פסוק ב.
הפסוק הקודם תיאר את מוצאו של החוטר; פסוקנו מתאר את תכונותיו. ואם הפסוק הקודם העלה את ציור העץ המתחדש, הנה פסוקנו מעלה תיאור שונה. בכל אחת משתי צלעות הפסוק כפולה המלה "רוח": היא מופיעה הן בדלת הן בסוגר, ומדובר אפוא בארבע רוחות. החוקר מעיר שהשם "רוח" משמש בעברית מדי פעם כביטוי שחוק שעצמותו ועוצמתו כרוח התנדפו מתוכו. והנה בכתוב שלפנינו מפיח הנביא רוח, רוח חיים, לתוך הגוף המת, הוא השם "רוח". כיצד עושה זאת הנביא?
ונחה עליו רוח ה' (4)/ (3) רוח חכמה ובינה
רוח עצה וגבורה (3)/ (4) רוח דעת ויראת ה'.
הוא מזכיר את המלה "רוח" ארבע פעמים, כנגד ארבע הרוחות, כשהכוונה לרוח הבאה בכוח, כביכול מכל הכיוונים, מעין: "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו" (יחזקאל לז, ט). וכדי להבהיר את רמיזתו לארבע הרוחות, עורך הנביא את הופעות המלה בסדר כיאסטי, ובכך הוא ממחיש את ארבע הרוחות. המיבנה הכיאסטי מתבטא גם במיקצב (מספר המלים בכל איבר) וגם בסיומם הצלילי של האיברים. כך הופך הנביא באמצעים שיריים את המונח הקפוא לתמונה חיה.
האיבר הראשון מזכיר "רוח ה'". גם על מנהיגים קודמים מסופר שרוח ה' פקדה אותם, אבל הביטוי לפקידה זו הוא פועל מהשורש צל"ח, שמשמעו בצירוף זה – לתקוף, לשרות, על-פי-רוב רק לפרקים, כגון על שמשון: "הוא-בא עד-לחי ופלשתים הריעו לקראתו ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר-על-זרועותיו כפשתים" (שופטים טו, יד), או על שאול, כגון: "ותצלח רוח-אלהים על-שאול" (שמואל א' יא, ו) בקשר למזימת עמון נגד יושבי יבש-גלעד.
ואילו על החוטר תשהה רוח ה' בקביעות – "ונחה", משורש נו"ח; רוח ה' תשכון עליו בתמידות.
מה טיבה של "רוח ה'" המפורשת באיבר הראשון? ממקראות אחרים אנו לומדים שרוח ה' מקנה לאדם כשרונות שונים. כך, לדוגמא, מכשירה רוח ה' את האדם לנבא, כגון: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים" (ישעיה סא, א). אבל בביטוי "רוח ה' " אין הכוונה לנבואה בלבד. "רוח ה' " גם מכשירה את האדם לעשות בכל מלאכת מחשבת (שמות לא, ג ואילך), או לבצע מעשי גבורה, ליטול יוזמה, כגון "ורוח ה' לבשה את-גדעון" (שופטים ו, לד).
בפסוקנו כוללת רוח ה' את כל התכונות שתוזכרנה בהמשך הפסוק. האמור באיבר הראשון יפורט בשלושת האיברים הנותרים. כל אחד משלושה אלה כולל זוג של תכונות. בבהירות ניתן לעמוד על סגוליותו של כל זוג (מבלי לפרקו לשתי חוליותיו – חוץ מן האחרון).
הזוג הראשון – "חכמה ובינה" – מכוון לכוח האינטלקטואלי;
הזוג השני "עצה וגבורה" – מכוון לכוח המעשי;
הזוג השלישי מכוון לכוח הדתי.
נתייחס כאן רק בקיצור לשני מושגי היסוד בעולם האמונות והדעות של המקרא: "דעת" (=דעת ה') ו"יראת ה' ". את המושג הראשון אין להבין מבלי להתחשב במשמעו הראשיתי של הפועל יד"ע שעניינו איננו בתחום ההתבוננות העיונית-ההכרתית, אלא בתחום ההתבוננות המוחשית – המעשית. במובן זה משמש הפועל יד"ע למשל בקשר לרעיון בחירת ישראל.
כך כבר אצל האב הראשון: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו" (בראשית יח, יט). פשוטה של המלה "ידעתיו" בהקשרה הנתון בפסוק אינו יכול להיות במובן to know, כלומר, ידיעה עיונית, אלא פשוטה כפירוש רש"י, שד"ל ואחרים, במובן לחבב, לבחור, לבוא במגע, לקשור קשר קירבה מיוחדת. ה' קירב את אברהם "למען אשר יצוה" וגו'. כן משמע הפועל גם בהושע יג, ה: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאבות". וזוהי משמעות הפועל בעמוס ג, ב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על-כן אפקד עליכם את כל-עוונותיכם", וכן תהלים קמד, ג: "ה' מה-אדם ותדעהו בן-אנוש ותחשבהו". בכל הפסוקים האלה מדובר בה' היודע אדם. ויש יד"ע בכיוון ההפוך, מצד האדם כלפי אלהיו. האדם היודע את ה' איננו תיאולוג שחקר את ה'מדע' שנושאו אלהים, אלא זהו אדם שבא במגע עם ה' בפועל. הוא עושה כדי להתקרב אל ה'. ביחס מעשי מדובר, בשמירת דרך ה' על-ידי קיום חוקים ומשפטים ולא ביחס עיוני. כך לדוגמה "לא ידעו את-ה'" (שמואל א' ב, יב) - לא באו עמו במגע. ולהיפך: "כי כולם ידעו אותי" (ירמיה לא, לג) – יבואו בזיקה עם ה'. לפי כל אלה משמע "רוח דעת" שבפסוקנו: תכונת ההליכה המעשית בדרך ה'.
יראת ה' – פירוש השם 'יראה'' הוא אמנם פחד, כפירוש הפועל יר"א, אך בצירופו זה, בקשר לה', אין הכוונה דווקא לפחד מפני ה', ביתר דיוק: אין הכוונה רק לפחד. המושג מבטא הרגשה מקיפה יותר. שמות כ, יז: "ויאמר משה אל-העם אל-תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על-פניכם לבלתי תחטאו". הפסוק מעמת שני מיני יראה: יראה שאין לה מקום ויראה שיש לה מקום. יראת ה' עומדת כאן בניגוד ליראה, לפחד. יראת ה' היא הדרת כבוד, רתיעה והימשכות אחריו כאחד. הדבר יתברר יותר לאור פסוק כגון תהלים מז, ב-ג: "כל העמים תקעו-כף הריעו לאלהים בקול רנה. כי-ה' עליון נורא…". מדובר כאן בזימון לביטוי של שמחה: "הריעו לאלהים בקול רנה". מה טעם השמחה? "כי-ה' עליון נורא". ברם, משהו המעורר פחד אינו יכול להיות גורם לשמחה. לא ייתכן אפוא ש"נורא" – מעורר פחד בלבד. אדרבא, 'נוראותו' גוררת גם שמחה. וכן תהלים קל, ד: "כי-עמך הסליחה למען תורא". פחד אינו יכול להיות (מטרתה) תוצאתה של סליחה. להיפך, תוצאתה של זו תהיה התקרבות אל הסולח.
על החוטר תנוח תכונת ההתקרבות אל ה' מתוך ידיעת המרחק שבין האדם לבין האל. בהיותו מחונן ברוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, לא ירום לבבו ולא יתנשא אלא ידע, כי גם עליו לתת דין על מעשיו לפני מי שמינהו לתפקידו, אשר על כן תנוח עליו גם "רוח דעת ויראת ה'."
שני מרכיבי הזוג האחרון הם שני עמודי התווך של אמונתו – המעשה הרצוי והעמדה הנפשית (ההרגשה) הרצויה.
פסוק ב נותן תיאור מופשט של החוטר במנותו את כשרונותיו. הפסוקים הבאים יתנו תיאור מוחשי יותר של החוטר בתארם את פעילותו.
לשאר חלקי המאמר:
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק א'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ב'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ג'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ו'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ח'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ט'
