חלקת אלוהים הקטנה והמגוונת שלנו

לא צריך להיות בוטנאי מוסמך, כדי להתפעל ממגוון התצורות והנופים של הצומח בארץ. מדובר במגוון מדהים בכל קנה-מידה, הנובע בין היתר ממיקומה הגיאוגרפי והאקלימי של ישראל. למטיילים בחיק הטבע מצפה תפריט 'צמחוני' עשיר של יערות וחורשים מוריקים לצד צמחי מידבר, פרחים בשלל צבעים במרחק נגיעה משיחי ערבה

כאשר בוחנים את מאגר הצמחים של ארץ-ישראל, בניסיון להגדיר את האופייני, המיוחד, המעניין, והערכי שבו, ניתן לסכם זאת במילה אחת: גיוון. הארץ מגוונת ביותר מבחינה אקולוגית וביולוגית.

המגוון מדהים בכל קנה-מידה: יותר מ-2700 מיני צמחים עילאיים, לעומת 1750 מינים בלבד בבריטניה, 2680 בגרמניה, 1800 בעיראק ו-1500 במצריים. זאת, למרות ששיטחה של כל אחת מהן גדול פי כמה משטחה של ישראל.

ממה נובע העושר, איפה נמצאים השטחים העשירים ביותר, מה מעודד את המגוון ומה עלול לסכנו?

מיקומה של ישראל על מפת העולם הוא בנקודת-מפגש בין שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. בניגוד לאי מבודד בלב האוקיינוס, הארץ זמינה ופתוחה משלושת צדדיה, ללא כל גבולות טבעיים.

הבסיס לקיומם של הצמחים הוא אוויר, קרקע (סלע) ומים. אוויר, כמובן, לא חסר בארץ, אך כבר עתה זיהומו פוגע בהתפתחותם של צמחים יותר רגישים.

סוגי הסלע השונים מהווים תשתית לצומח. רובם סלעי משקע, עשירים בסידן. ביניהם יש סוגים שונים מבחינת הגיל, הרכב המינרלים, רמת הקושי ומידת ספיגת המים. על תשתיות של סלעים שונים גדלים צמחים שונים, לעיתים באותו אזור. כך, לדוגמה, בכרמל יש כיפות קירטוניות רכות ומעוגלות, המכוסות ביערות אורן ירושלים טבעי (לא נטוע), בבתות לוטם או רתימה קוצנית. לעומת זאת, על מדרונות תלולים ומדורגים, הבנויים מגיר קשה או דולומיט, שולטים מיני אלון, אלה או חרוב.

בית-גידול שונה לחלוטין נמצא בסלעי הבזלת העשירים בזרחן של רמת הגולן, והצמחים המועדפים שם הם עשבוניים. את מישור החוף מאפיינים חולות, שבהם גדלים אגרופירון, מד-חול, ידיד החולות ורותם המדבר, וסלעי כורכר עם סירה קוצנית, קורנית מקורקפת וצמחים אחרים.

במרחבי הנגב, יחד עם סלעי משקע, מופיעים מישורי לס עם חמדת המדבר ודיונות חול עם רותם המדבר או פרקרק פרסי.

באשר למים, זמינותם תלויה בכמות המשקעים, הטמפרטורות המשפיעות על ההתאדות ובתכונות הספיגה של המסלע. התפתחותם של מיני צומח תלויה גם במידת המלחתם של המים ונוכחותם של מזהמים, כמו מתכות כבדות או חומרי דשן.

זיהוי דגם בתי-הגידול

לאחר שהבנו מהם הגורמים הבסיסיים לקיומם של צמחים, ניתן גם להבין מהם התנאים הקובעים את בתי-הגידול ואת תצורות הצומח. אלו נקבעים על-ידי שני גורמים עיקריים: מפל (גרדיאנט) אקלימי עולמי העובר לאורך קווי האורך מצפון לדרום, והמבנה הטופוגרפי של ארץ-ישראל. האחרון, מאופיין ברצועות רצועות המתחילות בצפון ונמשכות לכיוון דרום: השבר הסורי-אפריקאי (מצפון לדרום - עמק בית שאן, עמק הירדן, בקעת ים המלח עד הערבה), רכס ההרים המרכזי, העמקים, רכס הכרמל, ומישור החוף.

המבנה הטופוגרפי של מדינת ישראל נע בין הפרשי גובה של 400 מטרים מתחת לפני הים (בבקעת ים המלח) ועד ל-2200 מטרים מעל פני הים (בפיסגת החרמון).

אופי הצמחייה באזורי הארץ

כללית, ניתן לומר, שצפון הארץ שייך מבחינת האקלים והצומח לאזור הים-תיכוני, והדרום לאזור המדברי (הסהרו-ערבי).

האזור הים-תיכוני מקיף את אגן הים התיכון מכל עבריו, כאשר ארץ-ישראל מצויה במזרחו. לאזור זה אופייני אקלים בעל שתי עונות - חורף קצר גשום וקריר וקיץ ארוך חם ויבש.

האזור הסהרו-ערבי מאופיין באקלים דומה לים-תיכוני, אולם חם ויבש יותר. באזור זה נכללים מדבריות הסהרה וחצי האי ערב, ובארץ - מדבריות יהודה, הנגב וסיני. הקו המפריד בין שני האזורים אינו עובר לרוחב הארץ, אלא באלכסון, מצפון-מזרח לדרום מערב. הטיה זו בקו ההפרדה, נגרמת עקב ההשפעה של הים התיכון במערב וההשפעה של השקע הסורי-אפריקאי במזרח.

רצועת הגבול בין שני האזורים, שרוחבה משתנה בהתאם למבנה פני השטח (למרות גודלה הזניח), משמעותית ביותר מבחינת המגוון הביולוגי. לבוטנאי, לזואולוג, וגם לחובב הרגיש לתופעות טבע, מתגלה המורכבות והדינמיקה הפנימית של האזור: נציגות בוטאנית וזואולוגית של ספר ים-תיכוני, ספר מדבר, וביניהם אזור של מינים אירנו-טורניים המשתרע מהנגב הצפוני והמרכזי ועד מזרח מידבר יהודה. בעולם משתרע האזור האירנו-טורני על פני מרכז אסיה, אירן, אנטוליה וחודר לצפון אפריקה עד להרי האטלס.

ברוב שטחי האזור שורר אקלים יבשתי קיצוני ובו ארבע עונות: חורף קר ומושלג, סתיו ואביב גשומים וממוזגים, וקיץ חם ויבש. למרות שאקלים זה אינו קיים בארץ, מינים רבים מאותו אזור 'עשו עלייה' והתנחלו על קו התפר שבין האזור הים-תיכוני למדברי.

השינוי ההדרגתי בכמות המשקעים ובטמפרטורות במעבר מהאזור הים-תיכוני אל האזור האירנו-טורני, גורם לכך, שרוב המינים הים-תיכוניים אינם מסוגלים להתקיים שם בגלל היובש. מינים ים-תיכוניים רבים מגיעים באזור זה לגבול תפוצתם הדרומי. מצד שני, מינים מדבריים העמידים לתנאי יובש, לא עוברים צפונה בגלל לחות גבוהה, או בגלל תחרות עם מינים ים-תיכוניים.

חדירת צמחים מדבריים לאזור הים-תיכוני

סטייה נוספת מהחלוקה הפשוטה לצפון ים-תיכוני ודרום מדברי, היא חדירה של צומח מדברי לאורך חוף הים. להפתעתנו, מ'נקודת ראותו' של הצמח, התנאים במישור החוף דומים לאלה שבמדבר. בחולות ובסלעי הכורכר מחלחלים המים בקלות, ופני השטח מתייבשים במהירות. רסס הים גורם למליחות ברצועת החוף. לכן, אותם רותם המדבר ומתנן שעיר המוכרים היטב מן המדבר, מרכיבים חברות צומח של מישור החוף, יחד עם מינים ים-תיכוניים. הצומח מופיע בדרך כלל בצורת בתה, שבה רוב השטח מכוסה בני-שיח נמוכים, כמו סירה קוצנית, לוטם, וקורנית מקורקפת. זוהי אותה תצורה האופיינית לאזור ספר, ולשלבי ההתחדשות של חורש ים-תיכוני אחרי פגיעה (למשל אחרי שריפה).

יוצא-דופן נוסף, הוא השקע הסורי-אפריקאי, השייך בעיקר לחבל המדברי. לאורכו מפוזרות נאות מדבר שבהן מעיינות מים מתוקים. הלחות המוגברת בנאות מדבר אלו, מאפשרת התפתחות צמחים סודניים, שמקורם באזורים טרופיים באפריקה המזרחית. לאלמנט הסודני בצמחיית הארץ שייכים כמה מינים הנפוצים גם במקומות נוספים, דוגמת השיזף המצוי, מורינגה, רותמית ופתילת המדבר הגדולה, שיחד עם צמחים עשבוניים המלווים אותו, יוצר נוף דמוי סוואנה.

שונות בתוך המין

שונות ביולוגית קיימת גם בתוך המין. אוכלוסיות צמחים הנמצאות תחת לחץ אקולוגי או אקופיסיולוגי כלשהו (לדוגמה, צמחים הגדלים ליד חוף הים וחשופים לרוחות, רסס מי ים ומליחות) עשויות לפתח תכונות מיוחדות המתאימות לאותו בית-גידול, ועם זאת, הפרטים באוכלוסייה יהיו עדיין בני אותו המין.

דוגמה לגיוון גנטי שמתבטא באופן חיצוני ובולט לעין, היא הכלנית המצויה, הנפוצה ברוב חלקי הארץ, צפונה מהאזור המדברי. במרכז הארץ, כל הכלניות פורחות באדום. בצפון, הן מופיעות בשלל צבעים: לבן, סגול, ורוד ואדום.

קיים גם גיוון גנטי הנוגע לתכונות בלתי נראות, המאפשרות הישרדות בתנאי קיום קיצוניים, כמו עמידות למזיקים ומחלות, עמידות ליובש, למליחות וכדומה.

אוכלוסיות החיות תקופות ארוכות באזור מסוים, ובתנאים ספציפיים, עוברות תהליכי הסתגלות ומפתחות תכונות שאינן מופיעות באוכלוסיות אחרות.

באזור גיאוגרפי המהווה את גבול תפוצת המין, יש לצפות להתפתחות עמידות וכושר הישרדות גדול ביותר עקב התנאים הקשים. צמחים שלא הצליחו להסתגל לתנאים ולתחרות עם צמחים אחרים על אותם משאבים, נכחדו.

בעקבות החששות מפני אפקט החממה ושינויי אקלים גלובליים, מייחסים אנשי שמירת הטבע חשיבות רבה לאוכלוסיות הצמחים הגבוליות, בהנחה שהן אלו שיעמדו בשינויים האקלימים. מסיבה זו נעשה מאמץ לשמר אזורי ספר, באמצעות הכרזתם כשמורות טבע או כשטחים פתוחים.

דוגמה לאזור מעבר בין אזורי צומח היא שמורת הר עמשא, בדרום הר חברון. על המדרון הפונה לכיוון דרום-מזרח, מתחלף צומח ים-תיכוני בצומח מדברי. שלהבית קצרת שיניים האופיינית לספר ים-תיכוני, מפנה מקום לשלהבית מדברית. לסירה הקוצנית המאפיינת את הצומח הים-תיכוני, מצטרפים שיחים מדבריים, דוגמת מתנן שעיר ורותם המדבר.

תצורות הצומח באזורי הארץ השונים

אין צורך להיות בוטנאי מוסמך, כדי להעריך את תצורות הצומח ומגוון נופי הצומח בארץ - יערות וחורשים היוצרים פסיפס עם יערות פארק, גריגות בהן שולטים השיחים, ובתות המאופיינות בצומח עשבוני. עם קצת עניין והרבה סבלנות ניתן להבין את כללי המשחק: יער וחורש צפוף יותר מתפתחים בתוך נחלים ובמדרונות צפוניים, במקום שבו הלחות גבוהה יותר, יערות פארק ובתות מתפתחים במדרונות דרומיים, שהם יבשים יותר. ככל שמדרימים החורשים נעשים דלילים יותר והבתות תופסות את מרבית השטח.

האזור האירנו-טורני מתאפיין בצומח ערבתי, ולפעמים מפוזרים בתוכו עצים בודדים. הצומח המדברי מפוזר בדלילות על פני השטח ובתנאי מידבר קיצוניים, מתרכז בערוצי ואדיות בלבד.

שימוש בצמחים נדירים בגננות

חלק מהמינים שחדרו לארץ מאזורים מרוחקים (לדוגמה, מהאזור האירנו-טורני), שמרו על תכונותיהם המקוריות. מינים אחרים עברו הסתגלות לתנאים חדשים. לפעמים, מין מקורי אחד התנחל במספר בתי-גידול שונים ופיתח תלונות חדשות, בהתאם לתנאים המקומיים.

המקרה המוכר ביותר הוא קבוצת אירוסי ההיכל, הגדולים והמרשימים בין צמחי הארץ, כולם צמחים נדירים בסכנת הכחדה. כדי לשמור על ייחודם של צמחים, יש למנוע הכלאה עם מינים קרובים, וזה נושא בעייתי ועדין. בקנה-מידה אבולוציוני, מינים אלה צעירים ולא פותחה הפרדה גנטית מלאה ביניהם. הכלאות בין מינים השייכים לאותה קבוצה, אפשריות ועלולות לטשטש הבדלים הקיימים בגלל ניתוק גיאוגרפי בין האוכלוסיות. הפרחים. האטרקטיביים במיוחד מהווים פיתוי ואתגר לגננים ולמגדלי צמחי נוי, לנסות ולהכליא אותם עם מינים אחרים, לפתח זנים חדשים, העולים על אלה הקיימים בשוק בגודלם ובצבעם.

עד כמה עלולה פעילות זו לסכן את האוכלוסיות הקיימות? האם להתנגד לבקשות המגדלים? הרי גידול, ריבוי וסלקציה מלווים אותנו מתקופות קדומות. האם אין זה ערך ראוי לתמיכה?

סכנה אמיתית נוספת נשקפת לאירוסים מכיוון אחר: הרס בתי-הגידול הטבעיים שלהם. אפילו הכרזת שמורת טבע לא תמנע בהכרח פגיעה. בשמורת פולג, אירוס הארגמן נאלץ להתמודד עם הטרקטורונים, החותכים את הדיונה ואת רכס הכורכר. מיני האירוסים מקבוצת אירוסי ההיכל הם אנדמיים לארץ (כלומר, מינים שאינם מופיעים בשום מקום אחר בעולם). מספר המינים האנדמיים בארץ מצומצם. מסיבה זו, אחריותנו למינים אלה גדולה מאחריותנו לגבי כל מין אתה אם מין אנדמי כזה ייכחד מן הארץ, הוא ייכחד גם מן העולם.

השפעת האדם על המגוון הביולוגי

אוכלוסיית המין האנושי גדלה והתפתחה בעולם ובאזור הים-תיכוני, לפני כעשרת אלפים שנה. במשך אלפי שנים האדם שינה את פני השטח, כדי לספק את צרכיו הבסיסיים שגדלו בהתמדה. שימושי השטח העתיקים ביותר כללו כריתה וגיזום עצים להסקה ולבנייה, פינוי שטח לחקלאות או למרעה.

החקלאות המסורתית היתה מבוססת על עיבוד קרקע ידני, המלווה בדישון טבעי, בניית טרסות בהרים, פיתוח מערכות השקיה ואגירת מים. פעילויות אלה תרמו לשימור קרקע ולמניעת סחף, למרות כריתת העצים. אך יחד עם פעילות האדם התגברו גם השריפות.

שטחי מרעה עברו טיפול המעודד התפתחות צמחייה עשבונית למאכל בהמות. רועים כרתו שיחים, שאינם משמשים למרעה 'אד תופסים מקום. רעיית-יתר החלה במזרח התיכון בתקופה העותומנית, וגרמה להקטנה משמעותית בביומסה הצמחית עד לכדי סחף קרקע. העז השחורה, שאכלה את השיחים והעצים הצעירים, מנעה את ההתחדשות הטבעית של הצומח. בעקבות זאת, בשנות הארבעים והחמישים, הכריזו שומרי הטבע ושומרי הקרקע מלחמה, והצליחו להניס את עדרי העיזים מהארץ, לפחות ממרכזה. השטח היה יכול 'לנוח' ולהתאושש.

כיום, לאחר 50 שנה, התחדשו יערות, חורשים, גריגות ובתות. לחלק מהשטחים חזר המרעה אך הפעם העדרים מורכבים, בעיקר, מבקר וכבשים. התאוששות הצמחייה מראה כי רעיית-יתר גורמת לדיכוי הצמחייה, אבל לא לחיסולה. יתירה מזאת, מחקרים רבים הוכיחו, שדווקא שטחי מרעה מבוקר עשירים במיני צומח שונים, יותר מאשר שטחים שיד אדם או שן המקנה לא פגעה בהם.

לסיכום: כמי שחיים בחלקת אלוהים קטנה זו ומשתמשים במשאביה, מוטלת עלינו האחריות לשמור על המגוון הקיים, וזאת משתי סיבות. האחת, תועלתית גרידא. אנחנו זקוקים למגוון מרבי של יצורים חיים כדי להתקיים ולהתפתח.

השנייה מוסרית. שומה עלינו להשתמש בכוח וביכולות שניתנו לנו, במידה ומתוך דאגה לסביבה ולטבע.

שמירה על המגוון הביולוגי בישראל כרוכה בשתי פעולות בסיסיות. הראשונה, הפיכת בתי-גידול רבים ככל האפשר לשמורות טבע ולשטחים פתוחים, שבהם אין חקלאות או בינוי . השנייה, שימור פעיל. כלומר, להניח לצומח להתפתח בצורה ספונטנית, אך גם לכרות, לגזום, להכניס עדרי בקר וצאן ולטפל בשטח בצורות שונות ובעוצמות שונות.

המגוון הביולוגי במזרח התיכון הוא תוצאה של תנאי סביבה טבעיים, אך גם של התערבות ופעילות אדם הנמשכת אלפי שנים. כדי לשמר אותו, חייבים להתערב בטבע בצורה מבוקרת ועל-ידי בעלי-המקצוע שזו מומחיותם.

* הכותבת היא אקולוגית צמחים של הרשות לשמירת טבע והגנים הלאומיים