השם ניתן לזרם שעלה בתולדות הפילוסופיה, אשר סימני ההיכר העיקריים שלו הם כלהלן:
- קימת תמיד איבה לתיאוריה המופשטת המאפילה על החיספוס וחוסר הסדר שבחיים כמות שהם. השקפה זו עשויה ללבוש צורות שונות. היא יכולה לקבל את הצורה של אנליסה - עצמית מעמיקה, נוסח "הוידויים" של אוגוסטינוס או את צורת ה"הגיונות" לפסקל (Pascal); בספר זה טוען פסקל חזור וטעון שהמתודה המתמטית הנקוטה בידי מדעי הטבע המדוייקים, התובעת לעצמה מעמד של מתודה שלמה וכוללנית של ההכרה האנושית - היא יומרנית מדי. על התיימרותה זו של המתודה המדעית יש לחלוק, לדעת פסקל, בשמו של מושג - השקפה גמיש ומסוייג יותר, המתייחס אל הסגנונות השונים שבהם מנהל האדם את מגעו ומשאו עם סביבתו האנושית והטבעית. א. ז'ילסון (Etienne Gilson ) טוען שאף אקווינס הוא אכסיסטנציאליסט, בשל הטעמתו את קדימת ה-esse על ה-essentia, לעומת ההשקפות האפלטוניות האסנציאליסטיות, שטענו לקדימה כוללת של המהות על פני הקיום. ג'ילסון טוען זאת למרות תופעה חוזרת ונשנית בספרות המקצועית, המעידה כי ניצני האכסיסטנציאליסם מצויים כבר בהתעניינותו של סוקרטס בבעיות מוסר ואדם, בנפרד מספקולציות קוסמולוגיות.
הערה היסטורית קצרה זו נועדה לרמוז, שהאכסיסטנציאליסם הוא שם-כינוי לנטייה מסויימת, בתולדות הפילוסופיה, יותר מאשר לקבוצה מגובשת וקבועה של דוקטרינות.
- ישנה קרבה מרובה בין משימותיו של הפילוסוף-המורליסט לבין אלו של הסופר והדרמטורג; יסוד זה מובלט היטב במחשבה האכסיסטנציאליסטית המודרנית על-יד העובדה שאכסיסטנציאליסטים כגון סרטר (J.P. Sartre). ומרסל (G. Marcel) הגיעו להישגים נכבדים הן כסופרים ודרמטורגים והן כפילוסופים. במסגרת קירבה זו ניתן להבחין ברציפות מסוימת הקיימת כיום בין דרכי ההגות האכסיסטנציאליסטיות לבין הביקורת הפנומנולוגית הנמתחת על תורת-המוסר הפורמליסטית של קנט, ביקורת המצוייה למשל בכתביו של מכס שלר (Max Scheler). האכסיסטנציאליסט, נוכח נטייתו המתמדת להעניק מעמד ראשוני לפרטי ולקונקרטי, מתייצב כנגד כל נסיון מסוג ניסיונו של קנט לגלות לעין את העיקרון האוניברסלי של כל הפעילות המוסרית, עם זאת הוא מתייחס באהדה מסוימת לדוקטרינה של קנט בדבר העדפת התבונה המעשית על פני התבונה העיונית.
- המחשבה האכסיסטנציאליסטית היא לעתים מעמיקה בדתיותה (כמו במקרה של קירקגור (Kierkegaard), ולעתים אתיאיסטית בגלוי (כמו במקרה של סרטר). ברם, באכסיסטנציאליסם האתיאיסטי ניתן להבחין בגוון דתי כמעט כפיתי, השונה מאד מן הגוון של האמפיריציסם האנגלוסכסי, הנוגד את העמדות הדתיות. דרכו של האמפיריציסם האנגלו-סכסי קרובה יותר לזאת של אנשי ההשכלה האירופית. כך למשל, הרומן של אלבר קאמי (Albert Camus) "הדבר", אשר בזכותו זכה המחבר בפרס נובל לספרות, עוסק בין השאר בבעיית הקדושה האתיאיסטית, עיסוק שלמרבה התמיהה אך ללא כל ספק - הוא בעל גוון דתי מובהק.
- קירקגור ביקש להציע פילוסופיה ותיאולוגיה של התיקון (Philosophie und Theologie des Korrektivs) בראש וראשונה תיקון לרציונאליסם הדיאלקטי של הגל ולדרכו בפירוש הפילוסופי לדת הנוצרית. דומה כי מותר לומר שהפילוסוף המקצועי יוכל תמיד למצוא בכתבי האכסיסטנציאליסטים מקורות לתיקון דגמים מסויימים ומסויגים של המחשבה והמעש האנושיים. כך ניתן לציין בהקשר זה, בתורת הדגמה ותקבולת, עד כמה הוקיר ויטגנשטיין (Wittgenstein) את "הוידויים" לאוגוסטינוס ואת סיפוריו של טולסטוי. הרחבת הדמיון האקדמי תוך הזכרת העזות הממשית של החיים ושל הנסיון, מושגת לעתים קרובות באמצעות הראייה הפנימית המעמיקה חדור, המצויה בכתביהם המגובבים של האכסיסטנציאליסטים, שהם לעתים בלתי-מאוזנים.
את השפעתו של האכסיסטנציאליסם בתיאולוגיה בת-זמננו ניתן לאתר בכתביהם של פאול טיליך (Paul Tillich) ורודולף בולטמן (Rudolf Bultmann) ביתר קלות מאשר בכתביו של קרל בארת (Karl Barth). ספרו המוקדם של ברת, Romerbrief, ניתן מאפלטון וגם מקירקגור ומדוסטוייבסקי, ואילו ספרו המסיבי (Kirkliche Dogmatik) מושפע
מאנסלמוס (על Prslogion, יצירתו של אנסלמוס כתב בארת מסה מזהירה בשנת 1930) יותר מאשר מן האכסיסטנציאליסם. ואמנם, ישנם מתלמידיו של בארת שיצאו כנגד אלה הנוקטים בדיאליקטיקה האכסיסטנציאליסטית בתיאולוגיה והאשימום בהמשכת המורשת ההרסנית של התרכזותו של אוגוסטינוס בתוך עצמו.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
