עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > מהפכה צרפתית > תקופת נפוליאון בונפרטה
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
בשנת 1814, בוינה,  התכנסו שליטים ושרים חשובים רבים כדי לעצב הסדר שלום כולל לאירופה, לאחר מלחמות נפוליון. על הדמויות הפועלות ועל הסחר-מכר בשטחים, שהביאו למאזן כוחות חדש.



קונגרס וינה
מחבר: פרנקלין ל. פורד


בעוד התמונות הקדחתניות האחרונות במסכת הרפתקאותיו של נפוליון מוצגות על במת צרפת, היתה מכונסת בווינה האסיפה הדיפלומטית הכללית, שעל כינונה הוסכם בחוזה פריס הראשון, והיא דנה והחליטה בנושאים מקיפים הרבה יותר. טרם אירע בהיסטוריה ששליטים ושרים חשובים כה רבים נפגשו במקום אחד כדי לעצב הסדר שלום כולל. התפקיד שהוטל על קונגרס וינה היה לא פחות מאשר לאחות מחדש את אירופה השסועה ולנסות ליצור תנאים שיתנו למפעל שיקום זה סיכוי סביר להאריך ימים.

הבירה האוסטרית, שאליה זרמו המשלחות הנכבדות באותו חודש ספטמבר 1814, היתה עיר בת כ- 250,000 תושבים. במרכזה הימי-ביניימי הציורי של העיר התנשאה כנסיית סטפן (Stephanskirche), הקתדרלה הנערצה של וינה, מוקפת בשפע חנויות ובתי-קפה ברחובות הצרים והמפותלים. בעיר העתיקה היו פזורים הבתים הגדולים של משפחות קאוניץ
(Kaunitz), תורם וטקסיס (Thurm und Taxis), אסטרהזי (Esterhazy) ומשפחות נסיכיות אחרות. אחדים מארמונות ססגוניים אלה הושכרו לדיפלומטים אורחים - טלירן, למשל, עבר מייד לארמון קאוניץ - ואילו באחרים ארגנו הבעלים האוסטריים עצמם שרשרת מסחררת של קבלות פנים, משתים ונשפי ריקודים. אולם המרכז החברתי המפואר והבזבזני ביותר היה ארמון ההבסבורגים, ה'הופבורג' (Hofburg) רחב הידיים, שבו אירח הקיסר פרנץ ה- 1 את עמיתיו המלכים יום אחר יום ובהוצאות עתק. במשך כל הנשפיות, הסעודות, טיולי המזחלות ומסיבות הציד, רחשה פטפטת הרכילות על פרשיות האהבים של הצאר, של הנסיך מטרניך ושל אנשים מפורסמים אחרים. משמעותית אך מעט יותר היתה חרושת הסודות הדיפלומטיים, מהימנים כבדויים; היה זה סחר-מכר, שהעסיק מספר גדול של אנשים מבלי שתהיה לו השפעה של ממש על מהלך הדיונים.

צוות השחקנים היה ללא ספק אחד המדהימים ביותר שכונס אי פעם יחד על במה שכזאת. קרוב למרכז תשומת-הלב עמד תמיד הצאר - איש בלתי-יציב, לרגע נדיב ולרגע חדור אנוכיות רגזנית, עקבי רק בחוסר עקביותו. הוא הביא עמו שלושה דיפלומטים רוסיים: הרוזן נסלרודה (Nesselrode) שהיה שר החוץ, והרוזנים רזומובסקי (Razumovski) ושטקלברג
(Stackelberg). אולם השפעה רבה יותר על דעותיו של אלכסנדר ה- 1, במיגוון רחב של נושאים ספציפיים, היתה ליועציו הזרים: הגרמני שטיין (Stein), הנסיך הפולני צ'רטוריסקי (Czartoryski) , המחנך השווייצרי שלו, לה הרפ (La Harpe), הברון אנשטט (Anstett) מאלזס, היווני קפו ד'איסטריה (Capo d’Istria) מן האי קורפו, ועוד פוליטיקאי יליד האי הקורסיקני פוצו די בורגו (Pozzo di Borgo). אין תימה אפוא שלעתים כה קרובות קשה היה לצפות מראש את המדיניות הרוסית או אפילו לעקוב אחריה. אלכסנדר לטש עיניו אל ארצות הבלקן; היה נחוש בהחלטתו להכתיב את תנאיו לחידוש ממלכת פולין; ותבע לעצמו בהתנשאות את זכות ההכרעה גם בענייני מערב אירופה. עקב התנהגותו זו הצאר התמיה והרגיז כאחת את הנציגים של המדינות האחרות.

מבין כל הנציגים האלה, מלכתחילה דומה היה שקלמנס פון מטרניך (Klemens von Metternich), שר החוץ של אוסטריה מאז 1809, הוא האיש שנועד להיות הדמות הדומיננטית. מטרניך היה איש-חידה. בדומה לשטיין היה אף הוא בן חבל הריין, אך מבחינות אחרות היה כמעט ניגודו המוחלט של הרפורמטור הפרוסי ההגון והאימפולסיבי. נאה, שנון, נהנתן, עקלקל בתחבולותיו, אך עיקש בקידום האינטרסים המרכזיים שלו - שלום, יציבות ומנהיגות אריסטוקרטית לאירופה בכלל ולאימפריה האוסטרית בפרט – הוא היה, כפי שהעיד על עצמו בראייה חודרת, "חלש בקרבות [...] אך חזק במלחמות". מי שריחף לצדו כל העת וסייע בידו בחיבור מסמכי מדינה וכתבים פרטיים היה פרידריך פון גנץ (Gentz) הסופר הגרמני והאיש שתרגם את ספרו של ברק.

שתי דמויות נוספות ראויות לתשומת-לבנו המיידית. האחד היה רוברט סטיוארט, הרוזן קסלריי (Viscount Castlereagh), שר החוץ הבריטי, שהגיע לווינה באמצע ספטמבר ושכר בית צנוע, שבו התגורר בשלווה עם אשתו במשך כל חודשי הדיונים. אריסטוקרט אנגלו-אירי זה, שלא נפל ביפי-תוארו ממטרניך, היה שונה לגמרי באישיותו: הגון בחייו האישיים, מנומס וצונן כלפי זרים, מוחץ ושנון לעתים בוויכוח, אך למרבה הפלא תמיד מסורבל בהתבטאויותיו בכתב. עם זאת, בדומה למטרניך, היתה לו תפיסה נחרצת, שבה דבק בעקשנות, בדבר הצורך להשיג יציבות באירופה, אך, להבדיל ממטרניך, לאו דווקא על-ידי הבטחת 'לגיטימיות' חברתית ופוליטית, אלא על-ידי יצירת איזון בר-קיימא בין המעצמות הריבוניות. אמנם עקרון 'מאזן הכוחות' זכה לביקורת רבה מאוד, והואשם אפילו בפרוץ מלחמות, אבל חשוב לזכור את החישובים, שלבטח היה בהם מן ההיגיון, שהביאו את קסלריי, ואת פיט הצעיר לפניו, לאמץ רעיון זה. עמדתם התבססה על האמונה שאינטרסים לאומיים אמיתיים, שיש עליהם הסכמה, יכולים ליצור באירופה שיווי משקל בין-מדינתי, שימנע את האפשרות שמעצמה אחת כלשהי, או אפילו קואליציה של מעצמות אחדות, תפתח במלחמה, אלא אם כן תהיה זו ברית כללית המכוונת נגד תוקפן בודד.

האחרון בקבוצת השחקנים הראשיים היה שר החוץ הצרפתי, אשר זכותו להשתתף בדיונים טרם הוכרה בשעה שקונגרס וינה החל. סעיף סודי שנכלל בהסכם פריס הראשון, בחודש מאי הקודם, השאיר בידי המעצמות הגדולות חברות 'ברית הארבע' - רוסיה, אוסטריה, בריטניה ופרוסיה - את סמכות ההכרעה על הסדר העתידי של אירופה. לצרפת, המעצמה הגדולה האחרת, אך גם אויבתן של בעלות הברית שהובסה לא מכבר, לא הובטח קול וחלק בהכרעה זו. אף-על-פי-כן, הנציג הצרפתי בקונגרס לא היה איש שיסכים לתפקיד של חוסר-אונים, פסיבי ואילם - לא בשביל עצמו ולא בשביל ארצו. הנסיך טלירן-פריגור
(Talleyrand-Perigord) בן השישים, אף שהיה נכה מילדות, התפרסם בהיסטוריה בזכות יכולתו המופלאה לנחות, כביכול, זקוף על רגליו אחרי כל מבצע של לוליינות פוליטית. הוא היה בישוף של הכנסייה הקתולית בימי המשטר הישן, נציג מהפכן באסיפת המעמדות של 1789, גולה באמריקה בתקופת הטרור, ולאחריה שר חוץ בתקופת הדירקטוריון ומתומכי תפיסת השלטון בידי בונפרט, ואחר כך עמד גם בראש מיניסטריון החוץ של נפוליון עד לשנת 1807. משנה זו ואילך ניתק טלירן את עצמו כהדרגה מהקיסר, וב- 1814 היה בין מתכנני התפטרותו של נפוליון. עתה, משהפך שוב לדיפלומט הראשי של צרפת, והפעם בשירותו של לואי ה- 18, הגיע טלירן לזירה הווינאית מצויד בחוש עיתוי נדיר, בגמישות שרכש מניסיון רב-תלאות, ובהיגיון חריף של מוח קר ושקול.

הנציגים האחרים בקונגרס היו דמויות הרבה פחות מרשימות, אף שאסור היה לזלזל במשלחת הפרוסית, שבראשה עמד המלך פרידריך וילהלם ה- 3, דמות שאין בה כדי לשלהב את הדמיון. ראש הצוות הדיפלומטי הפרוסי היה הנסיך הרדנברג
(Hardenberg), עמיתו הוותיק של שטיין, שלא היה רפורמטור חברתי כמוהו (אף כי דגל ברפורמות מינהליות). אליו נלוו הברון וילהלם פון הומבולט (Humboldt), המחנך והפילוסוף, שנוכחותו היתה נחוצה ביותר בשל חרשותו של הרדנברג, וכן חבורת יועצים צבאיים וטכניים. באשד לשאר, לא הדובר השוודי, לא שליח הוותיקן, הקרדינל קונסלבי (Consalvi), ואף לא השגריר הנפוח של ספרד, דון פדרו לברדור (Labrador), לא יכלו לעשות דבר אלא לזעוק כדי שיישמע קולם. גם השולטן הטורקי, סיעות איטלקיות יריבות, למעלה משלושים נסיכים גרמניים זוטרים, ואפילו יהודי פרנקפורט, היו בין המוני האינטרסנטים המיוצגים בקונגרס. אך כל אלה לא היו למעשה אלא משקיפים בלבד.

נציגי המעצמות הגדולות נפגשו תכופות זה עם זה, וכשעלה הצורך – גם עם נציגי צדדים אחרים. בינתיים התרכזו עשר ועדות מיוחדות בשאלות נבחרות שעסקו במיגוון של תחומים, החל מארגונן מחדש של גרמניה ושווייצריה, ועד לעניינים כגון סטטיסטיקה של אוכלוסייה, זכויות דיפלומטיות וסחר עבדים. קונגרס וינה היה למעשה מכלול הדיונים של ועדות אלה ושל שיחות לא רשמיות בין נציגים בכירים, שנמשכו לאורך תקופה של כשמונה חודשים. ישיבת מליאה של כל המשתתפים יחדיו לא כונסה אלא בזמן חתימת ההסכם הכולל, או כפי שכונה 'המסמך הסופי' (Final Act).

אם נחזור לדון בפתיחת הקונגרס ובאינסוף הבעיות שעמדו בפני כנס הדיפלומטים של אירופה, חשוב להכיר בכך שמן ההתחלה ניצבה מולם המשימה הקשה למזג רסטורציה עם חדשנות. לא היתה כל אפשרות של פתרון פשוט, דהיינו להחזיר לקדמותה את המפה הטרום-מהפכנית - דברים רבים מדי התרחשו בעשרים וחמש השנים שבין 1789 לבין 1814. בגרמניה, למשל, צומצם בעידן הנפוליוני מספר היחידות הפוליטיות: במקום 300 מדינות בעבר היו כעת 39 על-פי החלטת
ה- Reichsdeputationshauptschluss משנת 1803 (ראה עמוד 248) ובעקבות ההסדרים שבאו לאחר מכן. מלכויות ודוכסויות גדולות, אשר גובשו לא מכבר וראו את עצמן שייכות לחבורת המנצחים, לא היו מוכנות לסבול דיון כלשהו בהחזרתה לחיים של הקיסרות הרומאית הקדושה, זו התערובת המבולבלת של מיקרוקוסמוסים פוליטיים. שאלה נפרדת נגעה למעמדה העתידי של סקסוניה, אשר מלכה נשאר בן בריתו של נפוליון עד לקרב לייפציג, ועתה התייחסו אליו כאל אויב מובס של בעלות הברית, בעוד פרוסיה השכנה תובעת לספח לעצמה את כל ממלכתו.

לתוכניתו של הצאר אלכסנדר להקים ממלכה פולנית, שהוא עצמו ימלוך בה, היו השלכות רציניות לגני הבעיה הגרמנית. השליט הרוסי קיווה להשיב לממלכה החדשה את כל הנתחים שסופחו לפרוסיה בחלוקות פולין ב- 1793 וב- 1795, ובתמורה תמך ברעיונו של פרידריך וילהלם ה- 3 לספח את כל סקסוניה. כמו-כן קיווה אלכסנדר שאוסטריה תחזיר לפולין המתחדשת את קרקוב ואת גליציה הפולנית ובתמורה תקבל פיצוי טריטוריאלי באיטליה ובדלמטיה. המצב באיטליה, יש לומר, היה מבולבל לחלוטין, כיוון שהיו תביעות יריבות ומנוגדות לכל מייל מרובע של חצי-האי המפורר והשסוע הזה. אפילו הבורבונים של נפולי לא יכלו להיות בטוחים שיקבלו בחזרה את נחלתם מידי המלך יואכים (מורה), אשר השמיע הצהרות נאמנות קולניות לבעלות הברית, ואשר אשתו, המלכה קרולין, אף שהיתה אחותו של נפוליון, היתה גם בעבר אחת מפילגשיו של מטרניך. שווייצריה חיכתה בינתיים לחוקה חדשה, עתיד ארצות השפלה נשאר מעורפל, וההסדר הסקנדינבי, עליו הסכימו שוודיה ודנמרק בקיל (Kiel) בינואר 1814, לא היה תקף בפועל כל עוד לא אושרר על-ידי המעצמות הגדולות.

מכל הבעיות הסבוכות הללו, השתיים המכריעות היו אלה הקשורות לפולין ולסקסוניה. בימים האחרונים של 1814 היתה המחלוקת בין המעצמות הגדולות כה חריפה, עד שניתוק מוחלט של היחסים בין רוסיה ופרוסיה מחד לבין אוסטריה ואנגליה מאידך, עמד על הפרק כסכנה מוחשית. חדירת העוצמה הרוסית מערבה, אל תוך המדינה הפולנית המוגדלת המתוכננת על-ידי אלכסנדר, ויצירתו של ענק טריטוריאלי חדש בצפון גרמניה, אם תורשה פרוסיה לבלוע את כל סקסוניה, היו התפתחויות אשר להן התנגדו נחרצות הן לונדון והן וינה. חלומו הנושן של פיט, אשר גם קסלריי ביקש להגשימו, החלום של ברית פרוסית-אוסטרית-בריטית אשר תרסן גם את צרפת וגם את רוסיה, נגוז בגלל השנאה ההדדית בין שתי המעצמות הגרמניות ועקב מאמציה של פרוסיה לזכות ברווחים גדולים תמורת שיתוף פעולה עם הצאר.

בשלב זה התערב טלירן. הישגו היה מפגן כוח מבריק שהשפעתו היתה מכרעת. תחילה מינה את עצמו לדוברן של כל האומות אשר לא שותפו בדיוני 'ארבע הגדולות', ואחר כך שיכנע את קסלריי ואת מטרניך, שהדבר שלו הם זקוקים יותר מכל הוא סיוע פעיל של צרפת. (דרך אגב, משעשה זאת, הוא הפסיק מייד להתלונן על 'השתלטנות של המעצמות הגדולות'). ב 3- בינואר 1815 חתמו נציגי אוסטריה, בריטניה וצרפת על הסכם חשאי להתנגד לתביעות הקיצוניות ביותר של רוסיה ופרוסיה - אפילו בכוח הנשק, אם יהיה צורך בכך. 'ארבע הגדולות' הפכו מבחינה זו ל'חמש הגדולות'. אפילו במשך 'מאה הימים', למרות שבעלות הברית הוותיקות, השותפות בקואליציה הישנה, שוב לחמו בשדה הקרב נגד צרפת הנפוליונית, הרי צרפת הבורבונית, שטלירן היה דוברה, נשארה שותפה פעילה בקואליציה אחרת לגמרי.

איש אינו יכול לקבוע בוודאות מוחלטת האם ההסכם האנגלי-צרפתי- אוסטרי שאיים על הרוסים והפרוסים בפעולה צבאית, היה איום סרק בלבד. אפשר שלא היה בו יותר מכך: אמנם האומה הצרפתית הוכיחה באותו אביב את נכונותה להתגייס למען המאמץ האחרון של נפוליון, אך ייתכן מאוד שהיתה מסרבת להצטרף לשותפים שאינה מורגלת בהם כדי ללחום לקביעת גבולות במרכז אירופה. מן הצד השני, אין ספק שקסלריי היה מתקשה לגייס בפרלמנט תמיכה במלחמה כזו. אולם אף אם היה זה איום סרק, הוא פעל את פעולתו על נחישות החלטתם של אלכסנדר ה- 1 ופרידריך וילהלם ה- 3, אשר כפי שהתברר, לא היתה תקיפה ביותר. דיווחים על ההסכם החשאי הגיעו לידיהם של שני המלכים האלה כמעט מייד עם החתמו, והשניים החלו למתן את תביעותיהם ללא שהיות. בתוך שישה שבועות נמצאו פתרונות של פשרה לבעיות פולין וסקסוניה. לאחר מכן יושבו העניינים האחרים שעמדו בפני הקונגרס בקלות יחסית ובמהירות, שנחשבה בלתי אפשרית בעת הקיפאון המסוכן של אמצע החורף.

'המסמך הסופי' נחתם ב- 9 ביוני 1815 , ומימושו בפועל היה תלוי בתבוסתו הסופית של נפוליון. כפי שכבר צוין, ההסדר הפולני היה ביטוי לפשרה. ממלכת פולין - 'פולין הקונגרסאית', כפי שיקראו לה במשך המאה ה- 19 – הוקמה לתחייה בראשותו של אלכסנדר ה- 1 ולכאורה הובטח לה משטר קונסטיטוציוני שהיה אמור להיות ליברלי הרבה יותר מן המשטר שבנחלתו הרוסית של הצאר. כדי לעזור בעיצובה של יישות חדשה זו, החזירה פרוסיה את אזור ורשה, אף כי לא את פוזן, ואילו אוסטריה ויתרה על גליציה המערבית, הסכימה להעניק לקרקוב מעמד של עיר חופשית, אך המשיכה להחזיק בכל האדמות הפולניות מדרום וממזרח לנהר ויסלה, שסופחו קודם לכן על-ידי ההבסבורגים. בתמורה קיבל המלך הפרוסי את צפון סקסוניה (ארבעים אחוזים משטחה), את הרצועה האחרונה שנותרה מפומרניה השוודית שעל חוף הים הבלטי, את כל הטריטוריות הישנות של בית הוהנצולרן בווסטפליה, וכן שטח גדול, מאוכלס בצפיפות, על הגדה המערבית של הריין מדרום לנהר מוזל (Moselle) ועד לגבול ההולנדי. פרנץ ה- 1 קיסר אוסטריה קיבל את ונציה ולומברדיה שכאיטליה כממלכה גרורה. את איליריה ודלמטיה בחוף המזרחי של הים האדריאטי, את אזור טירול הבוורי ואת הנסיכות הארכיבישופית לשעבר של זלצבורג. באמצעות שליטתה בממלכת פולין הצליחה רוסיה לקדם את השפעתה לכיוון מערב, אך יש לזכור שגם פרוסיה וגם אוסטריה התקרבו מערבה כתוצאה מן הפיצויים הטריטוריאליים האלה.

קבוצות ליברליות ולאומניות הרעישו עולמות בביקורתן כלפי המבנה הפוליטי של גרמניה. אבל שלושים וחמש הנסיכויות שנשארו במהותן ללא שינוי וארבע הערים החופשיות שנותרו לפליטה (פרנקפורט, המבורג, ברמן, ליבק) המשיכו לדבוק בתפיסה הישנה: מבנה-העל היחיד שאותו היו מוכנות לקבל היה קונפדרציה רופפת. הבעיות הפוליטיות שעמדו בפני הדיאט הגרמני החדש שכונן בפרנקפורט ושבראשו עמד בקביעות יושב-ראש אוסטרי, יידונו בפרק 12. בינתיים התקדם מפעל הארגון-מחדש של ארצות השפלה, שווייצריה וסקנדינביה. מה שהיה בעבר הפרובינציות המאוחדות ובלגיה האוסטרית אוחדו והפכו ל'ממלכת ארצות השפלה' בראשותו של המושל (stadtholder) ההולנדי, שזכה עתה לתואר המלך ויליאם ה- 1 וכן לתואר הדוכס הגדול של לוקסמבורג, ובתוקף תפקידו האחרון היה גם לנסיך-חבר בקונפדרציה הגרמנית. הקונפדרציה השווייצרית הוקמה לתחייה ולמעשה אף הורחבה, שכן לעשרים הקנטונים שלה נוספו שניים: ז'נבה, הרפובליקה לשעבר, וכן נסיכות נשטל (Neuchâtel) שצורפה לקונפדרציה אך בו-בזמן חזרה להיות אחוזה פיאודלית אישית של המלך הפרוסי. ונקודה אחרונה: ברנדוט, נסיך הכתר השוודי, השיג את הסכמת המעצמות להסדר בין דנמרק לבין שוודיה, שנחתם שנה קודם לכן ושעל-פיו ויתרה דנמרק על נורווגיה וזו סופחה לשוודיה. עם זאת הנורווגים קיבלו חוקה נפרדת, שהבטיחה כביכול את זכויותיהם המסורתיות.

במקומות אחרים הוחזרו משטרי העבר על כנם באורח חוקי ופומבי: בספרד, בסרדיניה (שקיבלה את גנואה), במדינות האפיפיור האיטלקיות (אם כי לא באוויניון ובטריטוריה שלה, שהושארו בידי צרפת), בטוסקנה ובמודנה. חרף מחאותיה של ספרד, השליטה בדוכסות הצפון-איטלקית של פרמה-פיאצ'נצה (Parma-Piacenza) הוענקה למריה-לואיזה, הקיסרית אשת נפוליון שהיתה בתו של הקיסר האוסטרי; השליטה בדוכסות הובטחה לקיסרית לכל ימי חייה, אך ללא הזכות להעבירה לבנה. לאחר שיואכים מורה שגה שגיאה גסה בהחלטתו לתמוך בנפוליון בתקופת 'מאה הימים', הוחזר המלך הבורבוני פרדיננד
ה- 1 לנפולי, ושלט משם על יישות פוליטית שנקראה עתה 'ממלכת שתי הסיציליות'.

מבין כל המעצמות הגדולות, אנגליה קיבלה לכאורה את התמורה הקטנה ביותר עבור מאמציה הצבאיים והדיפלומטיים. היא לא סיפחה שום טריטוריה ביבשת אירופה, היא החזירה לבעליהם הקודמים שטחים רבים מעבר לים, שאותם כבשה ובהם החזיקה במשך תקופת המלחמות, והיא לא הצליחה להשיג הסכם יעיל לביטול סחר העבדים, נושא שהיה כרוך באינטרסים מוסריים וכלכליים בלונדון. בנקודה אחרונה זו, ה'מסמך הסופי' של הקונגרס כלל החלטה שגינתה עקרונית את סחר העבדים, אך השאירה את הדרך בה יושג ביטולו הממשי כשאלה הפתוחה למשא-ומתן בעתיד. אף-על-פי-כן זכתה בריטניה הגדולה לכמה יתרונות חשובים. ראשית, האיים שנלקחו מידי צרפת. מלבד זאת, הדגל ההולנדי שוב לא יתנופף מעל ציילון ומעל כף התקווה הטובה, ובמקומו הונף שם הדגל הבריטי. הלגולנד (Helgoland) שבים הצפוני עברה לשליטה אנגלית מידי דנמרק; בעוד שמלטה, הנקודה האסטרטגית בים התיכון, הפכה למושבה בריטית. ואילו המלחמה הרת הסכנות של אנגליה נגד ארצות- הברית הסתיימה בחוזה השלום שנחתם בגנט (Ghent) בדצמבר 1814, ולפיו הוחזר הסטטוס-קוו על כנו.

והחשוב מכל, כאשר בסוף פברואר 1815 העביר קסלריי לוולינגטון את התפקיד של ייצוג האינטרסים הבריטיים בווינה ויצא בדרכו ללונדון, הוא הביא עמו הביתה ערובה לכך שמאזן הכוחות האירופי הושב על כנו. לא היה זה בדיוק שיווי המשקל שאותו קיווה להשיג בשעה שיצא לקונגרס בראשיתו. שכן מאזן זה, להבדיל מתוכניתו המקורית של קסלריי, היה מבוסס יותר על צרפת ופחות על פרוסיה. אולם היה בו יסוד לתקווה שבעתיד הקרוב לא תמצא בריטניה את עצמה עומדת שוב לבדה בפני כוח הגמוני ענק ביבשת.

ביבליוגרפיה:
כותר: קונגרס וינה
שם  הספר: אירופה : 1780-1830
מחבר: פורד, פרנקלין ל.
תאריך: 1984
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. תרגום: חדוה ארליך.
2. השתתפו בהכנת המהדורה העברית: חדוה ארליך, דוד דה פריס, טובה צורף.
3. הספר יצא לאור במקור בשנת 1970.
4. הקדשה: לסטיבן ולג'ון.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית