פסוק י.
הפסוק האחרון בנבואה חוזר ומזכיר את האדם שנזכר בחמשת הפסוקים הראשונים שלה. בראש הנבואה היה כינוי "חוטר. מגזע ישי"; בסוף הנבואה כינויו "שורש ישי". הצמח שנראה לעינינו במחציתו הראשונה של פסוק א בדמות החוטר, מנמיך ומשפיל עצמו כאן אל מתחת לפני האדמה, עד היותו "שורש ישי". מה טעם הדלות המודגשת הזאת? ייתכן שבכינוי "שורש ישי" מבקש הנביא לתאר את רוחו הנמוכה, את ענוותנותו של המושל בעתיד.
לא זו דעתו של ר"א מבלגנצי:
אינו אומר לא חטר ולא נצר כמו שאמר למעלה, אלא: שרש; והוא הטמון בארץ ואינו נראה… ולפי שרוצה לומר "לנס עמים" לקח שורש הטמון.
לפי זה יש להבין את המיטאפורה "שורש ישי" כאנטיתיזה למיטאפורה שבהמשך הפסוק: "אשר עמד לנס עמים".
ה"נס" מוכר לנו במיוחד מספר ישעיה, כגון ה, כו; יג, ב; יח, ג; ל, יז; סב, י ועוד. הנס הוא הכלונס הגבוה שבראשו נתלה הדגל או משהו אחר לאות ולסימן; לפעמים הכוונה לאותו הדגל הגבוה עצמו.
על המשפט "אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו" מחווה Procksch את דעתו:
אין זה משפט יפה. המחצית הראשונה אינה ברורה במיקצבה ומתנהלת בעצלתיים מבחינה סגנונית; כמו כן כבר נאמר במשפט הזיקה (הטפל) הדבר שצריך להיאמר רק במשפט העיקרי.
משום כך גוזר החוקר כליה על המלים "אשר עמד".
לא נתייחס אל שתי "טענותיו" הראשונות. אולם ראוי להתייחס אל טענתו השלישית, המבוססת על ההנחה ששני המשפטים, הטפל והעיקרי, מביעים אותו הרעיון.
עיון בפסוק יעלה, כי אין שני המשפטים מביעים אותו הרעיון. נבין ראשונה את הטפל. מה פירוש המשפט "אשר עמד לנס עמים"?
הפועל עמ"ד עם אות היחס למ"ד אחריו משמעו בלשוננו להתכונן ל-, להיות עתיד ל -. וכן בלשון חז"ל, כגון הנאמר בבבא-קמא פרק ט, משנה א: 'גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה (=טעונה צמר) וגזזה – משלם דמי פרה העומדת לילד, דמי רחל העומדת לגזז…'.
מסתבר שזוהי הוראת 'עמ"ד' גם בפסוקנו, אף-על-פי ש'עמ"ד' והלמ"ד שלאחריו מצטרפים אל שם ("נס") ולא אל פועל. "לנס" – להיות נס. השורש הנמוך מוכן ומזומן להיות לנס עמים. המשפט הטפל מבטא אפוא את נכונותו של השורש לשמש לנס עמים. אבל בזה עוד לא נאמר, שתהי היענות לנכונותו. דבר זה ייאמר במשפט העיקרי: "אליו גוים ידרשו". הם ידרשו אליו בדומה לעם שהיה בא אל משה לדרש אלהים: "כי-יבא אלי העם לדרש אלהים" (שמות יח, טו).
והיתה מנוחתו כבוד – משמעות המשפט האחרון שנויה במחלוקת, בעיקר בגלל המלה "מנוחתו".
הביטוי "מנוחה" משמש במקרא בשתי הוראות: (א) כביטוי ציורי לנחלה, למקום חנייה או למקום מגורים, כגון "וירא מנוחה כי טוב ואת-הארץ כי נעמה" (בראשית מט, טו), "וארון ברית-ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י, לג); "אי-זה בית אשר תבנו-לי ואי-זה מקום מנוחתי" (ישעיה סו, א); "קומו ולכו כי לא-זאת המנוחה" (מיכה ב, י); "אשר-נשבעתי באפי אם-יבאון אל מנוחתי" (תהלים צה, יא); "כי-בחר ה' בציון אוה למושב לו, זאת-מנוחתי עדי-עד פה אשב כי אותיה" (שם קלב, יג-יד). (ב) כשם מופשט, מקביל למרגעה או לשלווה, כגון: "זאת המנוחה הניחו לעיף וזאת המרגעה" (ישעיה כח, יב).
ההוראה הראשונה היא השכיחה יותר במקרא. המפרשים את פסוקנו לפיה, מבארים כפי שביאר שד"ל:
והנה מנוחת המלך הזה, כלומר מקום מושבו (כמו: "זאת מנוחתי עדי עד", תהלים קלב, יד; "ואי-זה מקום מנוחתי", למטה סו, א) יהיה כבוד, יהיה מקום נכבד בעבור רב העמים אשר ידרשוהו.
ההוראה השנייה היא המתקבלת על דעת ר"י אברבנאל, ובעקבותיו – על דעת א' אהרליך ב"מקרא כפשוטו". וזה לשון האחרון:
אמר הכתוב כן מפני שהמלכים כולם – גבורתם במלחמה היא כבודם, ואין מנוחתם תפארתם להם. והמלך ההוא תהיה מנוחתו לכבוד לו, כי ישלימו לו הגויים מיראתם אותו; ובכן תהיה לו מנוחה.
אבל בין שמדובר במקום מנוחתו של שורש ישי, בין שמדובר במנוחה שתתפשט בכל רחבי ממשלתו – המנוחה היא זו שתהיה לכבוד. באקורד זה מסתיימת הנבואה. ואמנם לא ייפלא, כי השורש נו"ח משמש כמסגרת לנבואה: "ונחה עליו…" בתחילה; "והיתה מנוחתו…" בסוף. הלוא הנבואה מתייחסת אל עת שלום ושלווה, אל עת השקט ובטח, אל עת אותה מנוחה שלמה אשר לא רק מי שממנו כל מנוחה רוצה בה, אלא גם בריותיו יחפצו בה ויכבדוה.
מקום פסוקנו אחרי תשעת הפסוקים שקדמו לו מורה, כי האמור בפסוקים א-ט אינו מכוון למטרה הסופית אלא הוא נתפס כאמצעי להשגת המצב המתואר בפסוק י. הצדק, המשפט והשלום בארצו של החוטר הם תחנה בדרך להשלטת הצדק, המשפט והשלום בין הגוים. בכך מזכירה הנבואה את הבטחת ה' לאבות: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – לאברם (בראשית יב, ג), או:
"ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך" – ליעקב (שם כח, יד).
לשאר חלקי המאמר:
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק א'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ב'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ג'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ו'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ח'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ט'
