|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות פנים מקראית |
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
בפרק הראשון ציינו, כי במקרים רבים מספור ראשיתו של התהליך הפרשני עלומה, משום שאין בידינו הטקסט הקדום – בעל-פה או בכתב – שעימו מתמודד ואותו מפרש הטקסט הקיים. תמונת המצב שונה לחלוטין בספר דברי הימים: עיקר מקורותיו של ספר זה – ספרי שמואל ומלכים ומקצת משאר ספרי המקרא – ניצבים לפנינו, והשוואה ביניהם לבין התוצר הסופי מאפשרת לנו לעמוד הן על עקרונותיו הפרשניים של בעל דברי הימים והן על מימושם הלכה למעשה. רבות נכתב על ספר דברי הימים ועל שיטתו ומניעיו באופן טיפולו במקורותיו,1 ואין אנו באים להוסיף הרבה על מה שכבר נכתב. נהפוך הוא: מה שנביא להלן אינו אלא טיפה בים. עם זאת, נדגיש פרט אחד: נכתב כי בספר דברי הימים ניכרים ניצני מדרש,2 ואילו אנו טוענים, כי מבחינה זו אין דברי הימים שונה מן הסופרים שקדמוהו; ההפרש בינו לבינם הוא תוצאה של טעות אופטית: ספר דברי הימים אינומטשטש את עקבות מעשהו, ואילו הסופרים הראשונים לא הותירו, כאמור, עדות על מקורותיהם ומה שעשו בהם. דרכי הפרשנות הנוהגות בגוף המקרא – שרבות מהן נמשכות בספרות המדרש – באות לידי ביטוי ברור בספר דברי הימים. מבחינה זו, העיסוק בדרכי פרשנותו של דברי הימים הוא מעין סיכום לרבים מן הפרקים הקודמים בחיבור זה.3 נפתח את העיון בדוגמות ספורות לפרשנות לקסיקוגרפית: כבר ראינו לעיל דוגמות לפירושן של מלים בספרות המקרא,4 אלא שהתופעה רווחת מאוד בדברי הימים. מבחינה זו דומה מעשהו של בעל דברי הימים למעשי סופרים-מעתיקים, שביקשו לפשט את הטקסטים הקדומים ולעשותם מובנים יותר לקוראים בני דורם. התופעה בולטת בטקסטים עממיים-וולגריים,5 כגון בנוסח שומרון של התורה6 ובמגילת ישעיהו השלמה ממגילות מדבר יהודה.7 א. תחת "וחית פלשתים" (שמ"ב כג, יג), גורס דברי הימים "ומחנה פלשתים" (דה"א יא, טו). טקסט נוסף שבו מופיעה המלה "חיה" בספר שמואל (שמ"ב כג, יא) אינו מתועד בדברי הימים. המלה "מחנה" רווחת בלשון דברי הימים (כגון דה"א ט, יט; דה"ב לב, כא). ב. במקום "זהב מופז" (מל"א י, יח) – צירוף יחידאי, קשור אולי ל"זהב מאופז" (יר' י, ט), וראה עוד, "כתם אופז" (דנ' י, ה), מופיע בדברי הימים הצירוף השכיח במקרא "זהב טהור" (דה"ב ט, יז). צירוף זה שב ומופיע בספרנו (דה"א כח, יז; דה"ב ג, ד).8 ג. יש ומלה יחידאית במקורותיו של דברי הימים מומרת על-ידו במלה אחרת: "דברות" (מל"א ה, כג) – "רפסדות" (דה"ב ב, טו). עם זאת, המלה רפסודה אכן משתקפת בעברית המאוחרת, בלשון חז"ל, במשמעות הדום או קרשי רצפה שתחת רגלי היושב (וראה בן-יהודה במילונו, עמ' 6686).9 מדרכי הפרשנות הכמו-מדרשית הנוהגות גם בספר דברי הימים נזכיר בראש ובראשונה את סמיכות הפרשיות:10 ד. בעל ספר מלכים קושר בין מחלת חזקיהו וריפויו בדרך נס לבין המעשה הסמוך אודות המשלחת הבבלית הבאה אל ביתו במלים: "בעת ההיא שלח בראדך בלאדן... ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו" (מל"ב כ, יב). בעל דברי הימים מציע הסבר אחר לסמיכות הפרשיות – לא מחלת חזקיהו אלא הנס, ריפויו של חזקיהו, הוא שעורר את עניינו של המלך הזר: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו" (דה"ב לב, לא). ביאור זה לסמיכות הפרשיות אף מבהיר מדוע זעם אלוהים על חזקיהו, אשר הראה לאורחיו "את כל בית נכתו את הכסף ואת הזהב..." (ראה מל"ב כ, יג-יח); הבבלים באו להיווכח בגדולת ה', ואילו חזקיהו, המעוניין אך בתהילתו שלו, נכשל בניסיון.11 ה. הפרק החותם את ספר שמואל – מעשה המגפה ובניין המזבח בגורן ארוונה היבוסי (שמ"ב כד) – הוא חלק מן הנספח לספר שמואל (פרק כ, כג-כד, כה), הקוטע את רצף הסיפור על ירושת כס דוד, הנמשך אל ספר מלכים, ונחתם במלים: "והממלכה נכונה ביד שלמה" (מל"א ב, מו).12 בעל דברי הימים המציג את דוד כמי שערך את כל ההכנות הנחוצות להקמת המקדש,13 מעמיד את הסיפור (דה"א כא) בראש המכלול העוסק בהקמת המקדש (דה"א כא – דה"ב ז). העורך אף השכיל ליצור מסגרת ספרותית ברורה, כאשר בשני קצות המכלול הוא משבץ מעשה נסים – שאין כדוגמתו במקורותיו – ירידת אש מן השמים על המזבח, אות לשביעות רצונו של ה' ולקדושת המקום (דה"א כא, כו; דה"ב ז, א-ג), מעין המסופר בחנוכת מזבח המשכן בתורה (וי' ט, כד). ו. עמדנו לעיל14 על העובדה, שהמדרש מוציא דמויות מאלמוניותן. דוגמה מובהקת לתופעה זו בספר דברי הימים: ספר מלכים מזכיר את הנביא יהוא בן חנני, הפעיל במלכות הצפון בימי בית בעשא (מל"א טז, א, ז, יב). בעל דברי הימים אף עושהו להיסטוריון הרשמי של יהושפט (דה"ב כ, לד). אביו של יהוא, חנני, שעליו אין אנו שומעים מאומה בספר מלכים, זוכה לזהות משלו בדברי הימים: כאן אף הוא נביא, המטיף למלך אסא, אביו של יהושפט (דה"ב טז, ז). בהופכו אבי נביא לנביא מקדים דברי הימים את קביעת המדרש, כי אבי נביא, אשר שמו ידוע, אף הוא נביא (ויק"ר ו, ו).15 ז. בעל דברי הימים פותר סתירות הקיימות במקורותיו: לפי ספר שמואל, גלית נהרג פעמיים – פעם אחת, במסורת המרכזית, דוד הוא שהורגו (שמ"א יז), ובשנית הורגו גיבור אחר, אף הוא מבית לחם, אלחנן (שמ"ב כא, יט). בעל דברי הימים טוען, שאלחנן לא הרג את גלית, אלא את אחיו: "ותהי עוד מלחמה את פלשתים ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים" (דה"א כ, ה).16 שלא כבספרות חז"ל, המציגה בדרך כלל בגלוי את הקושי ואת פתרונו, הרי שמדרשו של בעל דברי הימים סמוי וכולל רק את הפתרון. ח. בעל דברי הימים אינו מסתפק בפתרון סתירות בתחום הסיפורת. כיוון שהתורה בימיו היא מסמך חתום, וחוקיה מחייבים, הוא מבקש למנוע סתירות בין הסיפור לבין חוקי התורה17 – תופעה רווחת בספרי נביאים ראשונים – שהרי לא יעלה על הדעת, למשל, שצדיק כדוד18 לא יכיר את מצוות התורה ויסטה מהן. בסיום תיאור המערכה עם הפלשתים בבעל פרצים מציין הכתוב בספר שמואל: "ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו" (שמ"ב ה, כא). בעל דברי הימים מודע לחוקי התורה: "...ופסיליהם תשרפון באש" (דב' ז, ה), ולפיכך גורס: "ויעזבו שם את אלהיהם19 ויאמר דוד וישרפו באש" (דה"א יד, יב). דוד אף נזכר כמי שמצווה על הציות לחוק התורה! אין להוציא מכלל אפשרות, שבעל דברי הימים אף ביקש לעגן את פתרון הסתירה בהבנת המלה "וישאם" על דרך הדלקת משואה,20 הבערת אש, וראה: "והמשאת החלה לעלות מן העיר עמוד עשן..." (שו' כ, מ).21 ט. כאשר ניכרת סתירה בין חוקים שונים בתורה גופא, משמש דברי הימים כמדרש הלכה ומיישב את הקושי. על-פי אחד מחוקי הפסח אין לבשל את קורבן הפסח במים, אלא לצלותו באש: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש... אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמ' יב, ח-ט). על-פי חוק שני יש דווקא לבשלו: "ובשלת ואכלת..." (דב' טז, ז). דברי הימים, אגב המעשה בפסח יאשיהו, מפשר בין הכתובים, כמוהו כמשיח לפי תומו: "ויבשלו הפסח באש כמשפט" (דה"ב לה, יג). מחד גיסא "ויבשלו", כלשון דברים, ומאידך גיסא "באש", כלשון שמות, וכך מעניק בעל דברי הימים משמעות חדשה-מרחיבה למלת בש"ל: אף צלייה באש היא בכלל בישול.22 רבות מן ההרחבות הספרותיות בספר דברי הימים הן בבחינת ביאור לקושיה אידיאית, ונדגים מתורת הגמול: לפי בעל דברי הימים קורותיו של אדם – של מלך – נושאות חותם ברור של שכר ועונש.23 י. בסיכום תולדות המלך אסא מציין בעל ספר מלכים קודם איזכור מות המלך: "רק לעת זקנתו חלה את רגליו" (מל"א טו, כג). בעל דברי הימים מרחיב ורואה במעשי המלך טעם להענשתו: "ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו. וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים" (דה"ב טז, יב). אגב ציון החטא, דורש דברי הימים את שמו של המלך על דרך השפה הארמית, שפת הדיבור בזמנו של בעל דברי הימים: "אסיא" בארמית רופא.24 יא. בעל דברי הימים חייב, לשיטתו, להסביר את ניגוע עוזיה בצרעת על-ידי ה' (מל"ב טו, ה) כעונש על חטא. בסיפורים מקראיים המוכרים לבעל דברי הימים אדם נענש בצרעת על אי קבלת סמכותו של הגבוה ממנו: כך מרים, המערערת על סמכותו של משה (במ' יב), וכך גם גיחזי עבד אלישע, המורד באדוניו ומשקר לו (מל"ב ה, כ-כז). בשני הסיפורים הללו הערעור הוא על סמכות נבואית, ואין זה מקרה איפוא, שאחד האותות, הניתנים למשה להראותם לבני ישראל אם יפקפקו בסמכותו, הוא אות הצרעת (שמ' ד, ו-ז). והנה, בעל דברי הימים, המעביר את כובד המשקל מן הנבואה אל הכהונה, יוצר סיפור על הענשת עוזיה בצרעת, על שום שלא קיבל עליו את סמכות הכוהנים (דה"ב כו, טז-כא).25 יב. המלך מנשה, אליבא דספר מלכים, הוא הגרוע בכל מלכי יהודה, ובעטיים של חטאיו אף בא, בסופו של דבר, קיצה של ממלכת יהודה (מל"ב כא, י-יד; כג, כו-כז). בעל דברי הימים חש צורך לפשר בין חטאיו הנוראים של מנשה לבין העובדה שלא היה מלך, לפניו ואחריו, אשר האריך כמוהו לשבת על כס המלכות – חמישים וחמש שנה (מל"ב כא, א). פתרונו היצירתי לקושי: בשל חטאיו הביא ה' על מנשה את שרי צבאו של מלך אשור, אשר אסרוהו והוליכוהו בבלה (דה"ב לג, יא), ושם חזר מנשה בתשובה, הוחזר על-ידי ה' לירושלים, ומכאן ואילך עשה את הישר בעיני ה' (שם, פס' יב-טז).26 יג. בספר מלכים מתועד ניסיונו הכושל של יהושפט בתחום הספנות: "יהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר. אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט ילכו עבדי עם עבדיך באניות ולא אבה יהושפט" (מל"א כב, מט-ג). בעל דברי הימים סוטה מן המסופר במלכים: יהושפט אכן חבר לאחזיה מלך ישראל, ולא לאחר כשלונו כי אם לפניו. ההתחברות היא היא סיבת הכישלון: "ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל הוא הרשיע לעשות. ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר. ויתנבא אליעזר בן דדוהו ממרשה על יהושפט לאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וישברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש" (דה"ב כ, לה-לז).27 לסיכום, ראוי ליתן את הדעת לכך, שבמלאכתו הפרשנית של דברי הימים פועלים כוחות שונים ואף מנוגדים: מחד גיסא ניכר הרצון ליישב סתירות (ולא רק סתירות בתחום החוק), ומאידך גיסא, בעל דברי הימים אינו נרתע מיצירת סתירה למקורותיו (כבדוגמה האחרונה), ובלבד שהמסופר יתאים לאמונותיו ולדעותיו. הערות
|
|||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
