עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עדות וקהילותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העליות משנות ה-60 עד שנות ה-90עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העליות משנות ה-60 עד שנות ה-90
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
מידע על טקסי הלידה והנישואין של יהודי אתיופיה, ועל הריקודים והמוסיקה בטקסים ובחיי היום יום.



שמחה ואהבה
מחברת: ליאורה ישראלי


חגיגת השמחה הראשונה

באתיופיה, מיד לאחר הלידה, האם אינה שבה הביתה עם תינוקה.
טקס ברית המילה נערך ביום השמיני אבל את החגיגה הגדולה הראשונה, שכל הקרובים מוזמנים אליה, עורכים מאוחר יותר: אם נולד בן - כעבור ארבעים יום, ואם נולדה בת - כעבור שמונים יום, כמקובל בחוקי התורה ונזכר בספר "ויקרא".
עד החגיגה לא מבקרים את האישה שילדה ואת התינוק או התינוקת. לפני החגיגה נערך טקס חשוב: טקס הטוהרה והכפרה לאם ולתינוק. שם התינוק ניתן לו רק... - בסיום הטקס!
גם בישראל, בקרב יוצאי אתיופיה, יש מי שנוהגים לא לבקר אישה שאך ילדה.
למרות שבני ביתא-ישראל היו מנותקים שנים רבות מהיהודים בעולם, נשמרו אצלם מנהגים שהיו מקובלים בחיי היום-יום בקרב בני ישראל בעבר הרחוק. כך גם באירוע המשמח של הבאת ילד חדש לעולם.

כיף לשחק

באתיופיה, כמו בכל העולם, אוהבים לשחק במשחק הקלאס. וכך משחקים אותו שם:
* השחקן הראשון זורק את האבן למשבצת הראשונה.
* הוא מעביר אותה בקפיצות הלוך וחזור.
* לשחקן יש זכות לבחור ב"בית", כלומר באחת המשבצות.
* במשבצת הזאת מותר לשחקן לנוח על שתי רגליו.
* לשחקן אחר אסור לדרוך במשבצת הזו.
* התור עובר לשחקן הבא כאשר שחקן דורך ב"בית" שאינו שלו, או אחרי שהשחקן מכריז "בית".
* המנצח הוא בעל ה"בתים" הרבים ביותר.

כיף לאהוב

בכפרים באתיופיה נהוג שבני זוג מכירים ומתחתנים בשידוך - על פי בחירת ההורים. החתן והכלה אינם רואים זה את זה עד החתונה. בערים, הצעירים בוחרים בעצמם עם מי הם רוצים להתחתן, הם נפגשים ומכירים זה את זה לפני החתונה.

הזמנה לחתונה בכפר
* כנהוג, היו אלה הוריו של החתן, הם שחיפשו ומצאו לו את הנערה המקסימה, והוא שמח מהבחירה שלהם.
* לאחר חגיגת החתונה בכפרו של החתן, תעבור החגיגה ותמשיך בכפרה של הכלה. את החתונה עורך הקייס. הוא דורש דרשה ומברך את בני הזוג.
* לפני החתונה נערך טקס אירוסין. בטקס האירוסין שנערך בכפר, אבי החתן מוסר תכשיטים לאבי הכלה, ואילו החתן מקבל מהורי הכלה שוורים ופרות. בעיר, החתן נותן טבעת במתנה לכלתו לעתיד.
* כדי לא להתחתן עם קרובי משפחה נהוג שהחתן והכלה באים מכפרים מרוחקים זה מזה, או שהם קרובי משפחה הרחוקים זה מזה מרחק של שבעה דורות לפחות. כך נוצרים קשרי משפחה הדוקים ורחבים.
* את שמחת הנישואין חוגגים בסוכה גדולה בכפרו של החתן במשך שבעה ימים. אחר-כך נמשכת השמחה הגדולה עוד כיומיים בכפרה של הכלה.
* השמחה מלווה בשירי חתונה מיוחדים.
* שלושה ימים לפני מועד החתונה נערכות חגיגות משפחתיות. שתי המשפחות, משפחת החתן ומשפחת הכלה, חוגגות את שמחת החתונה לחוד - כל משפחה בכפר שלה.
* בכפרו של החתן מקיימים טקס מיוחד - טקס הקְשֵרָה:
הקֶשֵרַה הוא חוט או סרט צבוע באדום ובלבן. הצבע הלבן מסמל את טוהר החתן והאדום - את טוהר הכלה.
הטקס נערך כך:
הקייס שם את הקשרה ליד רגלי החתן, אחר כך הוא מעביר את החוט למעלה, דרך הברכיים ללב שלו, אחר-כך קושר את החוט על המצח של החתן. אז פוצחים הכוהנים והקהל בשירה ובריקודים לכבוד החתן המאושר.

חתונה בישראל
בני זוג יוצאי אתיופיה שרוצים להתחתן בישראל חייבים לערוך חופה על ידי רב. זאת, כיוון שבישראל לא ניתנה לקייסים הסמכות לקדש חתן וכלה.
משום כך יש המקיימים שני טקסי נישואין. לרוב, החתונה מתקיימת ביום חמישי בשבוע בדרך-כלל באולם. מסיבת החתונה נמשכת לפחות כל הלילה ולעתים אף כמה לילות.

כיף לרקוד

בחגיגות, בשמחות ובאירועים שרים שירים וגם רוקדים.
לכבוד החתן - רוקדים הגברים,
ולכבוד הכלה - רוקדות הנשים.
שרים על אהבה, עצב ודברים משמחים,
געגועים ותקווה לימים יפים.

הריקוד האתיופי
הריקוד יכול להימשך שעות ארוכות. יש שרוקדים במעגלים נפרדים: מעגל נשים לחוד ומעגל גברים לחוד; ויש שהמעגלים מתערבבים זה בזה. בריקוד משולבות תנועות כתפיים ורקיעות. "אסקסטה" היא התנועה המיוחדת של הכתפיים בזמן הריקוד. אפשר להניע את הכתפיים יחד באותו כיוון... וגם להניע יחד, אך כל כתף בכיוון אחר: מעלה-מטה, קדימה ואחורה, באלכסון: כתף אחת למעלה והשנייה למטה - או שהכתפיים מסתובבות: כתף אחת קדימה והשנייה אחורה.

איך רוקדים?
באזור גונדר רוקדים כך:
* מתחילים בריקוד מעגל. זהו מעגל קטן וצפוף מאוד, כאשר כתפי הרוקדים נוגעות זו בזו.
* מניעים את הברכיים ומוחאים כפיים בקצב מתגבר.
* הריקוד מגיע לשיא ואז...
* שני רקדנים שרוקדים סולו ומתחרים ביניהם בריקוד הכתפיים, פורצים למרכז המעגל.
* כל סולן מאלתר לו תנועות מיוחדות: אחד מניע את כתפיו באסקסטה, אחד מרעיד את גופו, אחר מצטיין בתנועות קטועות ומהירות.
* נוצרת תחרות בין הזוג הרוקד במרכז המעגל, הסולנים מתחרים בריקוד קצר ומתחלפים ביניהם.
* מעגל הרוקדים מלווה את הסולנים בקפיצות נלהבות במקום, במחיאות כפיים ובניעות כתפיים.
* ההתלהבות נרגעת לאיטה. הקהל שב לרקוד במעגל. ושוב... ריקוד זוגות וחוזר חלילה..

באזור טיגרי רוקדים כך:
* המתופפים מכים על תופי הקבארו, וזהו סימן לצופים להתחיל לרקוד.
* הרוקדים מתעטפים בצעיפים גדולים (נֶטֶלַה).
* הרוקדים יוצרים מעגל גדול של עשרות עד מאות גברים ונשים.
* הרוקדים עומדים זה מאחורי זה, ומתקדמים בריקוד על קו המעגל.
* כאשר האווירה מתחממת פונים הרוקדים אל מרכז המעגל ומניעים בעדינות את הכתפיים והראש.
* ושוב... מהתחלה...

באזורים אחרים באתיופיה מוכרים סגנונות ריקוד נוספים האופיינים להם.

המוסיקה של ביתא-ישראל

היהודים באתיופיה ניגנו מוסיקה והאזינו לה בחיי היומיום וגם בטקסים דתיים, בכפר וגם בעיר, בשעות העבודה וברגעי המנוחה. המוסיקה עברה מדור לדור, והיהודים למדו שירים ומנגינות גם מן הסביבה הלא-יהודית. המוסיקה בכפר שונה מזו המנוגנת בעיר, המוסיקה של חיי היום-יום שונה מאוד מן המוסיקה הדתית. יש מוסיקה דתית שרק כוהני הדת שרים ומנגנים.

איך לומדים לשיר את השירים, ואיך לומדים לנגן על כלי הנגינה? בכפר לא מקובל ללמוד מוסיקה בצורה מסודרת. מי שיש לו שמיעה טובה וכישרון - מנגן, ואחר-כך כל הקהילה נהנית מן הכישרון שלו. בכפר אין מורים למוסיקה. לכן, לימוד הנגינה נעשה באמצעות התבוננות, חיקוי והתנסות. בעיר חלק מן הילדים לומדים מוסיקה בבית-הספר.

לצלילי כלי הנגינה
תופים, רעשנים ומצלצלים שונים הם כלי הנגינה הנפוצים ביותר בקרב היהודים והלא- יהודים באתיופיה ובכל יבשת אפריקה. הכְּרַר המֶסֶנְקוֹ והבֶּגֶנַה הם כלים ייחודיים לאתיופיה בלבד.

הכרר - במסורת של יהודי אתיופיה מקובל לומר כי הכְּרַר הוא הנבל בו ניגן דוד לשאול המלך.
הכְּרַר הוא כלי מיתר העשוי מתיבת תהודה עגולה מעץ או מתכת. על התיבה מתוח עור. מעל פתח התיבה, לאורך, מתוחים 5-10 מיתרים. פעם היו עושים את המיתרים ממעיים של פרה או עז (מעי הוא צינור בגוף שבו מתעכל המזון). היום המיתרים עשויים מפלסטיק או מתכת.
על הכְּרַר מנגנים בישיבה. מניחים אותו באלכסון בין הרגלים ופורטים בעזרת שתי הידיים על המיתרים.
בכְּרַר מנגנים במסיבות ובאירועים חגיגיים.

המסנקו - המֶסֶנְקוֹ הוא כלי נגינה עתיק, ששמר על צורתו שנים רבות. המֶסֶנְקוֹ מזכיר את הכינור.
למֶסֶנְקוֹ תיבת תהודה מעויינת. התיבה יכולה להיות בגדלים שונים. לתיבה מחובר מוט ועליו מתוח מיתר. על המיתר מנגנים באמצעות קשת מעוגלת ועליה מיתר. בדרך כלל, עושים את המיתרים משערות זנב של סוס.
גם על המֶסֶנְקוֹ מנגנים בישיבה. מניחים אותו בין הרגלים ומשעינים את המוט אל הגוף. יד אחת לוחצת על המיתר והיד השנייה מושכת בקשת.
בכל כפר באתיופיה אפשר למצוא נגן מֶסֶנְקוֹ הנוהג ללוות את זמרי הכפר והמקהלה.

הכברו - הכֶּבֶּרוֹ הוא תוף העשוי מגזע עץ חלול. יש תופי כֶּבֶּרוֹ קטנים שגובהם כארבעים סנטימטר, ויש תופי כֶּבֶּרוֹ גדולים שגובהם כמעט מטר! על שני פתחי הגזע החלול מתוחים עורות, שעליהם מתופפים: צד אחד גדול, והצד השני קטן יותר.
הכֶּבֶּרוֹ תלוי למתופף על הצוואר ברצועות של עור. מנגנים על התוף משני צדיו: ביד הימנית מכים בצד הגדול יותר, וביד שמאל בצד הקטן. פירוש המילה כֶּבֶּרוֹ באמהרית היא "לחלוק כבוד".
אין כמו הכֶּבֶּרוֹ ללוות תזמורות, ריקודים ואפילו... את העובדים בזמן העבודה!

באתיופיה יש כלי-נגינה המשמשים לטקסים דתיים בלבד. רק פרחי הכהונה לומדים את המוסיקה הדתית, מתאמנים בשירת התפילות ובנגינה בכלי הנגינה המלווים אותן.
כלי הנגינה המיוחדים, המלווים את תפילות ביתא-ישראל, מוכרים גם בטקסים ובתפילות של בני דתות אחרות.

הקצ'ל - הקַצְ'ל הוא מעין מצילה או מצילתיים. משתמשים בו כרעשן יד.
בקַצְ'ל צלוחיות פח או עץ הנמצאות אחת מעל השנייה ומושחלות על שני מוטות עץ או ברזל דקים. כאשר מנענעים בקַצְ'ל הצלוחיות מרשרשות.

הנגדיט - הנֶגַרִיט הוא תוף גדול עשוי עץ, זהב או כסף ומכוסה כולו בעור בהמה.
מכים בו בעזרת מקל או פטיש מעץ או בעזרת שני מקלות.

עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות - נושאים נוספים:

לפני שמתחילים לשיר
החיים בכפר
ילדים לומדים - ילדים עובדים
חגים ומועדים
הגעגועים לציון והמסע אליה
נפגשים בשירים

ביבליוגרפיה:
כותר: שמחה ואהבה
שם  החוברת: מזמור : עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות
מחברת: ישראלי, ליאורה
עורכי החוברת: טולדנו, מיכל; צ'רנובילסקי, ענת
תאריך: 1999
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ייזום, פיתוח וניהול התוכנית: ליפשיץ, עירית.
2. תחקירנות תרבות ומוסיקה, כתיבה: ליאורה ישראלי.
3. שיכתוב, כתיבה ועריכת תוכן: מיכל טולדנו.
4. עריכה לשונית בעברית: ענת צ'רנובילסקי.
5. התכנית פותחה במטח בסיוע ג'וינט ישראל, בשיתוף עם הפיקוח הארצי על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך, התרבות והספורט ובתמיכת מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה, האגודה לקידום החינוך בישראל, משרד החינוך, התרבות והספורט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית