עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > צמחים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
רק סוגים בודדים של צמחים מסוגלים להיטפל לצמחים אחרים ולנצלם כמקור בלעדי למזון. כמה מהם גדלים ממש מתחת לאפנו.



טפילים בעולם הצמחים
מחבר: פרופ' דן יואל


הפרח הגדול ביותר בעולם הוא פרח הרפלסיה (Rafflesia), שקוטרו מגיע עד 90 ס"מ ומשקלו עד 7 ק"ג. אין לרפלסיה, שגדלה באי סומטרה שבאינדונסיה, לא גבעול ולא עלים. זהו צמח טפילי שחי בתוך שורשים של צמחים אחרים ועל חשבונם, ובבוא הזמן מפתח פרחים, שפורצים מתוך השורשים ובוקעים מן הקרקע בעצמה רבה. רק סוגים בודדים של צמחים מסוגלים להיטפל לצמחים אחרים ולנצלם כמקור בלעדי למזון. כמה מהם גדלים ממש מתחת לאפנו.

רוב הצמחים החיים סביבנו הם יצורים אוטוטרופים (autotrophic): ביכולתם ליצר בעצמם את החומר האורגני הדרוש לקיומם. ייצור החומר האורגני, עתיר האנרגיה, אפשרי בזכות תהליך ההטמעה (פוטוסינתזה), שבמהלכו נוצר סוכר על ידי קשירת פחמן דו-חמצני ומים בעזרת אנרגית האור, שקולט החומר הירוק: כלורופיל. קיומם של הצמחים הירוקים אינו תלוי באורגניזם אחר. תיאורטית, הם גם מסוגלים להתקיים על כוכב אחר אם יצוידו במים, במינרלים, בפחמן דו-חמצני ובאור שמש.

בחינה מדוקדקת של עולם הצמחים מעלה, כי מספר מועט יחסית של מינים מנצלים חומר אורגני ממקורות חילופיים. הצמחים הטורפים (ראו חוברת מספר 2) מנצלים חומר אורגני מן החי, והצמחים הטפילים מנצלים חומר שמקורו בצומח.

לכל הצמחים הטפילים יש חיבור קבוע לצמח ירוק, המשמש להם פונדקאי. החיבור הזה, שנקרא הוסטוריום או מצוצה, מאפשר קשר תמידי בין מערכות ההובלה של הטפיל למערכות ההובלה של הפונדקאי. דרכו מועברים מים, מינרלים שונים וחומר אורגני (כולל סוכר), שנגזלים מהפונדקאי, ומשמשים להתפתחותו התקינה של הטפיל. טפילים אחדים אינם נושאים איברים ירוקים, והם תלויים לחלוטין בפונדקאי, המספק להם חומר אורגני, הדרוש להתפתחותם. טפילים אחרים נושאים איברים ירוקים (עלים וגבעולים), ומסוגלים ליצר לפחות חלק מהחומר האורגני, הדרוש למחייתם. תנועת מים מהפונדקאי לטפיל מתאפשרת במקרים רבים בעזרת דיות (טרנספירציה) גבוהה דרך הפיוניות בעלים ובגבעולים של הטפיל, ולפעמים גם בעזרת לחץ אוטומטי גבוה יחסית ברקמות הטפיל. במקרה כזה ניתן לומר שהטפילים משמשים מבלע חזק, הגורם להפניית משאבים מן הפונדקאי.

מראהו החיצוני של השבטן הלבן Osyris alba, שיח ממשפחת הסנטליים, השכיח באזורים שונים של הארץ, לא מסגיר את אופיו הטפילי: הוא נושא עלים ירוקים, וצומח לממדים גדולים בלי קשר נראה לעין עם צמח שכן.

בצורתו הכללית דומה השבטן לשרביטן: שניהם נתמכים לעתים בעצים, שניהם נושאים עלים ירוקים קטנים, ולשניהם פריחה צהובה צפופה ופירות (בשרביטן זרעים) אדומים, הנפוצים בעזרת ציפורים. לעומת זה, איביו התת-קרקעיים של השבטן מסגירים את אופיו: מתחת לפני הקרקע הוא מפתח מערכת ענפה של קני-שורש (גבעולים תת-קרקעיים) ושורשים. קצות השורשים מחוברים באמצעות מצוצות לשורשים שכנים: מהם שורשי שיחים, מהם שורשי עצים. הברוש הוא הפונדקאי המועדף על השבטן, אך גם צמחים רבים של החורש הטבעי וגן הנוי משמשים פונדקאים מוצלחים. בתי הגידול של השבטן מגוונים מאוד: צמחי השבטן גדלים בין השאר בחורש הטבעי במרומי הר מירון ובגבעות הכורכר של מישור החוף. השבטן גם מסוגל להתקיים בלי קשר לפונדקאי, בזכות עליו הירוקים ומערכת השורשים שלו. כאן יהיו קצב גידולו וממדיו קטנים מן הרגיל. זהו טפיל למחצה: צמח אוטוטרופי אשר נטפל לאחרים כדי להשלים את צרכיו התזונתיים.

התחברות הטפיל לפונדקאי נעשית בשני שלבים. תחילה מתפתחת כרית הצמדה, שמתיישבת על פני הפונדקאי ונצמדת אליו בחוזקה. הכרית מתאימה את עצמה במדויק לפני השטח של הפונדקאי. כאשר נשלמת ההצמדה מתחילים התאים המרכזיים, המוסתרים על ידי הכרית, לחדור לתוך רקמות הפונדקאי. לפעמים האחיזה של הכרית איננה מספקת, והתארכות התאים לא מצליחה להחדירם לפונדקאי, אלא גורמת ליצירת רווח בין הכרית לפונדקאי. כאן נוצרת כרית חדשה (בין הכרית הראשונה לפונדקאי) ומתחדש ניסיון החדירה. התהליך הזה יכול להישנות מספר פעמים, וכך נוצרות "ערימות" של כריות הצמדה באזור החיבור.

חדירתו של השבטן למטעים עלולה לגרום נזק כבד, כפי שקרה לאחרונה בגליל התחתון. שם נאלצו לכרות מטע שקדים, שיבולו נפגע קשות בעטיו של הטפיל. כיסוח תכוף של החלק העל-אדמתי של השבטן לא ממית אותו, כל עוד מתקיים הקשר התת-קרקעי לפונדקאי.

צמח אחר ממשפחת הסנטליים הוא החלוקה הננסית Thesium humile. זהו עשב ירוק תמים למראה, שנטפל לשורשי החיטה בשדות הבדווים בנגב, ונפוץ בבתות באזורים נרחבים של הארץ. שם שורשיו נטפלים לצמחים שונים, בעיקר לחד-שנתיים. החלוקה ההררית Thesium bergeri היא מין דומה, רב-שנתי, שנטפל בעיקר לשורשי בני-שיח. שני הטפילים האלה, שמפתחים שורשים נורמליים וקולטים מים ומינרלים מן הקרקע, יכולים לגדול בלי פונדקאי עד שלושה חודשים. ואולם בתנאים כאלה צמיחתם איטית מכיוון שיכולתם להטמיע מוגבלת. הם מפתחים עלים בודדים, ובסופו של דבר גדילתם נפסקת והם מזדקנים ומתים.

אם שורשי הצמחים הצעירים האלה פוגשים שורש פונדקאי, ומתחברים אליו באמצעות מצוצה, תחוך תפנית דרמטית בקצב גידולם; הגבעולים יתארכו במהירות וייצרו פרחים ופירות בשפע בתוך זמן קצר.

טפילי-שורש נוספים, שנושאים עלים ירוקים, אפשר למצוא בין צמחי משפחת הלועניתיים. במרכז הארץ וצפונה גדל העלוק המצוי Bellardia trixago, צמח ירוק-עלים זקוף והדור שפרחיו לבנים ותפרחתו דביקה. מערכת שורשיו קשורה ישירות לשורשים של צמחים שכנים באמצעות מצוצות עדינות. קשה לחשוף את הקשר הזה בגלל שבריריותם של שורשי הטפיל. טפיל דומה הוא העלקלוק הדביק Parentucellia viscose שפרחיו צהובים. שניהם מטמיעים אך זקוקים לפונדקאי כדי להשלים את מחזור חייהם.

האופי הטפילי של הרנוג השיטים Loranthus acaciae, שפרחיו האדומים מקשטים את המדבר בחודשי האביב, בולט לעין: זהו צמח חסר שורשים הבנוי מענפים קצרים נושאי עלים, שמחוברים באמצעות מצוצות לענפי השיטים או לענפי עצים ושיחים אחרים במדבר. דבקון הזית Viscum cruciatum, המשתייך לאותה משפחה (הרנוגיים), נטפל באופן דומה לענפי הזית, לשקד, ולעצים אחרים. בשני הטפילים האלה הפונדקאי ממלא את מקום השורשים החסרים, ומספק לטפיל מים ומינרלים. לשניהם עלים ירוקים מטמיעים ולכן הם נחשבים טפילים למחצה, אבל ברור כי עד כמחצית מן החומר האורגני שלהם נוצר בפונדקאים.

בעיצומו של החורף, כאשר השקד מצוי בשלכת מלאה, בולטים צמחי הדבקון הדבוקים אליו בזכות עלוותם הירוקה. הגושים הירוקים האלה, המתנוססים על עצים העומדים בשלכת, הפעילו את דמיונם של העמים הפָגנים בימי קדם שראו בהופעתם מעשה כשפים. עד היום ענפי הדבקון משמשים לצורכי פולחן בעונת חג המולד באירופה.


חתך באזור חיבור השורשים של שבטן לבן ושקד מצוי. על שורש השקד, הנראה בחתך רוחב, "יושב" שורש השבטן. צילם: ד"ר דניאל יואל.

הקשר של טפילי-העץ האלה לבעלי חיים מעניין במיוחד: האבקת הפרחים בכמה מינים של טפילים, ביניהם הרנוג השיטים, מבוססת על ביקור ציפורים (כמו הצופית) היונקות צוף ששופע מן הפרחים. זרעי ההרנוג נדבקים למקור הציפור, שמתחככת בענפי העצים כדי להיפטר מהם. זרע שהשתחרר מן המקור, נשאר דבוק לענף, שם הוא ינבוט ואליו הוא ייטפל. הדבקת הזרע לפונדקאי חיונית בטפילי העץ. שלא כזרעים רגילים הנובטים בקרקע התומכת בהם בשעה ששורשיהם מתארכים, זרעי הטפילים מצופים בדבק שנקרא viscin ונדבקים לעץ. ההידבקות מאפשרת למצוצות להתארך אל תוך רקמותיו בלי שירתע הטפיל. זרעי הטפיל גם זקוקים לאור כדי לנבוט. בטפילי עץ באוסטרליה התגלתה תופעה של חיקוי לצורך הסוואה: צורתם של עלי הטפילים, גודלם, הגוונים שלהם ואופי הסתעפות ענפיהם דומים במפתיע לאלה של הפונדקאים. משום כך, יונקים אוכלי עלווה מתקשים למצוא את עלי הטפיל בתוך עלוות הפונדקאי, והסיכוי לפגוע בטפיל פוחת. תופעה מעניינת נוספת היא הטפילות הכפולה: מינים מסוימים של טפילי עץ התמחו בהיטפלות לטפילי עץ אחרים.

קבוצה שלמה של טפילי עץ "גמדיים" (השייכים לסוג Arceuthobium), שאינם גדלים בארץ, גורמים נזקים כבדים ביערות צפון אמריקה. הפצתם מתאפשרת בזכות מנגנון פיצוץ, המבוסס על התפתחות לחץ גבוה בפרי, המשתחרר בבת אחת תוך התזת הזרעים במהירות שיכולה להגיע ל-100 קמ"ש. הזרעים מגיעים בדרך הזאת עד למרחק של 5-6 מטרים ונדבקים לענפי עצים שכנים בעזרת הדבק שמצפה אותם. בקבוצה הזאת, בניגוד לטפילי העץ האחרים, חולף פרק זמן ממושך מרגע החדירה לרקמות הפונדקאי עד שמתפתח גבול הטפיל. בינתיים מפתח הטפיל רקמה מסועפת בתוך איברי הפונדקאי (איברי טפיל המצויים בתוך הפונדקאי נקראים אנדופיט endophyte). המערכת הזאת יוצרת תפיחה בענף הפונדקאי סביב אזור ההדבקה, ממנה יבצבצו ענפי הטפיל כעבור שנה או שנתיים. מובן שעד שהענפים מגיחים תלוי האנדופיט באופן מוחלט בהספקת מים וחומר אורגני מן הפונדקאי. רמת הכלורופיל בעלים נמוכה יחסית ולכן גם הטפילים הבוגרים זקוקים להספקה סדירה של משאבים מן הפונדקאי.

הדברת טפילי העץ קשה מאוד. השיטה הטובה ביותר להילחם בהם במטע, בפרדס וביער היא לכרות את הענפים הנושאים את הטפילים.

צמחים, שהתפתחותם מן השלבים המוקדמים מותנית בקשר עם פונדקאי המספק את כל צורכיהם התזונתיים, מוגדרים כטפילים מוחלטים. עם הטפילים המוחלטים הבולטים בארץ נמנים הטופל האדום, רמונית הלוטם, יחנוק המדבר, והעלקת.

תקופת חייהם העיקרית של הטפילים האלה נסתרת מן העין. אלה טפילים תת קרקעיים הנובטים בתוך הקרקע, ונטפלים לשורשי צמחים שכנים תוך יצירת גבעול תת-קרקעי חסר עלים. הגבעול אוגר חומרי תשמורת בקרקע במשך תקופה ארוכה, ורק בסוף התפתחותו הוא מוציא תפרחת שמזדקרת מעל פני הקרקע, ומסגירה את קיומו של הטפיל. כל הטפילים האלה אינם ירוקים (חסרי יכולת הטמעה) וחסרי עלים.

הטופל האדום* Cynomorium coccineum ממשפחת הטפליים הוא אולי המוזר מכולם: זהו טפיל רב-שנתי הגדל במלחות בבקעה ובערבה. קנה השורש שלו מתפתח בעומק ניכר בקרקע ונטפל לשורשי שיחים, ביניהם המלוח. עמוד התפרחת מזדקר באביב מן הקרקע ולו צורת גליל ארגמני בשרני, שאורכו מגיע עד 30 ס"מ ויותר. קבוצות פרחים קטנטנים מכסות את עמוד התפרחת וכמעט לא ניכרות על פניו.

רמונית הלוטם Cytinus hypocistis, ממשפחת הרפלסיים יוצאת דופן בין הטפילים. השלבים החשובים בחייה תרחשים בתוך שורש הפונדקאי. המין הזה נטפל אך ורק ללוטם, ותפוצתו בארץ מוגבלת לכרמל ולאתרים בודדים בגליל. הגבעול הרב שנתי, שחי בתוך הפונדקאי, מפתח עמוד תפרחת בצבע הרימון המגיח מן הקרקע מדי שנה. התפרחת עטורה קשקשים קצרים ובראשה פרחים בעלי עטיף לבן או צהבהב. הפרחים הנקביים מקיפים את הפרחים הזכריים שבמרכז. זהו צמח נדיר ויפהפה שפורח באביב, וידוע בארצות רבות באגן הים התיכון.

יחנוק המדבר Cistanche tubulosa, טפיל רב-שנתי ממשפחת העלקתיים, שבולט ביופיו במדבריות הארץ. הוא נטפל לשורשי שיחים כמו המלוח הקיפח ורכפתן המדבר. תפרחתו הגבוהה והבשרנית עולה מן האדמה מדי אביב, ונושאת פריחה צפופה של פרחים צהובים-זהובים, המואבקים בעזרת דבורים. יחנוק המלחות Cistanche saisa הוא מין דומה, פחות שכיח, שתפרחתו קטנה יותר, ונושאת פרחים לבנים-סגולים, שמלווים בחפים שעירים אופייניים. רוב פונדקאיו ממשפחת הסלקיים: מלחית, יפרוק ומלוח.

למיני הטפיל עלקת Orobanche, המשתייכים לאותה משפחה צורות מגוונות, ופרחים בצבעים שונים. גם הם טפילים מוחלטים חסרי כלורופיל, שחיים בעיקר מתחת לקרקע. אחדים מהם גדלים בבתי גידול טבעיים בכלל רחבי הארץ, אבל כמה מינים נפוצים בשדות חקלאיים וגורמים להם נזק כבד מאוד. בטבע פזורים פונדקאיהם של מיני העלקת בין צמחים אחרים ובתנאי סביבה מגוונים, ולא סביר שייפגשו עם טפילי העלקת לעתים מזומנות. כאשר מפגש כזה מתקיים, רק טפיל אחד משתתף בו בדרך כלל, ולכן הנזק קטן. בשדות חקלאיים המצב שונה: הפונדקאים זמינים בצפיפות, ותנאי הגידול משופרים. כאן מתאפשרת בניית אוכלוסיות צפופות של עלקת, ויותר מפרט אחד נטפל לצמח פונדקאי יחיד. היטפלות כזאת ממילא מחלישה אותו ומזיקה ליבול מאחר שיש גבול לכושר הייצור של הפונדקאי.

בגלל הנזק הכלכלי שהם גורמים, מוכרים הטפילים האלה יותר מן האחרים. כל אחד ממיני העלקת מתמחה בבחירת הפונדקאים המתאימים לו: עלקת החמנית Orobanche cumana, למשל, נטפלת בעיקר לחמניות. העלקת הנטויה Orobanche cernua, הדומה לה מאוד, נטפלת בעיקר לגידולים סולניים כמו העגבנייה והטבק. העלקת החרוקה Orobanche crenata, ההדורה מכולם, נטפלת לקטניות כבקיה וחימצה (חומוס), ולסוככיים כגזר וכרפס. פרחיה בהירים וגדולים יחסית, גבעולה זקוף, עבה ובלתי מסועף, והיא מדיפה ריח חריף אופייני. העלקת הנפוצה ביותר בשדות הארץ היא העלקת המצרית Orobanche aegyptiaca, שנטפלת למרבית הגידולים הדו-פסיגיים הן בקיץ והן בחורף. היא גורמת נזקים כבדים לעגבניות, לתפוחי אדמה, לגזר, לחמניות, לאגוזי אדמה, לכרוב, לחסה, לחרציות ולגידולים רבים אחרים. העלקת הענפה Orobanche ramose דומה לה מאוד אבל תפרחותיה קטנות יותר ופרחיה קטנים יחסית. במשך מספר שנים נמצאה בשדות הערבה העלקת הכחלחלה Orobanche coerulescens, בעלת פרחים כחלחלים וגבעול שעיר כסוף, שתקפה עגבניות וחצילים. לאחרונה נודע כי בעקבות פעולות ההדברה היא נעלמה מהאזור. הרוצה לראותה יצטרך להגיע לגבול סין-קוריאה, שם תוקף מין זה חמניות, ומסב להן נזקים כבדים.

עיקר הנזק נגרם לפונדקאי עוד לפני שהתפרחת מגיחה מעל פני הקרקע, כלומר, בטרם אובחנה העלקת. הנזק אצל כל פונדקאי מתבטא באופן שונה: העלקת המצרית והעלקת הנטויה מפחיתות בעשרות אחוזים את יבול העגבניות עד כדי שקילת כדאיות הקטיף. עלי החסה והכרפס מצהיבים כתוצאה מנגיעות בעלקת, ובתפוחי אדמה מתפתחות פקעות קטנות בצמחים הנגועים. העלקת המצרית והעלקת החרוקה מסוגלות למנוע לחלוטין את יבול הזרעים של החימצה (חומוס). עלקת החמנית מקטינה את גודל הקרקפת של החמנית ואת גודל הזרעים בזרעון עד אובדן יבול מוחלט. נגיעות גזר בעלקת חרוקה ובעלקת מצרית מפחיתה במידה ניכרת את רמת הסוכר בפונדקאי, שמבטלת את מתיקות האשרושים, ופוגעת באיכות התוצר. פגיעה עלקת בגזר צעיר ממיתה אותו.

פרחי העלקת, הדומים לפרחי הלועניתיים, הם דו-שפתניים. ההאבקה נעשית בעזרת חרקים, אם כי בהיעדרם אפשרית גם האבקה עצמית. זרעי העלקת זעירים. גודלם כרבע מילימטר, ויש בהם עובר בן עשרות תאים בלבד, המוקף ברקמת הזנה (אנדוספרס) עשירת שומן ובקליפה דקה. צמח אחד של עלקת מפתח מאות פרחים. כל פרח יוצר הלקט המכיל מאות זרעים. משום כך צמח אחד של עלקת יכול ליצר עשרות אלפי זרעים, וצמח גדול במיוחד, הגדל בשדה חקלאי, ייצר עד חיצי מיליון זרעים. המספר הגדול של הזרעים מפצה את הטפיל על הצורך לתור אחרי פונדקאי מתאים. כושר הריבוי הזה מעלה במהירות את צפיפות אוכלוסיות העלקת בשדה חקלאי, שבו הפונדקאים מצויים בשפע. זרעי עלקת החמנית וזרעי העלקת החרוקה נפוצים בקלות ברוח. פריים הפתוח ממוקם בבסיסו של צינור הכותרת היבש. הרוח יונקת את הזרעים מן הפרי על ידי יצירת תת-לחץ בפתח צינור הכותרת, ומעיפה אותם למרחקים. בעלי חיים אוהבים לאכול את תפרחות העלקת בזכות היותן עשירות בעמילן. זרעי העלקת אינם נפגעים במהלך העיכול ומופצים בתוך הגללים. גם החקלאים משמשים בתמימותם נשאים של זרעי העלקת: כל עוד לא ננקטים אמצעי סניטציה מתאימים מוסיפים זרעי העלקת לעבור משדה אחד למשנהו באמצעות כלים חקלאיים ומכלים לאיסוף היבול, שנושאים שאריות קרקע וצמחים, וכן באמצעות נעליהם ובגדיהם של החקלאים עצמם.

לזרע העלקת, שמסוגל לשרוד שנים רבות בקרקע, יש מנגנונים המשפרים את סיכויו למצוא פונדקאי מיד לאחר הנביטה. כבר ב-1827 מצא החוקר השוויצרי Vaucher שנביטת הזרע מתאפשרת רק בסביבתו הקרובה של שורש פונדקאי. הזרעים הזעירים מפתחים נבטים קטנים ביותר, שאורכם אינו עולה על מילימטרים בודדים, ולכן תצליח הנביטה רק אם תתרחש בקרבת הפונדקאי. רטיבות בלבד איננה מביאה לידי נביטה. התברר שהזרע נובט רק לאחר שקלט גירוי כימי, שמקורו בשורש פונדקאי. חומרי הגירוי משתחררים בקרקע בריכוזים נמוכים ביותר, והזרעים יכולים לזהותם. כנראה, יש הבדלים בין חומרי הגירוי של צמחים שונים, ואולי באמצעות יכולים מיני העלקת השונים לברור לעצמם את הפונדקאים המתאימים.

נבט העלקת יוצא דופן בין נבטי הצמחים. אין לו פסיגים וניצרון, והוא בנוי משורשון בלבד. מבנה השורשון פשוט ואין בו התמיינות לרקמות. בהגיעו לשורש פונדקאי, מתפתח בקצהו משטח הדבקה, שמצמידו לפונדקאי. מיד אחר כך, תאים של הטפיל חודרים לתוך הרקמות של שורש הפונדקאי, ובמהרה נוצר קשר ישיר ביניהם לבין רקמות ההובלה שלו. הקשר עם מקורות ההספקה של הפונדקאי מאפשר לטפיל להתפתח מהר. בשלב הזה מתפתחת פקעית מקטע השורשון הצמוד לפונדקאי. הפקעית החיצונית הזאת הולכת וגדלה תוך כדי אגירת עמילן, וממנה מתפתחים לצדדים שורשים, שמסוגלים ליצור מצוצות נוספות. הקשר בין הטפיל לפונדקאי הולך ומתרחב עם התעבותם של השורש והטפיל היושב עליו. בתוך המצוצה עוברים צינורות העצה של הטפיל, שמתחברים למערכת ההובלה של הפונדקאי. בקשר הזה הולך ומתרחב בהמשך הגידול כתוצאה מפעילות של רקמת קמביום בטפיל ובפונדקאי. חלוקות תדירות של תאים ברקמה זו יוצרות צינורות הובלה חדשים, וכך הולך ומתעבה הגליל המרכזי של השורש המוביל לטפיל. לעתים קרובות אין התעבות כזאת בהמשך השורש, בין קצהו לבין מקום חיבור הטפיל. התעבות מערכת ההובלה מגדילה את קוטר השורש, וזאת הסיבה ששורשי הפונדקאי, הקשורים לטפיל, הם בדרך כלל עבים יותר מהשורשים האחרים שלו. הטפיל משמש מבלע חזק לחומרי המזון שהפונדקאי מייצר, והוא זוכה ליחס מועדף בהספקת סוכרים. עם זה, מאזן עדיין מתקיים לרוב בין גידול הטפיל וגידול הפונדקאי. המאזן הזה מונע מצב, שבו הפונדקאי מת בטרם הספיק להזין את הטפיל כדי יצירת פרחים וזרעים.

גידול הפקעית בעלקת יכול להימשך זמן רב כל עוד קיים מקור מזון שופע. בשלב מסוים כאשר הפקעית הגיעה לגודלה המרבי, מתפתחים ניצני גבעולים על הפקעית, אלה מתארכים ומגיחים מעל פני הקרקע, ורק אז מופיעים עליהם פרחים. מספר הפרחים תלוי בגודל הפקעית ובעומקה. ככל שהפקעית קטנה או עמוקה כן מצומצמים המשאבים העומדים לרשות הצמח לפיתוח פרחים.

תפוצת העלקת בעולם מתרכזת בעיקר באזורים ים-תיכוניים. העלקת החרוקה גורמת נזקים כבדים בשדות הקטניות בארצות ערב, שם הקטניות משמשות מקור חשוב של חלבון בסל המזון הלאומי. עלקת החמנית פוגעת קשה בייצור שמן חמניות בדרום אירופה ובארצות חבר העמים. מיני עלקת שונים החלו "לעשות צרות" גם בארצות שונות בדרום אמריקה (למשל צ'ילה) בסיון ובאוסטרליה.

העלקת נחשבת למזיק הקשה ביותר בין העשבים הרעים בארץ. התפשטותה מאיימת על כדאיות הגידול של מינים רבים מבין גידולי הירקות, גידולי השדה, מיני תבלינים ופרחים שונים. שטח נגוע מסכן כל גידול חקלאי ומשמש מוקד להפצת זרעים. הידע הרב מקשה על החקלאים למצוא גידולים מתאימים לשדות מאולחים (שדות שבאדמתם מצויים זרעי טפילים), כיוון שמרבית הגידולים משמשים פונדקאים לטפיל זה או אחר.

קשה מאוד להדביר את העלקת בגלל היכולת העצומה שלה ליצור זרעים, כושר ההישרדות של זרעיה (נשמרים בקרקע שנים רבות), ממדיו הזעירים של הזרע המקשים על זיהויו, טפילותה מתחת לפני הקרקע המונעת גילוי מוקדם של הנגיעות, נביטתה המתוחכמת שמותנית בגירוי של הפונדקאי, איחוי רקמותיה עם שורש הפונדקאי שמקשה על הדברה סלקטיבית, והעדר מערכת הטמעה, שאינו מאפשר שימוש קטלני בקוטלי עשבים שפוגעים במערכת הזאת.

כמעט לא קיימים אמצעי הדברה. עד כה הוצעו גישות שונות להתמודדות עם הטפיל: מחזורי גידול שונים, אמצעי סניטציה, עישוב, הדברה כימית בעזרת קוטלי עשבים סלקטיביים, טיפוח עמידות מול הטפיל, הדברה ביולוגית בעזרת זבוב ובעזרת פטרייה, והנבטת סרק של זרעי הטפיל בקרקע על ידי "צמחי מלכודת": גידולים שמנביטים את הטפיל אך אינם משמשים לו פונדקאי. השימוש בקוטלי עשבים מוגבל בגלל עמידותם היחסית של הטפיל בפני קוטלי העשבים הקיימים. חיטוי הקרקע במתיל ברומיד, היקר ומסובך כשלעצמו, קוטל את זרעי הטפיל רק בקרקעות הקלות, וממילא יוצא מן השימוש בגלל הנזק שנגרם לסביבה. חיטויי קרקע אחרים קטלו רק חלק מן הזרעים בקרקע. למרות ריבוי השיטות הפוטנציאליות ולמרות ההצלחה ביישום כמה מהן, אין כיום שיטות כלכליות וישימות בכל הגידולים. מיני העלקת השונים ממשיכים להתפשט בארץ, ולאמיתו של דבר, אין אמצעים לעצור אותם ולמנוע את הנזק שהם גורמים.

הסטריגה Striga ממשפחת הלועניתיים הוא טפיל של דגניים, שגורם נזקים גדולים לגידולים חקלאיים באזורים הטרופיים באפריקה ודרום אסיה (למרבה המזל, עדיין לא הגיע ארצה). נביטתו דומה לזו של העלקת אלא שהוא נושא עלים כמו העלוק והעלקלוק, ומפתח קני שורש ושורשים, שמסוגלים להיטפל לפונדקאים נוספים בעת ובעונה אחת, הדורה, התירס, קנה הסוכר ודגנים אחרים שמשמשים פונדקאים לסטריגה, הם הבסיס הכמעט בלעדי לתזונת האדם במדינות רבות באפריקה. פגיעת הסטריגה בגידולים החשובים האלה היא החוליה האחרונה בשרשרת המאורעות, שגרמו לאובדן מעט היבול שהניבה האדמה בשנות הבצורת הקשות באפריקה, וברור שהיתה גורם מרכזי לרעב הכבד באותן המדינות.

מי שנוסע בכבישי הארץ אינו יכול להתעלם מן המשטחים הצהובים בצדי הדרכים בחודשי הקיץ. אלה הם משטחי כשות השדות Cudvuys vsmprdytid, טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים, חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. האופי החוטי של הגבעולים העניק להם באמריקה את הכינוי Golden spagetti. לפעמים צפיפות חוטי הכשות כל כך גדולה עד כי הם יוצרים משטחים צהובים רב-שכבתיים. בתנאי צל הטפיל יוצר מעט כלורופיל והוא מסוגל להטמיע, אך יעילות הטמעתו נמוכה ביותר ולא ברורה חשיבותה לטפיל, שכן אין ביכולתה לספק את כל צרכיו. מצוצות רבות מתפתחות לאורך הגבעול באותם קטעים, שנכרכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. תחילה הטפיל בונה כרית הצמדה, ומתוכה הוא שולח תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה מסמן לטפיל את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה. המצוצה המתפתחת היא רחבה, ויש בה תאי עצה ושיפה שמשמשים גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל.

מיני כשות שונים מצויים בארץ. רוב המינים "מסתפקים" בהיטפלות לצמחי בר ורק בודדים נטפלים גם לצמחי תרבות. הנפוץ בין המינים בארץ הוא כשות השדות, צמח אמריקאי שהתפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. משום מה אין כשות השדות מצליח להתבסס על דגניים, אם כי יש ביכולתו לשלוח לתוך רקמותיהם מצוצות. התפשטות הכשות בשדה ובגן מהירה מאוד, ועלולה לגרום תמותה מוחלטת של צמחי תרבות ולכן כדאי להילחם בו בעודו צעיר. אין די בתלישת חוטי כשות מן הפונדקאי בגלל כושרם להתחדש אפילו מקטעי גבעול קטנים וממצוצות.

הכשות מתרבה בשתי צורות: הרוח או גורמים אחרים נושאים קטעי גבעול, שניתקו מצמח האם. אלה מסוגלים להמשיך ולהתארך, וליצור מצוצות חדשות על פונדקאי מזדמן, שבסביבתו נחתו. צורת הריבוי השנייה היא כמובן על ידי זרעים. פריחת הכשות מתרחשת בעיקר כאשר מתמעטת אספקת המזון מן הפונדקאי. זרעי הכשות גדולים יחסית לזרעי העלקת וקליפתם קשה ובלתי חדירה. אין הם נובטים אלא לאחר פגיעה בקליפה כתוצאה מפעילות מיקרואורגניזמים בקרקע. (למטרות מחקר ניתן לפגוע בקליפה בעזרת חומצה גופרתית מרוכזת. זהירות!). בשעת הנביטה מתפתחים שורשון קצר, שנאחז בקרקע ואיננו מתארך יותר, וגבעול חוטי, המתארך במהירות תוך כדי תנועה לוליינית שאופיינית לצמחים מטפסים. התנועה הלוליינית מבטיחה שהטפיל ימצא צמחים הקרובים אליו ויאחז בהם. גבעולי הכשות גם מסוגלים "לדלג" מפונדקאי אחד למשנהו. הם צומחים במרחב שסביב הפונדקאי הראשוני בתנועת פיתוח סיבובית, עד שהם נתקלים בפונדקאי שניוני. בדרך זו מצליח הכשות גם להיטפל לצמחים, כמו העגבנייה, שגבעוליהם הבוגרים מעוצים ואינם מאפשרים חדירה של המצוצות. במקרה כזה נטפל הכשות תחילה לפונדקאי כמו הירבוז: לאחר התבססותו עליו, הכשות שולח גבעולי גישוש במרחב סביבו עד שאחד מהם מצליח להיכרך על החלקים הצעירים של הגידול ה"עמיד", לתוכם יש ביכולתו להחדיר מצוצות. ככל שהשדה החקלאי יהיה נקי מעשבים כן יקטן הסיכוי להתפשטות הכשות בתוכו. לפעמים, החיבור בין הטפיל לצמחים אחדים בעת ובעונה אחת גם מאפשר מעבר של וירוסים ביניהם. העובדה הזאת משמשת את החוקרים כאשר הם רוצים להדביק צמחים בווירוסים.

כאמור כשות השדות הוא עשב מזיק. ובכל זאת הצליחו בצפון מזרח הודו להשתמש בו לצורכי האדם: קטעי כשות שנקטפים מהשדות, מועברים למטעי התה כדי שייטפלו לעשב מטפס מן הסוג מיקניה – Mikania, שחונק את ענפי התה. גבעולי הכשות אינם תוקפים את צמח התה, ומתפתחים היטב על המיקניה: הם שולחים מצוצות לתוך הענפים המטפסים שלה ומביאים לידי מותם. זאת דוגמה יחידה לשימוש בעשב טפיל לצורך מלחמה ביולוגית בעשב אחר.



המשטחים הצהובים, שבצדי הדרכים, עשויים מרקם של חוטים, שהם למעשה גבעוליו של הצמח הטפיל כשות. הריסוס התכוף בקוטלי עשבים הביא להתפתחות אוכלוסיות צמחים, שעמידים בפני חומרי ההדברה האלה. הכשות "חוגג" עליהם. בתמונה: כשות על ירבוז משתרע. צילם: ד"ר דניאל יואל.

אורח החיים הטפילי נחשב מתקדם ומתוחכם. עם זה התפתחותו ארעה בקבוצות בודדות בלבד בעולם הצמחים. כיצד תיתכן אבולוציה בכיוון הזה? שתי גישות עיקריות מקובלות היום: האחת גורסת, שהמצוצה התפתחה בעקבות איחוי אקראי בין שורשי צמחים שכנים כשאחד מהם ניצל זאת בתהליך האבולוציוני. הגישה השנייה גורסת כי שורשים מסוימים עברו שינויים הדרגתיים, אפשרו להם להפוך למצוצות. תהליך השתכללותם של שורשי-מצוצה הביא לידי איבוד הדרגתי של השורשים הרגילים, עד איבודם המוחלט בטפילים אחדים. צמח שמייעד את שורשון הנבט שלו למטרה אחת בלבד: לחדור לרקמת הפונדקאי, כפי שראינו בטפילי משפחת העלקתיים ובסטריגה, נחשב לטפיל מתקדם ביותר לפי הגישה הזאת. בשלב כלשהו במהלך האבולוציה חלה תפנית שאפשרה נביטה על גבי ענפי העצים,. אולי בזכות היכולת להפריש דבק, שמצמיד את הזרע לפונדקאי.

* מקורו של השם טופל במלה טפיל. אך הוא גם מזכיר את המלה הגרמנית Teufel (ביידיש-טויפעל) שפרושה שטן...

ביבליוגרפיה:
כותר: טפילים בעולם הצמחים
מחבר: יואל, דן (פרופ')
תאריך: יוני-יולי 1994 , גליון 4
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: 1. ד"ר דני יואל - חוקר במחלקה לחקר עשבים בנוה יער, מרכז מחקר-צפון של מנהל המחקר החקלאי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית