרמב"ן פירש: "כי טוב העץ למאכל"- ואינו סם המות.
ו"כי תאוה הוא לעינים"- שבו יתור אחר עיניו.
"ונחמד העץ להשכיל "- כי בו ישכיל לחמוד.
וקרוב לזה כתב רבינו נסים(6) בדרשת בראשית. שהאשה לא ירדה לסוף הענין ולקחה הדברים כפשוטן שהיה טבע העץ מחייב המות להשחית הגוף וחשבה שזה אינו כן. לפי שכבר כתבו הטבעיים[חכמי הטבע] שהוא מן הנמנע, שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף שכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו ונאות בריחו אי אפשר שיהיה בכלל סמי המות. ולכן בראותה הפרי ההוא וריחו ותארו מתיחס אל המין האנושי. שפטה בדבריה שאי-איפשר שיהיה סם ממית ולא מקצר החיים. ואין ספק שיהיה משפטה צודק כפי טבע הפרי ומזג הגוף שלא היה מחלישו ומחסרו כי אם מחזיק אותו אלא שבהחזיק רוחו היה מחליש הנפש, ולפי זה היות האדם בן מות נמשך כפי מעשיו. אבל ענשו היה על אשר בחר תאות העינים המפורסמים וכמו שהאריך הרב(7) בזה.
וכבר יקשה למפרשים האלה כלם, מה שזכרתי [הזכרתי]בשאלות, רוצה לומר מאין ראתה כל אלה האשה:
כי אם עדין לא אכלה ממנו ולא נגעה בו מאין ידעה כי טוב העץ להיות כאלהים כדברי רש"י. או שאינו סם המות כדברי הרמב"ן ורבינו נסים. האם מפני שהיה מראהו טוב כמה הם מסמי המות שהם לבנים ויפים? ולא אמרו החכמים מה שזכר רבינו נסים לענין התאר והמראה כי אם בענין הטעם והריח. והיא לא אכלה ממנו ולא הריחה בו כי[עדיין] לא נגעה בו.
אלא שהאמת הברור הוא מה שביארתי, שהיה העץ טוב למאכל כיון שהנחש באכלו ממנו היה שמן, חלקו ומאכלו בריאה, ושהיה עם זה תאוה לעינים -כלומר יפה אף נעים במראהו, שיתאוו אותו העינים. וראתה עוד שהיה "נחמד להשכיל" רוצה לומר- שהיה ראוי שיחמוד האדם העץ ההוא כדי שיבא להשכיל ולדעת טוב ורע. כי אחרי שנקרא שמו בדברי השם "עץ הדעת" מורה שתבא באמצעתו הידיעה. וכאשר ראתה כל זה מעצמה ומחשבתה אז היא מעצמה לקחה מן העץ ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל…"

קטע ד: מוסר השכל - האשה אשמה בכל

לפי פירושו של אברבאנאל הנחש לא באמת דיבר עם האשה אלא גילם במעשיו את הדברים שהאשה הסיקה. פרשנות זו מטילה את עיקר האחריות בסיפור זה על האשה. לדעת אברבנאל יש במעשה האשה לקח גם לדורות מאוחרים יותר - לא לפלפל ולחקור ולנסות למצוא פרצות בצווים של האל אלא לבצע אותם כפי שהם. אברבנאל גם מצביע על ממשיכי דרכה של חוה בני זמנו - הפילוסופים. האיש על פי פירושו של אברבנאל מצטייר כחלש ונתון החלטות אשתו המדרדרת .
הלקח שמוצא אברבנאל ודמות האשה שהוא מעצב מעניינים מאוד על רקע הביוגרפיה האישית של אברבנאל. הפילוסופיה בימיו נתפסה כאיום על תמימות האמונה מצד אחד אך מצד אחר דמויות רבניות מרכזיות כולל אברבנאל עצמו הרבו לעסוק בפילוסופיה. פירושו שלפנינו אולי חושף משהו מהבעייתיות שהייתה כרוכה בכך בעיניו.
גם ציורו את האשה כדמות השולטת בבעלה ומדיחה אותו לחטא מעניינת על רקע חיו של מי שהסתובב בחצרות מלכי אירופה ושירת את המלך פרדיננד ואשתו המלכה הדומיננטית איזבלה.
כיצד רואה אברבנאל את השינוי שחל באדם ואשתו בעקבות האכילה? לדעתו חל שינוי מהותי בעיקר בתחום היחס למיניות. בשונה מרוב הפרשנים הנוצריים הוא אינו סבור שהאדם גילה את המיניות בעקבות החטא, אולם הוא סבור שעד לאכילה יחסי המין נועדו רק לצרכי רביה ואילו לאחר האכילה המיניות הפכה להיות ערך לעצמו המשרת יצרים לא נשלטים . שינוי זה השפיע על כושר השיפוט של האדם.

" ובא הספור הזה להודיע פשע האשה וחטאתה, שעשתה טענות מחקירות על הצווי האלהים להכחישו, ולכן נתקללה. וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות האלהיות ונוטים לחקירותיהם, ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי.
וספר הכתוב שהאשה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה, שיעשה מצותה. והוא גם כן לסכלותו לא שאלה למה עברה את פי ה', והיא לא תצלח, אבל מיד כשנתנה בידו אכל ממנו. ואז נפקחו עיני שניהם, רוצה לומר לעיין באיברי המשגל ותענוגו. כי הפסיקו הדבקות וההשגה השכלית שהיו בה ונפקחו עיניהם להסתכל בתאוה ובגודל לבב בדברים חמריים.
וידעו כי ערומים הם, כלומר שאז הכירו וידעו כי חרפה היא להם בהיותם ערומים מבלי לבוש. וישתדלו לקחת מן הבא בידם, לתפור עלי תאנה, ולעשות להם חגורות. לא מלבושים מכסים את כל הגוף, כי אם חגורות לבד לכסות בשר ערוה, כי זה חשבו להם לכבוד ולתפארת. ובבראשית רבה (פרשה י"ט)[דרשו] עלה תאנה - עלה שהביאו תואנה לעולם. רצה שהמעשה הרע ההוא שעשו ההורים הראשונים בחטאם הביא תאוה ומות לבני אדם כלם.
והתבונן אמרו "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" שאין הכוונה כדברי יוסף בן גוריון(8) שהיו אדם ואשתו קודם לכן בלתי יודעים כבהמות. כי הנה אדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא היה ושלם היה במדע השכלי.
וגם אינו כדברי רש"י שהיו יודעים קודם לכן בטוב ולא ברע כי הנה ידיעת שני ההפכים (אמת) [אחת] הוא.
אבל אמתת הענין הוא כמו שיתבאר אחר זה שאדם ואשתו קודם שחטאו היו יודעים הטוב והרע בהכרח מדעי והיו כחנים ומוכנים להזדווג כפי הראוי והנכון כמשפט השכל לתכלית ההולדה לבד. וכאשר חטאו השיגו וידעו הטוב והרע בהכרח שמושי חמרי לפי שנעשו כחותיהם הגשמיים מורדים כסדור הגשמי השכלי, משתמשים בהפלגה בתאותם ומפני זה שערו[נסערו] אז, שהיו איבריהם המשתמשים במשגל מכוערים ומגונים כפי מעשיהם עד שיצטרכו לכסותם בחגורות. .."

הערות
1 הרב המורה והמחזיקים בבריתו - הרמב"ם מחבר ספר מורה הנבוכים ותומכיו.
2 דברי אברבנאל בפסוק זה מבוססים על פסוק מספר איוב (ל"ה ,11) : " מַלְּפֵנוּ, (כמו מאלפנו, מלמדנו) מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ " ., האשה לומדת מתוך מעשי הבהמה והעוף ובמקרה זה הנחש.
3 איוב כ"ח 14
4 שם 22
5 תהילים קמ"ח 7
6 דרשות הר"ן , הדרוש הראשון, וורשה תרכ"ב ע"מ 8
7 אברבנאל רומז כאן לרמב"ם אותו הוא מכנה "הרב". על פי דברי הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"א פרק ב) עולם הדעת של האדם נפגם בעקבות החטא ולא השתפר כפי שאפשר היה לחשוב. החטא גרם לאדם לשפוט על פי אמות מידה אסטטיות הקשורות לעונג אמות מידה כמו "תאוה לעניים" . בעקבות החטא אמות המידה האלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי האדם. האדם עכשיו נאלץ להתחשב ב"מפורסמות" - במוסכמות החברתיות ובגורמי העונג והסבל ולא ב"מושכלות" - האמיתות האובייקטיביות הנקיות משיפוטים אסטטיים או חברתיים. לדעת הרמב"ם ידעת טוב ורע היא ידעת המפורסמות, כלומר ידיעה המקשה עלינו להגיע אל האמת.
8 יוסף בן גוריון הוא כינוי למחבר "ספר יוסיפון",ספר היסטוריה יהודי שחובר באיטליה כפי הנראה באמצע המאה העשירית ומבוסס בחלקו על כתבי יוסף בן מתיתיהו.

ביבליוגרפיה:
כותר: קטעים מפירוש אברבנאל לסיפור האכילה מעץ הדעת
מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית