עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > דגיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > דגים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
ב-1902 פרסם החוקר הצרפתי J.B. Tillier מחקר בשם "דגי תעלת סואץ". טילייר מצא שבתעלה יש דגים משני הימים וכי מספר מיני הדגים מתחלק בצורה שווה; כמחציתם דגי ים-תיכון ומחציתם דגי ים-סוף. תופעה זו של הגירת בעלי חיים ימיים מים-סוף לים-תיכון נקראת "הגירה לספסיאנית" על שמו של דה-לספס. הגירת בעלי חיים מים-תיכון בכיוון ההפוך נקראת "הגירה אנטי-לספסיאנית".



הסינדרום הלספסיאני : הגירת בעלי-חיים ימיים מים סוף לים התיכון
מחבר: ד"ר דני גולני


באחד מימי חורף 1954 ירד בן-אמוץ אל נמל יפו. כחובב גסטרונומיה מושבע, נהג להסתובב בין סירות הדייגים החוזרות מהים ולבדוק את הדגים הטריים. בין שלל דגי ה"בורי", ה"לוקוס" וה"ברבוניה" הבחין בדג חדש שבו לא נתקל עד כה. הדייגים הערבים סיפרו שזו הפעם הראשונה שהדג המוזר נתפס ברשתותיהם. "הדא מקרוני" צחקו הדייגים על צורתו הדקיקה והמאורכת של הדג. באותו ערב הכין דן בן אמוץ ארוחת ערב גדולה לחבריו והתקין מטעמים מן הדג החדש שקנה. אלה הופתעו מטעמו העדין של הדג הקטן וחקרו את המארח על המעדן הקולינרי. השם "דג המקרוני" מצא חן בעיני החברה שהכתיבה אופנות חדשות בתל-אביב. בתוך זמן קצר הפך הדג למבוקש מאוד אבל כל דורשיו חזרו בידיים ריקות. רוב הדייגים ביפו לא נתקלו בדג מעולם. מקצתם אפילו לא שמע עליו. שלושה ארגזים של "מקרוני", זאת היתה כל הכמות שהעלו הדייגים במכמורתם באותה השנה. נראה היה שהדג נעלם מהים באותה פתאומיות שבה הופיע. שמו של הדג כמעט נשכח ואז הוא חזר; בוקר אחד התעורר בן-אמוץ לקול דפיקות חזקות על דתו. מאחורי הדלת עמד בנו הצעיר של אחד הדייגים, בידיו שקית פלסטיק שקופה ובתוכה כתריסר דגי "מקרוני".

בתוך שנתיים הגיעה כמות ה"מקרוני" לכ-260 טון. הכמות הזאת נשמרה קבועה כל השנה. הדג הפך לאחד הנפוצים בדיג המכמורת ואף זכה למקום של כבוד במילון הסלנג העברי של בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, תחת השם "אהר'לה", על שם האיש שהיה אחראי לשיווקו של הדג. הופעתו של "המקרוני" בים-התיכון לא היתה מקרית. למעשה היא קשורה במאורע היסטורי ששינה את פני המזרח-התיכון. ב-1869 נחנכה תעלת סואץ. המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס עמד והשקיף בגאווה על תעלת המים שקישרה את הים התיכון לאוקיינוס ההודי.

במשך עשר שנים כרו רבבות פועלים מצריים תעלה שאורכה 163 ק"מ, רוחבה בין 100 ל-200 מטר ועומקה בין 10 ל-20 מטר. המפעל ההנדסי המסובך הפך לנכס האסטרטגי החשוב ביותר לאימפריה הבריטית, היות וקיצר את הדרך מאנגליה למושבות הכתר בדרום-אפריקה ובהודו. סביב התעלה בנו קובעי המדיניות הבריטיים תפישת הגנה צבאית שאילצה את בריטניה לכבוש את מצרים ב-1882, להסתבך בסודן במלחמת ג'יהאד ולהגיע למצב של כמעט מלחמה עם האימפריה העות'מנית המתפוררת בגלל סכסוך גבולות בטאבה.

הנתיב החדש איפשר מעבר של כלי שיט בין שני הימים מעל לפני המים, אך מתחת לפני המים נפתח נתיב נוסף שדרכו יכולים דגים מים-סוף "להגר" אל הים התיכון ולהיפך. כך הגיע דג "המקרוני" (אופירית נודדת בעברית, Saurida undosquamis בשמו המדעי) אל שולחנו של בן-אמוץ.

הקשר הצרפתי אל התעלה לא נפסק גם שלושים שנה אחרי פתיחתה. ב-1902 פרסם החוקר הצרפתי J.B. Tillier מחקר בשם "דגי תעלת סואץ". טילייר מצא שבתעלה יש דגים משני הימים וכי מספר מיני הדגים מתחלק בצורה שווה; כמחציתם דגי ים-תיכון ומחציתם דגי ים-סוף. תופעה זו של הגירת בעלי חיים ימיים מים-סוף לים-תיכון נקראת "הגירה לספסיאנית" על שמו של דה-לספס. הגירת בעלי חיים מים-תיכון בכיוון ההפוך נקראת "הגירה אנטי-לספסיאנית".

שני הימים, שחוברו באופן מלאכותי, שונים מאוד בפאונה ובפלורה (הרכב בעלי חיים וצמחים באזור גיאוגרפי נתון) שלהם. בים-סוף יש בעלי חיים ממוצא טרופי, שמקורם באוקיינוס ההודי. בים התיכון לעומת זה, מקורם של בעלי החיים באוקיינוס האטלנטי. התעלה חיברה בין שתי הפאונות. לכאורה צפוי היה מעבר שווה של בעלי חיים בין שני הימים, אולם די מהר התברר שהמעבר כמעט חד-סיטרי מים-סוף לים-התיכון. מעט מאוד בעלי חיים ים-תיכוניים היגרו בכיוון ההפוך. במזרח הים-התיכון ישנם כ-320 מיני דגים. מספר מיני הדגים שבאזור מערב הים-התיכון כפול מזה שבמזרח והוא פוחת ככל שנעים מזרחה בעיקר בגלל טמפרטורות גבוהות ועוני תזונתי. עד היום נמצאו יותר מ-250 מינים של מהגרים לספסיאנים מקבוצות שונות כגון: סרטנים, רכיכות, תולעים, קווצי עור ועד. בין המהגרים נתגלו בינתיים בים התיכון 56 דגים ממוצא ים-סופי. מקצת המהגרים נקלטו היטב בסביבתם החדשה, עד שקשה להאמין כי לפני 100 שנה לא היו בים-התיכון כלל.

תעלת סואץ חיברה באופן מלאכותי שני ימים שונים מאוד בפאונה ובפלורה שלהם. בים-סוף בעלי חיים ממוצא טרופי, שמקורם באוקיינוס ההודי. בים-התיכון מקורם של בעלי החיים באוקיינוס האטלנטי. לכאורה צפוי היה מעבר שווה של בעלי חיים בין שני הימים, אולם התברר שהמעבר כמעט חד סיטרי מים-סוף לים-התיכון, עד היום נמצאו יותר מ-250 מינים של מהגרים לספסיאנים מקבוצות שונות. חלק מהמהגרים נקלטו היטב בסביבתם החדשה, עד שקשה להאמין כי לפני מאה שנה לא היו בים התיכון כלל.

בשלוש שאלות מרכזיות התמקד המחקר האיכטיולוגי, העוסק בהגירת דגים דרך תעלת סואץ: 1. מי הם המינים המהגרים, תכונותיהם והקריטריונים המאפיינים מתנחלים מוצלחים לעומת קרוביהם בים-סוף שלא התנחלו. 2. מה קרה לאוכלוסיות המתנחלים כתוצאה מההתנחלות. באיזו מידה שינו התנאים החדשים את אורח חייהם של הדגים ואולי אף את תכונותיהם המורפולוגיות. 3. מה היתה השפעת הפלישה הלספסיאנית וההתנחלות המסיבית על האקוסיסטמה (מערכת אקולוגית) במזרח הים-תיכון.

כיצד קובעים החוקרים מי הוא מהגר לספסיאני? כאשר נמצא בחופינו הים-תיכוניים דג שלא מוכר באזור הזה, ישנן שתי אפשרויות: שהיה שם תמיד אך מעולם לא נתפס או שהוא מהגר חדש. האיכטיולוג יכול לענות בוודאות על השאלה. קביעתו מבוססת על ידיעת תפוצתו הזואוגיאוגרפית של אותו המין; אם היא כוללת את ים-סוף והאוקיינוס ההודי ולא כוללת את מערב הים-התיכון, הוא אכן מתנחל חדש, כי כל הדגים "הוותיקים" במזרח הים-התיכון נמצאים גם במערבו.

על מנת להבין את הבעיות הכרוכות במחקר ההגירה הלספסיאנית חשוב להבין תחילה את ההבדלים העיקריים בין ים-סוף והים-התיכון. ההבדל הבולט ביותר הוא משטר טמרפטורת המים. טמפרטורה יכולה להגביל או למנוע את התפשטות הדגים מאזור ימי אחד לאחר. בים-סוף, בעיקר במפרץ אילת, טמפרטורת המים קבועה (בין 20 ל-21 מעלות צלזיוס) במשך כל השנה לאורך כל עמודת המים (עד לעומק של 1500 מטר ויותר), תכונה המייחדת אותו מכל מקווי המים בעולם. לעומת זה, בים-התיכון המזרחי קיים משרע טמפרטורות רחב. בחורף יורדת הטמפרטורה ל-14 מעלות ובקיץ עולה ל-28 מעלות ואף יותר. מרגע שעבר המהגר-הלספסיאני את "ביקורת הגבולות" הוא חייב להסתגל לתנאי קור קשים בחורף ולסביבה חמה בקיץ. הטמפרטורות הנמוכות בחורף מונעות את התיישבות האלמוגים וכל היצורים החיים עמם בשותפות בים-התיכון, היות והאלמוגים אינם יכולים לשרוד בטמפרטורות הנמוכות מ-18 מעלות. אין ספק שלמשטר הטמפרטורה חשיבות ראשונה במעלה בעיצוב תהליך ההגירה וההתנחלות הלספסיאני. בניגוד להבדלי הטמפרטורה, רמת המליחות בין צפון ים-סוף ומזרח הים-התיכון כמעט זהה: 3.9%-4% (כ-40 גרם מלח בליטר מים). עם זה, במהלך ההגירה הדגים עוברים דרך ה"אגם המר" שמליחותו בעבר הגיעה ל-7% והיום אחרי מהילה עומדת על 5.5%.

מידע חשוב שידוע לנו החוקרים וכדאי להכיר קשור בעברו ואופן היווצרותו של הים התיכון. בעבר הרחוק עם תחילת תקופת המיוקן, לפני כ-70 מיליון שנה, היה הים-התיכון חלק מימת טטיס הקדומה, ששררו בה תנאים טרופיים. במשך 30-35 מיליון השנים הבאות הלכה והצטמקה הימה, תוך ניתוק הים-התיכון הקדום משאר המערכות הימיות (כנראה שאף התייבשה לחלוטין). התהליך הזה הכחיד את הפאונה שהיתה קיימת בו עד אז. החיבור עם האוקיינוס האטלנטי דרך מצרי גיברלטר חודש רק בתקופת הפליוקן (לפני 10-15 מיליון שנה) ואיכלס את הים-התיכון בדגים ממוצא אטלנטי, בעיקר צפוני.

כיצד מהגרים הדגים דרך תעלת סואץ? מבחינה מעשית קשה לבדוק את אופן הנדידה, אולם סביר להניח שיש שלוש אפשרויות: 1. דגים מאוכלוסייה הנמצאת בצפון מפרץ סואץ, מטילים ביצים הנישאות במים כפלנקטון או כלרוות (שלב החיים הראשוני של הדגים) ונסחפות אל הים-התיכון. 2. אוכלוסיית דגים מתנחלת וחיה בתעלה ובמשך הזמן "זוחלת" צפונה לתוך הים-התיכון. 3. קבוצת דגים עוברת את התעלה ומגיעה לצד השני.

ידוע שבין הרכיכות המהגרות יש מינים שהם ישיבים (קבועים במקום אחד) בבגרותם ומסוגלים להגר רק בשלב הפלנקטוני של חייהם. בין הדגים סביר להניח שגרזנון הכוכים (Pempheris vanicolensis) והברקן-האדום (Sargocentron rubrum) צלחו בבת אחת את התעלה בבגרותם. שני המינים הם דגי סלע טיפוסיים, שלא מצאו בית גידול מתאים בתוך התעלה לשם ביצוע "הגירה זוחלת". נראה שגם דגי הסיכן היגרו כבוגרים. במחקר השוואתי של טפילי הסיכנים בשני הימים מצא ד"ר אריאל דיאמנט בים-התיכון טפילים ממוצא ים-סופי, שברור שהגיעו ליעדם עם מאכסנם – דג הסיכן.

במסגרת המחקרים ניסינו לענות מדוע רק דגים מסוימים מנצלים את ההזדמנות להתנחל (שלכאורה ניתנת לכל המינים) ומדוע יש מינים שמצליחים ואחרים לא. השאלות הללו "הותקפו" מכמה כיוונים: תזונה – מבחינה תזונתית יש מינים הניזונים ממגוון רחב של סוגי מזון. מינים אלה נקראים גנרליסטיים, ויתרונם, שבהעדר סוג מסוים של מזון, יעברו לסוג מזון אחר. לעומתם יש מינים הנקראים ספציאליסטים, הניזונים מסוג מזון אחד. לאלה יתרון רק בסביבה יציבה, שיכולה להציע להם את סוג המזון "שלהם" בשפע, אולם אלה יהיו מתנחלים גרועים כי קרוב לוודאי שהמזון באתר ההתנחלות יהיה שונה מזה שבסביבתם המקורית. הקשר בין מגוון התפריט והצלחה בהתנחלות נבדק אצל מספר מינים ממשפחת המוליתיים בים-סוף, שרק אחד מהם הוא מתנחל לספסיאני ועל אף ההיגיון התיאורטי, לא נמצא קשר כזה.

לפי אותו הגיון גם נבדק הקשר בין וריאביליות גנטית והתנחלות מוצלחת. מהי וריאביליות גנטית? ישנן תכונות המתבטאות במספר מופעים; לדוגמה: צבע עיניים יכול להיות שחור, חום, ירוק, כחול וכו'. תכונות אלה נקראות תכונות פולימורפיות. אף על פי שכל פרט באוכלוסייה יהיה בעל מופע אחד של כל תכונה, הרי הווריאביליות הגנטית של האוכלוסייה כולה היא סך כל המופעים הגנטיים המצויים בפרטיה. לעומת זה לתכונות המונומורפיות יש צורת ביטוי אחת בלבד. המחקר הניח שמינים בעלי רפרטואר גנטי עשיר יהיו מתנחלים פוטנציאליים טובים יותר, היות ומתוך מצאי רחב של תכונות תימצאנה התכונות הגורמות להתאמה טובה יותר לאזור החדש. בדיקות אלה נעשות באמצעים ביוכימיים מתוחכמים. בבדיקת תשעה מיני דגים ממשפחת המוליתיים, מתוכם רק שני מינים לספסיאנים, לא נמצא שלמינים המתנחלים וריאביליות גנטיות שונה מזו של המינים האחרים על אף הציפיות המוקדמות. כמה חוקרים טוענים, שחייבת להיות וריאביליות גנטית גבוהה יותר למינים מתנחלים. אי מציאתה נובע מכך שהגנים שנבדקו (כ-20 במספר) אינם מייצגים נאמנה את כלל הווריאביליות הגנטית וכנראה גם אינם מקדדים לתכונות השייכות להצלחה בהתנחלות.

היבט נוסף שבחנתי היה הקשר בין התנחלות מוצלחת לבין אסטרטגיית מהלך החיים, שהיא מערכת של תכונות דמוגרפיות המאפיינות כל מין. יש בעלי חיים המעמידים מספר רב של צאצאים, ולכל אחד מהם סיכויים קטנים לשרוד. מינים אלה, הנקראים על ידי האקולוגים בעלי אסטרטגיית r, הם בדרך כלל קטני גוף, התבגרותם המינית מוקדמת וחייהם קצרים. לעומתם יש בעלי חיים המעמידים מספר מועט של צאצאים, תוך השקעה גנטית גבוהה בכל צאצא, ואכן, סיכוייו לשרוד גבוהים יותר. למינים אלו, המכונים בעלי אסטרטגיית k, תכונות הפוכות מאסטרטגי ה-r תיאורטית אפשר היה להניח שהמתנחלים המוצלחים יצאו מקרב אסטרטגי ה-r, מכיוון שמאורע ההתנחלות מתבצע על ידי קבוצה קטנה של פרטים להם נשקפת סכנת הכחדה גדולה מאוד. התבגרות מהירה עשויה לחלץ את האוכלוסייה מצוואר הבקבוק המספרי. מתוך השוואה למחקרים אחרים ברחבי העולם, מסתבר שסוג של בית הגידול שנחשף להתנחלות הוא זה המכתיב מי יתנחל בו בהצלחה. לדוגמה, מרבית הדגים שהתנחלו במקווי המים המתוקים בצפון אמריקה היו בעיקר ממשפחת האמנונים (Cucgkudae), שהם דוגרי פה ולכן מוגדרים כאסטרטגי k טיפוסיים.

אחרי חמש שנות מחקר, שבמהלכן בדקתי את שלושת הקריטריונים (הרגלי תזונה, אסטרטגיית חיים, ורביליות גנטית), ולא מצאתי קשר משמעותי ביניהם לבין התנחלות מוצלחת, היה צורך בשינוי אורח המחשבה.

חיפשתי תכונות משותפות ל-56 מיני המתנחלים, שכבר "הוכיחו את עצמם" כמתנחלים מוצלחים. מבדיקת בתי הגידול של המתנחלים בים-התיכון עלה ממצא ברור: רובם מאכלסים אזור חולי, פתוח ורדוד. בהנחה שחייבת להיות חפיפה מסוימת בבתי הגידול של אותם המינים בים-תיכון ובים-סוף, נבדק בית גידול דומה בים-סוף. ואכן, נמצא שהמינים ששלחו נציגים לים-התיכון בלטו בכמותם ואיכותם, בחוף החולי הרדוד בים-סוף. עובדת התבלטותם בבית גידולם יש בה משום ביטוי להתאמתם לבית הגידול "הנכבש" ביותר בים-התיכון ולכן יכולה להיחשב למעין התאמה מוקדמת (פרה-אדיפטציה), שחנן אותם הטבע מבלי לדעת שאי פעם תנוצל.

סוגיית התאמתם של המתנחלים לבית הגידול החדש מעוררת עניין רב. כאשר בדקנו את מועד עונות הרבייה בשני הימים, התברר שאצל מינים אחדים כגון ברקן אדום, אופון זהוב-פס (Upeneus moluccensis) וגרזנון הכוכים התקצרה עונת הרבייה באופן ניכר בים-התיכון. ממחקרים רוסיים שנעשו על האופירית הנודדת במפרץ עומן עולה ששם היא מתרבה כמעט כל השנה. לעומת זה, בים-התיכון התקצרה עונת הרבייה לכמחצית הזמן (מאי-ספטמבר). אין ספק שהסיבה להתקצרות עונת הרבייה נובעת מירידת הטמפרטורה בחודשי החורף ואי התאמתה לדרישות הפיזיולוגיות של רביית דגים ממוצא טרופי.

דגי הסיכן – סיכן הודי (Siganus Luridus) והסיכן המשויש (Siganus rivulatus) – מדגימים את היתרון שיש להרגלים "שהובאו מהבית". דייגי יפו מכנים את הסיכנים "קומוניסטים" ובמקומות אחרים הם נקראים "ערס". הם מהנפוצים והמוצלחים בין המתנחלים הלספסיאנים. קשה היום לזרוק רשת בקרבת החוף מבלי להעלות בה כמה דגי סיכן. הצלחתם הגדולה נובעת כנראה מהרגליהם הגסטרונומיים. דגים אלה ממשיכים ללחך אצות כפי שעשו בים-סוף, תוך התאמה לסוגי הצמחייה הים-תיכונית. מוצאם של הסיכנים מפאונה טרופית שהיא עשירה בדגים צמחוניים. לעומת זה, מוצאם של דגי הים-התיכון הוא, כאמור, מפאונה חסרת דגים צמחוניים שמקורה באזור ממוזג-קר. חסרונו של מתחרה "ראוי לשמו" גרמה להתפוצצות אוכלוסיות הסיכנים. באופן דומה, חסרונם של פעילי לילה בין הדגים הוותיקים בים-התיכון כנראה סייע להתפוצצות אוכלוסיות המהגרים של הברקן האדום, האפוגון העינוני וגרזנון הכוכים.

מרתקת במיוחד היא השפעת ההגירה על האקוסיסטמה בים-התיכון. כאמור, עד היום התגלו כ-56 מיני דגים שהגיעו מים-סוף והם כ-15% מכלל מיני הדגים במזרח הים-התיכון. יותר ממחציתם נפוצים מאוד בבית גידולם החדש, אחדים תורמים תרומה חשובה לדיג המקומי. מלבד המינים שכבר צוינו, ישנם גם אספירנה מליטה (Sphyraena chrysotaenia), אופון זהוב-פס, צנינון דו-ימי (Alepes djedaba) והסקומברן הזריז (Scomberomorus commerson). בין המהגרים הנפוצים יש גם מינים חסרי ערך מסחרי אך בעלי חשיבות רבה במארג המזון. שפריר החוט (Callionymus filamentosus הוא אחד מהם. דג זה שנוא על הדייגים המכנים אותו "עלוקה", בגלל הקוץ המשונן המצוי על מכסה הזימים שלו המסתבך ברשתות ודוקר את ידי הדייגים. לעומת המהגרים הנפוצים גם קיימים מינים נדירים מאוד, שנצפו לעתים רחוקות או רק פעם אחת. כאלה היו הזהרון ההדור (Pterois miles), שנתפס מול חופי הרצליה, ושני פרטים של שריונון משולש (Tetrosomus gibbosus) שנתפסו בחיפה וביפו. למינים אלה ערך אקווריומי ויש להיזהר ממסקנות הקשורות בהגירה לספסיאנית. ייתכן שמספר פרטים הושלכו אל הים על ידי מגדלי דגים חובבים.

מה טיב היחסים בין המינים המתנחלים לבין המינים "הוותיקים"? האם "העולים החדשים" דחקו את "הוותיקים" או שהם חיים בדו-קיום והרמוניה אקולוגית? על השאלה הזאת קשה לענות חד משמעית היות ולרוב אין יודעים מה היה המצב לפני ההתנחלות, ולכן קשה להשוותו למצב העכשווי.

מקרה אפשרי של דחיקת ותיקים על ידי חדשים קשור במהגר הסקומברן הזריז (המכונה פלמידה לבנה) והדג המקומי מוסר מלכותי (Argyrosomus regius). עד סוף שנות ה-70 היה המוסר אחד הדגים הנפוצים (והטעימים) בישראל. באותם ימים היו דגי הסקומברן שהיגרו כ-15 שנה קודם מועטים ביותר. אוכלוסייתו הלכה והתרבתה עד שהגיעה לפיצוץ אוכלוסין באמצע שנות ה-80. באותם ימים הלכו והתדלדלו אוכלוסיות המוסר עד שנעלמו כמעט לחלוטין מרשתות הדייגים. מכיוון ששני המינים טורפי דגים, ייתכן שהסקומברן הוא מתחרה יעיל על משאבי מזון של המוסר או טורף ישירות את דגיגי המוסר. עם זה חשוב להבין שיש בים תנודות טבעיות רגילות של עלייה וירידה באוכלוסיות דגים בלי קשר להגירה והתנחלות, ועל מנת לקבוע מודלים ומגמות בטבע יש צורך בצפייה ומעקב במשך שנים רבות. לפי מחקריו של פרופ' בן-טוביה מהאוניברסיטה העברית התגלה בשנים 1950-1983 בממוצע פחות מדג מהגר אחד בשנה. בשנים האחרונות הואץ קצב הפלישה של מהגרים לספסיאנים חדשים ויש שנים שנמצאו בהן ארבעה מינים בשנה. עם כל זה נראה שהמהגרים הלספסיאנים והדגים המקומיים מסתדרים היטב. עד כה לא ידוע על אף דג שנכחד ממזרח הים-התיכון.

ביבליוגרפיה:
כותר: הסינדרום הלספסיאני : הגירת בעלי-חיים ימיים מים סוף לים התיכון
מחבר: גולני, דני (ד"ר)
תאריך: אפריל-מאי 1994 , גליון 3
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * ד"ר דני גולני - איכטיולוג, אוצר אוסף הדגים באונ' העברית ויועץ מדעי לאגף הדית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית