עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה-19עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דמוגרפיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה- 19
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתההסתדרות הציונית העולמית. הארכיון הציוני המרכזי


תקציר
על ירושלים במאה ה- 19 - על יחס השלטון העות'מאני לאוכלוסיית העיר, על הגידול באוכלוסייה ועל היציאה מהחומות.



ירושלים במאה ה- 19
מחברת: ד"ר אביגיל אורן


בתקופת השלטון המוסלמי לא שימשה ירושלים כעיר בירה. מהמאה ה- 17 לא גילה השלטון העות'מאני עניין בפיתוח העיר, ואף התנגד לפיתוחה על-ידי גורמים אחרים. גם ארגון מוניציפלי לא היה לירושלים. אופיה היה שמרני ואורח החיים בה מיושן. עם חדירת המעצמות לאזור במאה ה- 19, השתנו המגמות האלה.

כאמור, לפי הסכם הקפיטולציות, העניק השלטון העות'מאני לנתיני המעצמות את הזכות להישפט לפי חוקי מדינתם, ולא במערכת השיפוט העות'מאני. הממונה על הנתינים הזרים היה הקונסול של מדינתם, והם היו כפופים רק לו. ירושלים התמלאה בקונסוליות של מדינות אירופה. הקונסול היה אז אדם כל יכול בירושלים. מעמדו לא נפל בהרבה מזה של הפאשה, המושל התורכי. הקונסולים הרחיבו את תחומי פעילותם, וגם היו מוכנים לקבל נתינים חדשים. היו יהודים ששמחו להחליף את נתינותם הרוסית באוסטרית, או באנגלית. גם יהודים ספרדים עשו כך, אם כי רובם דבקו בנתינות העות'מאנית.

המעצמות העמיקו את אחיזתן באזור גם במסווה של חסות על הכנסיות. אלה ניצלו את הרפורמות הליברליות של השולטן עבדול מג'יד (1839-1861) שאחת מהן היתה ביטול אפליית מעמדם של הלא-מוסלמים, ועסקו בפעולות פיתוח שונות: בנו כנסיות, מנזרים ואכסניות לצליינים, והקימו בתי חולים, בתי ספר ובתי יתומים עבור האוכלוסייה המקומית. המוסדות האלה שימשו את הכנסיות בפעילותן המיסיונרית. כדי לנטרל את השפעתם הוקמו בתי חולים יהודיים.

הודות לכל השינויים האלה חלו שיפורים הדרגתיים בביטחון האישי ובתנאי החיים בירושלים שבאו לידי ביטוי בגידול האוכלוסייה וביציאה מן החומות. התמורות האלה התרחשו גם בעדות הלא-יהודיות, אך הדיון להלן נתמקד בקהילה היהודית.


 

גידול האוכלוסייה


בראשית המאה ה- 19 היתה הקהילה היהודית הקטנה ביותר, ואילו ב- 1880 היוותה יותר ממחצית כלל האוכלוסיה. האוכלוסיה היתה מגוונת מבחינה עדתית וכללה ספרדים ואשכנזים.

הספרדים היו עדה מגובשת. במאה ה- 19 נעשתה אוכלוסיית היהודים מהמזרח מגוונת יותר. לירושלים הגיעו המוגרבים (עולים מצפון-מערב אפריקה), בוכרים, פרסים, תימנים ועוד.

ב- 1800 מספר האשכנזים שחיו בירושלים היה מועט. מספרם גדל כאשר יהודי צפת נמלטו אליה בעקבות רעידת האדמה ב- 1837. מספרם עלה בהדרגה, וב- 1870 השתווה לזה של הספרדים, ולאחר מכן אף עלה עליו. האשכנזים התחלקו ל'פרושים' (כך נקראו "המתנגדים") ולחסידים, נוסף על כך הם היו מפוצלים ל"כוללים", על פי ארץ, או עיר מוצאם. עם גידול האוכלוסייה התמלא הרובע היהודי, והיהודים התגוררו גם ברובע המוסלמי. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הגיעה לשיא פריחת היישוב היהודי בעיר העתיקה. גם בשווקים, במלאכות ובמסחר תפסו היהודים יותר ויותר מקום מרכזי, אם כי עדיין המשיכו לחיות על כספי ה"חלוקה" (תרומות שהגיעו מקהילות ישראל ברחבי העולם). כל עדה ו"כולל" חילקו את הסיוע בין אנשיהם ומוסדותיהם. שד"רים (שליחי דרבנן) יצאו עם כתב שליחות מטעם הרבנים לאיסוף הכספים. התרומות האלה העידו על רצון נותניהן להבטיח את קיומו של יישוב יהודי בארץ הקודש. אבל ל'חלוקה' היו גם תוצאות שליליות, בהן שלטון הגבאים באנשי העדה.



 

היציאה מן החומות


גידול האוכלוסייה, הצפיפויות, המחסור בדיור, דמי השכירות הגבוהים, תנאי המגורים הירודים ותנאי הבריאות הקשים הובילו להקמת יישובים יהודים חדשים מחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, "משכנות שאננים", הוקמה ב- 1860 על-ידי אנשים מבחוץ יהודה טורא ומשה מונטפיורי.
ב- 1867 איפשר חוק עות'מאני גם לנתינים לא-עות'מאנים לרכוש מקרקעין. השכונות היהודיות הראשונות שהוקמו על-ידי יהודים מקומיים היו: מחנה ישראל ב- 1867, נחלת שבעה ב- 1870 ומאה שערים ב- 1874. באמצע שנות ה- 70 הפסיקו לנעול את שערי חומות העיר עם שקיעת השמש.

הדרך בין ירושלים ליפו (לנסיעת כרכרות), שסלילתה הסתיימה ב- 1869, תרמה אף היא להתפתחות העיר החדשה. (גם תעלת סואץ נחנכה באותה השנה). בשנים 1882-1890 הוקמו ארבע עשרה שכונות חדשות נוסף על התשע הקיימות, והחל להתגבש גוש עירוני יהודי במערב העיר ובו מוסדות חינוך - בית-ספר למל, כי"ח ואולינה דה רוטשילד.

בשנים 1891-1898 חלו משברים עקב הצמיחה המואצת מדי של ירושלים החדשה ובגלל הקשיים שהערימו השלטונות העות'מאניים על רכישת קרקעות. כמה תוכניות הופסקו, אבל התפתחותה של העיר נמשכה: הוקמו עשרים ושלוש שכונות יהודיות נוספות, וגם נבנה בית החולים 'שערי צדק'. ב- 1892 נחנכה מסילת הברזל ירושלים יפו.

לפי צו מ- 1841, הוכר הרב הספרדי הראשי, בעל התואר "הראשון לציון", כחכם באשי, ונחשב לבעל הסמכות העליונה בעיני השלטונות העות'מאניים בכל ענייני העדה היהודית. הוא היה נצגיה הרשמי של העדה ומעמדו היה זהה לזה של ראשי העדות הנוצריות השונות.

ביבליוגרפיה:
כותר: ירושלים במאה ה- 19
שם  האתר: מסע בעקבות הרצל בארץ ישראל (1898)
מחברת: אורן, אביגיל (ד"ר)
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ההסתדרות הציונית העולמית. הארכיון הציוני המרכזי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ההסתדרות הציונית העולמית. הארכיון הציוני המרכזי
הערות: 1. האתר  "מסע בעקבות הרצל בארץ ישראל (1898)"  פותח בשיתוף פעולה בין מטח והארכיון הציוני המרכזי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית