|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבות > מושבים וכפריםעמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > מישור החוף |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ערים רבות בישראל תחילתן במושבות חקלאיות יהודיות אשר הוקמו בין שנות השמונים של המאה הי"ט לשנות השלושים של המאה העשרים. מאז הקמתן עברו רבות מן המושבות תהליך של עיור בהיקף זה או אחר. המושבות במישור החוף הן שהצטיינו במיוחד במעבר מיישוב כפרי ליישוב עירוני גדול למדי. במאמר זה אציג ניתוח כוללני של תהליך העיור במושבות מישור החוף, כחלק מתולדותיה של ההתפתחות היישובית החדשה בארץ. הניתוח מצביע על הגורמים אשר חוללו את עיור המושבות במישור החוף, ואשר השפיעו על עיצובו, ועל השלבים השונים בתהליך זה. שלא כדרך העיור בארצות רבות בעולם, שבהן קשור התהליך בעיקרו בהגירתם של אוכלוסין מן הכפר אל העיר, כרוכה ראשית העיור בישראל בעת החדשה, ובכלל זה עיורן של המושבות, בהגירה של יהודים מארצות חוץ ובעלייתם לישראל. חלק מיהודים אלה, שבאו בדרך כלל מערים גדולות או בינוניות בארצות מוצאם, השתקעו מיד עם בואם ארצה ביישובים הכפריים היהודיים שנוסדו בארץ, ובכללם המושבות שקמו במישור החוף. חלק אחר של עולים עירוניים אלה הגיעו בראשית דרכם בארץ אל הערים שבה, אך בשל משברים שפקדו את הערים הגדולות מצאו את דרכם אל מושבות אלה. גם המעטים מן התושבים היהודים הוותיקים בארץ שהשתתפו בייסוד המושבות ובהמשך אכלוסן בשנים שלאחר מכן, באו מן הערים, בהיעדרם של יהודים רבים ביישובים הכפריים בארץ-ישראל. כך או כך היו אלה עירוניים שהניעו את גלגלי תהליך העיור של מושבות מישור החוף, שבמרוצת הזמן הפכו ברובן לערים לכל דבר. דרך זו של אכלוס יישובים כפריים ביוצאי ערים אפיינה את התפתחות המושבות החל מראשית דרכן, גם לפני קום מדינת ישראל וגם מיד לאחר מכן בעת גל העלייה הגדול שהגיע לישראל בראשית שנות החמישים. יוצאי הערים תפסו מקום מרכזי עוד יותר במושבות ובתהליך עיורן בשנות השבעים, כאשר המושבות הסמוכות לערים הגדולות שבמישור החוף החלו לשמש מקום השתקעות לתושבים שיצאו מערים אלה בבקשם אחר דירות במחיר נמוך יחסית. היו ביניהם מי שתרו במושבות מישור החוף אחר האפשרות להתגורר בבתים צמודי קרקע עטורים גינה וחצר, כדרך תושבי הפרברים בהרבה מארצות המערב. כך הצטרף תהליך הפרבור אל המקורות אשר הזינו את העיור במושבות מישור החוף בתושבים עירוניים חדשים. עיור המושבות במישור החוף התחולל כתוצאה מגורמים שונים, מאז ראשיתן כיישובים כפריים. הגורם הראשון קשור דווקא בהתעצמות הפעילות החקלאית במושבות אלה, בעיקר בענף הפרדסנות, התעצמות אשר הביאה בעקבותיה לנהירת תושבים חדשים שביקשו ליטול בה חלק. במקביל צמחו במושבות מישור החוף עיסוקים בעלי אופי עירוני. ככל שנעשתה ההתיישבות הכפרית היהודית במישור החוף בתקופת המנדט צפופה יותר, כן עלה הביקוש לשירותי סחר מקומיים בחבל ארץ זה, ובעקבותיו גדל במושבות רבות מספר בתי-העסק ונתרבו המועסקים במסחר ובשירותים. גידול זה הוא אחד הסימנים המובהקים לראשית תהליך העיור של יישובים כפריים. אל בתי-המסחר נוספה במשך הזמן פעילות תעשייתית שהייתה קשורה בעבודה החקלאית במושבות ובאזורים שסביבן. לאחר מכן, בעת גל העלייה הגדול בראשית שנות החמישים, הופנו תושבים חדשים רבים אל המושבות ברחבי הארץ אך במיוחד אל אלה שבמישור החוף. תוך זמן קצר גדלה האוכלוסייה ביישובים אלה באופן ניכר מאוד. לאחר שנות העלייה ההמונית נתרכז תהליך העיור במושבות הסמוכות לתל-אביב, שהיו לפרברים קרובים או רחוקים של העיר הגדולה. כמה מהן הפכו לחלק אינטגרלי של המטרופולין הגדולה ביותר בישראל.
מבין צורות ההתיישבות הכפרית היהודית בישראל המושבה הייתה הפתוחה ביותר לגידול משמעותי של אוכלוסייתה. כלכלתה של צורת התיישבות זו יכולה הייתה למצוא לה דרכים חדשות להתפתחות ולהסתעפות עד כדי ממדים עירוניים מובהקים. היו לכך מספר גורמים, הקשורים בהיעדר הגבלות מבניות ואידאולוגיות על דרכי התפתחותן ובקיומו של עקרון הקניין הפרטי על הקרקעות ועל הפעילות הכלכלית בהן. בניגוד למושב או לקיבוץ לא הייתה במושבה שום הגבלה מבנית על אפשרויות הפיתוח העירוני, להוציא התכנון הפיסי שאף הוא ניתן היה לשינוי כאשר נוצרו נסיבות חדשות. צורת המושב וצורת הקיבוץ נוסדו במחשבה תחילה לצקת דפוסי התיישבות חדשים בארץ-ישראל על בסיס עקרונות של עבודה עצמית, שיתופיות וקרקע בבעלות הלאום, ואילו צורת המושבה, אשר הקדימה מבחינת סדר הזמנים את השתיים האחרות, המשיכה את צורת היישוב הכפרי השכיחה ברבות מארצות העולם, ובמיוחד באלה שמהן הגיעו ראשוני המתיישבים במושבות.(1) בראשיתם היו המושב והקיבוץ בנויים על החקלאות כבסיס כלכלי עיקרי, והיו לכך נימוקים אידאולוגיים, חברתיים ולאומיים. עם גידול האוכלוסייה והתפתחות הכלכלה בארץ נמצא כי המושב והקיבוץ מוגבלים ביכולתם להתפתח ולהפוך ליישובים גדולים. המושבים התקשו בפיתוח מקורות פרנסה חדשים ליושביהם שלהם, לא כל שכן לתושבים נוספים. כך היה גם בתחום המגורים. במשך שנים רבות הקשה המבנה של מספר נחלות חקלאיות המוגדר מראש על הקמת מגורים נוספים במושבים אף לבני הדור השני ולא כל שכן לתושבים חדשים. המסגרת החברתית והכלכלית של צורת המושבה הייתה שונה. היא הייתה גמישה למדי, ובבוא העת פתחה את הדרך בפני חלק ניכר מן המושבות להיעשות לערים בישראל. צורת המושבה הייתה מושתתת על יוזמה אינדיווידואלית המאפשרת ליחיד להתאים את פעילותו לנסיבות משתנות מבלי להיות כפוף לכללים של מסגרת שיתופית המטילה את מרותה על הפרט. במושבות לא התקיימו הגבלות פורמליות נוקשות על גודל יחידת הקרקע שעליה ניתן לבנות יחידת מגורים אחת, ואף לא הוגבל מן הבחינה המבנית מספר יחידות המגורים על אותה יחידת קרקע. כך יכלו המושבות להגדיל את היצע המגורים בהן בהתאם לנסיבות המשתנות של הביקוש ולאפשר למספר גדל והולך של תושבים חדשים להשתקע בהן. יחידות קרקע שהיו גדולות למדי בעת שהותווה המבנה הקרקעי הראשוני של המושבות, חולקו מחדש במשך השנים כל אחת למספר יחידות קרקע, כדי לאפשר להקים עליהן יחידות מגורים רבות. בתחילה הייתה החלוקה למספר קטן של יחידות חדשות, אך עם הזמן, ככל שגבר הביקוש למגורים במושבות, הותאמו כללי התכנון הפיסי אל הנסיבות החדשות והתאפשרה חלוקה ליחידות משנה רבות למדי. לא היה קושי מבני להגדיל את מספר יחידות המגורים שניתן היה לבנות במושבות על פי כללי התכנון הפיסי האוניוורסלי, אם כי לאו דווקא על פי הכללים המבניים שנקבעו על סמך התשתית הנורמטיווית הראשונית של צורת המושבה. אפשרות זו לא רק שהביאה אל המושבות מספר גדל והולך של תושבים חדשים אלא גם עשתה לשינוי גדל והולך בנוף הבנוי של מושבות רבות: בניינים בני מספר קומות, שקמו בעיקר בחלקים המרכזיים של מושבות אלה, העניקו להן נופך עירוני. ככל שרבו בניינים אלה וגדל מספר הקומות בהן, וככל שהלכו ונעלמו הבתים הכפריים המקוריים מן החלקים המרכזיים של מושבות רבות, היה הנופך לצביון עירוני מובהק. במושבות, בניגוד למושבים ולקיבוצים, לא הייתה הגבלה על הצטרפותם של תושבים חדשים אל היישוב. להוציא שנים מעטות בראשיתן של כמה מושבות לא היו בהן כללים חמורים להצטרפות ליישוב ולא פעלו בהן גופים מוסדיים, כדוגמת ועדת קבלה או אספה כללית, אשר עסקו במיון מועמדים לקליטה ביישוב והגבילו את ההצטרפות רק לאלה המתאימים לכללים ולאינטרסים השוררים בו. במושבים ובקיבוצים הוגדרו התושבים ביסודם כחברים באגודה. האגודה היא שקבעה את כללי ההצטרפות אליה, ורק בדרך זו ניתן היה להשתקע באורח קבע ביישוב נתון. המושבות לא קבעו מראש את מספר התושבים ביישוב ולא התקיימה בהן כל קביעה קולקטיבית שוטפת בעניין זה, כפי שהדבר היה בקיבוצים ובמושבים. במושבה לא היה מנגנון חמור שפיקח על מתן הרשות להתיישב בה. למעשה כל אדם רשאי היה לבוא ולהתיישב במושבה, בין שהיה חקלאי ובין שהיה פועל או איש מסחר ושירותים. אף לא בדקו אחריו אם הוא בעל קרקע או בעל בית או שהוא שוכר דירה. אמנם בראשית דרכן של המושבות הראשונות היו גם בהן הגבלות על התיישבות, והיה צורך בהסכמה או בהמלצה של איכרים ותיקים.(2) אולם הגבלות אלה לא נתקיימו זמן רב, ורוב המושבות הפכו ליישובים הפתוחים להתיישבותם של תושבים חדשים. במושבים היו אלה הגופים המיישבים הארציים אשר קבעו במידה רבה של מרות את מספר הנחלות בכל יישוב, והם שהכתיבו במידה רבה את יכולתו של מושב זה או אחר לגדול. המושג הרחבה קשור באותה סמכות של גופים ארציים לקבוע את הגידול במספר הנחלות ובעקבות זאת במספר התושבים במושב. ברצותם הרחיבו וברצותם לא הרחיבו. תקופת ההרחבה הגדולה הייתה בשנות החמישים המוקדמות, עת נקלטו במושבים ותיקים רבים תושבים חדשים. אך גם הרחבה זו נעשתה במשורה, כדי לשמור על הממדים הכפריים של מושבים אלה ועל האופי הקהילתי האינטימי שלהם. עיקר המאמץ הושקע בתחילת שנות החמישים בהקמתם של מושבים חדשים לעולים הרבים שהגיעו ארצה באותן שנים, תוך שכפול צורת היישוב של המושב מספר רב של פעמים אך תמיד בממדיה המצומצמים, כפי שנגזר מן המבנה המוסכם והממוסד של צורת יישוב זו. במושבות, בניגוד למושבים ולקיבוצים, לא היה איסור או הגבלה על עבודה שכירה. להפך, ברוב המושבות, כבר בראשיתן, הועסקו פועלים שכירים, גם יהודים וגם ערבים, כחלק אינטגרלי של הפעילות החקלאית. לעובדה זו לא הייתה כל השלכה על גודל האוכלוסייה כאשר המועסקים היו פועלים ערבים שהמשיכו בדרך כלל להתגורר בכפרים הערביים הסמוכים. אולם, ככל שגדל חלקם של הפועלים היהודים שהועסקו במושבות, ואשר לא היו להם כפרים יהודיים אחרים לשוב אליהם בקרבת מקום, הייתה אוכלוסיית השכירים למאגר גדל והולך של תושבים חדשים במושבות. לא כל התושבים הוותיקים במושבות, האיכרים, ששו לתופעה זו של ריבוי תושבים שהם פועלים, והיו מהם שאף גילו התנגדות לכך תוך נקיטת צעדים לצמצומה של התופעה. אך בהיעדר כלים קונסטיטוציוניים דוגמת אלה הקיימים בצורות ההתיישבות השיתופית היהודית, לא הצליחו האיכרים למנוע את הדבר. הפועלים הרבים שנהרו אל המושבות בתקופות של צמיחה כלכלית בהן תרמו אפוא תרומה נכבדת לתהליך עיורן, בעיקר בשלביו הראשונים. היעדר ההגבלה על הצטרפות תושבים חדשים למושבות חל לא רק על עובדים שכירים אלא גם על סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים ושאר בעלי עיסוקים עצמאיים. במושבים הותר הדבר רק למתי מעט. שתי צורות היישוב השיתופיות, בשמרן בקפידה על ממדיהן הקבועים, נזקקו בדרך כלל לשירותיהם של מי שלא התגוררו ביישוביהן, ונשענו לשם כך על הערים הסמוכות. המושבות לא הגבילו את השתקעותם של בעלי עיסוקים לא חקלאיים, ואף התירו להם לעסוק במקצועותיהם בתוכן, ובכך פתחו פתח לשינוי בבסיס הכלכלי הראשוני שלהן. הקרקע במושבות הייתה רכושו וקניינו הפרטי של האיכר המעבד אותה, או של בעלים אחרים, שישבו באותה מושבה או ביישוב אחר בארץ ואפילו בחוץ לארץ. בעל הקרקע רשאי היה למכור את הקרקע שבבעלותו ואף לחלקה ולמכור חלקים ממנה. לעומת זאת במושב אין המשק ניתן לחלוקה או למכירה בהתאם לרצונו החופשי של בעליו. כמו כן רשאי היה בעל הקרקע במושבה להוסיף ולקנות קרקע ולהגדיל את נכסיו לפי יכולתו ולפי ההיצע של קרקע במושבה. לימים נתברר שהחופש לקנות קרקע במושבות ולמכרה היה גורם חשוב בהתפתחותן הדמוגרפית, החברתית והכלכלית. מספר התושבים החדשים במושבות שקנו חלקות קרקע קטנות מתושבים ותיקים בעלי שטחי קרקע נרחבים, הלך וגדל. כאמור חלקות הקרקע הללו היו קטנות, והן נועדו למגורים בלבד. על פי רוב עסקו בעליהן החדשים במקצועות לא חקלאיים. בכך הלך והתגוון ההרכב התעסוקתי ועמו ההרכב החברתי והכלכלי של אוכלוסיית המושבות. גיוון זה הוא מאבני היסוד של הוויה עירונית.(3) עם ריבוי התושבים עלה מחיר הקרקעות, שהיו הרכוש העיקרי במושבות, ועם עליית מחירי הקרקע נתפתחו עסקות רבות של קרקעות וגדל ההון המקומי במושבות. בתחילה הושקע ההון המקומי במימון תהליך האינטנסיפיקציה בחקלאות, אבל לאחר מכן הושקע הון זה גם בפיתוח המסחר, השירותים ואפילו התעשיות - כולם עיסוקים המאפיינים בדרך כלל יישובים עירוניים. הכלכלה של המושבות החלה על ידי כך להיות מגוונת יותר מאשר בעבר, בתקופה שהיו בעיקרן יישובים חקלאיים. במושבות, בניגוד למושבים, לא היו הגבלות אידאולוגיות מטעם סמכות ציבורית על הפעילות הכלכלית של הפרט. על פי רוב לא היו במושבות הגבלות על דרך השימוש בקרקע, להוציא ההגבלות הרגילות, הנובעות מצורכי התכנון המוניציפלי. וכיוון שלא היו גם הגבלות אידאולוגיות על השימוש בעבודה שכירה, ניתן היה לפתח בהן ענפי כלכלה הכרוכים בהעסקת עובדים שכירים רבים. בתחילה הורחב ענף הפרדסנות, הדורש ידיים עובדות רבות. לאחר מכן הופיעו בתי-מלאכה ובתי-מסחר הקשורים בענף זה. במשך הזמן נוספו פעילויות כלכליות שלא היה להן קשר ישיר עם החקלאות אלא עם העובדה שהמושבות היו לריכוזים של אמצעי ייצור: קרקע, עבודה והון וכן מיקום נוח ברשת העירונית המתפתחת בארץ. לסיכום, הקניין הפרטי, היוזמה האינדיווידואלית והיעדר מרות ציבורית קולקטיבית, המגבילה את הפעילות הכלכלית של הפרט, כל אלה העמידו את צורת המושבה על בסיס של התנהגות כלכלית אינדיווידואליסטית מגוונת, בניגוד למטען האידאולוגי הקשור בעבודת אדמה ובחיי שיתוף, שציינו את צורות ההתיישבות האחרת. תנאי יסוד אלה הפכו את צורת המושבה למסגרת כלכלית גמישה, המתירה לתושביה לעבור בקלות יחסית מגידולי שדה למטעים, מחקלאות אקסטנסיווית לחקלאות אינטנסיווית, ומחקלאות למסחר ולחרושת.(4) מסגרת גמישה זו היא שסילקה מן המושבות כל מיני הגבלות מבניות המצמצמות את הגידול והגיוון של האוכלוסייה והכלכלה, שהם מיסודותיו הראשיים של תהליך העיור. תהליך זה התרחש במושבות במספר שלבים.
המושבות שהפכו מיישובים כפריים לערים מצויות רובן ככולן במישור החוף, במרחק לא רב מתל-אביב או מחיפה, במרכז החבל המיושב בצפיפות באוכלוסייה היהודית שנהרה לארץ-ישראל החל מסוף המאה הי"ט. לעומתן המושבות ששמרו על אופיין הכפרי שוכנות באזורי ההר, בריחוק רב מן הערים הגדולות. במישור החוף היו תנאי טבע ותנאים פוליטיים שאפשרו הקמת התיישבות יהודית צפופה. כאן יכלו היהודים לרכוש אדמות ולהקים עליהן יישובים, ותנאי הקרקע ושפע המים סייעו בפיתוח משק חקלאי אינטנסיווי.(5) לעומת זאת מושבות ההר, בעיקר אלו שבגליל המזרחי, לא נהנו מתנאי קרקע המתאימים לפיתוח חקלאות אינטנסיווית, ורובן נשארו יישובים קטנים. לאינטנסיוויות של החקלאות יש השפעה מכרעת על התפתחות של יישוב. ממשק חקלאי אינטנסיווי מתקבלות הכנסות גבוהות לכל יחידת שטח; כמו כן ניתן להגיע לצפיפות גבוהה של אוכלוסייה חקלאית, ואפילו אם היא חקלאית גרידא, יש בה כדי לשמש מנוף להתפתחות מרכזים עירוניים. משק חקלאי אינטנסיווי מסייע לפיתוח מקומות תעסוקה רבים לעובדים שכירים, ואלה מתיישבים במקום במשך הזמן ונוטלים חלק בגידול האוכלוסייה. ענף ההדרים שהתפתח במושבות מישור החוף הוא משק חקלאי אינטנסיווי, והוא היה היסוד המשקי הדומיננטי במושבות מישור החוף בשלושת העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.(6) התפתחות ענף ההדרים במושבות מישור החוף הובילה לשלב הראשון בעיור המושבות, שהחל עם נהירת פועלים רבים אל שטחי הפרדסים ההולכים ומתרחבים בכל אזורי ההתיישבות היהודית בחבל ארץ זה. תוצרת ענף ההדרים הייתה מיועדת בעיקר לייצוא, וממילא קמה לענף מערכת שיווק מפותחת, מערכת ענפה ששימשה מקור חשוב לתעסוקה מגוונת: נגריות לתיבות פרי הדר, בתי-אריזה, חברות תובלה, סוחרי פרי הדר ובתי-חרושת לשימורים - כל אלה ואחרים מסונפים היו אל ענף ההדרים, וחלק גדול מהם התפתח בתוך המושבות.(7) להתפתחותו של ענף ההדרים במושבות מישור החוף סייעו כמה גורמים כלכליים. לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתח שוק גדול לפרי הדר באירופה המערבית. השיפור בתובלה הימית בין ארץ-ישראל לאירופה הקל את שיווק תוצרת הפרדסים, והדבר גרר אחריו גם פיתוחה של רשת הדרכים במישור החוף, פיתוח שנעשה באמצעות ממשלת המנדט הבריטי.(8) קידוחי מים עמוקים שהוכתרו בהצלחה סיפקו מים רבים להשקיית הפרדסים באדמות החוליות של מישור החוף. חלק גדול מן הקרקעות במקומות אלה לא היו מעובדות עד הימים ההם ושימשו על פי רוב למרעה בלבד. בשנות העשרים והשלושים התגברה עלייתם של יהודים מן המעמד הבינוני, וענף ההדרים נמצא מתאים להם להשקעותיהם הכספיות. רבים מהם התיישבו במושבות והרחיבו את בסיס המעמד הבינוני הוותיק, שממנו באו מייסדי המושבות. ההתיישבות היהודית במישור החוף הפכה בשנות העשרים והשלושים להתיישבות צפופה ורצופה. המרחק בין המושבות לבין הערים הגדולות היה קטן יחסית. לצפיפות ההתיישבות ולקרבתם של היישובים לתל-אביב ולחיפה נודעה חשיבות רבה להמשכה של ההתפתחות במושבות. ההשתקעות באחת ממושבות מישור החוף, אפילו במושבה קטנה, לא הייתה מלווה בתחושה של בדידות וניתוק, כפי שהיה הדבר במושבה קטנה ומרוחקת בגליל המזרחי. בתנאי מצב הביטחון בארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים, כאשר רגשות האיבה בין היהודים לערבים הלכו וגברו מיום ליום, נדרשה מידה רבה של העזה ואומץ לב מן העולים שביקשו להשתקע במושבות מרוחקות. אולם מושבות מישור החוף, אשר הוקמו גושים-גושים של יישובים קרובים זה לזה (גוש מושבות 'יהודה' וגוש מושבות 'השומרון' בשלהי התקופה העות'מאנית וגוש מושבות השרון בראשית התקופה הבריטית), לא היה להן דימוי מובהק של יישובי ספר מבודדים, ולא היה צורך בהרגשת שליחות חלוצית על מנת לצאת ולהשתקע בהן. יותר מהיעדר הרגשת הבדידות חשובה הייתה בעיני המתיישבים החדשים במושבות מישור החוף הקרבה הגאוגרפית לתל-אביב ולאזור העירוני היהודי המתגבש סביבה. החל מראשית שנות העשרים החליפה תל-אביב את העיר יפו כמרכז כלכלי של היישוב היהודי בארץ כולה וכשוק עיקרי לתוצרתו החקלאית. הגידול הניכר של האוכלוסייה היהודית בתל-אביב ובנותיה בשנות העשרים והשלושים עודד את תושבי המושבות הסמוכות לעסוק בענפי הירקות, הפרות ותוצרת החלב. ענפים אלה, בדומה לענף ההדרים, מחייבים עבודה אינטנסיווית, והם העשירו על כן את הבסים הכלכלי של המושבות והגבירו את יכולתן לקלוט תושבים נוספים. רוב התושבים הנוספים שהגיעו למושבות בשנות השלושים היו פועלים. האופי החקלאי של המושבות וההזדמנות שניתנה בהן לכל מתיישב לרכוש לעצמו מגרש קטן ולהקים עליו בית מגורים ומשק עזר, קסמו לפועלים רבים אשר ההתיישבות כחקלאים, לאחר שלב מעבר של עבודה שכירה, הייתה משאת נפשם. התיישבות של פועלים חקלאיים מלווה את המושבות מישור החוף מאז ראשיתן בשלהי המאה הי"ט. אולם התיישבות המונית של פועלים במושבות התחילה לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם התגברות גלי העלייה. רבים מן העולים החדשים השתקעו בתל-אביב ובבנותיה, אולם כאשר גבר המחסור בדירות בעיר הגדולה, ובעיקר בעקבות העלייה הרבה במחיר הדירות ובשכר הדירה, יצאו הרבה מן העולים להשתקע במושבות של מישור החוף. סביר לשער כי מרבית היוצאים מתל-אביב חיפשו לעצמם מקום מגורים קרוב לעיר, וככל שגדל המרחק של המושבה מתל-אביב, כן קטן מספר היוצאים להשתקע בה. לנהירת הפועלים אל המושבות, שעברו לחקלאות אינטנסיווית, נתלוו גם השלכות על המבנה הפוליטי במושבות. עד לימים ההם שלטו במושבות האיכרים ובעלי הרכוש והעסקים; בידיהם היה הכוח הפוליטי המכריע, וניהול העניינים המוניציפליים במושבות נעשה בכפיפות לאינטרסים של כוח זה, אשר בתקופת המנדט ובשנים הראשונות לקום המדינה נודע בכינוי 'הגוש האזרחי'. הפועלים, שמספרם במושבות הלך וגדל, הקימו כוח פוליטי אלטרנטיבי - 'הגוש הפועלי' - אשר קרא תיגר על שליטתם הפוליטית של האיכרים ובעלי בריתם בכל ענייני המושבות.(9) עיור המושבות העמיד אפוא את 'הגוש האזרחי' בפני דילמה. מחד גיסא הביא העיור תועלת כלכלית ניכרת, אולם מאידך גיסא היה בו איום על המשך השליטה הפוליטית של 'הגוש האזרחי' במושבות.
בסוף שנות השלושים נסתמנה ירידה בענף ההדרים, שהיה כאמור אחד הגורמים המכריעים בהפיכת המושבות ליישובים גדולים והטרוגניים. ירידה זו נבעה מהרעה שחלה בתנאי השיווק של פרי הדר מארץ-ישראל באירופה, שבה הלכה וגברה התחרות מצד ארצות אחרות שפיתחו במרץ רב את ענף ההדרים. לתחרותן נודעה חשיבות מרובה, בגלל מדיניות מכסי המגן, שבאה להגן על התוצרת החקלאית של מדינות האימפריה הבריטית, שהיו משווקות את תוצרתן לבריטניה. ארץ ישראל לא נחשבה לאחת מארצות האימפריה ולכן נפגע השיווק של פרי ההדר הארץ-ישראלי בשוק הבריטי. מלחמת אתיופיה-איטליה אף היא נתנה את אותותיה בסחר הבין-לאומי, וכל אלה, כשחברו יחדיו, העמידו את ענף ההדרים הארץ-ישראלי בפני מצב קשה. גם העלייה בהוצאות הייצור בפרדסים בארץ-ישראל והתייקרות הקרקעות במישור החוף צמצמו את כושר התחרות של פרי ההדר שנשלח מארץ-ישראל.(10) עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נחסם השוק האירופי בפני הייצוא מארץ-ישראל והמשבר בענף ההדרים הגיע לשיאו. במושבות שגידלו פרי הדר נשתרר מצב של חוסר עבודה וחוסר פרנסה; איכרים ופועלים כאחד עמדו בפני שוקת שבורה. מצב זה זירז את המעבר מן התעסוקה בעבודות חקלאיות לעיסוק במלאכות עירוניות וענפי מסחר ותעשייה מסוג זה מצאו להם אחיזה במושבות. פרדסנים רבים העדיפו לעבור באופן זמני לעיסוקים לא חקלאיים, לשם סיפוק צורכי ביתם וכיסוי הוצאות האחזקה של הפרדסים עד יעבור זעם. היו פרדסנים שהעדיפו לזנוח את עיבוד הפרדסים, שלא נמצא שוק לפירותיהם, משום שלא יכלו לעמוד בהוצאות האחזקה של הפרדס ללא הכנסות ממכירת הפרי. הפרדסים המוזנחים הפכו לגורם חשוב בהרחבת השטח הבנוי של המושבות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שחילקו אותם למגרשי בניין. היו פרדסנים שבימי המלחמה עקרו את פרדסיהם ועסקו בגידולי שדה וירקות להספקת צורכי הצבא הבריטי, שהקים מחנות מרובים במזרח התיכון. הצבא הבריטי היה מעוניין בפיתוח מקורות ההספקה העצמית של תוצרת חקלאית לחיילים הרבים שהתרכזו באותה עת בארץ-ישראל ובארצות השכנות. הוא עודד את האיכרים לגדל ירקות וסוג. מזון אחרים. באיתן שנים נתמלאו שדותיהן של המושבות ומגרשיהן הפנויים בשטחי ירק ומזרע תפוחי-אדמה. אולם לא רק גידול הירקות זכה לעידודם של השלטונות הבריטיים. גם הספקה מקומית של תוצרת תעשייתית הייתה חשובה בעיני השלטונות, ובכל ארץ-ישראל קמו בתי-חרושת ובתי-מלאכה חדשים, בעזרתם ובעידודם של השלטונות. אמנם ההתפתחות התעשייתית ניכרה בעיקר בערים הגדולות, אך גם בכמה מושבות נפתחו בתי-מלאכה שונים, לפעמים בזכות יוזמה אישית מקומית או קשרים אישיים טובים עם השלטונות, שהיו באותה עת הלקוחות העיקריים של התוצרת החקלאית והתעשייתית כאחד. ההתפתחות התעשייתית במושבות הייתה קשורה בחלקה הגדול בניצול פרי ההדר העודף, ובעיקר בהכנת שימורים ממנו עביר הצבא הבריטי. חלק אחר של התעשייה שהוקמה במושבות היו בתי-מלאכה ששירתו את מחנות הצבא הבריטי בתיקון כלים שונים וכיוצא באלה.
בין הפועלים שהגיעו אל המושבות בשנות העשרים והשלושים ועסקו שם בחקלאות היו רבים שמתחילה התארגנו לקבוצות התיישבות על מנת לעלות על הקרקע בקיבוצים או במושבים חדשים. כמה מן המושבות, בעיקר מבין הגדולות שבהן, הפכו אפוא לתחנות מעבר ולמקומות הכשרה לקבוצות פועלים אלה, שפניהם היו להתיישבות. במושבות יכלו חברי הקבוצות ללמוד את דרכי העבודה החקלאית ולגבש את מסגרותיהם החברתיות והארגוניות עד שתימצא עבורם קרקע להתיישבות. לחלק מקבוצות ההתיישבות שהתארגנו במושבות נמצאו שטחי קרקע במישור החוף, בקרבתן של מושבות ותיקות וחדשות. המושבים והקיבוצים שהוקמו בסמוך למושבות נתנו לאותן מושבות בסיס כלכלי נוסף, כיוון שהן הפכו למרכזי מסחר ושירותים ליישובים חדשים אלה. וכך גידול האוכלוסייה במושבות מישור החוף עצמן והקמת יישובים חדשים סביבן הרחיבו בתוכן את הביקוש לעסקי מסחר ולשירותים, ובעקבות זאת נתרבו בהן התושבים העוסקים בענפים אלה. כמה מרחובות המושבות הפכו לרחובות מסחריים, בעלי אופי עירוני. במושבות ההר לא התפתחו מרכזי מסחר אזוריים. ההתיישבות היהודית שם הייתה דלילה למדי ואפשרויות המסחר מצומצמות. הפעילות המסחרית במושבות המרוחקות נפגעה גם מקשרי התחבורה הלקויים עם המרכזים המסחריים הראשיים של הארץ בתל-אביב ובחיפה. לעומת זאת נתרחבה ונסתעפה רשת הדרכים במישור החוף, לא מעט גם בגלל מאמציה של הממשלה המנדטורית, שעשתה מה שעשתה בתחום זה בעיקר מחמת שיקולים אסטרטגיים משלה. תושבי מושבות השרון, שסבלו מתנאי תחבורה גרועים בראשית שנות העשרים, זכו בשנות השלושים לכביש משלהם, הוא כביש המושבות או כביש השרון, העובר בין פתח-תקווה לחדרה. כבישי אורך ורוחב שנסתעפו מן הכבישים העיקריים העניקו מעמד אזורי חדש לכמה מושבות. יתר על כן, השיפור בדרכי התחבורה חיזק את הקשר עם תל-אביב והקל את הספקת התוצרת החקלאית לצורכי תושביה.
מיד לאחר הקמתה של מדינת ישראל נפתחו שערי העלייה ויהודים רבים הגיעו ארצה ממחנות הפליטים בקפריסין ובאירופה וממדינות ערב. חלק גדול מן העולים הופנו למושבות או ליישובים שהוקמו בקרבתן, בעיקר למושבות מישור החוף, אשר תהליך הפיכתן לערים התחיל כאמור כבר בתקופת המנדט הבריטי. הכוונת העולים אל המושבות הייתה נוחה למוסדות המיישבים מכמה בחינות, והתאימה למדיניות הכללית, ששאפה לצמצום הגידול הדמוגרפי בערים הגדולות. בשנים הראשונות לקיום המדינה לא ניתן היה לכוון את העולים הרבים, אלא אל המקומות שבהם אפשר היה למצוא עבורם קורת גג כלשהי ומקורות פרנסה - אף אם ההכנסה מהם הייתה נמוכה ביותר - ושירותים כלשהם, אפילו אם רמתם הייתה במצב שאיני מניח את הדעת. השעה הייתה שעת חירום; אוכלוסיית הארץ הוכפלה תוך זמן קצר, וכל יישוב שהיה בו כדי לספק תנאי מחיה מינימליים הפך למקום קליטה לעולים רבים.(11) כך קרה גם באותן הערים שהן, או שחלק משכונותיהן, ננטשו על ידי תושביהן הערבים בעת מלחמת העצמאות.(12) אף במחנות צבא בריטיים שננטשו בתום שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל נמצאה קורת גג לעולים החדשים. מחנות אלה שהוקמו פעמים רבות סמוך למושבות, התאימו לשיכון עראי, ועל כן הפכו למחנות עולים ואוכלסו בעשרות אלפי עולים.(13) לאחר שנתמלאו המחנות בעולים הוקמו מעברות לשיכונם הזמני של העולים ברחבי הארץ, ורבות מהן הוקמו ליד המושבות.(14) המושבות, שבתחילתן קמו כיישובים חקלאיים, השתרעו על שטחים נרחבים, ולפיכך ניתן היה למצוא בהן ללא קושי רב אתרים מתאימים למעברות גדולות ממדים. לאחר מכן, כשהוחל בהקמת שיכונים קבועים לעולים, נסתייעו המוסדות המיישבים בהיצע הרב של הקרקעות הפנויות שבשולי השטחים הבנויים של המושבות.(15) במושבות הייתה אפשרות לקליטה מהירה של עולים משום שכבר היו קיימים בהן שירותים ציבוריים, וניתן היה להרחיבם עבור תושבים נוספים, גם אם הדבר הטיל עומס על התושבים הוותיקים. לעומת זאת בערים הערביות הנטושות ובאזורי ההתיישבות החדשה נאלצו השלטונות להקים מערכות שירותים חדשות, והדבר היה כרוך בהוצאת סכומי כסף גדולים ובהפעלת כוח אדם מקצועי, שני מרכיבים שהיה בהם מחסור ניכר באותם הימים. למערכות השירותים הקיימות במושבות היה אפוא יתרון ברור בקליטת העלייה והוא נוצל עד תום.(16) לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד לאחר מלחמת העצמאות, הוחל בשיקומם של הפרדסים במושבות במישור החוף ובכפרים הערביים הנטושים בחבל ארץ זה. אף הוחל בנטיעת פרדסים חדשים, בעקבות פתיחתם מחדש של שוקי הייצוא באירופה המערבית. כתוצאה מפעולות אלו הורחבו הזדמנויות התעסוקה במושבות מישור החוף, גם עבור העולים החדשים. שוב שימשו ההדרים גורם חשוב בהעמקת פועלים במושבות, כפי שהיה הדבר בשנות העשרים והשלושים. לא רק ענף ההדרים חזר והתפתח במושבות של מישור החוף. ענף הירקות, שהעסיק כוח עבודה גדול של פועלים בלתי מקצועיים, נתרחב אף הוא במידה רבה. היה זה המשך לתהליך שהחל להתפתח לממדים ניכרים כבר בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר הארץ מלאה חיילים בריטיים ואחרים מקרב בעלי בריתם. ענף הירקות במושבות המשיך להתרחב עם הגידול העצום שחל באוכלוסיית המדינה לאחר קום המדינה. העולים החדשים שהיו מוכנים לעבוד בשכר נמוך, סייעו בהגברת הפיתוח של ענף הירקות במושבות. השתלבותם בענף הייתה חשובה במיוחד בגלל יציאת האוכלוסייה הערבית, אשר סיפקה חלק ניכר מכוח העבודה החקלאי במושבות לפני קום המדינה. הכוונת העולים אל המושבות של מישור החוף, בשל יתרונותיהן כקולטות עלייה בתנאי חירום, גרמה לגידול ניכר באוכלוסיית המושבות האלה ולהאצת תהליך עיורן. בחלק מן המושבות הגיע גידול האוכלוסייה לממדים גדולים (ראה טבלה 1) . ברוב מושבות מישור החוף הוכפלה האוכלוסייה תוך זמן קצר. עם הגידול באוכלוסייה בהן גבר הביקוש לשירותים נוספים, וההיצע בתחום זה גדל במהרה. נבנו בתי-מגורים, נסללו כבישים והוחל בהנחת תשתית חדשה להספקת מים, חשמל ועוד. רבות מן המושבות של מישור החוף חדלו להיות יישובים כפריים, השוקטים על שמריהם או מתנהלים לאטם בדרך אל העיור. כמו כן חדלו מושבות אלה להיות קהילות הומוגניות, שמרבית תושביהן מקורם במזרח אירופה. העלייה הגדולה בשנותיה הראשונות של המדינה הביאה אתה גיוון עדתי רב למושבות מישור החוף ועשתה אותן ליישובים עירוניים הטרוגניים. לאחר שנצטמצם זרם העלייה לישראל, נסתיים תפקידן של רוב המושבות בקליטת המוני העולים. גידול האוכלוסייה נתייצב ועיקר המאמץ הופנה להקמת שיכוני קבע ולהעתקת יושבי המעברות אליהם וכן למציאת מקומות עבודה ומקורות פרנסה קבועים. בתקופה זו הוחל בפיתוח התעשייה בכמה מן המושבות העירוניות הגדולות.(17) הקמת השיכונים לעולים במושבות מישור החוף נמשכה בקצב מהיר. שיכונים אלה הוקמו ברובם בפאתי המושבות ולעתים במקומות מרוחקים מן השטח הבנוי. אחת התוצאות הבולטות של פעולות השיכון באותן השנים של קליטת העלייה ההמונית הייתה יצירת דפוס גאוגרפי-חברתי החוזר במרבית המושבות: גרעין ותיק של אוכלוסייה מבוססת המוקף בשיכונים של עולים ופועלים.(18) לימים, עם עליית המוביליות החברתית של יושבי השיכונים, מצאו חלק מהם את דרכם אל הגרעין הוותיק.(19) עיור המושבות בתקופת העלייה ההמונית של שנות החמישים שינה את יחסי הכוחות בין שני הגושים הפוליטיים הראשיים ביישובים אלה: 'הגוש האזרחי' ו'הגוש הפועלי'. 'הגוש הפועלי' זכה לתמיכה ניכרת בקרב העולים, שהיו ברובם עובדים שכירים בעלי הכנסה נמוכה יחסית. הללו נתחברו לרשימות הפועלים, ובבחירות למוסדות המקומיים זכו מפלגות הפועלים ברוב קולות וקיבלו לידיהן את השלטון המוניציפלי במרבית המושבות.(20) העלייה ההמונית בשנות החמישים ובניית השיכונים לעולים החדשים בקרבת המושבות הגדילו פי כמה וכמה את האוכלוסייה במרבית המושבות. כמעט כל המושבות של מישור החוף עברו מסדר גודל אחד של אוכלוסייה לסדר גודל אחר. אולם לאחר צמצום העלייה ההמונית שוב חזרו והסתמנו הבדלים ברורים בין המושבות בשיעור גידול האוכלוסייה, כפי שהיה בשנים שקדמו לעלייה ההמונית; כמה מן המושבות חזרו למצבן הקודם של יציבות יחסית או של גידול איטי באוכלוסייתן ובמושבות אחרות נמשכה העלייה בשיעור האוכלוסין ועמה נמשך תהליך הפיכתן ממושבות כפריות ליישובים עירוניים מובהקים. המיקום הגאוגרפי של מושבות מישור החוף ביחס למטרופולין הוא הגורם העיקרי להבדלים אלה ביניהן (טבלה 1) . רוב המושבות במישור החוף שהמשיכו לגדול במידה ניכרת גם בשנות השישים סמוכות למטרופולין של תל-אביב: בני-ברק, פתח-תקווה, ראשון-לציון, רמת-השרון, הרצליה, רעננה וכפר-סבא. גם נתניה הצטיינה בהמשך ניכר של גידול האוכלוסייה בשנות השישים. בצפונו של מישור החוף הצטיינה בכך נהריה, שהמשיכה לקלוט גלי עלייה. רחובות, אף שלא גדלה בשיעור ניכר בדומה לאחותה הצפונית, ראשון-לציון הסמוכה כל כך לתל-אביב-יפו, המשיכה גם היא בדרך העיור. לעומתן במושבות המרוחקות מן המטרופולין תל-אביב, ואשר גם בתקופת המנדט הבריטי לא מיהרו להצטרף אל תהליך העיור של מושבות מישור החוף, הואט שיעור הגידול של האוכלוסייה בשנות השישים, עם שוך גלי העלייה הגדולים. בין אלה ראוי לציין את המושבות הקטנות של לב השרון - כפר- יונה, קדימה, תל-מונד ואבן-יהודה - את המושבות הקטנות של גוש 'השומרון' בשרון הצפוני - בת-שלמה, זכרון-יעקב, בנימינה, גבעת-עדה, פרדס-חנה וכרכור (שתי האחרונות היו ליישוב אחד בשנת 1969) - ובמידה מסוימת אף את חדרה, שלא הדביקה עוד את קצב הגידול של שכנתה הצעירה ממנה שמדרום, נתניה. עם מושבות החוף שלא המשיכו בעיור נמרץ בשנות השישים, גם המושבות הקטנות של גוש 'יהודה', המרוחקות קמעה מן המטרופולין תל-אביב - נס-ציונה, באר-יעקב, מזכרת-בתיה, גדרה וגן-יבנה. מן הנתונים שבטבלה 1 מסתמנים אפוא שני גורמים שהשפיעו על המשך העיור של המושבות במישור החוף: המרחק מן המטרופולין תל-אביב וגודלה של האוכלוסייה. בדרך כלל היו אלה המושבות המרוחקות והקטנות אשר נשארו מאחור, ואילו אלו הקרובות למטרופולין, ואשר הגיעו כבר בשנים קודמות לממדים עירוניים ניכרים, המשיכו לדהור במירוץ העיור.
החל מסוף שנות השישים וראשית השבעים העתיקו תושבים רבים את מקום מגוריהם אל מושבות מישור החוף הקרובות אל תל-אביב-יפו, אולם באותן שנים לא היו אלה פועלים שבאו לחפש תעסוקה בחקלאות או בעבודות בנייה ותעשייה, כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים, ולא עולים חדשים שהובאו להשתקע בשיכונים שנבנו עבורם. רוב העוברים לגור במושבות אלה באותן שנים היו משקי בית שחיפשו לעצמם דיור נאות במחיר נמוך מזה שבגרעינו של המטרופולין ולאו דווקא פרנסה. מקור פרנסתם של משקי בית אלה נשאר ברחבי המטרופולין ובעיקר בגרעינו. כדי לספק את הדרישה לדירות חדשות במושבות שבשולי המטרופולין עמלו קבלנים רבים בקדחתנות בבניית בתי-דירות רבי-קומות, במקומם של הבתים החד-קומתיים שהיו מקובלים בתקופה הכפרית של המושבות. יחד עם המשתכנים החדשים הגיעו למושבות אלה גם סוחרים שפתחו בתי-מסחר ואנשי שירותים שפתחו בתי-עסק. במהרה נהפכו רחובותיהן הראשיים של מושבות אלה למרכזי מסחר שוקקים. הבנייה החדשה הייתה ברובה בעלת צביון עירוני מובהק, ובתים וחצרות בעלי צביון כפרי נעלמו מנוף המושבות, ושרדו רק בפינות שונות של הגרעין הוותיק. בכלל השינויים שחלו בנוף המושבות שבשולי המטרופולין יש לציין את קווי האוטובוסים והתחנות המרכזיות, את מגרשי החניה למכוניות ואת הכבישים הרחבים, אשר כולם נועדו להקל את תנועת תושבי המושבות למקומות התעסוקה והמסחר של המטרופולין. בכמה מן המושבות העירוניות שבשולי המטרופולין תל-אביב הוקמו בשנות השישים והשבעים מקומות תעסוקה, בעיקר מפעלי תעשייה, שיצאו מגרעין המטרופולין בעקבות הגידול בהיקף המבנים הדרושים לתעשייה ובשל האמרת מחירי הקרקע והדיור בגרעין. מפעלים אלה נבנו בשולי המושבות, במקומם של פרדסים ושטחים חקלאיים אחרים. הקמת אזורי תעשייה, שהם פרט עירוני מבוהק, הגבירה את קצב השינויים בנופן של מושבות אלה. אולם יש לחזור ולהדגיש כי יציאת מפעלי התעשייה מגרעין המטרופולין אל המושבות הסמוכות לא הייתה הסיבה העיקרית ליציאת תושבים משם ולהשתקעותם במושבות. בניגוד למה שקרה בשנות השלושים והארבעים, אין עיור המושבות מתקשר משנות השבעים ואילך בעיקר עם הזדמנויות כלכליות הנפתחות לבקרים במושבות בעקבות תמורות בחקלאות ולאחר מכן בתעשייה. המניע העיקרי ליציאה מן הערים שבלב המטרופולין אל המושבות בתקופה זו הוא העובדה שרבות מהן סמוכות מאוד אל המרכזים הראשיים של התעסוקה, המסחר והשירותים שבגרעין המטרופולין, ועל כן הן מספקות מקומות מתאימים לאוכלוסייה המבקשת להתגורר בדיור שאינו יקר כזה שבגרעין. עתודות הקרקע שהיו מצויות בשפע במושבות בשל עברן החקלאי שימשו מאגר גדול מאוד של שטחים לבניית מגורים במחירים נוחים יחסית לאלה ששררו בגרעין המטרופולין. העבר הכפרי של המושבות אף הוא היה קשור בעתודות קרקע אלה. בעבר נבנו הבתים במושבות בצפיפות נמוכה, כמקובל ביישובים כפריים: בתים קטנים על מגרשים גדולים למדי. דפוס זה של בינוי, יצר בתנאים של מעבר לצביון עירוני מאגר חשוב של קרקע לבנייה צפופה וגבוהה, המחליפה את הבנייה הכפרית הקודמת. אחד היתרונות העיקריים של המושבות הסמוכות לתל-אביב-יפו כמקום להתפתחות מגורים מרווחים בתנאים של פרבר היה בכך שהיו איים של קרקעות המותרות לבניית מגורים, וזאת בתוקף היותן יישובים ותיקים אשר חלקים ניכרים בהם יועדו לכך זה זמן רב. לא כך היה הדבר ביישובים הכפריים האחרים שבהם רוב רובן של הקרקעות הוגדרו על ידי המנגנונים הממשלתיים לתכנון ובקרה של שימושי הקרקע כקרקעות המיועדות לחקלאות. אי לכך שטחים ניכרים הנמצאים בתחומי המושבים והקיבוצים הסמוכים למטרופולין ואף בלבו לא היו זמינים למימושו של הביקוש ההולך וגובר למגורים בפרברים. הגדרה זו של שטחים נרחבים בשולי המטרופולין תל-אביב יצרה במשך שנים מגבלה קשה, כעין מחסום, לביקוש זה. היא הולידה את ההתרכזות של תהליך הפרבור בעיקר במושבות, תוך דילוג אף אל מושבות מרוחקות במישור החוף המרכזי, שבהן נמצא היצע של קרקע לבניית מגורים אם כי במרחק ניכר מן המרכזים הראשיים של התעסוקה, המסחר והשירותים.(21) הדילוג אל מושבות מרוחקות יחסית, כאבן-יהודה שמצפון לתל-אביב-יפו וגדרה שמדרום לה, מתגבר כתוצאה מהתעצמותה של תמורה בדפוסי המגורים של מעמדות הביניים היהודיים בישראל בעשורים האחרונים. חלק גדל והולך של משקי הבית במעמדות אלה מעדיפים לגור בבתים צמודי קרקע עם גינה וחצר ומידה ניכרת של פרטיות המרחב.(22) לשם השגת צורת מגורים זו מוכנים משקי בית להרחיק מאוד ממרכזי התעסוקה. המונחים וילה או קוטג', המבטאים העדפה זו, היו לשגורים בתרבות המגורים ובשוק המגורים בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים בישראל. שכונות וילות וקוטג'ים ממלאות את מישור החוף ואת האזורים הפנימיים של הארץ. שורה ארוכה של יישובים חדשים, שצורת המגורים הרווחת בהם היא של הבית הפרטי צמוד הקרקע, הוקמו ברחבי הארץ ובעיקר במרכזה. המושבות אף הן זכו בשנים האחרונות לבנייה נרחבת של שכונות וילות וקוטג'ים. התופעה רווחת במיוחד באותן מושבות קטנות ומרוחקות שבהן נותרו עדיין שטחי קרקע שאינם כה יקרים בהשוואה למצוי במושבות הקרובות לערים הגדולות, ואשר נכנסו למעגל העיור כמה עשרות שנים קודם לכן. אולם במקביל לבנייתם של בתי-מגורים צמודי קרקע הוקמו במושבות שבתוך המטרופולין תל-אביב ובאלה הסמוכות לה גם בנייני דירות גדולים, כדי לספק את הביקוש למגורים של אותם משקי בית אשר לא יכלו לעמוד במחירים הגבוהים של קרקע לבנייה צמודת קרקע בפרברים אך יחד עם זאת העדיפו דירות מרווחות ביישובים אלה על פני דירות קטנות בערים שבגרעין המטרופולין. כך גדלה אוכלוסייתן של המושבות המצויות בצל המטרופולין במהירות רבה במהלך השנים 1995-1983, אך במיוחד גדלו אלה המרוחקות ממני, כגון: כפר-יונה, מזכרת-בתיה וגן-יבנה, אשר רק לאחרונה נכנסו למעגל העיור (טבלה 2). סיבה נוספת לגידול הרב באוכלוסיית ערי המושבות מקורה בגל העלייה הגדול שפקד את מדינת ישראל במחצית הראשונה של שנות התשעים. אמנם רבים מן העולים פנו אל הערים שבשולי הארץ, ששם נמצאו להם דירות במחירים נוחים ובתנאי מימון מפליגים, אך רבים מהם העדיפו למרות זאת להשתקע בערים שבמרכז הארץ, קרוב אל הזדמנויות תעסוקה ושירותים.
גם המושבות שבמישור החוף נטלו חלק לא מבוטל בקליטתו של גל עלייה גדול זה, אולם התגלתה שונות ניכרת ביניהן במידת השתתפותן בתהליך זה. כמה מן המושבות הרבו לקלוט מן הגל הגדול. הגדילה לעשות נתניה, שבה חלקה של אוכלוסיית העולים הגיע בסוף שנת 1994 לכדי 15 אחוז מכל אוכלוסיית העיר. כך היה גם בפתח-תקווה, ברחובות ובראשון- לציון, שבהן שיעור העולים הגיע ל- 11-10 אחוז באותה שנה. אחריהן עקבי ערי המושבות הבינוניות בשרון: הרצליה (8.6 אחוזים) וכפר-סבא (7.2 אחוזים). אולם המושבות הקטנות יותר קלטו באופן יחסי מעט עולים. אלה הן המושבות אשר בשנים האחרונות היו לפרברים של המעמד הבינוני-הגבוה, כגון: אבן-יהודה (1.4 אחוזים), רעננה (3.8 אחוזים), הוד-השרון (4.6 אחוזים), רמת-השרון (1.1 אחוזים), נס-ציונה (5 אחוזים) וגדרה (4.2 אחוזים). רק פרדס-חנה-כרכור היא יוצאת דופן בקרב המושבות הקטנות. בסוף שנת 1994 הגיע חלקם של עולי חבר המדינות בזוג מושבות אלה לכדי 11.7 אחוזים. התמונה הכללית של השתקעות אוכלוסיית הגל הגדול של עולי חבר המדינות הוא אם כן כדלקמן: בדרך כלל ככל שהיישובים שמקורם במושבות גדולים יותר, רב בהם חלקם של העולים. התופעה קשורה למציאותן של שכונות מסטטוס נמוך יחסית ביישובים העירוניים הגדולים, שכונות שבהן מחירי הדיור אינם גבוהים יחסית. לעומת זאת ביישובים העירוניים הקטנים שמקורם במושבות שהיו כפריות עד לא מזמן והחלו להפוך לאחרונה לפרברים מבוקשים בקרב המעמד הבינוני-הגבוה, מחירי הדיור גבוהים יחסית וחלק ניכר מהיצע הדיור מתרכז בבתים צמודי קרקע.
המושבות במישור החוף, אשר כולן נוסדו כיישובים חקלאיים קטנים, גדלו במספר תושביהן, וכיום הן סדורות על פני סולם רב-שלבים מבחינת גודל האוכלוסייה והמעמד העירוני של כל אחת מהן, וזאת כתוצאה מתהליך דיפרנציאלי של עיור. בקצה התחתון מצויות המושבות הקטנות, הרחוקות מהמטרופולין תל-אביב, ואשר שמרו עד לאחרונה על מידה ניכרת של צביון כפרי, כגון: פרדס-חנה-כרכור, גדרה ואחרות שכמותן. לקצהו העליון של הסולם הגיעו המושבות שבתוך המטרופולין תל-אביב, כגון: פתח-תקוה, הרצליה וראשון-לציון. ובאמצעו של הסולם ניצבות המושבות אשר אף שהן מרוחקות קמעה מלבו של המטרופולין תל-אביב הגיעו למעמד פורמלי של ערים ולמעמד פונקציונלי של מרכזים אזוריים לסביבתן: נתניה, חדרה ורחובות. הערות: 1 D. Weintraub, M. Lissak and Y. Azmon, Moshav, Kibbuz and Moshava: Patterns of Jewish Rilal Settlement and Development in Palestine, Ithaca 1969 2 א' קנטי, 'חדרה', עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1964. 3 L. Wirth, ‘Urbanism as a Way of Life’, American Journal of Sociology, 34 (1938), pp. 1-24 4 ויינטרוב, ליסק ועצמון (לעיל, הערה 1), עמ' 66. 5 י' קרמון, 'גיאוגרפיה אזורית של השרון', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשי"ח, חלק ב. 6 שם. 7 שם. 8 שם, עמ' 214. 9 ח' פרבר, 'תהליך העיור ברחובות', עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1971. 10 קרמון (לעיל, הערה 5). 11 ע' גונן, 'תפרוסת האוכלוסייה בישראל במעבר מיישוב למדינה', ו' פלבסקי (עורכת), במעבר מיישוב למדינה 1949-1947: רציפות ותמורות, חיפה 1990, עמ' 171-158. 12 א' גולן, 'המפה היישובית החדשה של השטח שניטש על ידי האוכלוסיה הערבית, בתחומה של מדינת ישראל, במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה (1950-1948)', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1994. 13 י' בילצקי ומ' אמסטר, בשנות חרום: הקמפים בארץ-ישראל 1947-1937, תל-אביב 1956. 14 ד' פלזנשטיין וא' שחר, 'הגאוגרפיה של המעברות', מ' נאור (עורך), עולים ומעברות: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים 1989, עמ' 96-87. 15 ע' גונן, 'הגיאוגרפיה העירונית של השיכון הציבורי בערי ישראל, בטחון סוציאלי, 19-18 (דצמבר 1979), עמ' 37-27. ראה גם: הנ"ל, 'המערך הגיאוגרפי של נתניה: גרעין מול שוליים', א' שמואלי ומ' ברור (עורכים), ספר נתניה, תל-אביב 1982, עמ' 263-243. 16 ד' זסלבסקי, שיכון עולים בישראל, תש"י-תשי"ג, תל-אביב תשי"ד, עמ' 9, 59, 64. 17 ח' הלפרין, 'תקלת עיור במושבה', רבעון לכלכלה, ב (תשט"ו), עמ' 154-147. 18 לעניין זה ראה: A. Gonen, “The role of high growth rates and public housing agencies is sharing the spatial structure of towns”, Tijdschrift voor Economische en Sociale Geografie, 63 (1973), pp. 402-410; א' גרייצר, 'התפתחות השטח הבנוי של ראשון לציון', עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973; י' ברזילי, 'התפתחות השטח הבנוי של הרצליה', עבודת גמר, אוניברסיטת תל-אביב 1974. 19 ש' חסון, 'מעבר מגורים במושבות שהפכו לערים: ראשון לציון וכפר-סבא', עבודת גמר, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1972. 20 ע' גונן וש' חסון, 'השיכון הציבורי כאמצעי גיאוגרפי-פוליטי בערי ישראל', מדינה מימשל ויחסים בינלאומיים, 18 (תשמ"ב), עמ' 37-27. 21 A Gonen, ‘Obstacles to Middle Class Suburbanization in Israel’, Contemporary, Jewry, 10 (1998), pp. 81-89 22 A. Gonen, Between City and Suburb, Avebury 1995 אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
