סיפור חטאו של דוד כנגד בת-שבע ואוריה משך אליו פרשנים קדומים ומאוחרים שדנו בהיבטיו השונים.¹ ספר דברי-הימים השמיט לחלוטין פרשה זו הפוגעת בתדמיתו של דוד; ואילו חז"ל הפחיתו מחומרת חטאיו של דוד בטענות, שבת-שבע הייתה גרושה בעת שדוד שכב אתה, ואילו אוריה נחשב למורד במלכות שדינו מיתה (שבת נ"ו, ע"א). אולם דעתם של קצת מחז"ל לא הייתה נוחה מהאפולוגטיקה הזו והם העדיפו לפרש את חטאי דוד בהתאם לפשוטו של סיפור.² תמונה דומה מצטיירת בפרשנות ימי-הביניים: בעוד הרוב המוחלט של הפרשנים מאמץ את ההסברים האפולוגטיים הדחוקים, שבדעה הראשונה בחז"ל, הרי אברבנאל, בפירושו לשמואל ב י"א, דוחה אותם לגמרי וממליץ ללמוד את הסיפור כפשוטו.

מבין החוקרים המודרניים עמד א"מ גוד לראשונה על הצדדים האירוניים שבסיפור. הסיפור פותח בתיאורו של מלך לוחם כדוד, הנשאר בביתו, בשעה שעמו יצא למערכה ובעונה שמלכים רגילים לצאת למלחמה. כן מעמיד הסיפור ניגוד אירוני בין הלויאליות של אוריה למלך ולחבריו לנשק ובין דוד שנאף עם אשת אוריה, והריהו מבקש לטשטש את חטאו. ניגוד אירוני זה בין ה"רצוי" ובין ה"מצוי" בא לידי ביטוי עמוק גם במשל נתן; והוא מצוי גם באפיזודה המספרת על מות הילד הראשון של דוד ובת-שבע: דוד צם והתפלל שה' יחוס על חיי הילד (שמואל ב י"ב) – התנהגות זו מהווה ניגוד אירוני ליחסו כלפי אוריה, שעל חייו דוד לא חס אלא שלחו לקראת מותו במלחמה.³

שני חוקרים ישראלים חשובים, מ' פרי ומ' שטרנברג, עסקו ביתר הרחבה בשמואל ב י"א, כאשר הפכוהו למודל של קריאה ספרותית.⁴ המחברים מפתחים את תפיסתו של בירדסלי, שקבע כי במהלך הקריאה מפעיל הקורא מערכת של הסברים והבהרות לשאלות המתעוררות אצלו תוך כדי קריאה.⁵ המחברים מעדיפים לכנות טכניקת קריאה זו כ"מילוי פערים" ("gap filling"). סקרנותו של הקורא מתעוררת לדעת מהם המניעים שהביאו את גיבורי הסיפור לפעול כפי שפעלו? מהם הגורמים להתרחשויות?

במקרים רבים אין הטקסט מספק תשובות ישירות וברורות לשאלות שונות המעניינות את הקורא, ועליו להשלים את החסר באמצעות לימוד מדוקדק של הטקסט ובאמצעות שימוש בחוקי הסתברות כלליים הנלמדים מן המציאות ומן הקונבנציות התרבותיות המקובלות.⁶ המחברים מצביעים על כך, כי בפרק הנדון ניכרת שתיקת המספר בשני תחומים עיקריים: התחום הראשון – הוא היעדר חדירה לעולמם הפנימי של הגיבורים. המספר אינו מוסר מאומה על חוויותיהם, הרגשותיהם ומחשבותיהם של גיבורי הפרשה, ואין הוא מסביר את המניעים למעשיהם ולהתנהגותם. התחום השני – הוא היעדר דברי הערכה ושיפוט המלווים את האירועים, בין אם זה מצד המספר ובין אם מפי הדמויות בסיפור.

הסיפור כתוב בטון של המעטה ובלשון שגרה וחולין, היוצרים מתח אירוני בין דרך מסירת הסיפור ובין ההתרחשות עצמה, כפי שהקורא בונה אותה בתהליך של מילוי פערים.

המחברים מוצאים בפרק י"א אירוניה מרוכזת נגד דוד על ששלח את עמו להילחם נגד בני עמון, בעוד שהוא יושב בירושלים, מתענג על שנת-צהריים ועל טיול לעת ערב על גג ארמונו, המביאו בסופו של דבר לנאוף עם אשת קצין בצבאו. אחר-כך הוא מנסה לטשטש את חטאו בהזמינו את הבעל הנבגד לירושלים ובנסותו להביאו לביתו, ומשנכשל הריהו פוקד על יואב לגרום למותו באופן בוגדני במלחמה.

המחברים מסכמים, כי בפרק י"א:

"מנצל המספר כל הזדמנות כדי להלום במלך מכל כיוון אירוני אפשרי: האירוניה זכתה בסיפור זה, לפחות בחלקה, באוטונומיה פונקציונלית והפכה לאירוניה שהמספר משתעשע בה לשמה. במילים אחרות: היא באה למלא פונקציות ספרותיות-אמנותיות טהורות".7

סיכום זה נשמע כמעין הד להכרזה "אמנות לשם אמנות", ומהמאמר בכללו משתמעת תביעה לחקור את הסיפור המקראי בהתאם למתודות הנהוגות בביקורת הספרות הכללית. אין תימה, אפוא, שהמאמר פתח במחקר הישראלי דיון נרחב בשאלת בלעדיותה של ה"גישה הספרותית" והישגיה, לגבי המודל של הפרק הנ"ל בפרט ושל הסיפור המקראי בכלל.

שני מאמרי תגובה באו מאת ב' ערפלי⁸ וא' סימון.⁹ מלומדים אלה אינם שוללים את ה"גישה הספרותית" לסיפור המקראי, אך הם דורשים לשלבה עם מתודות הנהוגות בחקר המקרא.

להלן כמה נקודות עיקריות מביקורתם:

1. פרי ושטרברג מייחסים למה שלא נאמר בטקסט או למה שעשוי להיות נרמז בו משקל רב יותר מאשר למה שנאמר בו במפורש. לדעת המבקרים, חשיבות מרבית נודעת דווקא לעניינים המפורשים והחד-משמעיים המפורטים בטקסט.
2. הסיפור המקראי הוא תוצר של תקופתו. הקונטקסט ההיסטורי שלו וכן גם הז'אנר הספרותי שלו מחייבים לטפל בו בכלים מורכבים מאלה המשמשים בדרך-כלל את חוקרי הספרות.
3. היעדר חדירה לעולמם הפנימי של הגיבורים והיעדר דברי הערכה ושיפוט מצד המספר, אינם מיוחדים רק לסיפור דוד ובת-שבע; אלו הן תופעות נפוצות למדי בסיפורי מקרא אחרים. לכן אין להסיק מכאן כי דרך כתיבה זו מכוונת ליצור אפקט אירוני לכל אורכו של הסיפור.
4. המבקרים אינם מסכימים לבודד את פרק י"א כיחידה ספרותית נפרדת, שכן אין זו אלא מחציתו הראשונה של הסיפור, אחריו באה המחצית השנייה, ובה חטאו של דוד מפורש לגמרי בתוכחת נתן ובתיאורי עונשו של דוד, חרטתו והמתקת עונשו (פרק י"ב), וגם שני פרקים אלה הנם חוליה במכלול סיפורים גדול על חיי דוד. אין, אפוא, לדון בפרק זה במנותק מהקונטקסט הספרותי הרחב שלו.

פרי ושטרנברג השיבו למבקריהם במאמר מפורט.¹⁰ הם מנמקים את בידודו של פרק י"א לצורכי העיון בקבעם שתהליך הקריאה הוא תהליך טמפורלי: הקורא מעיין בפרק י"א בטרם קרא את פרקי ההמשך, וכך נוצר אצלו הרושם האירוני המתמשך לאורך כל קריאת הפרק. נגד תשובה זו יש לטעון, שמשמעות היצירה נקבעת לא רק על-ידי הרושם הראשוני, הנוצר בשלב של קריאה חלקית, המופרדת באופן מלאכותי מהקונטקסט הכולל. אדרבה, מבקרי ספרות מדגישים גם את ערכה של הקריאה החוזרת, היינו – הערכה מחודשת של שלבי קריאה קודמים עם ההתקדמות בתהליך הקריאה.¹¹ מורכבות היחסים שבין קריאה ראשונה וקריאה חוזרת נדונה במקום אחר גם על-ידי פרי עצמו.¹² מכאן שמשמעות הפרק נקבעת גם על-פי הקשרו לתוכחת נתן ולמכלול הסיפורים על חיי דוד. עוד השיבו המחברים למבקריהם, כי עתיקותו של הטקסט איננה משנה בהכרח את המתודה לניתוחו. להערכתם, מחקר הסיפור המקראי איננו דיסציפלינה כשלעצמה, ממש כפי שמחקר הומרוס, דוסטוייבסקי או גוגול אינו דיסציפלינה כשלעצמה. ותביעתם המפורשת היא: "את דרכי הסיפר של התנ"ך יחקרו חוקרי ספרות והם ישתמשו באותן מתודות, שבהן הם משתמשים לחקר יצירות אחרות עתיקות כמודרניות".¹³ כותרת מאמרם והכרזתם בסיומו – "זהירות, ספרות!" – מבטאים היטב את עמדתם בנושא.

לאחר שלב זה של הוויכוח פרסמתי מאמר בנושא,¹⁴ אשר השתלב בצורה מורחבת יותר בספרי.¹⁵ עמדת המוצא שהצגתי היא, שהסיפור המקראי במהותו הוא היסטוריוגרפיה, שהיא כתיבה סמי-היסטורית, בעלת אופי תאולוגי, מוסרי, סוציאלי ולאומי. לצורך העברת המסרים בתחומים אלה עיצבו, לעתים, מחברי המקרא את ההיסטוריוגרפיה בדרך ספרותית-אסתטית והשתמשו באמצעים רטוריים לשם העמקת השכנוע של קוראיהם. מכיוון שהסיפור הנדון הוא חלק מתיאור היסטוריוגרפי של תקופה היסטורית, הרי שלמרות הקשיים שבדבר, עלינו ללמוד, עד כמה שיכולתנו מגעת, גם את התקופה ההיסטורית ובעיותיה המיוחדות וכיצד משתקפת תקופה זו בסיפור המקראי הרצוף.¹⁶ ההשוואה והעימות בין מהלך המאורעות – עד כמה שמגבלות ידיעותינו והאמצעים שבידינו מאפשרים לשחזרם – ובין דרך השתקפותם בסיפור המקראי, מסייעים להבליט את אופן סיפורו הסלקטיבי והמגמתי של המחבר.

על בסיס הנחות יסוד אלה הצעתי קריאה אלטרנטיבית של הסיפור, המשלבת דיון היסטוריוגרפי ועיון ספרותי.

גם י' פוקלמן ניתח את הסיפור על-פי מתודה ספרותית,¹⁷ אלא שהוא לא היה מודע לוויכוח המקיף שהתקיים בישראל, ולא יכול היה לבנות את ניתוחו בהמשכיות לאותו ויכוח ובהתייחסות להישגיו, ובכל זאת השכיל להצביע על כמה מתכונותיו הספרותיות. מצד אחר, י' רוזנברג הציע לבחון באמצעות ניתוח ספרותי את התפתחות המוסדות ההיסטוריים ודפוסי ההתנגות הסוציאלית במכלול היחסים שבין המלך ובין נתיניו, כפי שהם משתקפים במהלך הסיפור.¹⁸

ניתוח הסיפור והבעיות העקרוניות שנתלוו להגדרת אופיו, קשורים גם בבעיה הרחבה של נקודות המגע שבין הדיסציפלינה הספרותית ובין הדיסציפלינה ההיסטורית.¹⁹ חוקרי ספרות מבית המדרש של ה"ביקורת החדשה" נטו להתעלם כמעט לגמרי מהרקע ההיסטורי של עולמה של היצירה ומהביוגרפיה של מְחברה, וביקשו ללמוד יצירה ספרותית מתוך עצמה בלבד. כנגד זאת, באסכולה המחודשת של ה"ניו-היסטוריציזם"²⁰ חוזרת ההערכה, שהרקע ההיסטורי, הסוציאלי והפוליטי שאליו מתייחס המחבר, הוא בהחלט רלוונטי, ויש בו כדי לסייע רבות בהבנת עולמה של היצירה.²¹ מכאן שיצירות ספרותיות – והסיפור המקראי בכלל זה – מן הדין שייחקרו ביחד עם הרקע ההיסטורי של זמן חיבורם ושל התקופה המתוארת בהם.

ומן הצד האחר, התפיסה שמדע ההיסטוריה הוא מקצוע נפרד לגמרי מחֵקר הספרות והוא מדויק ומבוסס יותר, נתונה לביקורת אשר גוברת והולכת עתה יותר מתמיד; מסתבר שלא רק בהיסטוריוגרפיה הקדומה מצויים רבים ממאפייניו של השיח הספרותי, אלא גם ספרי היסטוריה מאוחרים עשויים להיבחן לפי קריטריונים ספרותיים.²²

תפיסות חדשות אלה מסייעות להבנת המורכבות של הסיפור המקראי ולהערכתו כהיסטוריוגרפיה אמנותית-אסתטית, המיוסדת על השקפת עולם תאולוגית מוסרית, סוציאלית ופוליטית, והמכוונת להעביר מסרים חינוכיים בתחומים אלה. לחקר הסיפור המקראי דרוש, אפוא, שילוב של שתי הדיסציפלינות – הספרותית וההיסטורית.

בינתיים הציעו פרי ושטרנברג נוסח אנגלי מעודכן של מאמרם,²³ אשר השתלב גם בספרו של שטרנברג.²⁴ ראוי לציין, כי בפרק הראשון בספרו, מעמיד שטרנברג את המצע התאורטי לדיון בסיפור מקראי, והוא אמנם מכיר בכך שהסיפור המקראי הוא קומבינציה של היסטוריוגרפיה, אסתטיקה ואידאולוגיה;²⁵ אולם גם בניתוח המחודש של פרשת דוד ובת-שבע המצוי בספר, אין שטרנברג עושה שימוש של ממש בהיבטים ההיסטוריים וההיסטוריוגרפיים של הסיפור.

לאחר סקירת תולדות המחקר ותיאור ההתחבטות בדבר המצע התאורטי הנחוץ לאינטרפרטציה של הסיפור, מבקש אני להציע דיון מחודש בסיפור, המבוסס על ניתוח הסיפור על צדדיו הרטוריים והספרותיים ולאור השתקפות הרקע ההיסטורי, עד כמה שיש ביכולתנו לשחזרו.

א. האקספוזיציה (פסוק 1)

"ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וישלח דוד את-יואב ואת-עבדיו עמו ואת-כל-ישראל וישחתו את בני-עמון ויצרו על-רבה ודוד יושב בירושלם".

הזכרת יציאתם של המלכים למלחמה, מצד אחד, והתיאור המוארך של שליחת העם ופעילותו הצבאית, מצד אחר, הביאו את פרי ושטרנברג לראות בכתוב אירוניה המכוונת נגד המלך דוד על שנשאר לשבת בביתו, בשעה שעמו מתייגע במלחמה.²⁶ לפירוש הכתוב ראוי להקדים בירור היסטורי: האומנם הייתה באותה תקופה נורמה המחייבת את המלכים להשתתף באופן אישי בכל הקרבות?

לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. כאשר המלך יצא לשדה המערכה הוא תרם רבות למורל הלוחמים. אולם מן הצד האחר, נוכחותו אפשרה לאויב לרכז את מאמציו לפגוע דווקא במלך, מתוך ידיעה ברורה שמותו של המלך בקרב יחרוץ מיד את גורל המערכה (עיין מלכים א כ"ב 36-32, השווה גם פסוק 17). היתרונות והחסרונות היו ידועים גם בתקופה העתיקה; ההיסטוריוגרפיה הקדומה מלאה אמנם בידיעות על מלכים שיצאו לקרב ונחלו ניצחונות, אך גם על מלכים שנפלו ועמם ספג מפלה בשדה-הקרב ונחשף למשבר פוליטי וצבאי. יש אפוא יסוד להניח, שנטילת הסיכון ביציאתו של המלך לשדה המערכה הייתה תלויה במידה רבה בחשיבות הקרב ובתחזית מהלכיו: בקרבות גורליים, כאשר עתיד הממלכה היה מוטל על כפות המאזניים, מן הראוי היה שהמלך יטיל את מלוא משקלו על הכף; לעומת זאת, בקרבות שחשיבותם פחותה המלכים העדיפו לעתים להישאר בעיר הבירה ולנהל באופן סדיר את ענייני הממלכה.

גם במקרים של פעילות צבאית סטטית ממושכת, כגון מצור מייגע על ערי האויב, המלכים השאירו לעתים את ניהול המערכה בידי שרי-צבא, אם כי היו טורחים לא אחת להגיע לזירת הקרב לקראת סיום המערכה כדי לזכות בתהילת הניצחון. היו גם מקרים שבהם בעיות פנימיות בממלכה מנעו את יציאת המלכים אל מחוץ לבירתם.

התפיסה, שהמלך חייב להיות גם המצביא בשדה הקרב, עברה תהפוכות בראשית המלוכה בישראל: בני ישראל מבקשים אמנם משמואל שימנה מלך אשר יצא לפניהם ויילחם את מלחמותיהם (שמואל א ח' 20), אבל דווקא דרישה זו נחשבה כחטא בעיני ה' ובעיני שמואל (שם פסוק 7, י' 19-18, י"ב 13-12). בשונה מהעם, המחבר אינו מתרשם יתר על המידה מדמות המלך כלוחם, אלא דווקא מיכולתו לציית לדבר ה' ולשמור על נורמות מוסריות; ואילו ההצלחה במלחמה נתפסת לכל אורך ספר שמואל כפועל יוצא של התנהגות המלך, ולא כערך עליון לעצמו.

מותם הטראומתי של שאול ובניו במלחמה הבליט את הסיכון שביציאת המלך לזירת המערכה. העם בחר אמנם בדוד למלך על כל ישראל בגלל כישוריו כמנהיג צבאי (שמואל ב ג' 18-17, ה' 2), אולם מכאן לא השתמעה דרישה שהמלך ישתתף באופן אישי בכל מערכות ישראל. אדרבה, שתי עדויות מראשית מלכות דוד מוסרות, כי דוד הניח ליואב, שר צבאו, להנהיג פעילויות צבאיות חשובות, ובעצמו נשאר לשבת בעיר הבירה (ב' 32-12, ג' 23-20). הרצון לשמור על חיי המלך התחזק כבר בשלב מוקדם מאוד של ממלכת דוד. באחד הקרבות נגד הפלשתים התעייף דוד וכמעט נהרג. הכתוב מוסר כי אנשי-דוד נשבעו שדוד לא יצא עוד יחד עם הצבא, שמא ייפול במלחמה ו"תכבה את נר ישראל" (כ"א 17-15). פרי ושטרנברג טוענים שהסיפור עוסק בדוד המזדקן, שכוחותיו הפיסיים לא עמדו לו עוד להנהיג את הצבא.²⁷ אולם הסברם דחוק, שכן מדובר במלחמה מראשית ימי-דוד, שהרי הכנעת ארץ פלשת קדמה למערכות של דוד נגד עמי עבר הירדן המזרחי וסוריה.²⁸ מכאן ואילך יצא אמנם דוד לקרבות גורליים, אך בקרבות שחשיבותם פחותה השאיר את הנהגת הצבא בידי יואב ואבישי.

כך, למשל, מתברר שדוד לא יצא למלחמות נגד אדום (מלכים א י"א 16-14, תהלים ס' 2, דברי-הימים א י"ח 13-12),²⁹ גם לא למערכה הראשונה נגד עמון (שמואל ב י' 14-7). יש להטעים, שמערכות אלה קדמו לקרב השני נגד עמון שבמהלכו אירעה פרשת דוד ובת-שבע. גם בדיכוין של המרידות הקשות שפרצו בשלב מאוחר יותר דוד לא השתתף (י"ח 4-2, כ' 10-4). הקרב השני נגד בני עמון, שבמהלכו אירעה פרשת דוד ובת-שבע, נערך לאחר שהארמים הוכו. חלק מהמלכים הללו אף השלימו עם דוד (י' 19-17). עמון נשארה מבודדת, ולא יכלה לקוות עוד לסיוע ארמי, ולפיכך הכנעתה לא נחשבה למשימה גורלית לעתיד הממלכה. מלחמה זו הייתה גם כרוכה במצור ממושך ומייגע על ערי ארץ עמון ובמיוחד על עיר הבירה, רבת עמון. מסיבות אלה העדיף דוד להישאר בירושלים.³⁰ קשה אפוא לראות בכך סטייה מנורמה כלשהי, המחייבת, כביכול, את המלך לצאת לכל המלחמות ולהשתתף בהן מתחילתן ועד סופן.

הבירור ההיסטורי וההיסטוריוגרפי, השולל תביעה גורפת מהמלך לצאת לכל המלחמות באופן אישי, מספק רקע מתאים יותר לפירוש הפסוק הראשון של הסיפור, הפותח בשני ציוני זמן. לראשון שבהם, "לתשובת השנה", הוצעו שני פירושים:

1. פעמיים בשנה שבה השמש למסלול המביא להשתוות באורכם של היום והלילה (equinox) – בתחילת הסתיו ובתחילת האביב. האחרון הוא יום "תשובת השנה";
2. הפירוש העדיף הוא: כאשר השנה שבה לאותו זמן, היינו – חלפה שנה מעת אירוע מסוים (השווה מלכים א כ' 22, 26).

לציון הזמן, 'לעת צאת המלכים/מלאכים', מוצעים כמה פירושים:

1. לפי נוסח הכתיב, הגרסה היא: "מלאכים". ואם כך, מדובר שכעבור שנה ממועד צאת שליחי דוד לנחם את המלך החדש בעמון (שמואל ב י' 2), שלח דוד את צבאו להשלים את כיבוש ארץ עמון. כמה מהחוקרים המודרניים מקבלים פירוש זה.³¹
   
2. הקרי בדברי-הימים א כ' 1 וכן רוב התרגומים העתיקים קוראים כאן: "המלכים". לפיכך סבורים פרשנים קדומים ומודרניים, שמדובר במועד שבו המלכים היו רגילים לצאת למלחמה, היינו בראשית האביב, כאשר נפסקו הגשמים וכאשר התבואה החלה להבשיל בשדות. ואכן מלכי אשור הרבו לצאת בעונה זו למלחמותיהם. אולם הקביעה, כי בראשית האביב נהגו כל מלכי האזור לצאת למלחמה, איננה מסתברת: לצבא מקצועי שכיר היה אמנם יתרון ביצירה למלחמה במועד זה, שכן יכול היה להתכלכל מתבואות הארץ הנפלשת; אולם כאשר היה צורך בגיוס רחב של בני העם, התקשו המלכים לגייס את החקלאים בטרם סיימו הללו את מלאכות הקציר והאסיף. שיקולים גאוגרפיים ואקלימיים הכתיבו גם הם, לעתים, מועדים שונים לפעולות צבאיות: כך למשל צבא גדול שנאלץ לחצות נהר, כגון הפרת או אפילו הירדן, התקשה מאוד לעשות זאת בראשית האביב, כאשר הנהרות גואים (יהושע ג' 15), ולכן היה עליו לדחות את מועד היציאה בכמה שבועות. כנגד זאת, צבא שהתעתד לחצות מדבריות ארוכים, כגון חצי האי סיני או המדבר הסורי, עשוי היה להקדים בכמה שבועות את יציאתו, כדי לא להיחשף לחום המדבר ולמצוקת מים.
   
   אין צריך לומר שלעתים נזקקו מלכים לצאת למלחמה לרגל התפתחויות פוליטיות דוחקות, כגון מרידה של מלכים ואסאליים. קשה, אפוא, לומר שהיה מועד קבוע ליציאת מלכים למלחמה.
   
3. ה"א היידוע שבתיבת "המלכים" מלמדת שמדובר במלכים ידועים: כנראה המדובר במלכי ארם, שיצאו למלחמה נגד דוד והובסו, כמסופר בסוף הפרק הקודם (שמואל ב י' 19-15).³² הפירוש המועדף הוא אפוא: שכעבור שנה מהאירוע שבו יצאו מלכי ארם לעזרת בני עמון והובסו וחלקם אף השלימו עם ישראל, היה ברור לדוד שמלכי ארם לא יבואו כבעבר לעזרת בני עמון, ולפיכך יכול היה לשלוח את יואב והצבא להשלים את כיבוש ארץ עמון.

פירוש זה איננו מאשר את הערכתם של פרי ושטרנברג, שיש כאן כוונה אירונית נגד המלך דוד, המושווה למלכים היוצאים למלחמה בשעה שהוא נשאר יושב בביתו.³³ דווקא שתי המילים העיקריות שפרי ושטרנברג הוסיפו – "למלחמה" ו"המלך" (דוד) – הן אלה שחסרות בכתוב, ובכך נפגמת הביקורת האירונית שהציעו.

יתרה מזו, אם מדובר במלכי ארם שהובסו בידי דוד, כפי שפירשנו למעלה, בוודאי שאין טעם למתוח ביקורת על דוד המנצח ולרמוז לו, שהיה עליו ללמוד ממנהגם של מלכים (ארמים) שהובסו על-ידו. התיאור המוארך על פעילותם הצבאית של יואב והעם לקוח כנראה מכרוניקה קדומה ועיקר כוונתו למסור נתונים בסיסיים הנדרשים לצורך הסיפור. הקורא את הסיפור בקריאה ראשונה איננו אמור להבחין באירוניה כלשהי. רק בהמשך הקריאה, לאחר הסתבכותו של המלך בפרשת הניאוף, תעלה השאלה החמורה על התנהגותו המוסרית של המלך בשעה שעמו לוחם בשדה הקרב, ועניין זה יעמוד ברקע תוכחתו המוסווית של אוריה (י"א 11).

לפתיחת הסיפור משייכים פרי ושטרנברג את החתימה – הסיפור על יואב הקורא להשלים את כיבוש רבה למען ייקרא שמו עליה (י"ב 31-26). כוונת הסיפור נראית בעיניהם

כ"אנלוגיה אירונית לפרשה האישית: המלך יושב בירושלים, אחרים עשו את מלחמתו, והוא זוכה בפירות ניצחונו של אחר וקורא את שמו על העיר – זהו אקורד אחרון נאות של הארה אירונית לסיפור על מלך הזוכה באשתו של אחר ו'נקרא שמו עליה'".34

הקונטקסט איננו מצדיק קריאה אירונית זו: הסיפור על השלמת כיבוש רבה בא דווקא אחרי התיאורים כיצד דוד הודה בחטאו וכיצד זכה לחנינה חלקית. אחרי אלה בא סיפור העונש הראשון: מות הילד המשותף לדוד ולבת-שבע. לאחריו בא הסיפור על הולדת הבן השני, שלמה, אהוב ה' (פסוקים 25-1). אחרי תיאורים שכאלה אין טעם לתזכורת אירונית, המשתלבת באופן נסתר בסיפור השלמת כיבוש בירת עמון. האירוע ההיסטורי של השלמת כיבוש רבה חל קודם לכן (בוודאי לא אחרי כמה שנים, שהוא משך הזמן להולדת שני הילדים של דוד ובת-שבע, וגדילת הבן השני – שלמה), אך המחבר דחה את השלמת החומר, הלקוח כנראה מכרוניקה קדומה, והוא משלבו באופן מלאכותי מאוחר יותר, מתוך מגמה שלא לייחס לדוד ניצחון בסמיכות לחטאו. רק אחרי שדוד הודה בחטאו וזכה לחנינה חלקית, ניתן היה "לשחרר" את הידיעה על השלמת הניצחון.

ב. תחילתו של החטא (פסוקים 3-2)

"ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על-גג בית-המלך וירא אשה רחצת מעל הגג, והאשה טובת מראה מאד...".

המספר איננו מוסר האם דוד ישן במשך זמן ממושך או שרק נח מעט ולעת ערב טייל על הגג. כן לא ברור האם מנוחה או שנת צהריים הן סטייה מנורמה או שהיה זה נוהג נפוץ בימי חום מעיקים (השווה: בראשית י"ח 1, שמות ב ד' 5). גם הטיול לעת ערב על גג הארמון וסקירת עיר הבירה אפשר שהוא ממנהגם של מלכים (השווה: דניאל ד' 26). בשלב ה"קריאה הראשונה" של הסיפור אין הצדקה לראות בפסוק 1 ובמחצית הראשונה של פסוק 2 ביקורת נגד דוד – על שלא יצא עם עמו למלחמה, על שהוא ישן שנת צהריים ועל שהוא מתהלך על גג ארמונו. הקורא איננו מוכן בשלב קריאה זה ל"השתעשע באירוניה" נגד מלך מצליח כדוד. יש להעיר, כי דווקא פרי ושטרנברג הם אלה שהדגישו, כי תהליך הקריאה איננו סימולטני, וכי את ידיעותיו שואב הקורא בהדרגה, בקריאה ליניארית, לפי סדר הטקסט. בכך הצדיקו את העיון בפרק י"א בנפרד מפרק י"ב. לפי אותו עיקרון, ברור שבעת קריאת שני הפסוקים הראשונים אין הקורא מוכן עדיין למלא פערים היוצרים אירוניה נגד דוד. יחד עם זאת, מסכימים אנו כי משמעותם של הפסוקים הראשונים עשויה להשתנות בהמשך הקריאה, כאשר מתברר לקורא כי דוד מעורב בחטא מוסרי כבד. בשלב מתקדם זה של קריאת הטקסט יש מקום להערכה חוזרת של הקריאה הראשונה. הערכה זו – כפי שנראה בהמשך קשורה בעיקר בשימוש המרובה של מילים המשותפות לפתיחה ולתיאור החטא.

אולם גם הערכה מחודשת זו איננה תומכת בהערכה כי הסיפור בנוי כ"אירוניה שהמספר משתעשע בה לשמה", כפי שהציעו פרי ושטרנברג, אלא, לדעתנו, יש כאן העצמת הביקורת המוסרית על חטאי דוד. המחבר מעוניין בלקחים מוסריים ולשם כך הוא מפעיל קשת מגוונת של אמצעים רטוריים, אך אין הוא "משתעשע" ברטוריקה או באירוניה לשמן.

המבט לעבר האישה הרוחצת וחמידתה מהווים סטייה מכללי צניעות הנהוגים ביחסים שבין המינים (בראשית כ"ד 64, איוב ל"א 1). לפיכך מחיל המחבר את עיקרון ה"מידה-כנגד-מידה" על מקום ביצוע החטא: מעל גג ארמונו ראה דוד אישה רוחצת, ואחר-כך נאף עמה, לפיכך נענש בכך שעל אותו גג בא אבשלום אל פילגשי אביו (שמואל ב ט"ז 22). המחבר לא היה בא בטרוניה על המלך, אילו הסתפק דוד ב"ראייה", אולם משנמסר לדוד, כי מדובר באשת אוריה, הוא עומד במבחן מוסרי חמור של חמידת אשת איש (ראה שמות כ' 14, דברים ה' 18).

ג. עמדתה של בת-שבע בפרשה

המספר איננו מוסר במפורש מה היה יחסה של בת-שבע לאירועים, ולפיכך היא נתפסת במחקר כ"דמות משנית" (minor figure) או כ"סוכנת" (agent), המשמשת כאובייקט לסיפוק תשוקתו של דוד.³⁵ אפילו פרי ושטרנברג מוותרים על מילוי הפער בתחום זה.³⁶ האומנם יזמה בת-שבע את רחצתה באופן שדוד יראנה, יחשוק בה וכך תזכה להיות אחת מנשות המלך?³⁷ שיקולים של ראליה אינם תומכים בהיפותזה זו. רחצתה של בת-שבע אירעה לעת ערב וכנראה בריחוק מסוים (שהוא המרחק מבית המלך לבית אוריה). תנאים אלה של זמן ומרחק אינם אידאליים לראייה. גם הסטטוס של בת-שבע, כאישה נשואה, עמד למכשול; שהרי קשה להניח, שהמלך יסתכן בהסתבכות עם אשת איש ובתכנית להיפטר מבעלה. נתונים אלה אינם מעודדים יזמה של מלכודת פיתוי מצד בת-שבע.

ההיפותזה, שבת-שבע לקחה קשיים אלו בחשבון ותכננה את המהלך מההתחלה ועד לסיומו המוצלח, קשה במיוחד. לשם כך עלינו להניח שהיא אישה תחבלנית ורבת-יזמה. פרופיל זה איננו הולם את בת-שבע, הנשארת נאיבית ופסיבית אפילו אחרי שנים לא מעטות של שהייה בארמון: בעת מאבק אדניהו ושלמה לשלטון, בת-שבע לא הייתה מודעת כלל לסכנת המוות שריחפה עליה ועל בנה כתוצאה מחגיגת אדניהו. נתן הנביא היה זה שהיסב את תשומת לבה להתרחשויות, הדריך אותה מהו המהלך שעליה לנקוט, ואפילו שם בפיה את הדברים שעליה לומר למלך (מלכים א א'). בדומה לכך היא נכשלת בנאיביות, כאשר היא פועלת לפי בקשת אדניהו וממליצה לפני שלמה כי יתיר לאדניהו לשאת את אבישג השונמית, פילגש דוד, מבלי לתת את הדעת למשמעות הפוליטית המסוכנת שמאחורי בקשה זו (ב' 22-13).

גם ההיפותזה, שתחילתה של הפרשה בצירוף אירועים מקרי אך בת-שבע ה"אופורטוניסטית" שמחה בסתר לבה להתפתחות שהובילה אותה להיות אחת מנשות המלך, נופלת משיקולים היסטוריים; אלו כרוכים בעמדתם של שניים מהאישים המעורבים בפרשה באופן פעיל – נתן הנביא ויואב שר הצבא: נתן הנביא הוא זה שהוכיח את דוד על גזל כבשת הרש, והביא את בשורת העונש על מות ילדם הראשון של דוד ובת-שבע. אם בת-שבע השתוקקה כל-כך להיות אחת מנשות המלך, כלום לא הייתה צריכה לשמור טינה קשה לנביא, שחשף את הפרשה וגם למות הילד המשותף לה ולמלך? למעשה, שומעים אנו את ההפך: נתן איננו מגנה את בת-שבע בעקבות הפרשה: בנם השני של דוד ובת-שבע הוא אהוב ה', ונתן הנביא הוא זה שקראו ידידיה. נתן מקורב מאוד לבת-שבע והיא נותנת בו אמון מלא בעת פעילותם המשותפת לסכל את מהלכי אדניהו. אילו הייתה זו אשת-תככים או אישה אופורטוניסטית, קשה היה להבין את יחסי האמון השוררים בינה לבין נתן הנביא.

כנגד זאת, אלמלא יואב, בת-שבע לא הייתה זוכה להיות אשת המלך, אלא הייתה מוצאת להורג כנואפת. באמצעות הריגת אוריה פתר יואב את התסבוכת שאליה נקלעו דוד ובת-שבע ואפשר את נישואיהם. אבל דווקא בעת מאבק אדניהו ושלמה על ירושת כיסא-דוד, תומך יואב באדניהו. וכאשר הגיע העת לחסל ולסלק את מתנגדי שלמה, נמלט יואב ומחזיק בקרנות המזבח (מלכים א ב' 28). התנהגות זו מתאימה יותר, אם נניח שיואב ביצע את הריגת אוריה לחרדתה ולאסונה של בת-שבע, וכי יחסי עוינות שררו בין השניים: ויואב העריך נכונה, כי לא תהיה לו חנינה אצל בת-שבע ובנה שלמה.

שיקולים אלה מסייעים לראות בבת-שבע דמות טראגית, שנסחפה שלא מרצונה לפרשה של ניאוף ושל רצח; וכדי להינצל מתוצאות המעשה, נאלצה להינשא בחיפזון לדוד. דוד הכיר בעוול הקשה שגרם לה, וקרוב לוודאי שבשל כך פיצה אותה בשבועה כי בנה, שלמה, יירש את כיסאו.³⁸ בשל היותה קרבן טראגי של הנסיבות תמך גם הנביא נתן בבת-שבע וסייע להמלכת בנה שלמה. העובדה הברורה, שבכל דברי ההערכה והשיפוט של הפרשה – בין אלה שבפי נתן ובין אלה שבפי המספר – אין כל רמז לגינויה של בת-שבע, מצדיקה הערכה זו.

"קריאה צמודה", המלווה בשיקולי ראליה, מסייעת גם היא להערכה זו. פסוק 2 מדגיש, שדוד "התהלך" על גג בית המלך ולא עמד במקום מסוים. בוודאי נגלה לעיניו מראה פנורמי של עיר דוד. מתיאור זה משתמע, שרק באקראי נתקלו עיניו במראה אישה רוחצת. כאן טורח המספר לציין את האופן: "מעל הגג", אף-על-פי שמיקום המלך על הגג נמסר כבר לפני כן. כנראה מכוון הייתור להסביר, כי גובהו של גג הארמון אפשר לדוד להבחין דרך החלון באישה שרחצה בביתה (אברבנאל) או באישה שרחצה במרחב הפנימי, חסר הגג, של "בית ארבעת המרחבים" ישראלי טיפוסי.³⁹

ממאמציו של המספר להסביר את המקרה מבחינת הזמן, המקום והסיטואציה, משתמע כי המספר רואה אותו כצירוף מיוחד של נסיבות ולא כמלכודת פיתוי מתוכננת היטב.

המספר מוסר תחילה, בפסוק 2, כי דוד ראה "אשה רחצת". אינפורמציה זו מבטאת את נקודת התצפית של דוד המתרכז בעירום הנשי ולא במטרת הרחצה. המספר מצדו רומז על מטרת הרחצה רק אחר-כך, באקספוזיציה – בתיאור מצבה של בת-שבע בזמן הניאוף: "וישכב עמה והיא מתקדשת מטמאתה" (פסוק 4). רחצת בת-שבע נתפסת אפוא כאקט של היטהרות, המתקיים אחת לחודש, בהתאם לתהליך ביולוגי וכללי טומאה וטהרה; ואין זו מלכודת פיתוי מתכננת ומתוזמנת היטב. הערת האקספוזיציה נמסרת דווקא בין הניאוף ובין ההיריון, כדי להטעים פרט חשוב אחר להבנת העלילה: אם בת-שבע נפקדה במחזור החודשי, משמע שלא הייתה בהיריון מבעלה בטרם צאתו לקרב. ומאחר שבתקופה זו נהגה בת-שבע לפי דיני טומאת הנידה, המטמאת במגעה כלים ואדם (ויקרא ט"ו 25-19), הרי גם הסובבים אותה ידעו על כך. הריונה של בת-שבע חושף אותה, אפוא, לסכנה שתואשם בניאוף. לפיכך התאמץ דוד להחזיר את אוריה מהחזית ולהורידו לביתו, כדי שניתן יהיה לייחס לו את האבהות על העובר.⁴⁰

סדרת הפעלים הרצופה – "וירא... וישלח... וידרש... וישלח... ויקחה... וישכב עמה" – מלמדת שהיזמה והפעילות הן מצדו של דוד. אמנם נאמר גם "ותבוא אליו", אולם מאחר שבת-שבע לא ידעה מפני מה הוזמנה לארמון, אין לראות פגם בהיענותה לבוא כמצוות המלך. נגד זאת, מיד לאחר האירוע המספר מטעם: "ותשב אל ביתה". שיבתה היא מיזמתה, מבלי שניסתה להישאר בבית המלך.

אילו חפץ המלך להיפטר ממנה, היה צפוי ניסוח אחר – כגון 'וישיבה לביתה', או 'וישלחה ותשב לביתה' (השווה י"ג 18-15). הניסוח שבחר בו המספר, מלמד שבת-שבע היא זו המעוניינת לשוב לביתה, היינו לסטטוס שלה כאשת אוריה. כן ראוי לתשומת לב פועל מיותר המופיע לפני: "וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה" (פסוק 4). ניתן היה לצפות לנוסח קצר יותר: "וישלח דוד מלאכים ותבוא אליו". תיבת "ויקחה" המיותרת רומזת על אלמנט של כפייה מצדו של דוד בפרשה.

ראוי לציין שהפועל "לקח" הופך בהמשך לתיבה מנחה ולאמצעי ספרותי, המבטא עונש של מידה-כנגד-מידה על חטאו של דוד (השווה י"ב 4, 9, 10, 11). תיאור אבלה של בת-שבע על מות בעלה (פסוקים 27-26) מכיל רמזים בכיוון דומה: המחבר אינו מכנה אותה בשמה הפרטי, כפי שנהג במהלך הסיפור, אלא "אשת אוריה", כינוי המבטא את נאמנותה לבעלה, אפילו לאחר מותו. ואילו אוריה מוגדר "אישה" ו"בעלה"; כינויים המבטאים את נקודת התצפית של בת-שבע: אוריה הוא "האיש שלה" ו"הבעל שלה". דוד הוא זה שנוקט יזמה ומשנה את הסטטוס שלה בכך שהוא "אוסף" אותה אל ביתו ונושא אותה לאישה כדי להצילה מאשמת ניאוף.

על דמותה הטראגית של בת-שבע, שנסחפה שלא ברצונה לפרשת הניאוף והרצח, למדנו מרמזי הכתוב תוך ניצול הרקע ההיסטורי ושיקולי ראליה; אולם יש להזכיר, שהמספר לא מסר דברים מפורשים על יחסה כלפי ההתרחשויות, ועל הטעם לכך נעמוד בסיום המאמר.

ד. עמדתו של אוריה בפרשה

במשך שלושה ימים ושלושה לילות עשה דוד כמה מאמצים להביא את אוריה לבקר בביתו – ובכולם נכשל. המחבר איננו מפרש האם ידע אוריה על מה שהתרחש בין המלך ובין בת-שבע. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם אוריה ידע או לא, או שמא המספר איננו מניח לקוראיו להגיע לידי מסקנה החלטית בכיוון זה או אחר.⁴¹ קריאה צמודה, המשולבת בשיקולי ראליה, תסייע לגבש הערכה, שמדובר כאן בתהליך מתמשך במקצת: אוריה הגיע לירושלים בחוסר ידיעה מוחלט על מה שאירע. עם צאתו מפגישתו הראשונה עם המלך התעורר חשדו, אך רק אחרי ליל השהייה הראשון בפתח בית המלך עם כל עבדי אדוניו הצליח לאמת את חשדותיו. הצעה זו נשענת על בחינת מהלך האירועים:

1. קרוב לוודאי ששהותו של אוריה בשדה הקרב, הרחק מירושלים, מנעה ממנו לקבל איזשהו מידע על הפרשה שאירעה בירושלים. אוריה מיהר לפגישתו עם המלך מבלי לרדת לביתו או לשוחח עם חבריו. עם תום הדיווח מורה דוד לאוריה: "רד לביתך וחץ רגליך" – כוונת ההוראה היא לרחצת רגליים הנהוגה אחרי דרך ארוכה (השווה, למשל, בראשית כ"ד 32) ואיננה לשון נקייה, המכוונת לקיום יחסים מיניים: דוד בוודאי נזהר מלהחשיד את עצמו בהוראה ישירה שכזו, אם כי הוא קיווה שאוריה אכן יקיים יחסים עם אשתו. העובדה, שאוריה לא הגיב בשלילה להוראת המלך, מלמדת שעד לסיום פגישתם הראשונה לא חשד אוריה במאומה; היא גם מלמדת שלא היה כל טאבו של המלחמה הקדושה, כהצעת כמה חוקרים, האוסר על הלוחמים לרדת לביתם ולהתעלס עם נשותיהם. ביציאתו הוענקה לו ארוחה, כדי לזרזו להגיע לביתו ולחלוק את הארוחה עם אשתו. בזמן זה הייתה שהות לאוריה לשוחח מעט עם חבריו, אנשי משמר המלך. לפיכך נראה הדבר שבשלב זה קלט כמה רמזים מחשידים, אלא שלא יכול היה לנהל חקירה מלאה בשעות היום, בשעה שהאנשים היו טרודים במלאכתם, וכנראה גם חששו להרבות שיחה עם אוריה.
   
2. בשלב זה שינה אוריה את כוונתו לרדת לביתו והחליט להישאר בצמוד למקום האירוע: "וישכב אוריה פתח בית המלך את כל-עבדי אדניו, ולא ירד אל-ביתו" (פסוק 9). לכאורה, סוף הפסוק מוסר את העיקר – שאוריה הכשיל את תכנית המלך בכך שלא ירד לביתו. אבל הדגשותיו של המספר הן דווקא על שהותו של אוריה ב"פתח בית המלך" ובשכיבתו עם "כל-עבדי אדניו". לשם השוואה ראוי לעיין בפסוקים 13-12, בהם מוסר המספר כי גם בשני לילות אחרים הכזיב אוריה את המלך בכך שלא ירד אל ביתו, וזאת מבלי לציין את הפרטים החשובים דווקא לגבי הלילה הראשון. כדי להבין את רמזי המספר עלינו לשלב בירור היסטורי בדיוננו. אוריה היה חבר ביחידת עילית מיוחדת במינה (שמואל ב כ"ג 39) – "הגברים אשר לדוד" (שם 8), אשר לה הקדשנו דיון נרחב במקום אחר.⁴² יחידה זו שימשה כמשמר המלך, וכללה גיבורים מובחרים וקצינים חשובים. בזמן מלחמה שאינה גורלית נשאר חלק מהמשמר לצד המלך, ואילו חלקו האחר יצא למלא תפקידי פיקוד על הכוחות הלוחמים.
   
   אוריה היה אפוא חבר לנשק של שומרי משמר המלך, ששימשו בתפקידים שונים במתחם הארמון. ראוי להדגיש, כי לפחות כמה מעבדי המלך ומשומריו נטלו חלק שולי בפרשה או שידעו משהו עליה: דוד שאל את עבדיו לזהותה של האישה הרוחצת; לאחר מכן שלח שליחים להזמינה לארמון. בכניסתה וביציאתה היה עליה לחלוף על פני המשמר. אפשר שגם הכנות מיוחדות והסתודדויות עוררו את סקרנותם של המופקדים על הארמון לאירוע החריג. בת-שבע נאלצה לשלוח שליח למסור לדוד את דבר הריונה, ואפשר שגם שליח זה היה צריך לנמק בדרך כלשהי בפני השומרים את החיוניות שבשליחותו אל המלך. ברור, אפוא, שאחדים משומרי הארמון ומפמליית המלך היו עדים לחלק מההתרחשויות החריגות ואפשר שאחרים היו שותפים לרכילות. "פתח בית המלך", מקום המשמר,⁴³ הוא על כן המקום המתאים ביותר לפגוש בו את "כל עבדי המלך", היינו את מרב האנשים המופקדים על ארמון המלך.⁴⁴ בחסות הלילה קיווה אוריה לקבל אינפורמציה ממרב האנשים, וחשדותיו אכן התאמתו. מכאן ואילך התנהגותו של אוריה מושפעת מידיעה זו.
   
3. משקרא המלך למחרת היום לאוריה ונזף בו: "הלוא מדרך אתה בא מדוע לא-ירדת אל-ביתך" (פסוק 10), ניצב לפניו אוריה שונה – אוריה היודע, והמשיב בסרקזם: "הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות⁴⁵ ואדני יואב ועבדי אדני על-פני שדה חנים ואני אבוא אל-ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם-אשתי, חיך וחי נפשך אם-אעשה את-הדבר הזה" (פסוק 11). אוריה מאשים את המלך בעקיפין ברמזו: אני אינני מרשה לעצמי ליהנות ממנעמי המיים שהם בגדר המותר, מתוך סולידריות עם הלוחמים, ואילו אתה עושה דברים חמורים פי כמה – נואף עם אשת קצין הנלחם בחזית.
   
   לדעתי, ניגוד סרקסטי זה הוא עיקר כוונת אוריה, ואין לראות בדבריו אירוניה בלתי מודעת, המכוונת לתקשורת בין המספר וקוראיו, מבלי ידיעת הדובר (אוריה). בדיקת נוסח דבריו מוכיחה זאת: מצד אחד, הוא פוגע במלך בכנותו את יואב: "אדני יואב", בשעה שלפני המלך נהוג הנוסח: "עבדך יואב" (השווה י"ד 20-19). ומצד אחר, מדהים הדבר שבהישבעו בחיי המלך השמיט את התואר "אדני המלך", שהוא תואר המחייב אפילו קצינים בכירים הנשבעים בחיי המלך (השווה ט"ו 21, מלכים א א' 27-26). המחבר (המשתמע), מצדו, מעצים את הניגוד המוסרי באמצעות השוויון הלשוני: "ישיבת אוריה בירושלים" מושווית ל"ישיבת דוד בירושלים" (השווה פסוק 12 לעומת פסוק 2), ואילו הפועל "שכב" ושם העצם "משכב", משותפים לפסוקים 2, 4, 9, 11, 31 ומבליטים גם הם את הניגוד המוסרי החריף בין התנהגותו של אוריה ובין זו של דוד.⁴⁶
   
4. קשה להאמין שדוד לא הבחין בניסוח המחוצף של תשובת אוריה, ולא הבין כי היא תוצאת ידיעתו. בכל זאת הוא השאיר את אוריה יומיים נוספים בירושלים, מתוך ציפייה שאולי אוריה יירגע מעט, יימלך בדעתו, יתעשת וירד לביתו; אולם אוריה נשאר נאמן לשבועתו. דוד קרא לו אפוא לסעוד על שולחנו. אוריה אכל ושתה יין עד שיכרון, אולם גם בשיכרונו הצליח להימנע מלרדת אל ביתו. מעניין לציין, ששבועתו של אוריה שלא ירד אל ביתו לאכול ולשתות ולשכב עם אשתו אינה מונעת בעדו מלאכול ארוחה דשנה אצל המלך ואף לשתות כמות יין גדולה עד כדי שיכרון; רק על הסעיף האחרון בשבועתו מקפיד אוריה הקפדה יתרה – שלא לשכב עם אשתו! המסקנה ברורה: שבועתו של אוריה איננה סולידריות עם הלוחמים אלא מחאה מרוסנת של קצין נאמן, שנבגד על-ידי מלכו, והוא נקרע בין חובת הציות והנאמנות לבין הרוגז הגדול על הבגידה. לפיכך נקט כלפי מלכו דרך של סרבנות מרוסנת ותוכחה מוסווית.
   
5. דוד איננו רואה מוצא לעצמו אלא למסור מכתב פקודה ליואב ולמסרו בידי אוריה, בו נתבע יואב להביא לחיסולו של אוריה במלחמה. המכתב נכתב כנראה בכתב סתרים, או שנחתם בחותם המלך, או שנכתב על גבי לוח חרס והוכנס במעטפת חרס, באופן שאוריה לא יכול היה לקרוא את הכתוב בו. דוד לא חשש שמא אוריה ישבור את הבולה (החותם) או את מעטפת החרס ויקרא במכתב, שהרי אם יעשה כן, יוכל דוד להוציאו להורג על מעשה בגידה זה.

ה. פקודת דוד לחיסולו של אוריה, ביצועה והדיווח עליה (פסוקים 25-14)

חוקרים כבר הכירו בכך שיואב לא ביצע את פקודת דוד כלשונה. דוד ציווה להציב את אוריה במקום שבו מתנהל קרב קשה, לבצע נסיגה ולהפקיר את אוריה לבדו כדי שייהרג בידי העמונים (פסוק 15). מהלך כזה מצריך תיאום ושיתוף פעולה מצד מפקדים ולוחמים אחרים, שייסוגו לפי התכנית מבלי לקרוא לאוריה לסגת עמהם.

ייתכן שצורך זה נרמז בלשון הפקודה הנוקטת לשון רבים: "הבו", "ושבתם" (השווה אברבנאל). אולם יואב לא יכול היה להרשות לעצמו תכנית כזו, מחשש לדמורליזציה קשה בצבאו כאשר תדלוף הידיעה על חיסולו של אוריה במהלך של קרב בוגדני מתוכנן מראש. לפיכך שינה יואב את התכנית בבצעו התקפה על העיר הנצורה בהיקף נרחב, ללא כל נסיגה בוגדנית; ובמהלך הקרב רבו הנופלים, וביניהם אוריה. מכאן חששותיו של יואב שמא תעלה חמת המלך, כאשר ישמע על מהלך הקרב ועל ריבוי הנופלים.

המערכה מתוארת שלוש פעמים:

1. בפי המספר.
2. בפי יואב המדריך את השליח כיצד לדווח למלך.
3. בדיווח השליח למלך.

יש אי-התאמות בין שלושת התיאורים בשאלת היזמה ומקום האירוע: המספר קובע שהיזמה באה מצד העמונים, אשר יצאו מעירם ותקפו את צבא יואב בשדה הפתוח (פסוקים 17-16). לעומת זאת, מתוך התדריך של יואב לשליח מתברר, שהיזמה הייתה של צבא ישראל אשר תקף את העיר, בעוד שהעמונים מתגוננים על החומות (פסוקים 21-18). בדיווחו למלך מציע השליח גרסה שלישית, סינתטית: בשלב הראשון העמונים אמנם יצאו ותקפו את הישראלים בשדה הפתוח, אך בשלב השני הישראלים הם אלה שרדפו אחרי העמונים עד לפתח השער, וכאן ירו עליהם העמונים מעל החומה (פסוקים 24-22). נברר תחילה מתוך שלושה תיאורים סלקטיביים אלה את מהלך הקרב, ורק אחר-כך ננתח את הטקסט מבחינה ספרותית ונעמוד על המסר שלו.

משקיבל יואב את פקודת דוד, הבין שכדי להסוות את חיסולו של אוריה, יהיה עליו להקריב יחידה שלמה. יואב החליט לשלב זאת במסגרת תכנית תחבלנית לכיבוש רבת עמון, כדלקמן: יחידת עילית של צבא ישראל, ובתוכה אוריה, תחשוף עצמה לנוכח שער העיר. אנשי העיר בוודאי יתפתו לפתוח את שער העיר ולשלוח כוח מוגבר כדי להכות את היחידה הישראלית. זו תיסוג ותגרור את הכוח העמוני לעבר מקום מסתור, שבו הוצבה יחידת מארב ישראלית גדולה. שרידי יחידת המתאבדים בצירוף יחידת המארב ידלקו אחרי הכוח העמוני לכיוון השער הפתוח, וישתדלו שלא לאפשר לנצורים לסגרו ולנעלו; ובתוך כך ימהר צבא ישראל כולו לכיוון השער כדי לפרוץ דרכו אל העיר.

בשלביו הראשונים המבצע התנהל בהתאם לתכנון: יחידת עילית ובתוכה אוריה חשפה עצמה מול השער, ואנשי העיר אכן יצאו מהעיר להכות ביחידה הישראלית (פסוקים 16, 23). אחר-כך, עם הצטרפות יחידת המארב, עבר הכוח הישראלי המתוגבר לרדוף אחרי הכוח העמוני אל עבר "פתח השער" (פסוק 23). אולם כאן הכוח הישראלי לא הצליח להחזיק בשער בגלל מטר האבנים והחציחם שהומטר על-ידי הנצורים מעל החומות והמגדלים שליד פתח השער. אוריה אמנם חוסל, אולם המבצע לכיבוש רבת-עמון נכשל וגם רבו האבדות, ובכלל זה לוחמים מובחרים.

נעיין עתה בטקסט, המוסר שלוש נקודות תצפית, המתארות בשינויים ולמקוטעין את מהלך הקרב. צירופן חושף את עמדת המחבר (המשתמעת):

1. המספר מוסר אך ורק את שלבו הראשון של האירוע: יחידה ישראלית של "אנשי חיל" הוצבה במקום מסוים, ואנשי העיר יצאו, תקפו אותם והסבו להם אבדות כבדות וביניהן אוריה (פסוקים 17-16). המספר השמיט במתכוון את השלב הבא של מהלך הקרב, ובכך חרץ משפט: שאין זה מהלך מתוחכם לכיבוש עיר, אלא הקרבת יחידה מתוך מטרה להסוות את חיסול אוריה. המהלך נתפס, אפוא, כהקרבת יחידה שלמה לשווא.
   
2. ההיגיון שבמהלך הקרב מתברר מעט כאשר נמסרת נקודת התצפית של יואב: כאן מסתבר שהקרב מעיקרו נועד לכבוש את בירת עמון. אולם כדי שהקורא לא יתפתה להצדיק את תכנונו של יואב, אין המספר מוסר את דבריו בציטוט ישיר אלא בדברים בהיגד כוללני "כל דברי המלחמה", שאיננו מלמד מאומה על מהלך הקרב (פסוקים 18-19). פרטי הקרב הולכים ונחשפים לפנינו רק כאשר יואב מנבא מה תהיה תגובתו הזועמת של המלך כאשר זה יבקר קשות את הרעיון לגשת אל העיר ולהילחם מתחת לחומות (פסוקים 21-20). שחרור פרטים אלה באופן רפלקטיבי – לא מפי יואב באופן ישיר, אלא דווקא מפי יואב, המנבא את תגובתו הנזעמת של המלך – יוצר אצל הקורא הערכה שהקרב איננו מהלך מתוחכם אלא התעלמות מכללי זהירות בסיסיים. ובהקשר לכך המלך בוודאי יצטט את מקרה אבימלך, שאישה הרגתו באבן ריחיים שזרקה מעל החומה.
   
   בהבעת הדברים המקוטעת אין המחבר משקף נאמנה את נקודת התצפית של יואב, אלא את זו שלו עצמו – גם יואב מצטייר כאן כמודה בעובדה שהקרב היה מהלך חסר אחריות, ומן הדין שהמלך יזעם על כך; וכמוצא מזעמו של המלך הוא שולף את הקלף של הריגת אוריה. ללמדך שהריגת אוריה היא, אכן, המניע העיקרי שגרם למבצע רב אבדות זה.
   
3. רק בדברי השליח מתבררת העובדה שמדובר בשני שלבים, כאשר השלב השני כוון אל עבר "פתח השער" (פסוקים 24-23). אולם גם דברי השליח נפתחים בהערה כללית של המספר: "ויגד לדוד את כל-אשר שלחו יואב" (פסוק 22), בעוד שהציטוט הישיר של דברי השליח נפתח בקיטוע ובטון אפולוגטי, עד כי נדמה שמהלך הקרב אינו מתוכנן אלא הוא היגררות אחרי האירועים.

הימנעותו של המספר בכל שלושת התיאורים מלמסור את פרטי התכנון ואת הצלחת ביצועו בשלביו הראשונים נועדה למנוע מן הקורא להעריך כי הקרב היה מוצדק, גם אם נכשל, שכן תוכנן בקפידה והיה לו סיכוי להצליח. בדרך זו של הגשת הדברים מגלה המחבר את עמדתו המוסרית: המחבר איננו מעוניין בתיאור הקרב מעמדת מבט של פרשן צבאי, השוקל את ההיגיון הצבאי של התכנון והמעריך את יכולת הביצוע – אלא מנקודת תצפית מוסרית ודתית, המראה כיצד פקודה לחיסולו של אדם אחד הביאה למותם של רבים ולכישלון צבאי מחפיר.

המספר בנה ציפיות, שהמלך יכעס על ריבוי האבדות. אך מתברר שהשליח הנאיבי צירף את דבר מות אוריה לסעיף האבדות (בניגוד להדרכת יואב שיעלה עניין זה רק אחרי ביקורת המלך), ובכך מנע את רוגזו של המלך. המלך שולח אמנם דברי חיזוק ליואב באמרו: "אל-ירע בעיניך את הדבר הזה כי-כזה וכזה תאכל החרב" (פסוק 25). בזאת נותן המלך אישור למפרע למותם של לוחמים רבים במבצע הכושל; אלא שהמספר "הכל-יודע" מסכם את עמדת ה' בלשון דומה, אך במשמעות הפוכה: "וירע הדבר אשר-עשה דוד בעיני ה'" (פסוק 27).

ו. המסר: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם" (משלי כ"ח 13)

פרק י"א אינו אלא מחצית הסיפור – תיאור החטא תוך התמקדות בתהליך ההידרדרות: דוד ראה אישה רוחצת וחמד אותה; נאף עם אשת-איש; עשה כמה ניסיונות להסתיר את החטא – אך נכשל. ביקש לחסל את אוריה לבדו, וגם לכך שעמו נהרגו רבים מ"עבדי דוד" וצבא ישראל ספג מפלה קשה. בשורת חלק זה היא: "מכסה פשעיו לא יצליח!" שכן יש עין צופייה במרום, כמפורש בסיום הפרק: "וירע הדבר אשר-עשה דוד בעיני ה'" (פסוק 27). המחבר נמנע מדברי הערכה ושיפוט תוך כדי ההתרחשויות, מפני שנתכוון להראות את הדינמיקה של החטא: כיצד עברה-גוררת-עברה, גם אם מדובר במלך בעל אישיות כדוד. המספר כבש, אפוא, את ההערכה והשיפוט והביאם רק בסוף התהליך: לאחר שדוד נשא לאישה את בת-שבע ונולד להם הילד, שהוא פרי הניאוף.

דרך סיפור זו דומה לטכניקת הסיפור של כרם נבות (מלכים א כ"א), שבו תוכחת אליהו לאחאב: "הרצחת וגם-ירשת" (פסוק 19) באה גם היא רק לאחר סיום תיאור תהליך החטא.

מאידך גיסא, השלב השני של הסיפור (שמואל ב י"ב) מתאר את תוכחת נתן, את חרטת דוד ואת כניעתו לפני האלוהים. שלב זה של הסיפור מלמדנו כמה גדול כוחן של חרטה, תשובה וכניעה לפני האלוהים, שהרי אפילו על פשעים חמורים ומצטברים שכאלה אלוהים סולח באופן חלקי. יחד עם זאת, כדי למרק את חטאיו, מזומנות פורענויות קשות מאוד לדוד הן בתחום האישי-המשפחתי והן בתחום הלאומי, כמתואר בפרקי ההמשך.

נוכחנו לדעת, שהמחבר נמנע מלמסור דברים מפורשים על עולמם הפנימי של גיבוריו – מדוע? התשובה המקובלת היא, כי המחבר איננו מייחס חשיבות רבה לחוויות ולהרגשות, כי אם דווקא למעשים ולהתנהגות האדם. תשובה זו נכונה בחלקה. על כך ראוי להוסיף, כי אילו האיר את דמויותיו מבפנים, היה המחבר סוטה ממטרתו ופוגם בבשורתו. המחבר, כמובן, יכול היה לתאר את חוויותיו של דוד שנתפס פעם אחת ליצרו, וחשב שבזאת יסתיים העניין, אך לנוכח הריונה של בת-שבע היה עליו לנקוט אמצעים אחרים על-מנת ליישב את הפרשה, ואת זאת עשה על-ידי ניסיונות חוזרים להביא את אוריה לביתו. אלא שלנוכח עיקשותו של אוריה, אשר הכשיל את תכניתו פעם אחר פעם, נאלץ דוד לחסלו, פן יבולע לו ולבת-שבע. אולם הארה כזו של עולמו הפנימי של דוד, העושה מאמצים בלתי נלאים לחסל את הפרשה, עלולה להביא את הקוראים להבנה חלקית של המוטיבציה של פעילות דוד, והסיפור היה מאבד משהו מעוצמת בשורתו בפרק זה – להצביע על הדינמיקה של החטא ועל כישלון מאמצי הטשטוש, שאינם מובילים אלא להסתבכות יתר.

כנגד זאת, אילו תיאר המחבר מבפנים את עולמם הפנימי של גיבוריו הטראגיים, בת-שבע ואוריה, שנסחפו שלא ברצונם למערבולת זו, הקוראים היו מזדהים עם דמויות אלה והיו מתקשים מאוד לסלוח לדוד שעולל להם אסון כזה. אולם הארה כזו הייתה גורמת לאיבוד הסעיף השני שבבשורת הסיפור: חרטה ותשובה מועילים חלקית, אפילו נגד חטאים כה חמורים כמו ניאוף ורצח.

נמצאנו למדים, כי המחבר צמצם בחיי הנפש של גיבוריו, והסתפק באי-אלו רמזים חבויים, לא רק מפני שזוהי דרך רגילה למדי בתיאור דמויות במקרא (השווה סיפור העקדה – בראשית כ"ב), ובוודאי לא מפני שהתכוון להשתעשע באירוניה לשמה – אלא בעיקר מפני שכל תיאור החושף את עולמם הפנימי של הגיבורים עלול היה לגרוף את הקורא לים של רגשות וכך להטות אותו להזדהות עם צד זה או אחר בקונפליקט; הזדהות כזו הייתה מסיחה את דעתו מהלקח העיקרי, המוסרי, של האירועים. בעיקרו של דבר, החשיבות העליונה של הסיפור בעיני המחבר טמונה בחינוכם של הקוראים לערכים דתיים ומוסריים – לאור מעשיהם, מחדליהם וגמולם של אישים היסטוריים.

הערות:

1. לסקירה קצרה ראה M. Garsiel, "A Review of Recent of Recent Interpretations of the Story of David Bathseba, II Samuel 11", Immanuel 2 (1973), pp. 18-20
2. עיין י' היינמן, דרכי האגדה, ירושלים תשי"ד, עמ' 50.
3. E.M. Good, Irony in the Old Testament, Philadelphia 1965, pp. 35-37
4. מ' פרי ומ' שטרנברג, "המלך במבט אירוני – על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה", הספרות א (תשכ"ח-תשכ"ט), עמ' 263-292.
5. ראה 247-242 M.C. Beardsley, Aesthetics, New-York 1958, pp. 242-247
6. על הקריאה לפי שיטת "מילוי הפערים" ראה גם W. Iser, "Indeterminacy and the Reader's Response in Prose Fiction", and London 1971, pp. 1-45
7. פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 4), עמ' 292.
8. ב' ערפלי, "זהירות, סיפור מקראי! – הערות לסיפור דוד ובת-שבע ולשאלות הפואטיקה של הסיפור המקראי", הספרות ב (תש"ל), עמ' 580-597.
9. א' סימון, "סיפור מקראי בתפיסה אירונית – על האינטרפרטאציה של סיפור דוד ובת-שבע," הספרות ב (תש"ל), עמ' 598-607.
10. מ' פרי ומ' שטרנברג, "זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטציה והפואטיקה של הסיפור הקראי", הספרות ב (תש"ל), עמ' 608-663.
11. ראה איסר (לעיל, הערה 6), עמ' 12-13.
12. השווה M. Perry, "Literary Dynamics: How the Order of a Text Creates Its Meanings, with an Analysis of Faulkner's 'A Rose for Emily'", Poetics Today 1, 1979, pp. 35-64, 311-361
13. פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 10), עמ' 663.
14. מ' גרסיאל, "הסיפור על דוד ובת שבע בספר שמואל – אופיו ומגמתו", בית מקרא מט (תשל"ב), עמ' 162-182.
15. מ' גרסיאל, מלכות דוד: מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוריוגרפיה, תל-אביב תשל"ה, עמ' 93-126.
16. על היחסים המורכבים ועל שלבי המעבר בין המציאות ההיסטורית והשתקפותה בתודעת בני התקופה בוין התפתחויותיו המאוחרות של הטקסט המקראי – השווה י"א זליגמן, "ממציאות היסטורית לתפיסה היסטוריוגרפת במקרא", פרקים ב (1969-1974), עמ' 273-276.
17. J.P. Fokkelman, Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel, Vol, 1, King David, Assen, 1981, pp. 41-96
18. J. Rosenberg, "The Institutional Matrix of Treachery in 2 Samuel 11", Semeia 46 (1989), pp. 103-116` Idem, King and Kin, Bloomington and Indianapolis 1986, pp. 124-132
19. על מערכת היחסים המורכבת שבין שתי דיסציפלינות אלה ראה את הסקירה וההערכה אצל R.G. Seamon, "Narrative Practice and the Theoretical Distinction Between History and Fiction", Genre 16 (1983), pp. 197-216; H.R. Jauss, Toward an Aesthetic of Reception (Theory and History of Literature 2), Minneapolis 1982, esp. chp. 1: "Literary History as a Challenge to Literary Theory", pp. 3-45
20. על אסכולה זו ראה אצל R.C. Davis and R. Schleifer (eds.), Contemporary Literary Criticism, 2nd ed., New-York and London 1989, pp. 369-447
21. השווה S.J. Greenblatt, "Shakespeare and the Exorcists", Shakespeare and the Question of Theory (eds.: P. Parker and J. Hartman), New-York 1985, pp. 153-187
22. עיין H. White, Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth-Century Europe, Baltimore and London 1973
23. M. Perry and M. Sternberg, "The King Through Ironic Eyes: Biblical Narrative and the Literary Reading Process", Poetics Today 7 (1986), pp. 322
24. M. Sternberg, The Poetics of Biblical Narrative: Ideological Literature and the Drama of Reading, Bloomington 1987
25. ראה במיוחד (לעיל, הערה 24), עמ' 23-25.
26. ראה פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 4), עמ' 267-269; הנ"ל (לעיל, הערה 10), עמ' 609-611; הנ"ל (לעיל, הערה 23), עמ' 283-286; שטרנברג (לעיל, הערה 24), עמ' 193-195.
27. פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 10), עמ' 611.
28. לדיון ולביבליוגרפיה ראה גרסיאל (לעיל, הערה 15), עמ' 66-87; P.K. McCarter, Historical David", Inter 40 (1986), pp. 126-127
29. לדיון, ראה גרסיאל (לעיל, הערה 15), עמ' 84-85.
30. ראה 317 H.P. Smith, The Books of Samuel (ICC), Edinburgh 1951, p. 317
31. ראה, למשל: פוקלמן (לעיל, הערה 17), עמ' 50-51.
32. ראה; 285-284 , P.K. McCarter, II Samuel (AB), New-York 1984, pp. 257, 279, J. Gray, I and II Kings (OTL), London 1970, p. 245
33. פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 23), עמ' 285; שטרנברג (לעיל, הערה 24), עמ' 195.
34. פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 23), עמ' 287; שטרנברג (לעיל, הערה 24), עמ' 196.
35. השווה א' סימון, "משל כבשת הרש בחינת משל שיפוטי", בר-אילן ז-ח (תשכ"ט-תש"ל), עמ' 11-12; A. Berlin, Poetics and Interpretation of Biblical Narrative (BLS), Sheffied, 1983, pp. 26-27; פוקלמן (לעיל, הערה 17), עמ' 52-52.
36. ראה פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 23), עמ' 287-288, הערה 13; שטרנברג (לעיל, הערה 24), עמ' 526, הערה 10.
37. כמה חוקרים אמנם מפקפקים בדבר מניעיה של בת-שבע בכל מהלך הפרשה. לסקירה של גישות שונות בבעיה ולביבליוגרפיה ראה R.G. Bowman, The Crises of King David (Diss), Union, Theological Seminary, Richmond AV. 1981, pp. 101-103
38. חוקרים לא מעטים סבורים, כי נתן ובת-שבע ניצלו את זקנתו של המלך דוד בפתותם אותו להאמין בשבועה שמעולם לא נשבע. ראה, למשל: פ' נאמן, "שבועת דוד וצוואתו", בית מקרא י (תשכ"ג), עמ' 71-72. לדעתי, דוד אמנם התחייב בשבועה לפני בת-שבע, כי בנה שלמה יירש את כיסאו. שבועה זו ניתנה לה כדי לפצותה על העוול הנורא שהמלך גרם לה. דבר שבועה זו הובא גם לידיעת אישים אחרים והוא שגרם לאבשלום ולאדניהו לנסות להקדים ולתפוס ברסן המלוכה. לטיעונים נוספים בדבר אמינותה של השבועה ראה י' קויפמן, מכבשונה של היצירה המקראית, תל-אביב תשכ"ו, עמ' 180-184; גרסיאל (לעיל, הערה 15), עמ' 158-159; ב' אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ/ 159-161; ש' זלבסקי, עליית שלמה למלוכה, ירושלים תשמ"א, עמ' 48-57.
39. "בית ארבעת המרחבים" הוא מבנה בן שלושה חדרים המקיפים חצר פנימית ללא תקרה. בחצר זו נהגו לבשל ולעתים גם להתרחץ.
40. ראה פירושו של ר"י קרא; השווה: פרי ושטרנברג (לעיל, הערה 23), עמ' 288-290; שטרנברג (לעיל, הערה 24), עמ' 198-199; סימון (לעיל, הערה 35), עמ' 13-14.
41. לסקירה של גישות שונות בדבר ידיעתו או אי-ידיעתו של אוריה ראה אצל גרסיאל (לעיל, הערה 15), עמ' 112; וכן באומן (לעיל, הערה 37), עמ' 110-112.
42. גרסיאל (לעיל, הערה 15), עמ' 26-46.
43. כמה משומרי המשמר המלכותי ניצבו אל-נכון בכניסה לארמון. אחרים ישנו או נחו בתא משמר שבסמוך, מחכים לתורם בעת חילופי המשמרות. תא משמר מעין זה נזכר כנראה במלכים א י"ד 27-28. על תא משמר דומה בארמון מאוגרית השווה C.H. Gordon, Ugaritic Textbbok (An. Or 38), Rome 1965, Text 1151, Is, 1, 10
44. תיבת "כל" נשמטה בתרגום השבעים, כנראה מתוך התאמה עם פסוק 13; קריאת נוסח המסורה עדיפה.
45. השווה R.A. Carlson, David, the Chosen King: A Traditio-Historical, Approach to the Second Book of Samuel, tockholm 1964, pp. 148-150
46. השווה, למשל, H.W. Hertzberg, I and II Samuel (OTL), London 1964, p. 311; R.P. Gordon, 1 and 2 Samuel: A Commentary, Exter 1986, p. 255

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok