עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבהעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > הכחדת מינים והשבתם עמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שימור מיניםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים
החברה להגנת הטבעהרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים



תקציר
סקירה של בתי הגידול העיקריים בישראל ומיני חיות-בר הקשורים אליהם שהוכחדו או נמצאים בסכנת הכחדה.
מתוך הדו"ח לטבע נולד- על מצב חיות הבר בישראל.



פגיעה במקום החיות
מחבר: ד"ר בני שלמון


פגיעה במקום החיות, שבו חי בעל חיים, שומטת את הבסיס לקיומו, והיא אחת הסיבות העיקריות להיעלמות מינים בישראל, כמו בעולם כולו. יש מקומות חיות שנהרסו כליל; יש ששונו על ידי פעילות האדם, וגם שינוי כזה משפיע לרעה על מינים, המסוגלים להתקיים רק בתנאים קבועים. לעתים השינוי "מזמין" חדירה של מין אחד, הדוחק את המין המותאם למקום החיות הטבעי; מקומות חיות אחרים נקטעים ל"איים", על ידי שטחים מעובדים או כבישים רחבים. בישראל יש יותר מ-20,000 ק"מ של כבישים. כבישים מהירים, רבי מסלולים, מהווים "שטח הריגה" לכל מי שמנסים לחצות אותם. קיטוע והקטנה של אוכלוסיות בעלי החיים גורמים להקטנת המגוון הגנטי ומגדילים מאוד את סיכויי ההכחדה שלהם - גם בשל סיבות טבעיות, כמו שריפה, מגפה או שיטפון.


 

א. ביצות


בתחילת המאה ה-20 היו בארץ מספר ביצות: בעמק יזרעאל; בנחלי מישור החוף - נעמן, קישון, תנינים (כבארה), חדרה ופולג (פאליק), והביצה הגדולה מכולן - החולה. ביצת החולה כללה כ-13 קמ"ר אגם וכ-40 קמ"ר ביצות. כאן נפגש עולם החי והצומח הצפוני (פלארקטי) עם העולם הטרופי, הנימפיאה הלבנה עם גומא הפפירוס. ייבוש הביצות נעשה במטרה להקטין את סכנת הקדחת וכדי להגדיל את השטחים לחקלאות. בשנת 1957 יובשה החולה, ובמקומה הוקמה שמורת טבע בשטח 3 קמ"ר. מבחינה אקולוגית, הייתה זו אחת הפעולות ההרסניות ביותר לעולם החי של ישראל. רבים מהמינים הייחודיים לביצת חולה, חלקם אנדמיים, נעלמו.

בינון הגליל (Nun galilaeus), דג שהיה אנדמי לאגם החולה, נכחד עם ייבוש האגם.

תת - המין של הדג כנרתן חולתי (Tristramella simonis intermedia), שהיה נפוץ בחולה לפני ייבושה, נכחד עם הייבוש.

תת - המין של הדג לבנון החולה (Acanthobrama terraesasancte hulensis) היה אנדמי לחולה. רוב אוכלוסייתו נכחדה עם ייבוש החולה, ורק פרטים מעטים שרדו בשמורת החולה.

עגולשון שחורגחון (Discoglossus nigriventer) היה דוחי אנדמי לישראל. ב-1940 נאספו 2 ראשנים ושני בוגרים משלולית בחלקו התחתון של נחל שוח, שנשפך לביצת החולה, פרט בוגר שלישי נלכד בתעלת ניקוז במהלך ייבוש הביצה. מאז נכחד המין!

3 מיני זוחלים החיים באזורים לחים נעלמו מישראל - אולי בגלל התייבשות הארד והורידה בכמות הגשמים: צב הביצות האירופי (Emys orbicularis) תועד בכנרת עד 1912; הטבעון (Blanus strauchi), זוחל דמוי שלשול, דווח מהארץ בסוף המאה ה-19, ומאז לא נמצא; הצפע המזרחי (Vipera lebetina) נאסף בישראל רק בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

נברן המים (Arvicola terrestris) הוא מכרסם, שהגיע בישראל לגבול תפוצתו העולמי הדרומי. המין מוכר בארץ רק מגולגלות שנמצאו בצנפות תנשמת, שנאספו משולי הביצה. מאז ייבוש החולה - לא נמצא בישראל.

ייבוש החולה היה אסון למינים רבים של עופות, הדוגרים או חורפים בנופי ביצה ואגם. המינים הבאים הפסיקו לדגור בישראל עם ייבוש החולה: טבלן מצויץ, אנפה אפורה, זרון הסוף ומרומית שחורה. צולל הביצות הפך לדוגר נדיר.

עד שנות החמישים דגרו כ-30 זוגות של טבלן מצויץ (Podiceps cristatus) ברצועת הנופר שצמחה בצפון אגם החולה. זוגות אחדים דגרו בקנים בדרום - מערבה של הכנרת, וכן בביצות נחל תנינים (כבארה) ובביצות נחל פולג (פאליק). עם ניקוז הביצות, נעלמו הטבלנים בהדרגה, ב-1964 היו עדיין 4 זוגות בשמורת החולה, אך ב-1969 נצפתה בפעם האחרונה בישראל משפחת טבלנים מצויצים, ולה שני אפרוחים.


ברווז משויש (Marmaronetta angustirostris) הוא מין בסכנת הכחדה עולמית. בעבר דגרו בעמק החולה למעלה מ-200 זוגות, אך כיום הצטמצמה אוכלוסייתו לכ-20 זוגות בלבד.

במיני עופות רבים קטנו האוכלוסיות הדוגרות, או שהם הפסיקו לחרוף בישראל. כך הנחשון(Anhinga rufa), מין אפריקני שהיה חורף נדיר בביצות מישור החוף והחולה. עד 1955 חרפו בחולה כ-50 פרטים. מאז ייבוש החולה (1957) לא נצפה עוד בישראל.

עיטם לבן-זנב (Haliaeetus albicilla). עוף מרשים זה היה הגדול בדורסים שאינם אוכלי פגרים בישראל. בשנות החמישים היו ידועים בארץ שני זוגות אחרונים של עיטמים: בעמק החולה ובעמק בית שאן. הזוג שדגר בשולי החולה נעלם עם ייבושה, וכך בא הקץ על מין מרשים זה בטבע בישראל. גם בעולם נמצא העיטם לבן-הזנב בסכנת הכחדה. בגני הטבע של החברה להגנת הטבע בתל אביב קיים גרעין רבייה פורה במיוחד של עיטם לבן-זנב. בשנות התשעים העמיד הזוג 14 גוזלים, שמושדרו ושוחררו בחזרה לטבע בעמק החולה ובעמק בית שאן, על ידי החברה להגנת הטבע והרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. בשיתוף עם מרכז הצפרות בכפר רופין, משוחררים לטבע גם עיטמים שהגיעו מגני חיות באירופה. בשנת 1999 נצפה הקינון הראשון של עיטמים בעמק החולה, מאז ייבוש הביצה והאגם.

אוכלוסיות נוספות של מינים שוכני ביצות קטנו עם ייבוש החולה, ביניהן: אנפה ארגמנית, אנפה גמדית שחפית ים, צולל ביצות, נחליאלי צהוב, חרגולן זמירי וקנית אפריקנית.



 

ב. נחלי איתן ומעיינות


נוף נחלי איתן, שבהם זורמים מים נקיים במשך מרבית ימות השנה, נעלם כמעט לחלוטין מישראל. נחלי איתן יובשו על ידי שאיבת מים מהנחל עצמו או ממקורותיו, מרבית נחלי מישור החוף זוהמו בשפכים, ורק הנחלים בצת, כזיב ותנינים נושאים מים נקיים - יחסית.

מתוך 200 מינים של רכיכות (חלזונות וצדפות), נכחדו 15 מינים (7.5% מכלל המינים בקבוצה זו!). נכחדו לפחות 6 מינים של חרקים הקשורים למים (מין אחד של בריומאי, שני מיני שפיריות, ו- מיני חיפושיות מים). אוכלוסיות 8 מינים של דגי מים מתוקים שחיו בנחלי החוף, נפגעו קשה, והמינים הפכו נדירים: לבנון הירקון (Acanthobrama telavivensis), האנדמי לנחלי מישור החוף, נכחד מזיהום בנחלים שורק, ירקון ונעמן ושרד רק בנחל תות. הבצורת הקשה של שנת 1999 החריפה עוד יותר את מצב המין וכפעולת חרום חברו הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים והמשרד לאיכות הסביבה להקמת מרכז לשימור המין בתנאים מלאכותיים. בינון דור (Orthrias dori), האנדמי למעיינות עמק בית שאן, נמצא בסכנת הכחדה, בעקבות ייבוש רוב המעיינות שבהם חי בעבר.

מיני דגי ים, שצעיריהם גדלו בנחלי החוף, נעלמו מרוב הנחלים ובהם: קיפון גדול ראש (Mugil cephalus), קיפון טובר (Liza ramada) וצלופח אירופי (Anguilla anguilla). היעלמות הדגים מנחלי החוף היא אחת הסיבות להכחדת הלוטרה מאותו מקום חיות.

הסלמנדרה הכתומה (Salamandra salamanda) היא דוחי ארסי. היא מרתיעה טורפים פוטנציאליים בצבעי אזהרה - גופה שחור, ועליו כתמים כתומים. האוכלוסייה קטועה ומפוזרת סביב מקווי מים: מעיינות, שלוליות חורף ונחלים זורמים. קיטוע תת-האוכלוסיות מחמיר, בשל רשת כבישים החוצה את אזורי מחייתה בגליל ובכרמל. הסלמנדרות פעילות בעיקר בערב ובלילה, והן עלולות להידרס על ידי כלי רכב. כך קרה בשמורת תל דן, שם משכה מסעדה, שנפתחה בלילה בתוך השמורה, נופשים שהגיעו בנסיעה על כביש, תוך שהם דורסים סלמנדרות שחצו את כביש הגישה. בשנת 1999 בנתה הרשות לשמירת הטבע וגנים הלאומיים בריכה מיוחדת בחי בר בכרמל, כדי לאפשר לראשני. הסלמנדרה להתפתח ולאושש את אוכלוסיית הדו-חיים בכרמל. הבריכה הוקדשה לפועלו של פרופי מנדלסון.


צב רך (Trionyx triunguis) הוא מין אפריקני, שחי בעבר בכל נחלי החוף. עם קום המדינה, הגיעו אוכלוסיותיו למאות פרטים בוגרים. זיהום נחלי החוף גרם לצמצום חריף באוכלוסייה: נותרו פרטים מעטים במקורות הירקון ובנחל תנינים, אך מרבית האוכלוסייה מצוייה בנחל אלכסנדר, שגם הוא מזוהם. נראה שזיהום זה גורם לכך שרוב הביצים אינן בוקעות, והצעירים הבוקעים סובלים מעיוותים. בנחל אלכסנדר נראים רק צבים גדולים, ונראה שהצעירים אינם שורדים.

הלוטרה (Lutra lutra) היא יונק ממשפחת הסמוריים, והיא טורף - על במערכות מים מתוקים בישראל. היא ניזונה בעיקר מדגים. בעבר הייתה נפוצה בכל נחלי החוף, מנחל שורק בדרום ועד הנעמן בצפון. זיהום הנחלים גרם לחיסול הדגים, שהם עיקר מזונה של הלוטרה, והביא בכך להכחדה הדרגתית של הלוטרות מנחלי מישור החוף, עד שנעלמו משם לחלוטין בתחילת שנות התשעים. להכחדה תרמו גם , דייגים שהשמידו לוטרות, מחשש שהן מתחרות בהם על שלל הדגה בבריכות הדגים. היום קיימת אוכלוסיית לוטרות רק בנחלי אגן הירדן, המוליכים מים נקיים ומכילים דגים. אוכלוסייה זו מונה לא יותר מ-100 פרטים.

הקטופה (Ketupa zeylonensis) היא דורס לילה מרשים, ממוצא אסייתי-טרופי (אוריינטלי). הקטופה ניזונה בעיקר מדגים. בשנת 1863 ניצודה קטופה על ידי טריסטרם בנחל כזיב. מאז לא נראו יותר קטופות במערב הגליל. עוד 5 קטופות ניצודו בשנים 1913-1879 בצפון-מערב הכנרת (ארבל-טבחה); שני פרטים נוספים ניצודו באותו אזור בשנים 1946 ו-1950, בשנות השבעים עדיין נמצאו צנפות שלן קטופה, שהכילו בעיקר שרידי דגים וסרטנים, בדרום הגולן, אך סקר בשנים 1984-1983 לא גולה אף קטופה או שרידים לפעילותה - ונראה שנכחדה.

השרקרק הירוק (Merops persicus) חי בנופים פתוחים לאורך עמקי נהרות, בשולי אגמים ובנאות מדבר. עד שנות החמישים היו מושבות רבות, בכל אחת כמה עשרות זוגות, בעמק זבולון, בגולן, בעמק החולה, בעמק בית שאן ולאורך הירדן; עד שנות השישים נותרו רק זוגות מעטים בירדן ובעמק בית שאן; בשנות השבעים והשמונים חלה התאוששות - מה באוכלוסייה: 100-50 זוגות דוגרים נצפו בעמק הירדן הצפוני ובעמק בית שאן, וכ-10 זוגות - בדרום הגולן. בנאות הכיכר, שמדרום לים המלח, נצפתה מושבת קינון ובה זוגות אחדים בשנות התשעים, אך היא נעלמה.

הפרנקולין (Francolinus francolinus) הוא עוף הדומה לחוגלה, אך גדול ממנה. הוא חי בשטחים עשבוניים, בשדות לחים, בגדות נחלים, בתעלות השקיה וגם בשטחים מעובדים. עד שנות הארבעים היה מקנן נפוץ בשרון, בעמק זבולון, בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. הפרנקולין היה עוף ציד מבוקש בתקופת המנדט הבריטי. הציד וריבוי השימוש בחומרי הדברה הקטינו את אוכלוסיותיו בשנות החמישים והשישים. משהוכרז כעוף מוגן, בשנות השבעים, החלה האוכלוסייה להתאושש. היום מונה האוכלוסייה כ-2,000 זוגות מקננים - בעמק החולה, בגולן, בעמק בית שאן ובעמק הירדן.

זרון הסוף (Circus aeruginous) הוא דורס בינוני, הניזון ממכרסמים ומציפורים קטנות, שהיה נפוץ למדי בעמקים הצפוניים: בעמק בית שאן, בעמק החולה ובעמק יזרעאל. זרון הסוף נפגע בשנות החמישים והשישים מייבוש הביצות ומההרעלות ובשנות השישים נכחד כמעט לחלוטין. כיום נותרו פרטים בודדים בעמק החולה וכן אוכלוסייה של זרוני סוף נודדים, המגיעים לארץ בתקופת החורף.



 

ג. שלולית חורף


שלוליות חורף הן שקעים טבעיים או מעשי ידי אדם, שבהם נאצרים מי גשמים למשך מספר חודשים. בעבר היו מאגרי מים כאלה כמעט ליד כל כפר ערבי, והם שימשו להשקיית המקנה, להשקיית שטחי חקלאות ולעתים אף כמי שתייה. בשלוליות אלו התפתח עולם עשיר של חסרי חוליות (שבלולים, סרטנים וחרקים), ששימשו מזון לדוחיים. כל מיני הדוחיים בארץ זקוקים למקווי מים לרבייה: להזדווגות, להטלה ולהתפתחות הראשנים.

אל השקעים, שבהם נוצרות שלוליות החורף, מתנקזים כל הנוזלים בסביבה: קוטלי עשבים שרוססו לצדי דרכים, קוטלי חרקים שבהם טופלו שטחים חקלאיים סמוכים וקוטלי יתושים ושמנים שונים, שפוזרו על השלוליות לחיסול זחלי יתושים. הרבה שקעים מולאו ויושרו כשטחי חקלאות, אחרים נעלמו תחת כבישים או מבנים, או שהפכו לאתרי פסולת פתוחים. כתוצאה מכך הפכו רוב מיני הדוחיים לנדירים.

סכנה מיוחדת מאיימת על טריטון הפסים (Triturus vittatus) ועל חפרית עין החתול (Pelobates syriacus), שאוכלוסיותיהם קטנו לכדי 5% ופחות, בהשוואה לגודלן לפני 30 שנה. לחפרית עין החתול ראשנים גדולים, הזקוקים לפחות ל-3 חודשי התפתחות במים, ולכן היא נתונה בבעיה מיוחדת: הראשנים יכולים להתפתח רק בבריכות עמוקות, המחזיקות מים יותר משלושה חודשים. בניגוד לרוב מיני הדוחיים בארץ, החפרית מתבגרת רק בגיל 4-3 שנים, ולכן יכולתה להגדיל את האוכלוסייה מוגבלת. עקב היעלמותם הכמעט מוחלטת של שלוליות החורף מנופי הארץ, נעשה בשנים האחרונות מאמץ לייסד בתי גידול מלאכותיים שיתפקדו כשלוליות חורף. לאתרים אלו שחלקם נבנה בשטחים פתוחים פגועים, מובא ע"י הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים ומדענים מהאקדמיה חומר ביולוגי מבריכות שיובשו.. בגני הטבע של החברה להגנת הטבע בתל אביב נבנתה שלולית חורף מלאכותית, שתפקידה לשמר את אזור המחיה המיוחד הזה, על המינים השונים שהיו נפוצים בו במישור החוף.



 

ד. חוף הים


אורכו של חוף הים התיכון בישראל כ-180 קילומטרים, ואורכו של חוף מפרץ אילת כ-12 קילומטרים. כ-60קילומטרים מחופי הים התיכון תפוסים על ידי מתקנים, כמו נמלים, מחנות צבא, תחנות כוח ושדה תעופה. באילת תפוסים 6 קילומטרים - כמחצית מאורך החוף - על ידי נמלים (כללי, צבאי וקצא"א). פרויקטים נדל"ניים - לכל אורך החוף, בקרבת החוף ואף בתוך המים - מחסלים את רצועת החוף שנותרה, בקצב מוגבר.

קטעי החוף החוליים שימשו בעבר מקום מתאים לקינון עופות מהחופמאים ולהטלת צבי-ים.

כמה מאות זוגות של חופמי גדות (Charadrius dubius) קיננו בשפכי נחלים לחוף הים התיכון. רובם נעלמו בסוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים, בגלל זיהום החוף בשמנים ובזפת. בשנות השמונים דגרו בישראל רק 100-50 זוגות, בעיקר בצפון ים המלח, בעמק הירדן, בעמקי בית שאן ויזרעאל ומסביב לכנרת. גם החופמי האלכסנדרי (Charadrius alexandrius) היה דוגר נפוץ בחוף הים התיכון, עד אמצע שנות השישים. בשנות השבעים נכחדה האוכלוסייה הדוגרת הזו, בגלל זיהום חוף הים בזפת ואולי גם בשל תחרות עם הסיקסקים, שהתפשטו לאזור זה. ב-1968 דגרו כ-25 זוגות בחוף מעגן מיכאל, וב-1973 דגרו בחוף זה רק 10 זוגות. ב-1979 חדל החופמי האלכסנדרי לדגור בחוף.


אוכלוסיות צב-ים חום (Caretta caretta) וצב-ים ירוק (Chelonia mydas) הולכות ונעלמות בישראל (ובעולם), ורק צבות מעטות מטילות מדי שנה בחוף. צבות-ים חייבות לעלות על החוף להטלה, והן מטילות רק בחופים חוליים. לפני ההטלה מזדווגים הצבים במים רדודים. התנהגות רבייה זו חושפת את הצבים הבוגרים, את הביצים ואת הצבים הצעירים הבוקעים מהביצים, לסכנות חמורות בחופי ישראל (והעולם):

  • תנועת כלי שיט מהירים סמוך לחוף פוצעת - ולעתים הורגת - צבים המתרכזים במים רדודים לצורך הזדווגות.

  • צבים רבים מסתבכים ברשתות דייגים ומתים בטביעה. צב-הים הוא זוחל וצריך לעלות אל פני המים כדי לנשום אוויר. צב-ים המסתבן ברשת ימות מחנק בטביעה.

  • כריית החול הרסה חופים חוליים רבים. לדוגמה: בשנת 1963 לבדה נכרו כמיליון מ"ק חול מחופי הים התיכון של ישראל.

  • הקמת מתקנים בחוף ובים מונעת מהצבים אפשרות להטלה.

  • פעילות אדם לאורך החוף (נסיעה, לינה, הבערת מדורות) גורמת לרעש ולאור, המפחידים את הנקבות ומרתיעים אותן מלעלות ולהטיל בחול. עיכוב ממושך גורם להפלת הביצים בים.

  • הצבות העולות לחוף בלילה הן כבדות תנועה, ובעבר ניצודו בהמוניהן (ראו בסעיף ציד). כיום צבי-הים הם בעלי חיים מוגנים בישראל.

  • תנועת רכב שטח (ג'יפים, טרקטורונים), ההולכת וגוברת בחוף, מועכת, אף מבלי דעת, ביצי צבים שהוטלו בחוף.

  • הצבונים, הבוקעים מהביצים בלילה, רצים לכיוון הים לפי נצנוצי האור המוחזר מהגלים. תאורה לאורך החוף (כבישים, מבנים, כלי רכב) מטעה את הצבים הצעירים, העולים אל היבשה במקום לרדת לים.


בעיות אלו מתעצמות לאור העובדה, שצבי-הים מתרבים בקיץ - תקופת שיא בפעילות הנופשים לאורך החוף. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים בשיתוף פעולה עם מתנדבים עושה מזה שנים מאמץ נרחב הכולל איתור הקינים, שמירה בתקופת הקינון, אבטחת הבקיעה של הצבונים והגנה עליהם בשעות שיבתם אל הים.



 

ה. חורש ויער


בירוא היער החל כבר לפני כ-3,000 שנה, אך הוא הפך אינטנסיבי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היער נוצל למרעה, נכרת לפתיחת שטחי חקלאות, שימש כחומר להסקה (גם של קטרים) ולהפקת פחמים וסיד. בתחילת המאה ה-20 נותרו רק כ-100 קמ"ר חורש טבעי בישראל.

פתיחת היער הקלה על הציידים, ובלי ספק תרמה להיעלמות הדוב, אייל הכרמלוהיחמור מישראל. כן קטנו האוכלוסיות של עטלפים שוכני חורש כמו מיני הסוג פרסף (Rhinolophus).

מאז שנות העשרים החלה מחלקת היערות המנדטורית, ואחריה הקק"ל, לטפח חלקות יער טבעי ולנטוע יערות. עד אמצע שנות השמונים כיסה חורש טבעי כ-400 קמ"ר, עליו נוספו עוד כ-750 קמ"ר יער נטע אדם, שרובו אורן ירושלים. גם מטעי פרי התרחבו ושילשו את שטחם תוך 50 שנה. עם זאת יש לציין, כי יערות האורן אינם תורמים מזון מתאים לרוב החולייתנים שוכני החורש. רק החולדה המצויה (Rattus rattus) למדה לאכול את זרעי האורן: האם מלמדת את צאצאיה לכרסם את האצטרובלים בשיטה יעילה. מטעי הפרי מטופלים בקוטלי חרקים, ואולי זו הסיבה לכך, שעטלפים שוכני חורש ויער מהסוג פרסף אינם אוספים שם מזון.

הגידול בחורש הטבעי לא הגדיל, כנראה, את אוכלוסיות מיני המכרסמים האופייניים לחורש, כמו נמנמן עצים (Dryomys nitedula) וסנאי.

הסנאי הזהוב (Sciurus anomalus) היה נפוץ בצפון ארץ ישראל ובמרכזה עד לפני כ-11,000 שנים. עם תום תקופת הקרחונים, התחמם האזור והתייבש; היער נסוג ועמו נסוג הסנאי. במאה ה-19 מספר טריסטרם, שהסנאי היה נפוץ מאוד בלבנון ובחרמון, והוא מצא אותו גם בחורש בגליל. מאז אין עדות נוספת להימצאות הסנאי בגליל. באמצע שנות השמונים הוערכה אוכלוסיית הסנאים בישראל ב-50 זוגות. כיום מרוכזת כל אוכלוסיית הסנאים בישראל בחורשים מפותחים באגן נחל שיאון שבחרמון, והיא עומדת על סף הכחדה. אוכלוסיית סנאים יציבה מוכרת היום מהגלעד (צפון ירדן), שם חיים הסנאים בחורש טבעי של אורן - אלון. אוכלוסייה אחרת מוכרת מלבנון. שני מיני זוחלים שוכני חורש הולכים ופוחתים:


קמטן החורש (Ophisaurus apodus) פוחת והולך בשנים האחרונות, משום שקמטנים רבים נהרגים בידי אדם, בשל דמיונם לנחשים.

הלטאה הירוקה (Lacerta trilineata israelica) היא המרשימה בלטאות ישראל: אורכה עד כ-40 ס"מ, צבעה ירוק ועליו פזורות נקודות שחורות. בישראל חי תת-מין אנדמי, והאוכלוסייה הולכת וקטנה, כנראה בגלל טריפת הלטאות על ידי חתולי בית שהתפראו ושחיים בשולי יישובים ובחורשים.



 

ו. בתות ונופים עשבוניים


בתה היא נוף צומח ים - תיכוני נמוך (שגובהו עד כ- 50 ס"מ), המורכב בעיקר מבני - שיח כמו סירה קוצנית וקורנית מקורקפת. גם נוף "צנוע" זה דורש שימור, שכן הוא נפגע משריפות ומהפיכתו לשטחים חקלאיים.

כתום - כנף הדופרית (Anthocharis gruneri) הוא פרפר, המטיל ביצים רק על המצליב החד-שנתי דופרית (מין אירנו-טווני, הנפוץ בבתות ובשדות) ונדחק בשל הפיכת השטח הטבעי לחלקות חקלאיות.

המינים האנדמיים של משפחת החרגוליים בארץ מצויים, ברובם, בשטחים עשבוניים פתוחים של החבל האירנו-טורני ושל החם הים-תיכוני. משפחה זו נחקרה ביסודיות, והיא סמן לעושר קבוצות חרקים אחרות, שעוד מסתתר במקום חיות זה.

עינחש (Ophisops elegans) היא לטאה עדינה, שעיניה חסרות עפעפיים נעים (כעיני נחש) היא הולכת ומתמעטת במקום חיותה, בתות ושדות באזור הים-תיכוני היובשני, עד גבול המדבר. ייתכן שהסיבה לכך היא הרעלת משנה, שכן חרקים, שהם מזונה, נפגעים מקוטלי חרקים.

השדמית המצויה (Glareola prantincola) היא עוף דוגר קרקע, המעדיף לבנות את קנו בשדות שלף יבש, בשטחי מרע רמוסים, בשדות חרושים ואפילו בשדות כותנה בראשית הנביטה. קלטור השדות וריסוסם פגעו קשה באוכלוסיית השדמיות, שפחתה כדי 90% בהשוואה לאוכלוסייתה בשנות השלושים.

סבכי קוצים (Sylvia communis) מקנן בשטחים עשבוניים עשירי צומח, ובאופן משני בכרמים ובשדות תפוחי אדמה וחמניות המין סובל מהרס מקום החיות בשל ייעור, שריפות וקציר.

שרקרק מצוי (Merops apiaster) הוא ציפור צבעונית, הניזונה מחרקים. בעבר הייתה נפוצה בארץ. מאז סוף שנות החמישים התמעטו האוכלוסיות המקננות, ומרבית. מושבות הקינון של השרקרק המצוי במישור החוף נעלמו . כיום נותרו מושבות קינון בעיקר בעמק הירדן ובגולן. השרקרקים נפגעו בעיקר מהיעלמות שטחי הציד שלהם.


בז אדום (Flaco naumanni) היה ממיני העופות הדורסים הנפוצים בישראל. בז ססגוני זה מגיע לארץ מאפריקה ומקייץ כאן. הוא ניזון מחסרי חוליות ומקנן במושבות גדולות. בשנות החמישים קיננו בארץ כ-3,000 זוגות, וכיום נותרו כ-300 בלבד תופעה דומה התרחשה גם בשאר אזורי הקינון של הבז האדום בעולם, והוא הוכרז כמין בסכנת הכחדה עולמית. היעלמותו מוסברת בהיעלמות הבתות, שטחי הציד שלו, שהפכו לשטחים חקלאיים או מבונים. הבז האדום נוהג לקנן בגגות רעפים ישנים ובארגזי רוח. עם הריסתם של בתים ישנים או עם שיפוצם, אין הבז האדום יכול לקנן בהם עוד. בארץ נותרו מושבות קינון של הבז האדום ביישובי חבל אלונה שלמרגלות הכרמל, באזור ירושלים ובמדבר יהודה. מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, בחסות "לטבע נולד", קרן ברכה וקרן קרב, ובשיתוף עם ארגוני סביבה פלשתינים, מקיים פרויקט להצלת הבז האדום. במסגרתו מושדרו בזים אדומים, על מנת ללמוד על אורחות חייהם ועל שדות הציד שבהם הם ניזונים; נבנו תיבות קינון, מופעל מוקד חירום טלפוני להצלת גוזלים שנפלו מהקן ועוד. על פעילות זו זכו דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, ונאדר אל ח'טיב, מנהל הארגון הסביבתי WEDO מבית לחם, בתואר "גיבורי כדור הארץ 1999" של המגזין היוקרתי "טיים".

מינים נוספים של ציפורים שנעלמו כמעט לחלוטין בשל היעלמותו של בית גידול זה הם פיפיון הרים, מדברון, שלו ועוד.



 

ז. חולות


בעבר היו בישראל כ-900 קמ"ר מכוסים חולות, בשלושה אזורים עיקריים: חוף הים התיכון, שממנו התפשט חול לנגב המערבי (חולות חלוצה ועגור) עד חולות נחל סכר, חולות מישור רותם-ימין וחולות הערבה (חצבה, גרופית, סמר). בעלי החיים שוכני החולות מותאמים במיוחד לאזור מחייתם: כפות רגליהם, המותאמות להליכה על גבי החול, מורחבות על ידי שערות או זיזים, ויש מהם המותאמים ל"שחייה" בחול, באמצעות חרטום מחודד וגוף חלק ונטול בליטות ("חולודינמיים"). עולם החי של החולות בישראל הוא שלוחה מזרחית קיצונית של חולות הסהרה. חדירתו לארץ החלה רק לפני כמה אלפי שנים. החולות, ועולם החי המחופר בהם, נרמסים על ידי כלי רכב של שטח (ג'יפים וטרקטורונים), שנהגיהם נהנים "לכבוש" קטעי חול שטרם נרמסו. החולות נוצלו כשטחים לבניית ערים, להקמת מתקני טיהור ("שיפדן") ומתקנים למחקר גרעיני, לשטחי אימונים צבאיים ולשטחי חקלאות. נוסף על כך, כורים את החולות בקצב מהיר - באופן חוקי , ובלתי חוקי כאחד - לייצור בטון, ובערבה - ליצירת בסיס חולי ותשתית לשטחים חקלאיים אבניים.

בעיה נוספת נוצרת כאשר השינוי במקום החיות גורם לדחיקת מינים, המותאמים במיוחד למקום חיות זה, על ידי מינים המתרבים בקלות בסביבה החדשה שהאדם יצר: קיפוד החולות (Hemiechinus auritus) נדחק מפני הקיפוד המצוי (Erinaceus concolor), שהוא מין ים-תיכוני, החודר לחולות במקומות שבהם נבנו יישובים על מצע חולי.

בערבה הדרומית גדלו אוכלוסיות השועל המצוי (Vulpes vulpes) והזאב (Canis lupus) משהתרבו מקורות המזון, עם הקמת יישובים ושטחי חקלאות. מזבלות פתוחות, פגרי פרות, תמרים, מלונים ושאר ירקות - כל אלה הוסיפו מזון רב לטורפים. נוסף על כך התרבו חרקים, זוחלים, עופות, מכרסמים וארנבות, שאכלו מהגידולים החקלאיים ("מזיקים"). גם הם סיפקו מזון רב לשועלים ולזאבים. הטורפים הגדולים הללו דוחקים את הטורפים הקטנים, המותאמים לחולות, שחיו במקום חיות מיוחד זה לפני שנות החמישים.

שועל הנגב (המכונה גם שועל חולות) (Vulpes rueppellii), שהוא שועל קטן וארך אוזניים, שכפות רגליו שעירות, נכחד מחולות הערבה ונותר, באוכלוסיות מקוטעות, בשטחים שחונים בנגב.


חתול החולות (Felis margarita) שהוא חתול קטן בצבע חול, הניכר בראשו הפחוס ובכפות רגליו השעירות, נכחד מחולות הערבה בישראל, אך הוא מצוי בחולות הערבה הירדנית.

בחולות קיים מאסף עשיר של מכרסמים, הכוללים את מריון החולות (Meriones sacramenti), שהוא היונק האנדמי היחיד
בישראל, ואת הירבוע המצוי - המופיע כאן כתת - מין ייחודי לחולות ("ירבוע החולות") (Jaculus jaculus schlueteri) , שאינו מתרבה בשניה עם ירבוע הנגב (Jaculus jaculus vocator).

גם גרביל החוף (Gerbilus andersoni allenbyi) הוא תת-מין ייחודי לחולות החוף בישראל. בעבר נחשב למין נפרד ואנדמי לישראל, בשם גרביל אלנבי.

עולם הזוחלים שבחולות עשיר במינים, וביניהם צב יבשה מדברי (Testudo kleinmanni) מין קטן ונדיר, המצוי בישראל רק בחולות הנגב המערבי. המין, שהוא מוגן, סובל מאיסוף לא חוקי על ידי חובבי זוחלים ומטריפה על ידי עורב חום - עורף.

כתוצאה מייצוב חולות הנגב המערבי ומהתכסותם בצומח, נעלם, כנראה, הגרביל הדרומי (Gerbillus grbillus) מחולות הנגב המערבי, שכן זהו מין שמותאם לחולות נודדים או מיוצבים - למחצה.

הכוח האפור (Varanus griseus), המגיע לאורך 1.2 מטר, נמנה עם הלטאות הגדולות בישראל. העיר חולון היא גבול תפוצתו הצפוני במישור החוף. למרות מזונו המגוון - זוחלים, עופות ומכרסמים, הוא נזקק לתחום מחיה גדול: לזכר כ-1.5 קמ"ר ולנקבה כ-0.5 קמ"ר. תחום המחיה הגדול מכתיב אוכלוסיות דלילות, ומכאן נובעת סכנת הכחדה לכוח במישור החוף, עם צמצום שטחי החול הטבעיים וקיטועם בשטחים בנויים.

התחמס המצרי (Caprimulgus aegyptius) הוא עוף מוסווה, פעיל בלילה, והיה, כנראה, דוגר שכיח במישור החוף החולי עד שנות הארבעים . קולות החיזור שלו - הנשמעים כטרטור מנוע - וקול משק כנפיו במעופי הראווה היו נשמעים לעתים קרובות בלילות. היעלמותו כעוף דוגר בארץ קשורה לפעילות האדם ולשינוי מקום החיות החולי במישור החוף.

התחמס הנובי (Caprimulgus nubicus) הוא מין שתפוצתו במזרח אפריקה ובערב, המקנן בבקע, מאילת עד עמק בית שאן, באזורי מדבר שטוחים, דלי צומח: חוליות, מלחות, חמדה ולעתים - ליד שטחי חקלאות ומטעי תמרים. עד שנות השמונים היה נפוץ למדי, אך האוכלוסייה פחתה מאוד במהלך שנות השמונים. בסקר, שנערך בסוף שנות השמונים, נמצאו רק 20-15 זוגות. נראה שהיום נמצאת האוכלוסייה על סף הכחדה. זוגות אחדים מקננים במלחת סדום, בצפון הערבה. אחד מגורמי המוות הנפוצים הוא, כנראה, דריסה בכבישים. כשמאירים על תחמס, הוא נוטה לרבוץ ללא תנועה. התנהגות אינסטינקטיבית זו מגנה עליו מפני טורפים בסביבתו הטבעית, שכן לתחמס הסוואה מושלמת, אולם התחמס מאמץ אותה גם בכביש, למול הרכב הנוסע. הרס מקום החיות. הטבעי ושימוש בחומרי הדברה בשטחים חקלאיים בערבה תרמו גם הם להיעלמות המין. החברה להגנת הטבע והרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים מנסות לשמר את שארית בית הגידול, כדי למנוע את הכחדת המין בארץ.

החולות עשירים בעופות ממשפחת העפרוניים:
עפרוני חכלילי (Ammomanes cincturus) הוא מין סהרו-ערבי (תפוצתו עד פקיסטן), החי ומקנן בשטחי מדבר שטוחים וצחיחים: חוליות, חול לס ומישורי חמדות. בשנות השבעים קיננו בערבה כ-160 זוגות ובמישורי ניצנה - שבשה כ-200 זוגות. עשרות בודדות של זוגות דגרו בכתמים כמו בקעת סיירים, בקעת עובדה, נחל ציחור, מישורי פארן והמישר. בשנות השמונים חלה ירידה ניכרת במספר הזוגות הדוגרים, כתוצאה מכך שעם נסיגת צה"ל מסיני, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, הפכו רוב השטחים המישוריים בנגב לשטחי אימונים, ה"נכתשים" תחת הטנקים. הרחבת שטחי החקלאות בערבה פגעה גם היא ברביית מין זה.

עפרוני שחור-זנב (Ammomanes dunni) הוא מין סהרו-ערבי, שוכן חוליות צחיחות, שלעתים נודד ומגיע לערבה, לחולות מישור החוף, לחולות הנגב המערבי וסמוך לכנרת. לעתים נדירות הוא מקנן בערבה.

האלימון (Alaemon alaudipes) הוא הגדול בעפרוניים בארץ וניכר במקורו הארוך והכפוף, שבעזרתו הוא חופר חרקים מהחול. בעונת הרבייה מבריז האלימון על הטריטוריה שלו בשירה חלילית, תוך כדי מעוף ראווה. הטריטוריה של האלימון יכולה להשתרע על שטח של 1 קמ"ר. האוכלוסייה בישראל קטנה מאוד מאמצע שנות השמונים, ובסוף שנות השמונים מנתה רק 150-100 זוגות. גם כאן, כמו במקרה של העפרוני החכלילי, קרה הדבר בגלל שימוש נרחב בשטחים פתוחים ושטוחים לחקלאות ולאימונים. לאחרונה נעלמה אוכלוסיית האלימון שקיננה בניצנה - שבטה, שכללה עד ראשית שנות השמונים לפחות 50 זוגות. גם אוכלוסיית הערבה נמצאת בסכנה של הכחדה קרובה.



 

ח. מישורי לס


מישורי הלס של צפון הנגב, ששטחם כ-750 קמ"ר, משתרעים כרצועה מפותלת בין רצועת עזה - במערב, בית קמה - בצפון, ערד - במזרח ונבטים - בדרום. במישורי הלס הוקם שדה תעופה, ורוב השטח מנוצל לרעייה אינטנסיבית של כבשים ועזים. הרעייה משנה את הצומח ומותירה בשטח רק צמחים עמידים לרעייה, כעירית גדולה ומתנן שעיר. חלק משטחי הלס מעובדים כשדות תבואה, בחריש עמוק. כל אלה פוגעים בבעלי החיים הייחודיים החיים במישורי הלס.


שנונית באר שבע (Acanthodactylus pardails) היא לטאה מנומרת, הנפוצה בישראל רק בקרקעות לס בצפון הנגב ובדרום מדבר יהודה. השנונית הולכת ונעלמת עם התרבות היישובים בצפון הנגב.

החוברה (Chlamydotis undulata) היא עוף קרקע מוסווה וגדול (משקלו כ-2 ק"ג), המתלהק כשאינו בקינון. בעונת הקינון שומרות החוברות על תחום מחיה, כך שהמרחק בין הקנים מגיע למספר קילומטרים. בעונת הרבייה מבצע הזכר ריקוד ראווה מרהיב, כנראה כדי למשוך נקבה לנחלתו. החוברה הולכת ונעלמת מאזורנו; אוכלוסייתה קטנה כיום מזו שהייתה בתקופת המנדט הבריטי, בגלל ציד מסיבי. החוברה נחשבת עוף ציד מבוקש, ובעבר צדו אותה בעזרת בזים.

וכך מספר אהרוני: השעה הטובה ביותר לציד החוברה היא שעת הצהרים, כי חום השמש משכיחה כל חכמה, בינה וזהירות, מחליש אותה, ממריצה להתנמנם, ומשום אונס - שינה אינה משוטטת. אבל מראה נוצתה, המדמה אותה מאד למראה סביבתה, מגן עליה לא מעט. אין, אפוא, מתת יקרה יותר לראש שבט של בדואים ממשקפת מרחיקה ראות, כי רק בעזרתה עלולה אפילו עין בן המדבר (החדה לא פחות מעין הדיה!) לגלות את החוברה בהשתטחה לארץ. והחוברה היא הצידה היקרה ביותר ל"בני נמרוד" אלה, כי בשרה ינעם לחיכם כממתקים לחיך ילדנו, ובו יכבדו את אורחיהם החשובים, כמו שהתנסיתי בעצמי בקבלת פני. בבואי פעם לאחד "הראשים" במסופוטמיה ציוה למשרתו, שהיה קלע מהולל, להביא שתי חוברות. מקץ שעה קלה הביאן - ותשבענה ארבעה אנשים! יש עוד ראשי שבט המאלפים את בז הצידים לציד החוברה.

עם קום המדינה חל גידול במספר החוברות, אך ציד פרוע באמצע שנות החמישים, בעיקר על ידי בוני הכור האטומי בדימונה, גרם לצמצום האוכלוסייה. מאז שוב גדלה אוכלוסיית החוברות, ובשנות השבעים מנתה כ-150-200 פרטים. באמצע שנות השמונים נמנו יותר מ-300 חוברות, ולפי הערכה מדובר באוכלוסייה של 600-400 פרטים - מתוכם רק כ-100 זוגות. אף על פי שכמעט אין ציד, אוכלוסיית החוברות אינה גדלה: הרס מקום החיות של החוברה, בעקבות רעייה נרחבת של עדרים וחריש עמוק לגידול תבואה, והצלחת נמוכה מאוד ברבייה - מכל עשר ביצים שורד רק אפרוח אחד (גודל תטולה ממוצעת - 2.8 ביצים, לשנה) - גורמים לכך.

הירבוע הגדול (Jaculus orientalis) הוא מכרסם, מנתר על שתי רגליו האחוריות ומאזן עצמו באמצעות זנבו הארוך. אוכלוסיית הירבוע הגדול התמעטה מאוד עם הפיכת בקעת באר שבע - ערד לשטחי תבואה. החריש העמוק פגע במאורותיו של הירבוע הגדול, והשטח הנותר נתון למשטר רעייה אינטנסיבי. הבדואים צדים ואוכלים ירבועים, השונים בעיניהם ממכרסמים אחרים, שעבורם הם טמאים לאכילה. גם חתולים, המתרבים בשולי יישובים, טורפים ירבועים ומפחיתים את מספרם.

במישורי הלס יש גם חיפושית אופיינית - חטוטרית קורח (Sepidium tricuspidatum korah), שהיא חיפושית קרקע יומית, ממשפחת השחרוריתיים. היא עטורה גבנונים ומוסווה על ידי גרגירי הלס הדבוקים לכיסוי גופה.

כדי לשמור על יחידת נוף אופיינית זו ולהבטיח שימור בר-קיימא של מגוון המינים במקום חיות זה, יש להבטיח שטח מוגן גדול - או רצף של שטחים קטנים, שביניהם רצועות חיבור. עד היום לא הוכרזה בארץ שמורת טבע משמעותית של נופי לס, להוציא שמורות טבע קטנות מאוד, שביניהן שטחים מעובדים גדולים (גבעות להב, להב, נחל גרר, נחל אופקים, נחל בשור ובתרונות בארי).



 

ט. "סוואנת" שיטים


באפיקי נחלים רחבים בערבה, במרכז הנגב ("ארץ הנחלים הגדולים") ובשולי מלחות בערבה (עברונה, יטבתה), גדלים עצי שיטה רבים, היוצרים נוף "סוואנה" יבשה. זו יחידת נוף ייחודית לדרום הנגב, שמקורם של רבים ממרכיביה בצפון - מזרח אפריקה. עצי השיטה (שיטה סלילנית, שיטת סוכך ושיטת נגב) הם ירוקי עד. עלי השיטה, פרחיה ופריה עשירים בחלבון ובמים ומספקים שפע מזון וצל לעולם חי עשיר ומיוחד, נוף זה נפגע בעקבות שאיבת מים להתפלה ולחקלאות, שגרמה לירידה במפלס מי התהום ולייבוש מעיינות יטבתה ועברונה, כביש הערבה קוטע את יחידת הנוף ומטה את זרימת הנחלים לאורכו, כפי שקורה גם סביב יישובים ושטחי חקלאות, תוך ייבוש אפיקי נחלים. על האזור מאיימים גם תכנית לשימוש בשטחי מלחת עברונה למעבר גבול, לשדה תעופה, לבריכות דגים ולתעשייה וכן תכנית ענק של "ארובת שרב" (מתקן להפקת כוח מאידוי מים) ועוד.

עזניית הנגב (Torgos tracheliotus negevensis) - העוף הגדול ביותר בישראל נכחדה כעוף מקנן בישראל. מוטת כנפיה של עזניית הנגב מגיעה עד 2.9 מטרים ומשקלה - עד 14 קילוגרם. ב-1945 דגרו בארץ כנראה 30-25 זוגות, והאוכלוסייה מנתה כ-100 פרטים, בערבה ובנגב. בשנות החמישים דגרו בערבה 25-20 זוגות, ב-1964 נראו 22 עזניות על פגר גמל, מדרום לחצבה ; ב-1965 היו עדיין 10 זוגות; בשנות השבעים פחת מספר הזוגות הדוגרים מ-11 ל-6; בשנות השמונים פחתו הזוגות הדוגרים, עד שב-1985 נותר זוג בודד ועוד 5-3 פרטים. ב-1990 נמצאה מדרום ליטבתה עזנייה מתה. היה זה אחד מבני הזוג האחרון, ועמו הקיץ הקץ על עזניית הנגב כעוף מקנן בישראל. מאז שנת 1975 החלו לאסוף ביצים וגוזלים לגרעין רבייה, אולם עדיין לא נוצרו התנאים המאפשרים את השבת העזנייה לטבע.

הסיבות להכחדת העזנייה הן רבות: ירי על ידי חיילים (במהלך השנים נמצאו 8 עזניות ירויות); מחסור במזון - עם יציאת הבדואים ועדריהם מדרום הנגב בשנות החמישים, סחר לא חוקי, שהביא לציד עזניות נגב בישראל ומכירתן לגני חיות ולגורמים נוספים בחו"ל; התחשמלות כתוצאה מנגיעה בקווי מתח גבוה; הרעלות של עזניות צעירות, שהגיעו בשיטוטיהן עד שטחי החקלאות של הנגב המערבי, ואולי גם מעבר עזניות לערב הסעודית, שם כנראה יש שפע מזון (פגרים מעדרי הבדואים) והאוכלוסייה, המצויה במרחק כ-800 ק"מ מאילת, מונה מאות פרטים.

סבכי השיטים (Sylvia leucomelaena) הוא ציפור קטנה ממוצא אתיופי, החיה רק בנופים עשירים בעצי שיטה בערבה, בין אילת לנאות הכיכר. בעונת הקינון תופס כל זוג טריטוריה, שגודלה 700-200 דונם - שטח גדול מאוד, יחסית לגודל הציפור. לפי הערכה, היו בערבה באמצע שנות השמונים כ-120 זוגות של סבכי השיטים. בסקר, שנערך לאחרונה על ידי מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע ומרכז הצפרות הבינלאומי באילת, התברר, כי סבכי השיטים נעלם משטחים רבים שבהם נצפה בעבר בקביעות. ייתכן שהחקלאות האינטנסיבית סביב "סוואנת" השיטים משפיעה גם על מין ייחודי זה.

בנוף השיטים חיים שני מיני צבאים: צבי הנגב (המדבר), הנפוץ בנגב מדרום לקו רצועת עזה - ים המלח, וצבי הערבה, שניהם הוזכרו בפרק על הציד. "סוואנת" השיטים היא מקום חיותו היחידי של צבי הערבה, שממנו נותרו 15 פרטים, בשטח שגודלו- כ-6 קמ"ר, מדרום ליטבתה. הבעיה העיקרית של תת-מין אנדמי זה היא שרידות נמוכה של עופרים, על אף שהוא מתרבה כל השנה. לאחר שצבייה ממליטה, היא חוזרת ומתייחמת תוך מספר שבועות, והיא מיניקה את העופר הצעיר תוך כדי הריון. לא ברורה הסיבה לשרידות הנמוכה של העופרים - ייתכן שהיא נובעת מלחץ גבוה של טורפים (שועל מצוי, זאב, צבוע), שאוכלוסיותיהם בערבה גדלו בזכות שפע המזון שהם מוצאים בשטחי חקלאות ובמזבלות.



 

י. שוניות האלמוגים


שוניות האלמוגים מהוות עולם טרופי עשיר במינים וצבעוני במיוחד. בישראל רק כ-4 קילומטרים של חוף במפרץ אילת, שלאורכו גדלות שוניות אלמוגים. השונית בנויה מאלמוגים חיים ומתים. האלמוג יוצר השונית הוא בעל חיים טרופי רגיש, הזקוק למים צלולים וחמים - יחסית, שחומם אינו נופל מ-18 מעלות. השוניות בראש מפרץ אילת הן מהצפוניות ביותר בעולם, ומוכר בהן מגוון מינים גבוה ביחס לשוניות אחרות בעולם, ביניהם מספר גדול של מינים ייחודיים למפרץ אילת (אנדמיים). עולם השונית מכיל אלפי מינים של חסרי חוליות (סרטנים, קווצי עור, נבוביים, תולעים), בהם אחוז גבוה במיוחד (20-15 אחוזים) של מינים אנדמיים בקרב הסרטנים וחבצלותנים (קווצי עור). מבין כ-1,250 מיני הדגים במפרץ אילת, כ-15% הם אנדמיים.
האלמוגים (והשונית) נפגעים קשה מהתופעות הבאות:

  • פגיעה של צוללנים ושחיינים, השוחים בקרבת השונית, שוברים אלמוגים ומעלים אבק (סדימנט) השוקע על האלמוגים. לפי עבודות חדשות, זהו גורם ההרס העיקרי, מעשה ידי האדם.

  • זיהום הים בכימיקלים. נפט ושמנים, הנשפכים לים ממכליות, ואבק פוספט, שמתעופף לים בעת הטענתו על אניות בנמל אילת, פוגעים גם ברביית האלמוגים.

  • חקלאות ימית. גידול דגים בכלובים בים מזהם את המים בחנקות ובזרחות, משרידי המזון שבו מאכילים את הדגים ומהפרשותיהם. מפרץ אילת הוא ים עני בחנקות ובזחותן תוספת שלהן מביאה לפריחת אצות ולשינוי המאזן בין אצות לאלמוגים.

  • זיהום הים בביוב מונע רחצה ותיירות ופוגע גם באלמוגים, על ידי העשרת הים בחנקות ובזרחות. שינוי זה פוגע באלמוגים, המותאמים לתחרות בים "עני".

  • פיתוח רצועת החוף, על ידי יצירת מעגנות, לגונות ו"מלונות צפים", גורם להרחפת אבק למשך חודשים רבים. אבק רב, השוקע על אלמוגים, מונע מהם לאכול ומקטין את כמות האור במים. הדבר פוגע באצות השותופניות, החיות באלמוגים יוצרי השונית. האצות תורמות לאלמוג את רוב מזונו, וככל צמח - הן זקוקות לאור לשם הטמעה. ירידה בצלילות המים, פירושה - פחות מזון לאלמוג.

  • חול המפוזר על שפת הים, לנוחיות התיירים, נישא לים עם הרוח ופוגע בשוניות האלמוגים. תופעה דומה קיימת בטבע, אך שם -בשפכי נחלים, המביאים בשיטפונות סחף עשיר בחול ובחרסיות - לא מתפתחות שוניות.

  • תיירות מפותחת גורמת לתנועת תיירים לאורך החוף, בתוך המים ועל גבי סירות. חלק מפסולת מזון, הנצרך סמוך לים, מגיע לתוכו בצורה של שקיות-פלסטיק, ניירות, חוטי דיג ועוד, וחונק את האלמוגים.

  • תיירים, האוספים אלמוגים, קונכיות ודגים משונית האלמוגים, מדלדלים אותה ויכולים לגרום להיעלמותה באתר מסוים, כפי שקרה בחוף הצפוני באילת ובמפרץ נעמה, שבעבר היו בהם שוניות מפותחות ועתה הם חופי רחצה חוליים. עם דעיכת שוניות אילת, הפכו מינים שונים לנדירים או שנעלמו: הדג פרפרון אפור - לחי, חבצלות ים ונחשון הים הענקי - נחשונק שיחני (Astroboa nuda). בשנות השבעים נמנו בשמורה כ-15 מיני אלמוגים בכל חתך. רוחב, היום נותרו רק כמחציתם.





 

י"א. מערות


המערות מהוות סביבת חיים ייחודית. במעמקיהן אין כלל אור, ואילו הלחות והטמפרטורה - קבועות. במערות חיים מינים ייחודיים, שעברו ברירה טבעית והתאמה לסביבה זו.

במערה במעיינות עין שבע, הנובעים ליד טבחה שבצפון הכנרת, חיים הסרטנים האנדמיים סומית הגליל (Typhlocaris galilaea), מונודלה (Monodella relicta), הטחבית העיוורת (Typhlocirolana reichi) ושטצד ירדני (Bogidiella hebraea). כל אלה הינם שרידים (רליקטים) לפלישת הים הפלאוקני, לפני כ-3 מיליוני שנים. שני המינים הקרובים לסומית הגליל (גם הם סרטנים עיוורים) חיים, האחד - בדרום איטליה והשני - בלוב.

סומון גינוסר (Cecilioides genezarethensis) הוא שבלול אנדמי, חסר עיניים, השוכן במערות נטיפים לחות מאוד.
מערות עמוקות מהוות מקום מנוחה חיוני לרוב עטלפי ישראל (18 מינים). מערות לחות וקרות מאוד הן אתר חריפה מועדף וחיוני.

בסתיו עטלפי החרקים אוגרים שומן, ובחורף, כשהטמפרטורות יורדות והחרקים נעלמים, נכנסים העטלפים לחריפה. בעת החריפה יורדת טמפרטורת הגוף של העטלף ומשתווה לטמפרטורת הסביבה, קצב פעימות הלב יורד מ-1,300 בדקה (בתעופה) לכ-20, וחילוף החומרים וצריכת האנרגיה יורדים לכדי 1% מהמצב שבו העטלף ער ופעיל. מטיילים, הנכנסים למערה ומפריעים לעטלפים בעת החריפה, הם אחד הגורמים העיקריים להכחדת מיני העטלפים בישראל. הפרעה, הנגרמת על ידי תאורה (פנסים, נרות) ורעש במערת החריפה, גורמת לעטלפים להתעורר, וגופם מתחמם בקצב מהיר של מעלה אחת לדקה, תוך איבוד שומן רב. העטלפים, שהתעוררו באופן בלתי טבעי, עלולים לצאת מהמערה ביום (ואז הם חשופים לטריפה על ידי דורסים) או לעבור למערה, שבה התנאים פחות מתאימים לחריפה. לעטלפים, ש"שרפו" שומן רב בעת ההתעוררות, יחסר מזון כדי לשרוד עד סוף החורף, וחלק מהם ימותו כתוצאה מההפרעה במערה.

ביבליוגרפיה:
כותר: פגיעה במקום החיות
שם  הדו"ח: דו"ח לטבע נולד : על מצב חיות הבר בישראל
מחבר: שלמון, בני (ד"ר)
תאריך: 1999
הוצאה לאור: החברה להגנת הטבע; הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית