עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל



תקציר
יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי - על ילדותם והחיבור לציונות, על המפגשים והדמיון והשוני ביניהם. על מאמציהם המשותפים בהקמת כוח עברי שישתתף בחזית ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה וסיפור תל-חי - תחנת המפגש האחרונה ביניהם.



ז'בוטינסקי וטרומפלדור המשותף והשונה
מחברת: שולמית לסקוב


טרומפלדור וז'בוטינסקי כרוכים זה בזה בתודעה הציבורית עד היום, אף-על-פי שהיו שונים איש מרעהו תכלית שינוי גם במסלול חייהם, גם בדעותיהם, למרות ששניהם נולדו באותה שנה - 1880 .

אביו של טרומפלדור היה חייל קנטוניסט, שנחטף בילדותו לצבא הצאר הרוסי, דבק ביהדות, אבל כמעט ולא הכיר את המסורת היהודית, וכמוהו גם ילדיו. שפתם היתה רוסית ולא יידיש, לשון רוב היהודים ברוסיה. עברית לא ידעו כלל. היסוד להתנהגות בבית היה מוסר צבאי וטרומפלדור חונך ברוח זו. הוא נתפס באופן עצמאי לגמרי לציונות מכאן ולטולסטויאניות ולסוציאליזם מכאן. השילוב של היסודות האלה עיצב את השקפותיו ואת דרך חייו.

הפציפיזם הטולסטויאני התיישב אצלו איכשהו עם רוח הצבאיות שפיעמה בו מלידה ועם התודעה היהודית. מתוך רצון להוכיח שיהודים מסוגלים לשרת היטב כחיילים ואף להצטיין כלוחמים, התגייס לצבא הצאר ואף מימש את שאיפתו. שימעו יצא כחייל למופת וכגיבור במלחמת רוסיה-יפאן, שבאחת ממערכותיה, המערכה על פורט ארתור, איבד את ידו השמאלית וזכה לארבעה(!) אותות הצטיינות.

לאחר שיחרורו מהצבא הקדיש עצמו לציונות. הוא ביקש להגשימה על-ידי הקמת שורה של קומונות בארץ-ישראל שחלקן ישמשו כהנהגת העם וחלקן ישאו אופי חקלאי, יתקיימו מעבודת אדמה ויחיו חיי שיתוף מלא. לאחר שעלה לארץ החליט לקיים את תורתו, ובשנת 1912 ייסד קבוצת עבודה שיתופית במגדל, שעל שפת הכנרת, משהתפזרה הקבוצה, עבר לדגניה ועבד שם כפועל שכיר. בדגניה ישב עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה ותורכיה הצטרפה לגרמניה במלחמה נגד מדינות ההסכמה, אנגליה, צרפת ורוסיה.

באותה תקופה התעורר בו שוב איש הצבא, ומתוך הכרה שעליו לתת חלקו במלחמה כחייל ולמען ארץ-ישראל, יצא עם המגורשים בסוף 1914 לאלכסנדריה שבמצרים, לממש כוונה זו. כאן נוצר לראשונה הקשר בינו לבין זאב ז'בוטינסקי.




 

עיתונאי במצרים


ז'בוטינסקי הגיע למצרים ככתב של עיתון רוסי נודע. במקצוע זה התחיל בגיל צעיר מאוד ועסק בו שנים רבות בהצלחה רבה, כשהוא מסתייע בשפע השפות ששלט בהן. הוא נולד באודסה למשפחת סוחרים אמידים שהתרוששה עם מות האב בהיות ז'בוטינסקי בן שש. האם שנאבקה לקיום ילדיה ניהלה אורח חיים מסורתי, אבל לשון הדיבור בבית היתה רוסית ואף בתי הספר שלמדו בהם הילדים היו רוסיים. לז'בוטינסקי עצמו הקנו את העברית בהיותו בן שמונה, אבל השימוש בה נשתכח ממנו ומשנעשה ציוני למד את השפה מחדש וראה בה אחת מאבני היסוד לתקומה לאומית. בצד העיתונות נתפס לספרות ויצירותיו זכו, במרוצת השנים, להכרה מרשימה.

למרות שגדל בסביבה יהודית, לא חש בנעוריו זיקה לעניינים יהודיים, אבל משהחל את דרכו העיתונאית בשווייץ, נעשה ציוני לאחר ויכוח עם סוציאליסטים, כאשר הכריז, כי גאולתו של עם ישראל היא בארץ-ישראל מאז ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מילא תפקידים שונים כעסקן ציוני, אבל עדיין היה רחוק מן הפסגה שאליה יגיע בעוד כמה שנים.

וכך ניצבו זה מול זה באלכסנדריה יוסף טרומפלדור עם עברו החלוצית והצבאי וזאב ז'בוטינסקי, איש הספרות והעיתונות והעסקן הציוני. עם הצטרפות תורכיה למלחמה בצד גרמניה, הגיע ז'בוטינסקי למסקנה, שגורל העם היהודי תלוי בשיחרור ארץ ישראל מעול התורכים ושעל היהודים לעזור בפועל לשיחרור זה, על-ידי התארגנות ביחידה צבאית עברי לימים ראה ביחידה זו קלף מיו להשגת ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

ההוגה הראשון של רעיון הגדוד היהודי היה פנחס רוטנברג, מי שלי ים יסד את חברת החשמל, שישב אז באיטליה ושעל תכניתו שמע ז'בוטינסקי. אולם למחשבתו של רוטנברג לא היה אז סיכוי להתממש, כי באותו זמן היתה איטליה נייטראלית. במצרים שבשלטון האנגלים נמצאו אז פליטים ארצישראלים רבים שגורשו מהארץ וז'בוטינסקי קיווה למצוא ביניהם את המתנדבים לגדוד העברי. במצרים פגש גם את טרומפלדור, איש כלבבו לשאת עימו בעול ביצועה של המשימה, איש צבא עשוי ללא חת, מוכן ללכת ראשון תמיד, ממעט לדבר ומרבה לעשות.

טרומפלדור נתפש מייד לרעיונו של ז'בוטינסקי והשניים ניגשו לפעולה ללא דיחוי. שני האנשים השונים כל כך איש מרעהו מצאו יסוד לשיתוף פעולה בתחום הצבאי, אף-כי לא היו תמימי-דעים לגמרי.

משהתברר שהפיקוד הצבאי האנגלי במצרים אינו מוכן להקים יחידה צבאית במטרה ללחום לכיבוש ארץ ישראל, אלא יחידת-עזר יהודית למערכה הצפויה בחצי האי גליפולי שבתורכיה, הפסיק ז'בוטינסקי את פעילותו ואילו טרומפלדור לא נרתע ואמר שכל סוג של שירות צבאי בכל מערכה שהיא עוזר לנצחון במלחמה. "עלינו להקים גדוד לכל החזיתות, כי העיקר הוא למען מה להילחם ולא היכן" כתב, ופעל להקמת "גדוד נהגי הפרדות של ציון" ששימש את צבאות בעלות-הברית בפלישה לחצי האי בגליפולי, מאפריל 1915 ועד לדצמבר אותה שנה, רוב הזמן - כסגן מפקד הגדוד ומיעוטו, לקראת פינוי שדה הקרב שם, כמפקד. טרומפלדור הוכיח אומץ-לב רב בפעילותו, ובא בריב עם חייליו מצד אחד ועם המפקדה הבריטית מצד שני.




 

עקשן קדוש


לימים הודה ז'בוטינסקי, כי טעה כאשר הסתלק מן התוכנית, כיוון שגדוד-נהגי-הפרדות שלחם בפיקודו של טרומפלדור בגליפולי, הכשיר את הקרקע להקמתו של גדוד יהודי באנגליה שלמענו פעל ז'בוטינסקי בשנת 1917, וכך הכינוי "עקשן קדוש" שהעניק ז'בוטינסקי לטרומפלדור התאים גם לז'בוטינסקי עצמו. רוטנברג, שהיה, כאמור, השותף השלישי לרעיון הגדוד, אכן הכתיר את ז'בוטינסקי בתואר דומה: "יושב ראש אגודת קשי העורף ביהודים".

לא רק עקשנות, אלא גם אופטימיות ללא תקנה אפיינה את ז'בוטינסקי ואת טרומפלדור, שהטיפו ללחימת יהודים בארץ-ישראל בתחילת 1915, כאשר עדיין לא נראתה באופק חזית כזאת. אחרי המפלה של אנגליה בגליפולי בסוף 1915, גדלה הסתייגותה מלחימה באותו חלק תבל, אבל ז'בוטינסקי המשיך בפעילות להקמת גדוד יהודי שישתתף בחזית בארץ-ישראל.

הוא הגיע ללונדון בקיץ 1915, והמשיך בהטפתו למען הגדוד, וספג עלבונות ובזיונות באסיפות תעמולה שכינס בוייטצ'פל, בקרב המהגרים היהודים הרוסים שהתגוררו שם, אשר לא היה דבר רחוק מליבם מהתגייסות לצבא, מסורת ארוכה עוד מימי שבתם ברוסיה. ז'בוטינסקי אפילו ויתר (זמנית) על עקרונו בדבר יחידה יהודית לוחמת בארץ-ישראל וכיוון את תעמולתו באסיפות אלה להתגייסות להגנת אנגליה כצעד ראשון לייסודו של לגיון כיסופיו.

כאן החל השלב השני בשיתוף הפעולה בין השניים. טרומפלדור הגיע ללונדון באוקטובר 1916, לאחר שחרף מאמציו לא עלה בידו למנוע את פירוק גדוד-נהגי-הפרדות אחרי פינוי צבאות ההסכמה מגליפולי. גם עכשיו לא היתה תמימות דעים מלאה בינו ובין ז'בוטינסקי בקשר לגדוד יהודי זה. טרומפלדור, שנכח באסיפות הגיוס שכינס ז'בוטינסקי, הגיע למסקנה שהאסיפות מבזות, מאחר שאיש אינו מתרשם מדברי ז'בוטינסקי ואיש איננו מתגייס. "הם אינם רוצים להילחם", כתב, "הם מוצאים שבלונדון נוח יותר מאשר בחזית" וסיכם: "אין דבר. היה גם גרוע מזה. נחכה".

ואמנם ב- 1917 פעלו שוב ז'בוטינסקי וטרומפלדור במשותף ופנו לממשלת בריטניה בדבר הקמתו של הגדוד, וכאשר היה ברור שהסיכוי להשיג את המטרה קרוב, שכן, החזית בארץ ישראל נפתחה, התגייס ז'בוטינסקי לגדוד כטוראי ואילו טרומפלדור נסע לרוסיה!

אכן, היו קשיים בקבלתו לצבא הבריטי הסדיר, כי כנכה יכול היה לשרת רק כקצין וקצינות לא ניתנה באנגליה לאזרחי ארצות זרות, קצינותו של טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות (סרן) היתה מינוי של כבוד והיחידה לא נימנתה עם הצבא הסדיר. ובכל זאת, המעיין במכתביו יווכח לדעת שהוא הלך לרוסיה לאו דווקא מחמת המעצורים באנגליה אלא בגלל הסיכוי שלדעתו נתגלה ברוסיה, ובעיקר בזו שלאחר מהפכת פברואר 1917, להקים שם גדודים יהודים. התשובה על בקשתו להתקבל לצבא הבריטי בוששה לבוא, ועדיין הוא כותב באחת מאגרותיו, כי רק אם יקבל תשובה שלילית יסע לרוסיה, משום ש"כנראה דבקתי בה, בארץ-ישראל (שאליה היה מגיע עם הצבא הבריטי) יותר מאשר ברוסיה, אם כי אני אוהב את זו האחרונה באהבה גדולה מאד". אבל משהשתהה המענה (ובעצם לא ידוע אם בכלל נשלח), הוא כותב ביומנו ש"אין זה העיקר. גם לו היתה תשובה הייתי בכל זאת נוסע לרוסיה, הואיל ואני מאמין שברוסיה אפשר לעשות למען הרעיון הארצישראלי בכלל ולמען הציונות הלוחמת בפרט". הוא חלם להקים ברוסיה חטיבה יהודית לוחמת בת אלפי חיילים, שתישלח לאיזור מלחמה שממנה תוכל להגיע לארץ ישראל.




 

הגדוד באנגליה


עתה נפרדו השניים, כשכל אחד מהם חותר בנבדל להגשמת רעיון היחידה היהודית הלוחמת - זה באנגליה וזה ברוסיה.

בלונדון נוסד הגדוד היהודי הראשון הודות למאמציו של ז'בוטינסקי ששירת בו כסגן-משנה עד לפירוקו לאחר שעוד הספיק ללחום זמן קצר בעבר הירדן. פעילותו של טרומפלדור ברוסיה מתבהרת עכשיו יותר, הודות לתעודות שהובאו משם לארץ לא מכבר. תוכניתו של טרומפלדור להקים ברוסיה גדוד בחסות ממשלת קרנסקי, שובשה בשל מהפכת אוקטובר הקומוניסטית. לאחר זמן התירו אמנם הבולשביקים הקמת יחידה צבאית יהודית בשם "הגדוד היהודי המקובץ", אולם ההיתר בוטל ארבעה חודשים לאחר שניתן. בין המסמכים שהגיעו עכשיו לארץ, נמצא מצע הגדוד (אולי טיוטה של מצע) וממנו אנו למדים, כי יחידה צבאית זו שימשה כחיל-מצב יהודי בפיקוד יהודי ומטרתה היתה להגן על יהודים מפני פרעות. היא לא היתה אמורה להתערב בשום פעילות פוליטית. נראה שטרומפלדור ויתר על תוכניותיו הגדולות והסתפק, בלית ברירה, במעט שניתן להשיג.

המשטר בגדוד היה דמוקרטי, למרות היותו יחידה צבאית. המפקד וצוות הפיקוד נבחרו על-ידי החיילים; כל אנשי היחידה, כולל המפקד, נשפטו לפני אותו בית-דין. לגדוד היה גם ועד נבחר שבין עיסוקיו - קבלת דו"ח על מקרים חריגים של הרחקת חיילים מן היחידה. במצע הגדוד היה גם סעיף מיוחד, יהודי, שקבע כי בשבתות ובחגים אין מקיימים אימונים. נטייתו של טרומפלדור להתנזרות, עולה מאחת התקנות שאסרה על עישון ומשחקי קלפים בתחומי הגדוד.

הקומוניסטים עמדו אז בתחילת שלטונם ועדיין אפשר היה לשגות באשליה שיהיה זה משטר סובלני, אבל לא לאורך ימים. כאמור, כעבור ארבעה חודשים פוזר הגדוד ובוטלו גם התארגנויות יהודיות להגנה ברחבי רוסיה.

כעבור ארבע שנים ביקש ז'בוטינסקי להקים באוקראינה יחידה צבאית דומה לגדודו של טרומפלדור, בהסכם עם מקסים סלאווינסקי, מיודעו מכבר וליברל לשעבר, ששימש כשגריר ממשלת אוקראינה בראשות פטלורה הנודע לשמצה, שחייליו ערכו פוגרומים ביהודים. ממשלה זו שאפה לכבוש מחדש את ארצה מידי הקומוניסטים וז'בוטינסקי הציע את תוכניתו, כדי למנוע הישנותן של הפרעות שהשתוללו באוקראינה. כמעט כל העולם הציוני יצא נגד ז'בוטינסקי על שהיה מוכן לבוא בדברים עם נציג של פטלורה. הקומוניסטים ניצחו לבסוף, ואוקראינה היתה לחלק בברית-המועצות.

ההסכם בין סלאווינסקי וז'בוטינסקי נותר על הנייר ואת ז'בוטינסקי המשיכו לתקוף על נכונותו "לכרות ברית עם השטן". ז'בוטינסקי, כדרכו לא לפקפק אלא לעיתים רחוקות בנכונות מעשיו, טען ש"המטרה מקדשת את האמצעים" - הצלת יהודים, והביע משאלה שיכתבו על מצבתו "זה האיש שעשה את ההסכם עם פטלורה". גם אנשים בעלי טבע זהיר יותר משל ז'בוטינסקי, מתונים יותר, היו מוכנים לשאת ולתת עם אויבי העם היהודי למען קידום העניין היהודי. למשל - וייצמן עם מוסוליני (ב- 1933-1934) או הרצל עם פלווה, שר-הפנים הרוסי האנטישמי שהאשימוהו באחריות לפרעות קישינוב, אבל איש מהם לא התהדר במעשה ולא יצא נגד מבקריו בעניין חריג כזה מתוך התגרות, כז'בוטינסקי.




 

"המפגש" האחרון


בהסכם שערך ז'בוטינסקי עם פטלורה ניכר הדמיון לתוכניתו של טרומפלדור בדבר חיל מצב בפיקוד יהודי שיגן על יהודים ברוסיה הקומוניסטית. לא ידוע אם הכיר ז'בוטינסקי את מצע "הגדוד המקובץ" של טרומפלדור ואם לקח ממנו דוגמה, אבל גם אם לא הכירו, מתקבל על הדעת, ששיתוף הפעולה בין השניים בעבר פיתח בהם הלך מחשבה דומה, כאשר נפתח פתח להקמת יחידה יהודית לוחמת.

אבל כאן נפרדו דרכיהם. משפורק "הגדוד המקובץ" התמסר טרומפלדור לרעיונותיו, להגשמת הציונות והסוציאליזם, שאותם התחיל לממש כשניגש לעיצובו של "החלוץ" ברוסיה. הפעולה ב"החילוץ" היא שהביאה את טרומפלדור אל תחנת חייו האחרונה, תל-חי, והיא גם האחרונה לקשר בינו לבין ז'בוטינסקי.

ז'בוטינסקי התנגד להגנה על תל-חי ועל הישובים בצפון משום שחס על נפשות האנשים שם לאחר שמצא, שאין כל סיכוי שיחזיקו מעמד ללא תגבורת של אלפי מתנדבים מצוידים היטב. הפולמוס בבעיית ההגנה על צפון הארץ התעורר בצורה חריפה במרכז הארץ. אבל טרומפלדור לא היה שותף לוויכוח. הוא ישב בתל-חי והתחנן לעזרה קטנה לאין ערוך מאומדנו של ז'בוטינסקי וגם של בןגוריון (הלה קבע שדי ב- 500 איש כדי להחזיק מעמד באצבע הגליל) ודרש להשלים את מספר המגינים ל- 200 איש, תוספת של 160 מתנדבים בסך הכל, בתנאי שיהיו מצוידים בנשק ובמצרכי קיום. גם תגבורת כזאת לא באה, אם-כי ז'בוטינסקי לא דייק כאשר כתב לימים ש"לא נעשה אפילו נסיון רציני, אפילו נסיון למראית עין, לעזור להם". שהרי מתועדת היטב הליכתו של אברהם הרצפלד צפונה עם כארבעים מתנדבים שגם הגיעו ליעדם בעוד מועד ואף לקחו חלק באירועים שהתרחשו שם באותו זמן.

בסופו של דבר לא ניתן להוכיח איזו תגבורת היתה דרושה, כי תל-חי לא נכנעה אלא ננטשה אחרי שוך הקרב. לנטישה גרמה בוודאי ירידת המוראל עם נפילתם של שישה חברים ובראשם , המפקד והמנהיג טרומפלדור. כפר-גלעדי ומטולה נעזבו ללא כל קרב.

המאבק בתל-חי משקף בין השאר , את אחד ההבדלים המרכזיים בין השניים: טרומפלדור, חרף חזונו הממריא, חרף דבקותו הלוהטת והנוקשה במטרה, הסתפק במה שיש, במה שאפשר להשיג, כאשר בפיו ה"אין דבר" שלו, ביטוי שז'בוטינסקי העלהו על נס כאשר הספידו לאחר שנפל בתל-חין ואילו ז'בוטינסקי לא היה מוכן לוותר - על השלם בגלל ההישג החלקי ונקט בדרך כלל בעיקרון "יקוב הדין את ההר".

ועוד שוני בולט: ז'בוטינסקי היה שש לפולמוס ציבורי ופוליטי. טרומפלדור לעומתו, היה מחפש את הסכנה הפיסית והיה מחזר אחרי המוות בשדה-הקרב כדי להיאבק עמו, אבל התרחק מהמאבק המילולי והריב המפלגתי, גם אם לא נרתע לנקוט אותם כאשר ראה בהם הכרח לקידום עניין שהאמין בו. למלחמות כיתתיות ולפולמוסים והתנגחויות בין פלגים שונים, התייחס בסלידה עמוקה שלא טרח להסתירה. בימים המעטים שעשה בארץ, ב- 1919, לפני שעלה לתל-חי, הוציא "קול קורא" מרשים בכנותו ובכוח שכנועו, שבו הפציר במפלגות הפועלים להשלים ביניהן כדי להוות במשותף מכשיר לקליטת העליה, על ידי יצירת הסתדרות פועלים בלתי מפלגתית. ואכן, לא יצאה שנה מאז נפילתו וקמה הסתדרות העובדים הכללית.

כאמור, טרומפלדור האמין בפציפיזם טולסטויאני ולא היה שלם עם הדרך הצבאית. "לפי השקפתי" - כתב לאחד העם, שהתנגד עקרונית לרעיון של לגיון יהודי - "אינני איש צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק כשאינני רואה לפני דרך אחרת". אבל בהתנהגותו, בתכונתו, בעשייתו, היה חייל. מתוך כך פעל למען הקמתו של גדוד יהודי לוחם ואף שיווה צביון צבאי לתוכניותיו ומבצעיו הסוציאליסטיים.

דיוקן זה של טרומפלדור היה התגשמות דמותו של היהודי החדש שז'בוטינסקי ביקש לעצב ואין פלא שנמשך אליו ושהמפגש היחידי בי השניים היה על רקע של הקמת גוף יהודי צבאי כדי להשיג את המטרות הציוניות.

לתנועת הנוער שהקים אחר-כך קרא ז'בוטינסקי "בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור", וזאת כדי ששמו של גיבור תל-חי ישתלב בביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא במלחמתו עם הרומאים. היה זה מחוה של ז'בוטינסקי למי שהשתתף עמי בהקמת כוח עברי ולאיש שהעריץ על שום אופיו וטבעו.

ביבליוגרפיה:
כותר: ז'בוטינסקי וטרומפלדור המשותף והשונה
מחברת: לסקוב, שולמית
תאריך: יוני 1994 , גליון י''ט 5 (115)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית