הקמת תל אביב

י' בסיוון תרס"ט – 1909: הקמת תל אביב

במדינת ישראל יש ערים עתיקות מאוד, שנוסדו לפני… אלפי שנים: ירושלים נוסדה לפני כ- 3,500 שנה, טבריה נוסדה לפני כ- 2,000 שנה, צפת נוסדה לפני כ- 1,000 שנים. בהשוואה לערים אלו תל אביב היא לא רק עיר צעירה - היא ממש ילדה: רק בת 100 שנה…
שלא כמו שלוש הערים שהזכרנו – תל אביב היא עיר שייסדו יהודים ציונים בתחילת המאה ה- 20, במטרה להקים שכונה עברית, עירונית מודרנית עם איכות חיים.

הולדתה של העיר תל אביב

העיר תל אביב נוסדה תחילה כשכונה של העיר יפו – ולא כיישוב נפרד. שלושה תאריכים מציינים את הקמת העיר:
א. חודש תמוז תרס"ו – 1906: בחודש זה התאספו כמה מיהודי יפו שהתקוממו נגד תנאי החיים הקשים ביפו – הצפיפות, הלכלוך ובעיקר תקנת ה"מוחרם" של שלטון הטורקי, שחייבה את יהודי יפו לעבור דירה מדי שנה.
ב. חודש ניסן תרס"ט – 1909 הוא התאריך השני בשלבי ייסודה של העיר תל אביב. בתאריך זה (כ' בניסן – חול המועד פסח) נערכה "הגרלת הצדפים", ובה חולקו המגרשים של השכונה החדשה בין משפחות המייסדים. יום זה נקבע כתאריך מרכזי בהקמת תל אביב.
ג. חודש סיוון תרס"ט – 1909: ביום י' בסיוון תרס"ט הניחו את אבן הפינה לבית הראשון בשכונה החדשה. ביום זה גם חפרו את באר המים לשכונה, והחלו בעבודות הבנייה של השכונה.

הרעיון, ההחלטה – והתכנית

הקמת השכונה החדשה הייתה, כאמור, יוזמה של קבוצה מיהודי יפו שמאסו בתנאי החיים הקשים של היהודים. בראש הקבוצה עמד עולה חדש ציוני, שען במקצועו – עקיבא וייס. באסיפה שהתקיימה בחודש תמוז תרס"ו (1906) הוא הציע לבני הקבוצה לבנות שכונה חדשה מחוץ לעיר יפו ולהקים לשם כך אגודה . ואכן עוד באותה אסיפה הוחלט על הקמת "אגודת בוני בתים", שקיבלה על עצמה את המשימה: להקים שכונה יהודית חדשה ומודרנית דוגמת שכונות חדשות שנבנו באותה תקופה במערב אירופה.
על-פי התכנית שגיבשו חברי הקבוצה, נועדה השכונה החדשה להציע איכות חיים חדשה בארץ ישראל: בתים עם גינת ירק וערוגות פרחים, מגרשי משחקים לילדים, תאורת רחוב ומים זורמים בבתים. בקיצור: "שכונה יהודית, שלא תצטרך להתבייש בפני השכונות של שאר האומות… בתי דירה טובים ובריאים לבני המעמד הבינוני". וזאת – בניגוד לשכונות שהיו אז ביפו ובירושלים, ובהם "חוסר הניקיון וצורת בנייה משונה… כל אלה מהווים ממש חרפה ליהודים ומפחידים אנשי תרבות מלהשתקע בארץ הזאת…"* כפי שכתב ד"ר ארתור רופין במכתבו לקרן הקיימת מחודש תמוז תרס"ז (יולי 1907).

* אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה, תשל"ו – 1976, עמ' 104.
ד"ר ארתור רופין היה באותה תקופה ראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ביפו. לפני שנכנס לתפקיד היה ד"ר רופין מנהל המכון לסטטיסטיקה ודמוגרפיה יהודית, וערך סקר על אפשרויות ההתיישבות בארץ ישראל.

הגרלת הצדפים

העיר תל אביב נוסדה בהגרלה, הידועה בשם "הגרלת הצדפים". בחול המועד פסח שנת תרס"ט (כ' בניסן) התאספו 60 משפחות המייסדים של השכונה החדשה – כ- 200 אנשים, נשים וילדים – בשטח חולי ושומם לא רחוק משפת הים, כשלושה קילומטרים מצפון ליפו. עקיבא וייס, שהתמנה בינתיים ליושב ראש ועד השכונה החדשה, היה אחראי לטקס ההגרלה של 60 המגרשים הראשונים. הוא אסף 60 צדפים לבנים ו- 60 צדפים אפורים. על הצדפים הלבנים רשם וייס את שמות המשפחות שרכשו את המגרשים, ועל הצדפים האפורים – את מספרי המגרשים.
את הצדפים הכניס לשני כובעים נפרדים, וילד וילדה הוציאו באותו הזמן שני צדפים – צדף אפור מכובע אחד וצדף לבן מכובע שני. וכך, בהגרלת הצדפים, נקבע מגרש לכל משפחה.
עקיבא וייס בחר לקיים את ההגרלה דווקא באמצעות צדפים, שהתאימו לדעתו לאופייה של השכונה החדשה, שכונה על שפת הים.

תל אביב – העיר העברית הראשונה

תל אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה,* שהתפרסמה בזכות ההתיישבות החקלאית שהקימו החלוצים בני עלייה זו בארץ, ובעיקר – בזכות הקבוצות והקיבוצים הראשונים. הקמת השכונה העירונית החדשה מחוץ ליפו נתקלה בביקורת ואף בגינוי מצד החלוצים. הם התנגדו להקמת שכונה בורגנית עירונית שאינה מבוססת לא על עבודה חקלאית ולא על שיתוף. תושבי השכונה החדשה טענו להגנתם, כי "כשם שהעיר זקוקה למושבות ולכפרים עבריים, כך זקוק היישוב הכפרי לעיר עברית, שתרכז את המסחר ואת התעשייה, שלא נהיה תלויים בחסדי אחרים".**

אנשי "אגודת בוני בתים" התגאו שהם רכשו את המגרשים ובנו את בתיהם מכספם שלהם, ולא מכספי תרומות.

* העלייה השנייה: כך נקראת העלייה החלוצית לארץ ישראל בשנים 1903 – 1914. בעלייה השנייה עלו לארץ כמה אלפי חלוצים בעלי חזון ואידיאלים שביקשו להגשים בארץ רעיונות לאומיים וחברתיים. חלוצים אלה הגיעו בעיקר מרוסיה, בעקבות הפרעות ביהודי קישינב (תרס"ג – 1903). החלוצים בני העלייה השנייה הקימו את ההתיישבות החקלאית והשיתופית בארץ – את הקבוצות והקיבוצים הראשונים – וכן את ארגון "השומר", שהיה הכוח העברי הצבאי הראשון. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ונשיא המדינה השני ,יצחק בן צבי, נמנו עם החלוצים בני העלייה השנייה.
** דוד סמילנסקי, בתוך: אברהם יערי (עורך), זיכרונות ארץ ישראל, הוצאת מסדה, 1947, חלק ב עמ' 902.

שכונה אחת – והרבה שמות הציעו לה…

השכונה החדשה – ראשיתה של העיר תל אביב – נקראה תחילה על שם האגודה שבנתה אותה – "אגודת בוני בתים". אחר כך נתנו לעיר את השם "אחוזת בית" – ובשם זה התחילו לבנות את השכונה. אבל כחצי שנה לאחר תחילת הבנייה פרץ ויכוח על שם השכונה. היו שרצו לקרוא לה "עיר גנים"; אחרים הציעו שם המציין את הקשר ליפו – "יפו החדשה", "נווה יפו", "נוף יפו". וכראוי לשכונה עירונית עברית ראשונה – הציעו לה גם את השם "עברייה". הצעות אחרות היו – "אביבה", "יפהפייה", "שאננה". ואז הועלה הרעיון לקראו לשכונה החדשה על שם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל – והיא כמעט נקראה בשם הרצליה. ואז, סוף סוף, עלה השם תל אביב, כשמה של העיר העברית בספרו של הרצל – "אלטנוילנד: ארץ עתיקה – חדשה".* נחום סוקולוב, בעל ההצעה, גם נימק את המיוחד בשם "תל אביב",** והסביר שזהו שילוב של הישן והחדש: המילה "תל" פירושה חורבה עתיקה ואילו "אביב" מציין פריחה והתחדשות.
ואמנם הצעה זו – תל אביב – זכתה למספר הקולות הרב ביותר בהצבעה שנערכה בקרב תושבי השכונה, וזה שמה של העיר העברית הראשונה עד עצם היום הזה.

* ספרו של בנימין זאב הרצל נכתב בגרמנית, והשם תל אביב מופיע בתרגום לעברית של נחום סוקולוב.
** השם "תל אביב" מופיע במקרא, בספר יחזקאל (פרק ג פס' 15) - כשמה של עיר בבבל, היושבת על שפת נהר. תל אביב שלנו היא עיר בארץ ישראל, היושבת על שפת הים.

תל אביב – יפו

עד מלחמת העצמאות היו יפו ותל אביב שתי ערים נפרדות: יפו הייתה עיר ערבית עתיקה, ואילו תל אביב – עיר עברית צעירה וחדשה ליד יפו. עם סיום מלחמת העצמאות החליט ישראל רוקח, שהיה אז ראש העיר תל אביב, כי מן הראוי לאחד את שתי הערים – יפו ותל אביב.
וכך בחודש תשרי תש"י – 1949, ארבעים שנה לאחר הקמת תל אביב, אוחדו שתי הערים, והעיר תל אביב קיבלה את השם "תל אביב – יפו".
בשנת תשס"א – 2001 מנתה אוכלוסיית העיר תל אביב – יפו 359,000 תושבים.

נחום גוטמן: על הימים הראשונים של תל אביב

הנה קטע מתוך ספרו של נחום גוטמן, "עיר קטנה ואנשים בה מעט" – סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב (הוצאת דביר, תשל"ז – 1977, עמ' 19 - 20):

סבתא וברז המים
כשגרנו ביפו היינו שואבים מים מבאר שהייתה בחצר.

כשעברנו לתל אביב סיפקו לנו מים הברזים: במטבח, בחדר האמבטיה ובגינה.

כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נשקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. אמרה:
- אני מתחילה מן המטבח, כי כאן הממשלה (=הממלכה) שלי,
והוסיפה:
- הבה נא לי כיסא.
העמידה אותו לפני הכיור ואמרה:
- עכשיו.
פתחתי את הברז, ומים התחילו לזרום מתוכו לתוך לוע הכיור, שבלע אותם בקול חרחור. בתחילה היה זרם המים שקוף, נוצץ… וסופו… טיפות שוצפות שהתנפצו לרסיסים.
- החלישה נא (=תחליש בבקשה) את הזרם, והנח למים שילכו, אמרה סבתא והצטחקה כשהיא עוצמת את עיניה. אחר כך הוסיפה:
- עלי להתרגל לרחש (לרעש) הזה. עלי להתרגל לעובדה: יש לנו מים הזורמים ישר למטבח.

סבתא הרימה את ידה כדי למחות (לנגב) את זוויות השפתיים באצבע ובאגודל. הייתה רגילה לעשות כן לפני שהייתה פותחת לספר סיפור מעשה ארוך. אך היא לא אמרה דבר. רק עשתה תנועת ביטול בכף ידה. היא הרגישה שאין בכוחה … לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימות החורף בדליים דולפים, כשהידיים קופאות והרגלים בוססות בבוץ חלקלק – ובין התענוג הזה: מים במטבח. החיוך שקפא בפניה בין רשת הקמטים הדקים שמסביב לפה הקנה לי (נתן לי) בכל זאת מושג… על אושרה ופליאתה.

זה היה הברז הראשון בחייה.

© "דביר" הוצאה לאור בע"מ