הסדרי נגישות
עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > חקלאותעמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה
גלובס : עיתון העסקים של ישראל


תקציר
החקלאות הישראלית מפרפרת את פרפורי גסיסתה האחרונים. מי שלאורך שנים הייתה הבסיס הכלכלי, הערכי והתרבותי של ישראל, הפכה גורם שהשפעתו שולית. היא מספקת פחות מ-2% מהתל"ג הלאומי, מעסיקה פחות מ-2% מהמועסקים, מפשירה את קרקעותיה לדעת ומיובשת כמעט עד טיפת המים האחרונה... הגיע הזמן לתלות את המגפיים?



סוף עונת החקלאים
מחברת: קרן צוריאל-הררי



 

עלייתה ונפילתה של החקלאות בישראל


"אם חקלאות כאן מולדת כאן"
פעם אידיאולוגיה מבית מדרשו של משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים. כיום כתובת על קיר בית האיכרים, רחוב קפלן, מרכז תל-אביב.

במהלך 120 שנה, מאז ראשית העליות הציוניות, ואולי ביתר-שאת מאז קום המדינה, החקלאות נכרכה בהוויה התרבותית והחברתית של ישראל הנבנית והמתפתחת. אהבות ראשונות על הגורן, מגע מבויש של אצבעות בעת קטיף תפוזים, מחנה עבודה בקיבוץ, השכמות לקול קריאת התרנגול, ריח הזבל וניחוח החציר, ספרים של דבורה עומר, ציורים של גוטמן, שירים של רחל ושלונסקי ונחום היימן. היכן שלא בודקים, האתוס הישראלי כרוך במיתוס ההתיישבות החלוצית ועבודת האדמה, הכפרית בכלל והקיבוצית בפרט. מעצבי האתוס הפכו אפילו את מראה החלוץ בעל הפנים צרובי-השמש, האצבעות המיובלות מעבודת האדמה, כובע הטמבל והמכנסיים הקצרים לאידיאל יופי. הצבר הקלאסי במלוא הדרו.
בערך 50 שנה אחר-כך, מכל זה לא נשאר כמעט דבר. החקלאות הישראלית מפרפרת את פרפוריה האחרונים - כלכלית ותרבותית. נכון שלהתיישבות העובדת יש עדיין נציגים רבים בעמדות מפתח חברתיות ופוליטיות, והם דואגים שהחקלאות, ובעיקר הצורך לטפל בבעיותיה, יישארו ממוקמים במקום טוב בסולם העדיפויות. נכון גם ששנים של חינוך, שהאדיר את עבודת האדמה, עדיין גורמות לנו להתקומם למראה חקלאים ששדותיהם מתייבשים, באין מים או באין פועלים, וגם הדיבורים על כך שבקרוב לא נראה עוד תפוזי "Jaffa" אינם נעימים לאוזן המקומית. אפילו נכון שראש הממשלה הנבחר הוא בעצמו בעליה של חווה חקלאית רחבת-ידיים, משל היינו מדינה אגררית.
אבל כשבודקים קצת יותר לעומק, מגלים שהחקלאות בעצם מתה. היא מספקת פחות מ-2% מהתל"ג הלאומי, מייצאת בפחות ממיליארד דולר בשנה, מעסיקה פחות מ-2% מהמועסקים במשק, וגם מהם קרוב ל-30% הם עובדים זרים. רוב אלה המתעקשים לעסוק בה מתקשים להחזיק מעמד, חשופים לסיכונים גדלים והולכים. הקרקעות החקלאיות אומנם עומדות במוקד אחד הוויכוחים הנוקבים כיום - המתנהל ברובו בין חברי הקיבוצים והמושבים לבין ארגונים ושדולות חברתיות, מזרחיות בעיקר - אבל אף אחד כמעט לא מתווכח על עצם הפשרת הקרקעות והפיכת הפרדסים לאתרי נדל"ן, אלא רק סביב השאלה לאן ילך הכסף.
גם הפוליטיקאים מן ההתיישבות העובדת הם לא הרבה יותר משריד היסטורי אחרון לעוצמתה הישנה של מפלגת העבודה, וגם עבור ראש הממשלה שבדרך, החווה היא בעיקר כר נרחב לצילומי תשדירי בחירות, ולא מקום להוציא ממנו את לחמו. האורחים הראשונים שאירח שרון בחוותו לאחר בחירתו לא היו מושבניקים כחולי צווארון, אלא נציגי המאיון העליון. והם לא הגיעו רכובים על טרקטורים, אלא בטור ארוך של מכוניות-שרד כהות זגוגיות.
הספירה האחרונה לאחור התחילה באמצע שנות ה-80, כשהקיבוצים והמושבים נקלעו לחובות-ענק, לאחר משבר הבורסה. המכה היתה כמעט ניצחת, וגם היום, שנים אחרי השגת ההסדר להחזר החובות לבנקים, ההתיישבות העובדת רחוקה מלהתאושש. הקיבוצים איבדו הרבה מהצביון השיתופי, הקואופרציות הכפריות התפוררו. אלה שבכל-זאת הצליחו, ברוב המקרים לא עשו זאת דרך החקלאות.
במקביל, התרבות העירונית התחזקה, התעשרה, והפכה מפתה הרבה יותר. הדור הצעיר לא מיהר עוד לחזור לפלחה בעקבות הוריו, ומכנסי החאקי יצאו מהאופנה. גידול האוכלוסין המהיר, לא מעט בזכות גלי העלייה הגדולים, הפך את הקרקעות למשאב נדיר, ובעיקר יקר מאוד. שינוי ייעוד הקרקע, מחקלאות לתעשייה, שלא לדבר על בנייה למגורים, איפשר לפתע לבעלי האדמה להשיג סכומים שבדרך-כלל לא יכולים היו להשיג גם בשנות דור של עיבוד מפרך. תעשיית ההיי-טק הפכה נושאת הדגל, והחלום הציוני החדש גרף אחריו כמעט את הכול.
ואז גם נגמרו המים. חורפים שחונים, כינרת שקועה עמוק מתחת לקו האדום התחתון, שהונמך ממילא, מאגרים תת-קרקעיים שהולכים ומומלחים, ותחזיות אפוקליפטיות לשנים הבאות. מכסות המים לחקלאים צומצמו, אשתקד ב-40%, השנה בעוד 50%, וכמעט כבר לא כדאי להשקות את השדות. עכשיו, החקלאות היא לא סתם "מיושנת" ו"לא מותאמת לצורכי המשק המודרני", היא גם גוזלת משאבים חיוניים מכל אחד מאיתנו - ועל זה כבר קשה לציבור לסלוח.
לכן החקלאים מנהלים כיום מאבק, אחרון אולי, בניסיון להציל את פרנסתם, את הקרקעות ואת המים שלהם. אבל עמוק בפנים, הם מאוד רוצים להציל גם את תדמיתם הנשחקת. הם לא מבקשים שנאהב אותם כמו את אבותיהם החלוצים יפי-הבלורית. רק שנכיר בחשיבות שלהם. כן, גם כיום.


"חקלאות היא צורך לאומי וקיומי של עם ישראל, ואין שום סיכוי ושום סיבה שתתחסל", טוען בתוקף יוסטה בלייר, מנכ"ל התאחדות האיכרים. לא, הוא לא שמע אף אחד במשרד ממשלתי שמתחייב לכך, או מצהיר על החקלאות כיעד לאומי של מדינת ישראל, אבל מבחינתו, אם לא אמרו לא, פירושו שאמרו כן. זו נקודת המוצא, המסרבת להינתק מהתפיסה המיתולוגית של ההתיישבות הציונית.
"לחקלאות יש תפקידים שמעבר לאספקת מזון טרי וצורכי האוכלוסייה", אומר בלייר. "יש לה תפקיד היסטורי, בשמירת הקרקעות והקצוות הלא-מיושבים של ישראל. התיישבות ללא חקלאות היא כמו שולחן ללא רגליים. החקלאות כאן תתקיים כל זמן שהמדינה תתקיים, ואולי אני אומר את זה אחרת: המדינה לא תתקיים ללא חקלאות. חקלאות והתיישבות הם שני המסדים של הציונות. בלעדיהם אין ציונות".
לא ייתכן שהימים האלה נגמרו?
"בכל הכנות, זה נשמע לי מטורף. החקלאות לא יכולה להתחסל. המדינה צריכה אותה. אולי אני תמים, אבל אני לא מקבל את ההנחה שיש מישהו שבא לעבוד בממשלה כדי לחסל את החקלאות. נכון, הממשלה הזניחה ועדיין מזניחה את התחום, אבל לא יהיה בר-דעת שיאמר שיש לחסל. חקלאות, כזו או אחרת, תהיה גם בעוד עשרים שנה".
מי אשם במצב שאליו הידרדרה החקלאות?
"הממשלה, מראש הממשלה ומטה. נושאים כה קרדינליים, כמו משבר המים, שבמהלכו מקצצים בשנה אחת מאה מיליון קוב מים - מה ששקול לעקירה של 150 אלף דונם מטעים וסגירה של מאה יישובים חקלאים - זו תופעה שבאחריות ראש הממשלה והממשלה. זו דרמה לאומית.
"לצערי, בעשור האחרון ממשלות ישראל לא קיימו דיון רציני על חלקה של ההתיישבות והחקלאות בסדרי-העדיפויות הלאומיים. כשיש מספיק מים לכולם, השאלה לא נשאלת. אבל כשחסרים מים, החקלאות הופכת שלא מרצונה לימ"ח המים של המדינה: אפשר לקחת כשאין, ואפשר להחזיר כשיש. בינתיים החקלאים בלחץ נוראי. וכשמדובר בסגירה של מפעל חייהם, ברור למה. מישהו נטע, טיפח, השקה והשקיע במשך 40 שנה, ועכשיו הוא צריך לעקור מטע. מי יסביר לו שהוא עושה דבר נכון?"
עמי אוליאל, יו"ר ארגון מגדלי הפירות, שותף למרבית התחושות של בלייר. גם דבריו אמוציונליים, מתובלים בניחוח של נופי ילדותו, ובאמונה שהחקלאות כאן, פשוט כי אי-אפשר בלעדיה. הוא קורה לתמיכה ממשלתית, ומשתמש בנימוקים ספק מרקסיסטיים, ספק של כלכלת שוק מודרנית אנטי-מונופוליסטית, כדי לבסס את טיעוניו.
"אם מדיניות הממשלה תמשיך להיות עוינת לחקלאות", אומר אוליאל, "נמצא את עצמנו עם שתיים-שלוש חוות חקלאיות ענקיות, בבעלות כמה חברות גדולות, שמאחוריהן בעלי-ההון. שוב יקרה שאותן עשרים משפחות עשירות, ששולטות בחלק מענפי ההיי-טק, התעשייה, התשתית והבנייה, ישתלטו גם על החקלאות, ורוב תושבי המדינה יהיו נתינים שלהן".
אבל אם החקלאות לא כל-כך כלכלית, למה שתהיה קונספירציה של בעלי ההון כדי להשתלט עליה?
"כי יתנו להם. בארץ יש מדיניות מתירנית, מעבר לליברליזם ולקפיטליזם שבמרבית מדינות העולם החופשי. אנחנו שוק חופשי יותר מכל מדינה קפיטליסטית אחרת, והתוצאה היא הגדלת הפער בין עשירים לעניים".
אוליאל ירושלמי במקור, אבל "משום החינוך הציוני שספגתי" עבר למושב שדה ניצן בנגב המערבי. כיום הוא מגדל פרדסים ומטעי אבוקדו ומנגו. את חממות הירקות והפרחים נטש, כי לא כדאי לו. כמוהו עשו מרבית תושבי המושב. "אנחנו, החקלאים ששרדו, אוהבים חקלאות ואדמה, ומאוד גאים במה שאנחנו עושים, באיכות ובמגוון התוצרת. אנחנו יכולים להמשיך ולהתחרות, אם לא יפריעו לנו. ובארץ, לפעמים מתנכלים לחקלאות. המדינה כולה חיה באבסורד של שלום וביטחון, ולא חיה את הפרחים היום-יומיים שלה. ובינתיים, החקלאים שילמו בפרנסה, בכבוד וביכולת הקיום שלהם".


"הציונות רצתה לייצר יהודי חדש, שמקס נורדאו קרא לו 'עמוק חזה', עם בלורית, שעובד את אדמתו, ידו האחת בשלח והשנייה במחרשה. היום הדימוי הזה נשחק. מבחינת תעסוקה, ערכים ותפיסה עצמית, הפכנו לגלותיים. אם יסתובב בתל-אביב במכנסיים קצרים, בלורית ושרירים, החקלאי כבר לא יהיה גיבור, הוא ייראה מגוחך", מסכם את השינוי שהתחולל פרופ' דן בר-און, פסיכולוג התנהגותי מן המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון.
בר-און, חבר קיבוץ לשעבר, סבור שיש עדיין מקומות מעטים שבהם מקיימים את החקלאות בהתאם לאידיאולוגיה והפרקטיקה הציונית מראשית דרכה. אבל בקרב רוב האוכלוסייה, הוא טוען, חשיבות האידיאולוגיה הזו ירדה מאוד. מדובר בתהליך שהוא האחרון בשורה של שלושה תהליכים שהוא מזהה בחברה הישראלית. קדמו לו תהליך גלובלי של פיחות במעמדה של החקלאות בעולם המודרני, ותהליך של אורבניזציה, שמאפיין חברות מפותחות.
"לכך מצטרף התהליך הישראלי המקומי, שחל במקביל להתפתחות המדינה", מסביר בר-און. "האידיאולוגיה הציונית בנתה אדם חדש, שחי על אדמתו, בטריטוריה שהיא חלק ממדינת ישראל. זה היה שיא הגשמת האידיאולוגיה, והחקלאות היתה חלק ממשימה לאומית. לכאורה, נראה שאנחנו עדיין מחזיקים בתפיסה הזו ונאבקים על אדמות, בגליל למשל. בפועל, זה בעיקר מלל ציוני, ולא מעשה ציוני.
"היום אנחנו אדוני הארץ, ומעדיפים שאחרים יגדלו בשבילנו, כי יש דברים שאינם מספיק טובים לאגו שלנו. בעתיד, האידיאולוגיה של ללכלך את הידיים כדי להראות כמה עבדתי קשה תהיה יפה רק בסיפורים. אירועים כמו תל-חי כנראה שכבר לא נראה, ואנשי ההתנחלויות, שטוענים שהם המשך הציוניות, הם מחזה אבסורד. הם עושים זאת מחוץ לקונצנזוס, וממילא לא רואים אצלם עשייה חקלאית מפוארת. היא בעיקר נועדה לתקוע יתד".
והתנועה הקיבוצית תחוסל?
"אני חושב שהקיבוץ יחזור בצורות אחרות, פחות טוטאליות, באמצעות צעירים שירצו להקים חברות יהודיות חילוניות אלטרנטיביות".
"החקלאות מראשיתה לא נתפסה כמקצוע או כפרנסה, אלא כמטרה ערכית, שעמדה במרכז האתוס הציוני", אומר פרופ' מנחם רוזנר, חבר קיבוץ רשפים, שיסד את המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה ועוסק בחקר התנועה הקיבוצית, על השינויים במסגרות הארגוניות, החברתיות והכלכליות שעברה. "במהלך השנים", הוא אומר, "חל שינוי גדול בציבור שהיה אמון על הערכים הללו, ואם היום לחקלאות יש בעיניו נקודות משיכה, הן לאו דווקא המטרה הערכית, אלא יותר שיקולים של שמירת ערכי הטבע והאקולוגיה.
"בעקבות השינויים בתפיסת החקלאות, עברה גם החברה הקיבוצית שינויים קיצוניים. בעבר, סוד הצלחת החקלאות הישראלית היה במבנה המיוחד של היישובים שבהם היא התפתחה. הבסיס הישן הזה במידה רבה כבר לא קיים, בלי שהתגבש מבנה אלטרנטיבי. מה שיש כיום הוא מבנה רגיל של יזמות פרטית, שעוסקת בחקלאות משיקולי רווח".
ובעתיד?
"זו שאלה, האם בתנאי תחרות גלובלית מחד, והיחלשות המסגרות השיתופיות מאידך, אפשר יהיה לשמור על הצלחת החקלאות הישראלית. צריך להביא בחשבון שהיסודות השיתופיים היו מאפיין שעזר מאוד להצלחת החקלאות. כשחקלאי לקח סיכון כדי לפתח דבר חדשני, הוא לא סיכן את עצמו, כי היה מאחוריו גב רחב של הקיבוץ או הקואופרציה המושבית, והיתה אחריות משותפת של המסגרות. היום יותר אחריות וסיכונים עוברים לפרט.
"לכך מתקשר שינוי נוסף: אם אחת המטרות של החקלאות בעבר היתה להפוך אותנו לעצמאים, היום אנחנו תלויים בעובדים שכירים מבחוץ. ב-1988, כ-40% מהמועסקים בחקלאות היו שכירים, והשאר חברי קיבוצים ומושבים. היום השכירים מהווים 65%".



 

עתיד החקלאות



כלכלנים, מטבעם, מתרשמים פחות מנימוקים אידיאולוגיים. "ישראל לא יכולה להיות אוטרקיה פיסית מבחינה חקלאית, אבל יכולה להיות קרובה לאוטרקיה כלכלית בחקלאות", מנסח פרופ' שמואל פוהרילס הגדרה פתלתלה למצב הרצוי. "בשנות ה-70, למשל, גידלו כאן סוכר בשני מפעלים, בקריית-גת וברמת-גן, כדי שישראל תספק לעצמה סוכר. אבל זו היתה שטות, בהתחשב במחירי הסוכר מייבוא.
"ישראל לא יכולה לעמוד באבסורדים כאלה. היא צריכה לבנות מבחר גידולים, לפי עיקרון היתרון היחסי: לייצר רק מה שכדאי לצרוך ולייצא, ובכסף הזה לקנות דברים שלא כדאי לייצר כאן, כמו חיטה, מספוא, סוכר ובשר בקר", אומר פוהרילס, מומחה בין-לאומי לחקלאות, המכהן כיום כסגן מנהל מרכז פרס לשלום.
"פול סמואלסון, חתן פרס נובל לחקלאות, אמר פעם ש'החקלאות היא בת חורגת של הטבע ובת ערובה של הממשלה'. היום התזה הזו אינה מדויקת, בשני צדי המשוואה. החקלאות כבר לא בת חורגת. הקדמה הטכנולוגית והביוטכנולוגית הובילו את האמנסיפציה של החקלאות, שאינה תלויה עוד באופן ישיר בתנאי הטבע. היא משתמשת בשיטות גידול של סביבה מבוקרת, כמו חממות, שמאפשרות תנובה גדולה פי שלושה או ארבעה, בלי קשר לתנאי הסביבה. בצד השני של המשוואה, הממשלות כבר לא תומכות בצורה מסיבית בחקלאות, בוודאי שלא בישראל".
מה המסקנה?
"שהחקלאות העתידית בארץ היא חקלאות היי-טק. כמו שכבר קרה, יהיו כאן פחות חקלאים, כיוון שבעתיד התחום יהיה יותר מתוחכם - ומי שלא יהיה מתוחכם, לא יעמוד בתחרות הבין-לאומית. לחקלאות הישראלית יש תדמית של חקלאות מפותחת, וזה מקנה לנו רנטה של קידום טכנולוגי, אפילו מוגזמת. צריך לנצל אותה, ולפתח חקלאות היי-טק. למשל, זנים חדשים, טעמים חדשים לירקות ופירות, פיתוחים בפרחים, בחממות, בהשקיה. אפיק חזק נוסף הוא חקלאות אורגנית, שמתחזקת מאוד, במיוחד באירופה, וישראל מצטיינת בה. ביוטכנולוגיה, אגרו-ביולוגיה וגנטיקה הן מהפיכות גדולות, שבהן השמים הם הגבול, וישראל צריכה להתמקד בהן".
השינוי הזה צריך להתבצע בעזרת הממשלה?
"אני נגד אינפוזיה ממשלתית ותקציבית לחקלאות, אבל בעד עזרה אד-הוק, כדי לעבור מכשול או לקדם ענפים חדשים, כמו שעושים בתעשייה. המדינה לא צריכה לממן חקלאות רק כדי שתהיה חקלאות, אבל עזרה חולפת לקידום כיוונים חדשים מקובלת בכל העולם, כולל במדינות קפיטליסטיות מובהקות".


גם כאשר כלכלנים ישראלים מדברים על חקלאות במונחים של הון אנושי, פיתוחים טכנולוגיים ויתרון יחסי בעולם גלובלי, הם לא ממהרים לוותר עליה. "היום, כשיש מחסור בקרקע ומים, החקלאות, שהיא ענף שולי בכלכלה הישראלית, הפכה פתאום לנטל על המדינה, למרות שבעבר הצילה את כלכלתה והיא זכאית לקבל על-כך תעודת הצטיינות", מגלה רגשות חמים כלפי התחום ד"ר יעקב שיינין, מנכ"ל מודלים כלכליים.
לא פלא שמדברים על נטל, הרי החקלאות מתבססת על משאבים שחסרים כאן.
"צריך להבחין בין סוגי הגידולים החקלאיים. גידולי-שדה, כמו כותנה וחיטה, שצורכים מים וקרקע, או מטעים, שצורכים המון מים, נבדלים מגידולים עתירי הון, כמו ירקות ופרחים, שצריכת המים שלהם נמוכה, והעובדה שהם מגודלים בחממות גורמת להם להתנהג כמעט כמו תעשייה. אם מטעי אבוקדו ופרדסים אינם כלכליים, בהתחשב במחיר הכלכלי של המים, לא צריך לייצר אותם".
באופן אולי מפתיע, גם במשרד האוצר, שבעיני החקלאים נחשב לאחד האויבים הגדולים של התחום, יש רגישות מסוימת והכרה בכך שלחקלאות חשיבות העולה על משקלה כענף כלכלי בלבד. "הטענה שהחקלאות היא יותר מצורך כלכלי מקובלת בהכרה המדינית הרווחת", אומר אוהד מראני, הממונה על התקציבים באוצר. "במידה מסוימת אני מסכים עם זה, אבל החקלאות תצטרך להשתנות ולהתאים עצמה, בעיקר במטעים שצורכים הרבה מים. הרי לא יקרה אסון אם ישראל תקנה כמות מסוימת של בננות".
אבן הבוחן לכדאיות הכלכלית שמציע שיינין היא מחיר המים. הוא מתנגד לרכישת מים מתורכיה וממליץ שהמדינה, שמוכרת לחקלאים מים ב-20 סנט לקוב, תציע להם למכור לה את המים ב-80 סנט - מחיר הרכישה של קוב מים מתורכיה. אז יעשה החקלאי חושבים ויבחן באמת מה כדאי לו יותר, לגדל או למכור את המים, והכסף יישאר בארץ.
הפתרון של שיינין מבוסס על ההנחה שישראל מתחילה להתפיל מים - הנחה סבירה כיום, בהתחשב בכך ששני מכרזי ההתפלה כבר יצאו לדרכם בחודשים האחרונים. "אם יעלו את מחיר המים ל-60 סנט, עלות הפקת מ"ק מים מותפלים, תהיה כמות אין-סופית של מים", הוא אומר. "במחיר הזה ניתן להתפיל 500 מיליון קוב מים בשנה, בעלות של 300 מיליון דולר (צריכת המים השנתית של כל ענפי החקלאות מסתכמת בכ-1.2 מיליארד מ"ק, ק' צ'). זה שליש ממה ששילמנו בשנה האחרונה, בלי הנד עפעף, בגלל עליית מחירי הדלק.
"החקלאי יצטרך אז לקבוע: אם התפוקה השולית נמוכה ממחיר המים, הוא לא ייצר, ואפשר יהיה להציע לו את האלטרנטיבה, למכור את המים למדינה. הכסף הזה גם ישמש כסוג של פיצוי לחקלאי. למדינה יש מגוון אפשרויות לפצות את החקלאים בגין זכויותיהם על הקרקע, כדי שלא ירגישו שנעשה להם עוול. תשלום הפער בין מחיר הקנייה של המים למחיר המכירה שלהם יכול להיות הפיצוי של החקלאי, הפנסיה שלו".


"המשימה העיקרית של החקלאות היא לשרוד את התקופה הקרובה, עד שהפעולות שלנו בתחום ההתפלה ומיחזור המים יתחילו לשאת פירות", מסכים נציב המים שמעון טל עם ההנחה שבעוד כמה שנים המצב עשוי להשתפר.
גם יוסי ישי, מנכ"ל משרד החקלאות, מחזיק באותה עמדה. "לחקלאות מחכות 3-4 שנים קשות, עד שייפתר משבר המים, ואז יהיה קל יותר", הוא אומר. "בשנת 2000 חזינו ירידה של 4%-6% בתוצר החקלאי, בעיקר בגלל הקיצוץ במכסות המים. אבל התוצר החקלאי דווקא גדל ב-0.4%, והסתכם ב-13.6 מיליארד שקל - 100 מיליון יותר מב-1999. היצוא הוא בערך שליש מהמחזור, והוא שמר על רמתו מאשתקד" (ראו מסגרת).
שלמה תירוש, מנכ"ל אגרקסקו, החברה הממשלתית ליצוא חקלאי, מוכן אף לשדר אופטימיות באשר לכושר הייצוא של החקלאים בתחומים מבוקשים. "ענף הפרחים, למשל, הכפיל עצמו תוך ארבע שנים, מייצוא בהיקף של 800 מיליון שקל לייצוא של 1.6 מיליארד שקל (לפני שנתיים). באותן שנים, ענף הירקות הגדיל את היצוא פי ארבעה".
עדיין, מדובר בסכומים לא משמעותיים ביחס לכלל המשק.
"מפני שבחקלאות הישראלית קיימת טעות אופטית. היום תפוקתה פי חמישה מאשר לפני עשר שנים, אבל היא מהווה רק 2% מהתל"ג, לאור הצמיחה המהירה של המשק הישראלי. נוצר רושם מוטעה שהיא היתה ואיננה, בזמן שבכל המוצרים שבהם ישראל נהנית מיתרון יחסי, הייצוא מתחזק".
"מספר המועסקים אומנם קטן בשנים האחרונות, בגלל מדיניות החשיפה, שאילצה את החקלאים להתייעל ולתפוס נישות חדשות, אבל היקף התוצר לא קטן", מאשר ישי. "החקלאות שינתה את פניה, והחקלאים עברו מפעילות של הרבה מאוד משקים קטנים לפעילות מאוחדת, שמאפשרת לנצל את יתרון הגודל".
בלי להשתמש במילה היי-טק, אילו יתרונות יש לחקלאות הישראלית, שיאפשרו לה לשרוד?
"היא חייבת להיות יעילה, מתוחכמת, לחפש טכנולוגיות חדשות ומוצרים חדשים, לפתח נישות ולהיות על המדף העולמי כל הזמן. היום, החקלאות שמצליחה מתנהלת כמו תעשייה לכל דבר, עורכת מחקרי שוק, מפתחת שיפורים גנטיים, משפרת שיטות אריזה, מאריכה חיי מדף. החקלאי צריך לחזות את ציפיות השוק, ולייצר בהתאם להן. אם בהולנד ירצו ורדים באורך מטר וציפורנים בצבע תכלת - הוא צריך לספק את זה".
"אסור להסתכל על החקלאות רק דרך החור של הגרוש, ולשאול כמה היא מכניסה ישירות", טוען עודד בריש, חקלאי בן קיבוץ דורות ומנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית. "בלי חקלאות לא היו בארץ תשומות חקלאיות, כמו פיתוחים בתחומי השקיה וכיסויי פלסטיק לחממות. בלי החממות לא תהיה תעשיית פלסטיק ולא יהיה ייצוא פלסטיק. מפעלים כמו נטפים, למשל, שפיתח פתרונות השקיה חסכניים, או כמו פלסים וברמד לא היו קמים אם לא היתה חקלאות. לכן, החקלאות היא חוד-החנית ליצוא של ישראל בהרבה תחומים".
"מושב פארן בערבה הוא דוגמה מצוינת להתעדכנות", אומר ישי. "המושב מתמחה בגידול פלפל, ועכשיו פיתחו שם מוצר חדש, שקוראים לו 'רמזור': שרוול ניילון ובו שלושה פלפלים, בשלושה צבעים. השרוול הוא אריזת ניילון, שנאטמת בחום ומאריכה את חיי המדף של הפלפלים. ככה הישראלים מפתחים מותגים בעולם, אבל כאן לא רואים איזה דברים נפלאים יש: בתי-אריזה שממיינים פרחים לפי גובה ועובי, ללא מגע יד אדם; לול מטילות של עשרות מיליוני ביצים, בגובה שמונה קומות, עם מערכת מיזוג-אוויר; מערכת שאיבת-אבק אוטומטית ופסים נעים, שמעבירים את הביצה מהתרנגולת למכולה".
אז איך זה שלא מתייחסים בכבוד לחקלאים?
"חסרה זקיפת-גו תקשורתית לחקלאות. התפיסה הרווחת היא שהחקלאים הם בכיינים".


כשהתבססה החקלאות בישראל, היא זכתה למעמד אסטרטגי שהורכב מתרומתה הלאומית, הערכית והכלכלית. קברניטי המדינה אמרו "חקלאות" וראו בעיני רוחם התיישבות, תפיסת קרקעות, אכלוס קווי הגבול הטריים וידיים עובדות. ב-15 השנים האחרונות, במקביל לעלייה ברמת החיים, נולדו שיקולים אידיאולוגיים חדשים, כמו שמירה על איכות הסביבה והגנה על השטחים הפתוחים, שנכרכו בחקלאות הקלאסית, שזוהרה הועם. חקלאות הפכה מילה נרדפת לטבע, שטחים פתוחים, ריאות ירוקות, נוף ואיכות חיים.
אלא שבו בזמן, הגידול המהיר של האוכלוסייה בישראל וחלום ה"בית פרטי עם חצר" של הבורגנות הישראלית החדשה, הביאו לעלייה מהירה בערך הקרקע, ודחפו יותר ויותר אנשי-אדמה לעשות שיקול כלכלי קר ולהפוך את קרקעותיהם לשטחי בנייה. אלה שהצליחו, בעיקר ביישובים מבוקשים בלב הארץ, זכו לרווחה כלכלית שכחקלאים גרידא לא יכלו אפילו לחלום עליה. אצולת ממון חדשה הלכה ונוצרה, רובה בחגורת היישובים הכפריים שמסביב לגוש דן, "בין חדרה לגדרה". שוחרי איכות הסביבה התקשו לומר האם החקלאים בצד שלהם, או בצד של מתנגדיהם.
"כשאי-אפשר להתפרנס מחקלאות, החקלאים נוטים להפשיר את הקרקעות ולשנות את ייעודן למסחר ולתעשייה. וכשהערים הופכות לצפופות ויקרות, זה דוחף הרבה גופים מסחריים ותעשייתיים לצאת לפריפריה", מתאר עמית שפירא, ראש אגף שמירת טבע וסביבה בחברה להגנת הטבע, את מה שהוא מגדיר "תסמונת לוס-אנג'לס".
"בחלק גדול מהארץ, קרקע חקלאית היא השטח הירוק הפתוח היחיד. דמות הנוף היחידה שמאפשרת רגיעה, ריאות ירוקות ומניעת היווצרות גושים אורבניים, והיא מאוד חשובה מבחינה אקולוגית".
מה לעשות, שהחקלאים, כמו רובנו, כבר לא נלהבים לקחת על עצמם מטרות לאומיות, על חשבון רווחתם האישית.
"אני עדיין מאמין שקרקעות שמיועדות לחקלאות צריכות לשמש למטרה זו. החקלאות היא חלק מהצביון, הנוף, ממה שאנחנו קוראים 'ארץ-ישראל'. את יכולה לדמיין את השרון בלי נוף הפרדסים? את הנגב הצפוני בלי שדות החיטה? את עמק יזרעאל בלי שדות הכותנה והתירס?".
מי שיכול לדמיין הוא צור שיזף, סופר, איש מסעות וחובב טבע, עם עיניים פקוחות וראייה מפוקחת. שיזף חיבר לאחרונה את הספר "סערה היא מקום רגוע בשבילנו", שבו הגיבורים מוצאים בנגב עמק בוסתנים נסתר, ומנהלים בו חקלאות בשיטות קדומות. "ענפי החקלאות הבזבזניים ימותו, ויפה שעה אחת קודם", הוא אומר. "יש אפילו לקוות למותה של החקלאות המסורתית, כמו כותנה וחיטה, שהיא חקלאות בזבזנית, שתופסת שטח ומים. זו הרי לא חקלאות מסורתית, זו חקלאות סוציאליסטית. את חקלאות הכותנה קיבלנו מברית-המועצות, כחלק מתפיסה סוציאליסטית, וסבסדנו מים בשבילה, כאילו שזה המשאב הכי גדול שלנו. אנחנו גם לא ממש יצרני חיטה, והרבה יותר משתלם לייבא אותה מרוסיה. את מה שצריך ניתן לייבא מהסביבה, מהשוק האירופי, מהשטחים, מירדן, ממצרים. מי אמר שאנחנו צריכים לסבסד פטמים? למה לא לייבא?".
ומה המודל הנכון בשבילנו, דרום צרפת?
"אם יהיו לנו חוות וכפרים כמו בדרום צרפת וטוסקנה, זה יהיה מצוין, ויש לנו פוטנציאל לזה. אשמח מאוד אם חלק גדול מהשטחים החקלאיים יהפכו לשטחי פארק ויער, שטחים פתוחים לצורכי נופש ופנאי, ולא יצטרכו להשקות את הקרקעות האלה ולייבא בשבילן מים מתורכיה".
והחקלאות תיכחד?
"אני לא מאמין שהיא תמות. היא תתמקצע, כמו שענף היין והכרמים, למשל, עבר להתמקצעות של יקבים קטנים וטובים. אני גם לא נגד רעיון הקיבוץ, ואני סבור שיש לו זכות קיום, אבל בקיבוצים עדיין לא משתמשים נכון במשאבים ובשטחי החקלאות שלהם".


לא רבים יהיו מוכנים היום לקבוע בפסקנות שהחקלאות תצליח להתאושש מהמשבר שפוקד אותה. נכון, אולי יהיו יותר מים בעוד כמה שנים, אולי הקיבוצים והמושבים ייחלצו מהמשבר הכלכלי שפקד אותם, ואולי לחצים פוליטיים יצליחו גם למנוע הפשרה מסיבית של קרקעות חקלאיות. השאלה היא רק, האם מדינת ישראל בכלל תרצה חקלאות, ויותר מכך, האם החקלאים ירצו בה - לא רק כלכלית, אלא גם אידיאולוגית. מישהו יצטרך להבטיח להם שהם לא פשוט המשך של טעות ישנה, שלאף אחד אין אומץ לתקן.

-----

"כשהייתי צעיר האמנתי בכל לבי שאת אגם / החולה חייבים לייבש. וכל הציפורים הצבעוניות / ברחו משם. ועכשיו, אחר כמעט חצי מאה, / שוב ממלאים אותו מים, כי היתה טעות. ואולי / כל חיי אני חי בטעות. ואלוהי ילדותי גם הוא / טעות, והוא נקרא עדיין אלוהים. / אבל הטעות השלמה עושה חיים שלמים..." (יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח")



-----


 

מונולוג של חקלאי


"מה לא ברור כאן? החקלאות מתה, ואיתה אחרון החקלאים"
- אבישי דודזון, בן 96 מראשון לציון, חקלאי כבר 82 שנה, בעל פרדסים, מטעים וכרמים, חלקם הגדול אינו מעובד יותר "אתה איש צעיר, אבל התפיסה שלך לקויה. אתה חוזר ושואל, ואני חוזר ועונה, אבל התשובות שלי אינן עושות עליך שום רושם: אין יותר חקלאות בארץ. אין, אין, אין. מה לא ברור כאן? החקלאות מתה, ואיתה אחרון החקלאים.
"לא מהיום היא מתה. הנה, תראה במסמכים, כבר ב-1966 אמרתי לשר האוצר דאז, פנחס ספיר, אתה וההסתדרות צריכים לדאוג גם לחקלאים, לבעלי המטעים, לא רק לנופף עם הפועלים החקלאיים ולדרוש שנשלם להם יותר שכר. אמרתי לו, אם לחקלאים לא תהיה הכנסה ולא ישתלם להם להשקיע באדמותיהם, לפועלים שלך לא רק שלא תהיה תוספת שכר, גם לא תהיה להם פרנסה, ואתה תצטרך לשלם להם דמי אבטלה ישירות מקופת המדינה. יודע מה ספיר הגדול ענה לי? אבישי, מצדי שלא תהיה חקלאות. וזה היה לפני כמעט 40 שנה.
"איזה צרות עשיתי לכל שרי האוצר והחקלאות, מכל המפלגות ומכל הצבעים, כולל לוי אשכול המנוח ושמחה ארליך המנוח גם-כן. אמרתי לאנשים שלהם במס הכנסה, איך אתם מעיזים לגבות מאיתנו, למשל, מקדמות ענקיות, עוד לפני שקטפנו פרי אחד? ומאיפה עזות-המצח להטיל ספק בחשבונות שאנחנו מגישים
על הוצאותינו? גם מסנדלר אתם לוקחים מקדמות לפני שהוא תיקן נעל אחת?
"ראש בראש הלכתי איתם. לא ויתרתי, והם העריכו את הנחישות שלי. לא הייתי איש 'שלהם', אבל הם ידעו שמילה של אבישי זו מילה. מה שסוגרים איתי, יבוצע. יום אחד גולדה מאיר הגיעה לכאן, לבית הזה בראשון, ישבה בסלון ואמרה לי: 'אבישי, אתה בעצם משלנו, מבין עניין, בוא אלינו, נעשה אותך מיניסטר'. צחקתי צחוק גדול. מיניסטר? אני? אם היה לה זמן הייתי מראה לה את המטעים שלי. במו ידיי נטעתי אותם. אני שייך לאדמה, לא למסדרונות הפוליטיים, אפילו שמבחינה עסקית טהורה זו מלאכה כפויית-טובה להכעיס.
"לא קר לך? לא פוחד מבוץ? אז בוא, נעיף מבט בחצר שלי. בבית הזה ובחצר הזו אני מ-1946. הנה עצי השזיף.
והנה התאנה. והנה האבוקדו. וזה האפרסקים. וההוא, ההוא וההוא לימונים. כמובן שאני מטפל בהם בעצמי, אלא מי.
אני גוזם, אני עודר, אני מנכש עשבים, אני משקה, אני קוטף. לא סתם יושב כמו קשיש בטל. בעונה כל השכנים נהנים מהפירות שלהם, ואיתם שלושת הילדים שלי וכל הנכדים והנינים. קח, קח לימון, תריח. תראה את הגודל, את הצבע, תאווה לעיניים. אל תתבייש, עשה חריץ עם האצבע וקרב לאף. נו? טוב, הא? בוא נחזור הביתה, שלא תתקרר.
"אני, 96 כבר מאחורי גבי. ראיתי כמה דברים בחיים שלי, ואני אומר לך שמדינה בלי חקלאות היא לא מדינה.
והמדינה הזו, שלנו, רואה בחקלאיה שק חבטות ומתייחסת אליהם בהתאם. היא מנצלת את תמימותם ואת זיקתם העמוקה לאדמה, ומתייחסת אליהם כאל פרה חולבת. אבל למה אני מדבר בהווה, אני מתכוון לצערי הרב מאוד ללשון עבר: ראתה, ניצלה, התייחסה. כי היום אין חקלאות ואין חקלאים. מי שנותרו הם המוהיקנים האחרונים, בני דור המדבר, יהודים טובים ולא צעירים מי-יודע-מה, שעוד מעבדים את אדמותיהם בשארית כוחותיהם, כספם ועקשנותם. למרבה מזלם, ילדיהם חכמים ומוצלחים מהם, והם כבר ברוב המקרים מוציאים את לחמם ממלאכות אחרות, מכניסות יותר וכפויות-טובה פחות.
"לו שר החקלאות של הממשלה הבאה היה יושב כאן, הייתי אומר לו: רוצה חקלאות? עשה, אל תדבר.
ובראש וראשונה חביבי, החזר לנו את המים, החזר לנו את מטבע החוץ, את החשק לעבוד, להתפרנס ולפרנס, החזר את הכספים שאתה גובה מאיתנו על ימין ועל שמאל, החזר לנו את כבודנו. ולא - נצמיח לך נדל"נים, לא תפוזים ולא תפוחים ולא פומלות ולא אפרסמונים. רק נדל"נים".
(כתב: יצחק לץ)



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: סוף עונת החקלאים
מחברת: צוריאל-הררי, קרן
תאריך: 03/08/2001
שם  העיתון: גלובס : עיתון העסקים של ישראל
הוצאה לאור: גלובס : עיתון העסקים של ישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית