עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
על התפתחות הקריאה והשינויים בדפוסי הקריאה בגרמניה בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19.



התחיה הספרותית
מחבר: ד"ר הנרי וסרמן


מהפכה בדפוסי הקריאה

התפתחות הקריאה ושינויים בדפוסי הקריאה מילאו מאז ומתמיד תפקיד חשוב ביותר בעיצובם של תרבויות שונות ושל יחסי-הגומלין שלהן עם החברה. בעולם העתיק קראו מתוך כתבי-יד, לרוב בנסיבות של תקשורת בין-אישית (תפילה, שירה, סיפור מעשה באוזני שומעים ועוד) ובקול. קריאה אילמת נחשבה חריגה והייתה ראיה לסגולה מיוחדת, אפילו כשאנשים מסוימים אכן קראו ביחידות בינם לבין עצמם.

רק בימי-הביניים חלה התפתחות בכיוון של קריאה אילמת כנורמה, התפתחות שראשיתה נעוצה, ככל הנראה, בהרגלי חייהם של נזירים, אשר התגוררו בתאים מבודדים, התפללו והעתיקו כתבי-יד. התוצאה הישירה של התפתחות זו הייתה הכפלתה - ואף יותר מכך - של מהירות הקריאה.

התפתחות חשובה אחרת החלה זמן מה לפני שנת 1770, והושלמה אחר-כך. דפוס הקריאה המקובל בעבר היה של קריאה אינטנסיבית, חוזרת ונשנית, באותם ספרים - ספרי הביבלייה, ספרי תפילה ומזמורים, ספרי קאטכיזם, דרשות, וכדומה - ספרות תיאולוגית שנועדה לשפר את מידות האדם, להעלות את רמתו המוסרית ולהכשירו לגאולה, מה שמכונה לעיתים "ספרות בּוֹנָה" (Erbauungsliteratur). ואילו עתה עברו רבים לקריאה אקסטנסיבית, חד-פעמית לרוב, בכמות שגדלה בהתמדה, של חומר קריאה מסוגים רבים ושונים, רובו ככולו בעל אופי "חילוני". במהלך התפתחות זו נדחקו ספרי-קודש ודת לסוגיהם לקרן זווית ואת מקומם תפסו יצירות של ספרות יפה, כשביניהן בלטו מחזות, ועוד יותר - רומנים, ז'אנר ספרותי שהתהווה, למעשה, באותם זמנים, ואשר תפס לאיטו את הבכורה בין סוגות הסיפורת. מעניין לצטט בהקשר זה מתוך מאמר, שפרסם בשנת 1792 הסופר י"מ פאל (Pahl), בשם
Warum ist die deutsche Nation in unseren Zeitalter so reich an Schriftstellern und Büchern ("מדוע האומה הגרמנית בתקופתנו כה עשירה בסופרים וספרים"), שהופיע בכתב-העת Der Weltbürger (אזרח העולם):1

בתקופות קודמות לא עסק איש בקריאה, לבד ממי שהיה מלומד בפועל, או ממי שביקש להכשיר את עצמו להיות מלומד; יתר האומה הסתפק בביבלייה ובאי-אלה ספרים של ספרות-בונה.

כיום נראים הדברים אחרת לגמרי. המדעים חדלו להיות קניינו של מעמד מסוים, והפכו, לפחות באופן שטחי, לנושא, שהתוודעות אליו הינה בבחינת צורך של כל המשתייכים למעמדות המשכילים ( Menschenklassen gebildeten). [...]

זאת ועוד. אהבת-קריאה זו, המתפשטת לכל עבר, עשתה את ריבוי הספרים החדשים לצורך חשוב, שכן הגרמנים החדשים כבר אינם נוהגים לקרוא באופן שלמדו מאבותיהם. אלה למדו בשקידה את הספר שנטלו לידיהם, הפכו בו והפכו בו פעמים רבות, אימצו ללבם את התבטאויותיו והוכחותיו, התוודעו אליו והניחו את ידם ממנו רק לאחר שהיה לבשר מבשרם ולדם מדמם. ואילו אנחנו הרגלנו את עצמנו לאופן קריאה חפוז. אנחנו עוברים ברפרוף על דבריו של סופר, איננו חודרים מבעד לפני השטח של הדברים שלו, קוראים רק אי-אלה קטעים שנראים לנו מעניינים ומבדרים על-פי תוכן העניינים, מתחילים לפהק, ומדלגים מיד ועוצרים בקטע אחר, משום שאנחנו מתענגים על הבידור שבגיוון.

מו"לות ושוקי הספרים

הטבלה שלהלן, המבוססת על קטלוגים של ירידי הספרים בלייפציג, שהיו אז החשובים ביותר, מספקת תיאור מפורט של התפתחות המו"לות בשנים 1735-1600.

טבלה 5 התפלגות ספרים בגרמנית (1735-1600) לפי שפות2

כמות הכותרים ממוצא חמש-שנתי לטינית שפות זרות גרמנית שנים
1,059
1,757
787
961
809
844
1,153
1,105
803,8
1,604.8
731
1,014.8
812.6
909
1,095
1,138
700
1,118
477
588
373
397
333
259
67
89
29
25
35
32
43
23
292
550
281
348
401
415
777
823
1600
1618
1634
1648
1681
1692
1714
1735

מספר הוצאות הספרים גדל בהתמדה וקצב הגידול הואץ מאוד ברבע האחרון של המאה ה-18. מספר ההוצאות שנטלו חלק בירידי הספרים שהתקיימו מדי שנה בלייפציג גדל מ-228 בשנת 1778, ל-241 בשנת 1782 ול-325 בשנת 1785. בעיר לייפציג לבדה הודפסו 15.5% מכלל 7,846 הכותרים שצוינו בקטלוגים של היריד בשנים 1780 עד 1782, כמעט פי חמש יותר מאשר בעיר השנייה, פרנקפורט (3.4%); כ-70% מן הספרים הודפסו בצפון הקיסרות, כלומר בעיקר באזורים הפרוטסטנטיים; קרוב ל- 20% - בדרום גרמניה (לעתיד).

יש להניח, כי מספר הספרים, שהודפסו ושמסיבות שונות לא נכללו בקטלוגים, שעליהם מתבססים נתוני הטבלה האלה, היה בערך כמספר הספרים שנכללו בהם.

לענייננו חשובה במיוחד הטבלה שלהלן, המציגה את ההתפלגות באחוזים לפי נושאים.

טבלה 6 התפלגות ספרים בגרמניה (1800-1735) לפי נושאים (באחוזים)3

נושא 1735 1740 1745 1750 1775 1800

משפטים
רפואה
היסטוריה ותחומים קרובים
מוסיקה
תיאולוגיה
פילוסופיה ומדעים
ספרות, תיאטרון ואמנויות

8.5
5.3
15.7
0.8
40.5
22.6
3.6
12
7.6
18.7
1.1
32.9
25.9
3.9
10.7
6
16.6
1.3
31
30.4
6.4
8
8
14.2
3.7
28.9
26.7
8.7
6.2
6.5
16
2.8
19.9
34.1
14.3

3.5
4.9
16.2
3
6
39.6
27.3

הבה נעיף מבט על התחום שבו היה הגידול המשמעותי ביותר: בשנים 1782-1780 צוינו בקטלוגים 1,582 כותרים של חיבורים בתחום "המדעים היפים (ספרות ותיאטרון) והאמנויות"; 41% מהם בתחום השירה (או על שירה), 22.6% מחזות, 16.8% רומנים, 14.5% חיבורים תיאורטיים ו-5.4% כתבים בסוגי פרוזה שונים.

על-פי אומדן אחר, במחצית השנייה של המאה ה-18 גדל מספרם של הרומנים בכלל ייצור הספרים פי שלושים ושניים, וזאת על-פי מניין הכותרים החדשים של רומנים בקטלוגים של ירידי הספרים בלייפציג.

עלייה זו נמשכה גם לתוך המאה ה-19 ויעידו על כך הממצאים שבטבלה 7 שלהלן לגבי השנים 1805-1801 (בחמש השנים העוקבות הללו הורגשו תוצאות המפלות הצבאיות וכיבושי נפוליאון).

טבלה 7 כותרים חדשים של רומנים גרמניים בשנים 1810-1760 4

עשור מספר כותרים
1760-1750
1770-1761
1780-1771
1790-1781
1800-1791
1805-1801
1810-1806

73
189
413
907
1,623
1,168
532

בתקופה זו התקיים מעין מאבק על הבכורה הכמותית - כפי שמשתקף מטבלה 8 - בין הרומן לבין המחזה כז'אנר הספרותי הבדיוני המקובל ביותר בתחום "המדעים היפים והאמנויות".

טבלה 8 כותרים חדשים של רומנים ומחזות גרמניים, 1810-1760 5

עשור מחזות רומנים
1760-1750
1770-1761
1780-1771
1790-1781
1800-1791
1810-1801
125
304
1,069
1,135
1,002
1,029
73
189
413
907
1,623
1,700

אוריינות ותפוצתם של ספרים ועיתונים

ממפקד שנערך בסביבות שנת 1810, ברחבי קיסרותו של נפוליאון – שהייתה מחולקת למחוזות כמעט שקולים בגודלם ובמספר תושביהם - עולה, כי בכל אחד מתשעת המחוזות הגרמניים של הקיסרות היו בממוצע: 14 ערים, שבהן היו חנויות ספרים; 28 ערים שבהן היו כריכיות; ו-10 ערים, שבהן היו חברות קריאה. ואילו בצרפת היו בכל מחוז בממוצע רק 5 ערים, שבהן היו חנות ספרים אחת, כריכייה אחת וחברת-קריאה אחת.

בפריס של אמצע המאה ה-18 נכללו ספרים רק ב-22% מעיזבונותיהם של נפטרים, בעוד שבטיבינגן, הם נכללו ב-89% מהעזבונות, בשפייר - ב-88% ובפרנקפורט - ב-77%. מסתבר, שאפילו בעיירת המלאכה לייכינגן (Leichingen) שבאלפים השוואביים, רק ב-2% מן העיזבונות מהשנים 1798-1794 לא נזכרו כלל ספרים.

קשה מאוד לאמוד את מידת האוריינות (ידיעת קרוא וכתוב) באותם ימים, אך ודאי שזו הייתה נפוצה בגבולות הקיסרות הרבה יותר מאשר בצרפת, אם כי גם כאן היו הבדלים ניכרים בין עירוניים לבין כפריים, בין האזורים שממזרח לאלבה לבין אלה שממערב לה, בין עשירים ואמידים לבין פועלים ועניים וגם בין גברים לבין נשים. בדוכסות אולדנבורג (Oldenburg) שבצפון מערב הקיסרות חתמו 80% מן הגברים על תעודת הנישואין שלהם בעצמם, לעומת 46% מן הנשים; בין האיכרים האמידים היו השיעורים המקבילים 98% ו-85%, אך בין המשרתים רק 53% ו- 14% (ומובן שחתימה היא ראיה חלקית מאוד לאוריינות).

שיעור האוריינות הגבוה במדינות הקיסרות (בעיקר בצפון ובמערב) היה פרי המדיניות החינוכית הממושכת של האבסולוטיזם הנאור, מדיניות שנבעה מהרצון להפיץ את רעיונות תנועת ההשכלה, להפנים אותם ולטפחם. האוריינות הייתה נפוצה ומעמיקה באזורים פרוטסטנטיים הרבה יותר מאשר באלה הקתוליים: הביבלייה, ספרי תפילה ומזמורים ו"ספרות בונה" היוו 80% מן הספרים שבעיזבונות הנזכרים למעלה בשפייר ובטיבינגן, ו-98% מן הספרים שבעיזבונות בלייכינגן. נראה, שהאוריינות הדתית הפרוטסטנטית הכשירה את הקרקע לבולמוס של קריאה חילונית, אשר עתיד היה לשטוף חלקים ניכרים של הבורגנות העירונית.

על-פי אומדן אחד,6 בשנת 1770 ידעו לקרוא 15% מן האוכלוסייה; בשנת 1800 - 25%; ובשנת 1830 - 40%. בשנת 1800 הייתה כמחצית מן האוכלוסייה מסוגלת לכתוב (או לפחות לחתום את שמה). אך ציבור קונים קבוע של ספרים וכתבי-עת, גרעינו של ציבור קוראים קבוע, היה קטן בהרבה. נתן החכם הידוע של לסינג הופץ בשנת 1779 בין 2,000 מנויים; Gelehrtenrepublik (רפובליקת המלומדים) של קלופשטוק עורר סנסציה ב-1774-1773, כשהודפס ב-6,000 עותקים (3,600 מהם מינויים); וההוצאה הראשונה של כתבי גתה (1790-1787) הודפסה ב-4,000 עותקים.

מאות רבות של כתבי-עת ועיתונים יצאו לאור בגבולות הקיסרות; כמעט בכל עיר בינונית נדפסו עיתונים. להצלחה מיוחדת זכה כתב-העת Allgemeine Deutsche Bibliothek (ספרייה גרמנית כללית), שהודפס עבור 1,800 מינויים. כתב-עת זה היה דחוס במידע שימושי ונערך על-ידי פרידריך ניקולאי ( Nicolai, 1811-1733 ), שנודע ככותב ומפיץ בלתי נלאה של רעיונות תנועת ההשכלה; Deutscher Merkur (שליח גרמני) של וילאנד, שהכיל גם פרוזה ושירה, הודפס ב-2,000 עותקים ונחשב רווחי; בשנות השמונים של המאה ה-18 הודפס ב-21,000 עותקים היומון Hamburgische Correspondent (הכַּתָּב מהמבורג), שסיפק את הצמא לחדשות של המבורג ושל צפון מערב הקיסרות. אך רוב היומונים הסתפקו בעשירית ממספר עותקים זה ותכופות בהרבה פחות מכך. יומונים רבים היו ידיעונים מקומיים בלבד, שהעתיקו ידיעות וכתבות מיומונים ומכתבי-עת פופולריים עבור קהל קוראים פרובינציאלי קטן, ושנתמכו בידי הרשויות, שהיו מעוניינות בהפצת השכלה בקרב האוכלוסייה; רבים מיומונים אלה לא היו רווחיים.

רבי תפוצה באותם זמנים היו ספרים מעשיים וחינוכיים, כגון Noth und Hülfsbüchlein (ספרון העזר) מאת ז' בקר
(Becker), ספר עצות מעשי לניהול משק-הבית. הספר הודפס ב-35,000 עותקים בשנת הופעתו (1788), בעשר השנים הבאות נדפסו עוד 15,000 עותקים ממנו ועד שנת 1811 הגיע מספרם לכמיליון. עם זאת, אין ודאות שהספר אכן נקרא בשקיקה (או בכלל), שכן שליטים נאורים נהגו לחלקו חינם לנתיניהם. מקראה לילדים מאת פ"א פון רוכוב (Rochow), בשם Der Kinderfreund (ידיד הילדים), 1776, 1780, נמכרה ב-100,000 עותקים תוך שנים ספורות (והגיעה לכמעט 200 הדפסות). אך גם כאן מדובר בקניית מקראה חינוכית ומוסרנית מאוד בידי הורים עבור ילדיהם - ויש מעט ראיות לכך, שהיא אמנם הותירה בקוראיה את רישומה.

נתון כמותי מעניין נוסף מבוסס על איסוף שיטתי של מידע ביוגרפי וביבליוגרפי על מחברים ומושכים-בעט, החל מן השליש האחרון של המאה ה-18. המלאכה נעשתה בידי י"ג מויזל (Meusel, 1743-1820), עורך הסדרה
Das gelehrte Deutschland oder Lexikon der jetzt lebenden deutschen Schriftsteller (גרמניה המלומדת או לקסיקון של הסופרים הגרמניים החיים כעת).

טבלה 9 מספר הסופרים בגרמניה, 1806-1766 7

שנה מספר סופרים
1766
1771
1776
1784
1788
1791
1795
1800
1806
3,000-2,000
יותר מ- 3,000
יותר מ- 4,300
יותר מ- 5,200
כמעט 6,200
בערך 7,000
בערך 8,000
בערך 10,650
בערך 11,000

הלקסיקון לא כלל בעלי פרסומים מדעיים ואקדמיים ומחברים שפירסמו רק ספר אחד או שניים.

על-ידי הצלבה ושקלול של חלק מן המידע שלמעלה עם נתונים רבים נוספים, ותוך מתן משקל רב להערכות ולאומדנים של בני התקופה, מתקבל נתון של כאחוז עד שני אחוזים של האוכלוסייה ב-1800 (30 עד 36 מיליון נפש בקיסרות), שרכשו ספרים, כתבי-עת ועיתונים וקראו בהם בתדירות.

ההתמכרות לקריאה

בשנת 1806 הופיע מאמר בשם “Beobachtende blicke auf Leihbibliotheken und Lesecirkel" ("התבוננות בספריות-השאלה ועל חוגי-הקריאה") בעיתון מקומי בשלזיה (Schlisishe Provinzialblätter), שממנו אפשר ללמוד על תופעה חדשה - התמכרות לקריאה:8

אין חולקים על כך, שאנחנו חיים בתקופה שבה ההתמכרות לקריאה עומדת על סדר היום ומתפשטת ללא הרף. מנהג שפעם היה מוגבל למלומדים ולבני שכבות-עם אלה, אשר בצדק ראו את עצמם כבעלי השכלה, הפך עכשיו מקובל על הכול, ולא רק על מעמד הביניים, אלא גם על המעמד הנמוך, ולא רק על המין הגברי, לא ולא! גם המין השני מגלה נטיית-לב, שאין לעמוד בפניה, לבדר את עצמו על-ידי קריאה. קריאת ספרים זו, שהופכת לעתים קרובות מדי להתמכרות ממש, לא תמיד הינה פועל יוצא של רצון אמיתי להוסיף דעת; תכופות מדובר במילוי של שעות בטלה, ולעתים היא אפילו תוצאה מצערת של רתיעה מפני עיסוק בענייני הבית, ואם נרצה להביא בחשבון את העדויות של בעלי הניסיון ובעלי הדעה בעניין, הרי שהתמכרות זו לקריאה התפשטה לא רק בקרב תושבי הערים, היא הגיעה עד לבקתות הנידחות ביותר של עובדי-האדמה, העמלים על-פי-רוב בחריצות בשדותיהם. מעת לעת אפשר לפגוש בין תושבי הכפרים כאלה המקדישים את זמנם לעיתונים, לכתבי-עת ולקריאת מחזות יותר מאשר לעבודות האדמה ולעבודות האחרות שמן הראוי היה, בעצם, שהם יעסקו בהן [...] ההרגל לטעום מכל דבר ללא בחינה וביקורת, בעתו ושלא בעתו וללא הגבלות נחוצות, לחפש ברוב שקיקה, להזניח תוך כדי כך את העסקים ולעבור לשכון בעולם של אידיאות וחלומות; להפוך את קריאת הספרים לעיסוק העיקרי ואת החובות המקצועיים לעניינים משניים - הרגל זה הנו הדרך המובילה הישר להתמוטטות המוסר והביתיות [...] אם קריאת הספרים תעמיק שורשים עד שתאחז גם בשכבת העם העמל החרוץ, היא עלולה לרתק את האומן ואת בעל המלאכה ולגרש אותם מבתי-המלאכה שלהם ולאחוז במיוחד בבני נוער, שאינם יציבים עדיין, ושעקרונותיהם נעים ונדים עדיין [...] במידה שקריאת ספרים תתיישב קבע במעונותיו של עובד-האדמה, או אז יוזנחו מלאכות הבית, ובמקומות, שבהם ניתן היה פעם לראות את האיש החרוץ בשדה ובאסם שלו, נראה אותו עכשיו בטל ממלאכה וכולו שקוע בהגיגים, כשבידו רומן או דף עיתון. כבר מזמן אין זה חידוש, לצערנו, לראות את בת הבורגנות, שעדיף שתעבוד במטבח, קוראת בגתה או בשילר שלה בחדר הכניסה, ואת בת האיכרים המשכילה יתר-על-המידה, שהחליפה את הפלך השנוא עליה במחזות של קוצבואה. לקריאת הספרים יש ערך אך ורק כשמטרתה היא הרחבת הידע שלנו, היא צריכה להיות צמודה לנושאים, שיש להם נגיעה ישירה למעגלי חיינו; כאשר קריאת הספרים איננה פורצת את גבולות האופקים שלנו, כאשר היא משתלבת בכיוון המועיל לטובת הכלל, היא מיטיבה עמנו בבואנו בחברת הבריות, משמשת אותנו היטב במצבנו האישי, מסייעת להצלחתנו במשלוח היד שלנו, ומאפשרת לנו להשלים עם גורלנו, בלי לעורר ציפיות וצרכים, שאיננו מסוגלים לספק אותם.

מדברים אלה, שהיו אופיינים מאוד לתקופה, עולים אי-שקט וחרדה של ממש לנוכח התופעה החדשה, תחושות, שליוו תמיד חידושים בתקשורת מאז המצאת הדפוס. במובאה שלמעלה נבעה החרדה מהרצון לשמור על המבנה ההיררכי הסדור של "המשטר הישן". ביטוי מובהק, מבחינה פוליטית, לחרדה זו מצוי בקאטכיזם לבני אצולה משנת 1792, שבו דנו לעיל.

עם כל הקשיים המחקריים הכרוכים בכך, קל יותר לאתר נתונים על תפוצה ולאמוד את מספר הקוראים הפוטנציאליים של כל כותר (10-5 בהתאם לסוג הפרסום) מאשר לגבש תמונה על "דעת-הקהל" או על טעמו בתקופה הנתונה.

אין תחליף למגע בלתי אמצעי עם ספרות התקופה, על כל המגבלות הכרוכות בכך. יש לזכור, כי רק בתהליך של סינון ובירור, שנמשך כמאתיים שנים, עוברות יצירות כתובות את מבחן הדורות ומגיעות לידינו ככאלה ה"מייצגות" את תקופתן. פני הדברים שונים כשמדובר בדוכנים ובשוקי הספרים, שהיו מושפעים מאופנות והכירו ב"רבי-מכר" עונתיים, שאף ייצגו טעם מסוים, כמובן. וורד, חוקר בן זמננו מתאר את אחד מ"רבי-המכר" המובהקים של סוף המאה ה-18 במילים הבאות:9

[...] קורא שביקש ברומנים יותר מאשר בידור, עשוי היה למצוא עניין בסיפורים המוסריים-פדגוגיים, שנפוצו באותה עת בשוק, כמו Leonhard und Gertrud, Vorschläge zur Hebung der häuslichen Erzielung (ליאונרד וגרטרוד, עצות לשיפור עצות החינוך), 1785-1781; Christoph und Else (כריסטוף ואלזה), 1782; Buch der Mutter (ספר האם), 1803, מאת המחנך פסטלוצי ועוד. רומן מסוג זה היה גם Elisa, oder das Weib, wite es sein sollte (אליזה, או האישה כפי שהייתה צריכה להיות), 1795, מאת קרולינה פון וובזר (Wobeser, 1807-1769). רומן זה, שהיה אחת ההצלחות המסחריות הגדולות של העשור האחרון של המאה, נדפס בחמש מהדורות נוספות במשך 16 השנים הבאות (1797, 1798, 1799, 1800, 1811), תורגם לאנגלית בשנת 1799 ובשנת 1803, ולצרפתית בשנת 1803 ובשנת 1812. שורה של רומנים, שהיו חיקוי או וריאציה שלו, שהופיעו כמעט בו-זמנית בעקבותיו, מעידה לא רק על הפופולריות של הספר, אלא גם על חיים ספרותיים אינטנסיביים ביותר ועל מעין ייצור המוני של דברי ספרות: Elisa, kein Weib wie es sein soll (אליזה, אישה שאיננה כפי שהיא צריכה להיות); Louise, ein Weib wie ich es wünsche (לואיזה, אישה כפי שאני הייתי רוצה); Elisa, das Mädchen aus dem Monde (אליזה, הנערה מן הירח); Maria, oder das Unglück Weib zu sein (מריה, או חוסר המזל שבהיות אישה); Familie wie es sein soll (משפחה כפי שהיא צריכה להיות); Unterröcken wie es sein sollte, ein paar Worte unter vier Augen (תחתוניות כפי שהן היו צריכות להיות, כמה מילים בארבע עיניים) וכו'. עוד בשנת 1800 היו סופרים שניצלו את ההצלחה של אליזה [...]. קטלוג הספרים של יריד הספרים של חג הפסחא באותה שנה הציע אחד-עשר חיקויים (כולל חיקויים של חיקויים), לדוגמה, Robert, der Mann wie er sein sollte (רוברט, הגבר כפי שהוא היה צריך להיות), והתגובה לו: Robert, der Mann wie er nicht sein sollte (רוברט, הגבר כפי שהוא איננו צריך להיות).

בזכות מה הייתה אליזה לרב-מכר? העלילה מתרחשת במציאות, שהקוראים הכירו וידעו להעריך - גרמניה של תקופתם - ודנה בהצלתם של חיי נישואין, נושא שדיבר אל לבם של הכול. בגלל תככים משפחתיים נאלצת אליזה להינשא לגבר, שאיננה אוהבת, וגרוע מכך - לגבר בעל מידות מגונות, שאיננו ראוי לאהבתה; אך היא סבורה, שמחובתה לעשות את רצון אמה, נושאת באהבה את ההשפלה והביזוי, שבעלה גורם לה ומסרבת לנטוש אותו לטובת גבר שאוהב אותה באמת ובתמים; לבסוף, על ערש דווי, עולה בידה לשכנע את הריקא לנהל אורח חיים טוב והגון כמוה, והיא הולכת לעולמה מאושרת.

סגנון הרומן הוא סנטימנטלי - רווי במתיקות המחליאה קוראים בני זמננו, והדמעות זולגות כמים בכל הזדמנות אפשרית ובכמה הזדמנויות בלתי אפשריות. לעתים מתקבל הרושם, שהפרידות מתוכננות בידי המחברת בעיקר כדי לספק לנו תמונה סוחטת דמעות נוספת של חיבוקים נרגשים. בנוסף לכך, אותן פרידות מספקות הזדמנות להכליל בספר את המכתבים הרבים, שהידידים שנפרדו החליפו ביניהם, שכן במשך המחצית השנייה של המאה ה-18 היו רומנים בצורת חליפת מכתבים האהובים ביותר על קהל הקוראים הגרמני. למעשה, מבחינת הסגנון והתוכן, יש לאליזה הרבה מן המשותף עם הרומנים הסנטימנטליים הפופולריים של תקופת "ורתר"; נראה כי ורתר סייע להתהוותו של קהל קוראים, אשר נשאר כה נאמן לסגנון זה, עד שמן ההכרח היה שיפנה עורף לווילהלם מייסטר, יצירתו הגדולה המאוחרת יותר של גתה.

ברם, נראה לי, שהצלחתו הגדולה של הרומן של קרולינה פון וובזר הייתה נעוצה בעיקר לא בסגנונו אלא דווקא בתוכנו הרציני. הסופרת (הרומן הופיע בעילום שם, אך המבוא הבהיר היטב שמדובר במחברת) שלא זו בלבד שהצדיקה את שלטונו של הבעל בבית אלא אף העלתה את סמכותו על נס, תוך הגדרה והדגשה של חובותיה ומחויבויותיה של האישה, וזאת בתקופה שבה החלו נשים משכילות לגלות עניין רב יותר בזכויותיהן ושאפו למלא תפקיד משמעותי ופעיל יותר בחיים. דאגתה העיקרית של המחברת עולה מדבריה במבוא לספר: "הו, כמה מעטות הן הנשים, שהגיעו לכלל הבנה אמיתית של חובותיהן ושל ייעודן, שניחונו ברוח מחונכת היטב ובלב אציל ושביכולתן לפסוע לבטח בדרכן, לעשות תמיד את הטוב והמועיל הנחוץ בתחומי עשייתן!" נראה לי, שהעניין באליזה היה חברתי יותר מאשר ספרותי. הנושא המרכזי של העלילה סיפק לקוראים כבדי-הראש (רובם ככולם נשים) דוגמה ואידיאל ראויים לחיקוי: "אליזה הראתה לכל הנשים, שרום כבודה של האישה הוא המידה הטובה, ושבאמצעותה אפשר לה לאישה לעשות את הטוב בכל תחום ותחום ואף להעניק אושר לדורות הבאים"; בנוסף לנושא המרכזי, ניצלה המחברת כל הזדמנות אפשרית על מנת להורות לקוראיה כיצד להתמודד עם מצבים קשים בחיים בחזרתה על השאלה: "כיצד אהיה מאושרת?", שאלה שבעבר הועלתה בספרי ההוראה הדתיים לשיפור המידות. במהלך הסיפור מתייחסת קרולינה פון וובזר לנושאים שונים: מדוע אל להן לנשים לנסות להיות משכילות מדי; כיצד ומדוע עלינו לכבד את הורינו; הסכנה שברגשות עזים; הרפורמות הנחוצות לשיפור גורלם של האיכרים (בשלב מסוים מתחילה אליזה בפעילות סוציאלית בקרב העניים); הסכנות הטמונות במעשי אהבהבים; כיצד להתמודד עם העובדה שהבעל נואף; היתרונות שבהנקה; כיצד לחנך ילדים; מה פסול בבתי-הספר ובמורים הפרטיים הגרמניים של שנות התשעים? וכו'. פן אחד של הרומן עורר תגובות אצל המבקרים ואצל הסופרים-העמיתים, וללא ספק משך לספר קוראים רבים: הגיבורה, על ערש דווי, מעזה להביע ספקות בנצחיותה של הנשמה, בחיי העולם-הבא, אך בכל זאת הולכת לעולמה בשלום, בוטחת בידיעה שהיא חייתה את חייה עלי אדמות כראוי. חרף לחצם של המוציאים לאור והמבקרים, לא הייתה המחברת מוכנה לעשות שינוי כלשהו בעמדתה זו במהדורות הבאות.

כל המרכיבים הללו יחד - הסגנון הסנטימנטלי לצד התוכן הרציני, הדגש על המידה הטובה ועל התבונה, המידע השימושי שנמסר לקוראים, המרכיב של עכשוויות, ואף של שערורייתיות, והביקורת החברתית הגלומה ברומן - כל אלה עשו את אליזה לרב-מכר. כל מי שרואה את מדור המכתבים בשבועוני נשים עכשוויים, יכיל לחוש, שעולמה של אליזה איננו כה רחוק מזה של בנות מינה של היום, כפי שאפשר היה אולי לחשוב.

וכאן המקום להדגיש, שלבד מייסורי ורתר הצעיר של גתה, כמעט כל יצירות הספרות, שהיו לנכסי-צאן-ברזל של התרבות הגרמנית מתקופה זו, היו רחוקות מאוד מלהיות רבי-מכר. הן הפכו ליצירות מופת גם מכוח אימוצן על-ידי התנועה הלאומית הגרמנית (ועל-ידי מדינות גרמניה) תוך תהליך מיון ובירור מכלל היצירות של התקופה.

סיכום

הניסיונות הראשונים ליצור ספרות לאומית גרמנית קדמו בכמה דורות לתקומתה של תנועה לאומית פוליטית מאורגנת. עוד בשנים 1769-1768 ניצב לסינג במרכזו של פולמוס להקמת "תיאטרון לאומי" בהמבורג; על אף שהניסיון נכשל כישלון חרוץ, המשיך הנושא - בכורתו המקוממת של התיאטרון הצרפתי הקלאסי של קורניי, ראסין, וולטר ומחקיהם הרבים על בימות גרמניה - להטריד את מנוחתה של האינטליגנציה שכתבה גרמנית. בהקשר זה היה המחזאי לנץ, איש זרם "הסער והפרץ", סרקאסטי במיוחד:10

הנה מופיעים על הבמה אותם גיבורים מעוררי מורא של העולם העתיק: אדיפוס המשתולל, אוחז עין בכל יד, ואחריו תהלוכה גדולה של כובשים יווניים, ראשי-עיר רומיים, מלכים וקיסרים, שיער ראשם מסופר למשעי ואסוף ברשת ולרגליהם גרבי משי, והם שקועים בשיג ושיח עם המדונות שלהם, שממחטותיהן הצחורות וחצאיותיהן הרחבות [מעין קרינולינה] אינם יכולים שלא לגעת בלבו של כל אדם נוצרי; והם נושאים דברים על האש הבוערת בעצמותיהם, כשעל פניהם הבעות מנומסות, ומצהירים שהם גוססים, שרק עוד רגע קט יהיו חייבים להיפרד לתמיד מנשמתם שלהם, אם הללו לא ייעתרו לחיזוריהם.

רבים וטובים היו מודעים לצורך בכתיבתה של יצירה ספרותית "לאומית", אך כשניגשו למלאכה מצאו את עצמם כשחצי תאוותם בידם. דמותו של פרידריך השני, "הגדול", הטילה את צלה על בני שכבת האינטליגנציה לדורות: מלך גרמני עשוי ללא חת, לוחם מלחמת יחיד מול רבים ויכול להם בזכות רוחו האיתנה, אשר מרים אגב כך את קרנה של גרמניה בעולם. אפילו פרידריך שילר, הפרופסור להיסטוריה ביֶנה, חכך בדעתו, אם לכתוב אפוס לאומי הירואי המוקדש למלך, אף כי לבסוף משך את ידו מהרעיון והתוודה: "אינני מסוגל לרחוש חיבה לדמות זו...". פרידריך, וכמוהו יוזף השני, נאלצו להסתפק בשירי תהילה וחנופה פרי עטם של משוררי חצר ושל מי שביקשו להיות כאלה.

באיזו דמות היסטורית גרמנית, היה צריך, אם כן, להתמקד האפוס שישמש כאפוס לאומי? פרידריך השני ויוזף השני היו דמויות שנויות עד מאוד במחלוקת. שמא מרתין לותר? - גבורתו לא הייתה מוטלת בספק, אך אידיאליזציה של דמותו הייתה מקוממת את הקתולים. קרל הגדול? - גדולתו אף היא לא הייתה מוטלת בספק, אך הוא בא מהמערב, שעבד את שבטי הגרמנים, המיט שממה על ארצם, ניתץ את במותיהם וביער את תרבותם.

באין גיבור לאומי מוסכם בקרבת מקום היסטורית, הרחיקו סופרי תנועת ההשכלה את חיפושיהם לשחר ההיסטוריה שלהם, לחיבורו של הסופר הרומי טקיטוס, גרמניה. טקיטוס הקדיש תשומת-לב רבה לארמיניוס (Arminius), מנהיג ומאחד השבטים הטבטוניים, שהביסו והשמידו שלושה מלגיונותיו של אוגוסטוס בשנה התשיעית לספירה ועצרו את התפשטות הקיסרות הרומית. זכרו של ארמיניוס אבד אחר כך, וגם השבטים החדשים שהתיישבו ממזרח לריין בתקופת נדידות העמים, ובניהם אחריהם, לא ידעו עליו דבר עד למאה ה-16. לצורך השעה נסכו ההומניסטים רוח חיים חדשה בחיבורו של טקיטוס ודמותו של ארמיניוס הועלתה על נס לראשונה על-ידי אולריך פון הוטן, ממנהיגי מרד האיכרים.

אותו ארמיניוס, קצין ושכיר-חרב בצבא רומא, זכה אז (בטעות) בשם "גרמני" יותר - "הרמאן" (Hermann) - והיה לדמות לאומית אידיאלית: הוא הבטיח לבני עמו את חירותם ואת עצמאותם באמצעות ניצחון מוחץ על הזרים ממערב, שביקשו לשעבדם, והומת אחר כך בידי בני עמו שלו - קורבן החטא הגרמני הקדמון של חוסר אחדות מול פני אויב. המשורר והמחזאי גוטשד שידל שניים מתלמידיו לכתוב אפוסים המוקדשים לדמותו, חיבורים שהיו בגדר חיקויים של קלאסיציזם צרפתי בחרוזים אלכסנדרוניים. הגדיל לעשות קלופשטוק, שחיבר עליו טרילוגיה שלמה: Hermanns Schlacht (הקרב של הרמאן), 1769; Hermann und die Fürsten (הרמאן והנסיכים), 1784; ו- Hermanns Tod (מותו של הרמאן), 1787. קלופשטוק התעקש לסיים את חיבורו חרף הביקורות הפושרות, שקיבל החלק הראשון. הברבאריות הבוטה של הרמאן, שעליה לא חיפתה גם לשונו הרהוטה של קלופשטוק, הייתה מקור של מבוכה לבני תקופתו אניני-הטעם. גתה הצעיר מצא שיש חן מסוים וגם מעט הומור במיתוס הגרמני הקדמון, ואולם, שאל: "מה יכול להניע אותי [...] להחליף את יופיטר [מלך האלים הרומי] באל וודאן [הגרמאני], להחליף את מרס [אל המלחמה הרומי] בתור [אל המלחמה הגרמאני] - דמויות-ערפילים שהינן צלילי-מילים בלבד?" גם ניסיונו של היינריך פון קלייסט לכתוב מחזה פטריוטי על נושא זה - Hermannsschlacht (קרב הרמאן), 1810 - לא עורר את הלבבות, כפי שהוא ביקש לעשות, אולי בגלל המסרים הכפולים והאפלים שלו: הגרמנים הנלחמים על חירותם מתוארים כנחשלים במנהגיהם ומושחתים במידותיהם לעומת משעבדיהם הרומאיים, והרמאן מנהיגם הוא התגלמות המקיאבליזם ולא גיבור מוסרי עשוי ללא חת.11

הנה כי כן, יצירות בנות-אלמוות מסרבות להירתם לאינטרסים של אומה, ותהיה מצוקתה גדולה ככל שתהיה. כינונה של תרבות לאומית הוא תהליך של צעידה במסלול עקלתוני. יצירות ספרות שביקשו בכל מאודן להיות לאומיות, כמו אלה שנזכרו לעיל, נשכחו; יצירות ספרות, שהיו רחוקות מכל כוונה לאומית זכו, לעתים, להיכלל בפנתיאון הלאומי, ודוגמה מאלפת לכך היא איפיגניה בטאוריס של גתה. כל דור ודור - ובמיוחד כשמדובר בדורות של עם בעל היסטוריה הפכפכה כמו זה הגרמני - מכונן לו תרבות לאומית מחדש ופונה עורף לאותה תרבות לאומית, או לחלק ממנה, שלה סגדו אבותיו.

1. Schön, Verlust der Sinnlichkeit. pp. 298-299
2. מתוך: Kiesel und Münch, Gesellschaft und Literatur. p. 198.
3. מתוך: ibid., 200.
4. מתוך: Schön, Verlust der Sinnlichkeit. p. 44.
5 .מתוך: Ward, Book Production. p. 64
6. Schön, p. 45.
7. מתוך: Kiesel und Münch, p. 90
8. Glaser (ed), Zwischen Revolution. pp. 47-48
9. Ward. Book Production. pp. 137-141.
10. Schmid. Deutsche Bildungsbürgertum. p. 50.
11. ראה הנרי וסרמן, פרק ח, "קרב הרמן": לאומיות בחסד היחיד. ביוגרפיה אינטלקטואלית של היינריך פון קלייסט, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ט.

ביבליוגרפיה:
כותר: התחיה הספרותית
שם  הספר: "אך גרמניה היכן היא"?
מחבר: וסרמן, הנרי (ד"ר)
עורכת הספר: רמות, רות
תאריך: 2001
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. תת כותר של כותר זה: גרמניה 1770-1830 : מאומת תרבות לתרבות לאומית - מבוא היסטורי.
2. בכתיבת סעיפים אחדים השתתפו ד"ר רחל לבנה-פרוידנטל וד"ר אמירה גלבלום.
3. סייע בכתיבה: גלילי שחר.
4. הקדשה: "מוקדש לפאול ולאמה להן ממושב רשפון, שגידלוני באהבה רבה. הנרי וסרמן"
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית