עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
על סיפור ההצלה וההשבה לטבע של היחמור המקראי ושל אייל הכרמל ועל אורח החיים של האיילים.



איילים : שובו של היחמור המקראי
מחבר: ד"ר אברהם ארבל


מרבית האנשים משתמשים בשמות שגויים כאשר הם מתכוונים לאייל (Deer) ולצבי (Gazelle). כך למשל, האייל המפורסם המופיע על סמלו של דואר ישראל נקרא בפי העם צבי. לטעות דומה זוכים, אגב, גם העיט (Eagle) והנשר (Vulture) המוחלפים תדירות. "הנשר האמריקני" (Bald Eagle) הוא מין של עיט ששמו העברי עיטם לבן ראש.

בעבר חיו בישראל איילים רבים. שניים מהם, אייל הכרמל והיחמור המקראי, נכחדו מארצנו רק בראשית המאה ה-20. היום מנסים להחזירם לנופי ארצנו.

אייל הכרמל (Capreolus capreolus) האחרון סיים את חייו בשנת 1912 באטליז בכפר הדרוזי עוספיה, לאחר שניצוד בידי ציידים טמפלרים מחיפה. עם מותו נכחד אייל זה מישראל. מועד היעלמו של היחמור המקראי (Dama mesopotamica) משדותינו אינו ברור. יש דיווחים מתקופות שבין המאה ה-16 ועד המאה ה-19 המעידים על קיומו. הדיווח האחרון הוא דיווחו של הזואולוג הישראלי, פריץ בודנהיימר, שסיפר על קרני יחמורים, שמוצאן, כנראה, בעבר הירדן, שנמכרו בשוקי ירושלים בשנת 1925. החוקר אליעזר שמאלי מצא בגבעת המורה, שליד עפולה, קרן לא מאובנת של יחמור כבן שנתיים. האם היו יחמורים בארץ לפני 60 שנה, או שמא היה זה יחמור שגודל בשבי? תשובה על כך לא נדע, כנראה.

היחמור המקראי הנקרא גם יחמור פרסי הוגדר כמין עצמאי בשנת 1875 בידי החוקר הבריטי סיר ויקטור ברוק, שגילה אותו באירן. בעקבות ההגדרה הזאת הוא הופרד מן היחמור האירופי (Dama dama), עם זאת יש חוקרים הרואים ביחמור המקראי תת-מין של היחמור האירופי ולא מין עצמאי.

בשנת 1957 לכדה בחוזיסטן משלחת שארגן ד"ר גאורג פון אופל (Opel), בעליה של חברת המכוניות הגרמנית אופל, יחמורים פרסיים אחדים, והביאה אותם לגן-החיות שלו בקרוננברג (Kronenberg) שבגרמניה. אולם למיטב ידיעתנו, היחמורים האלה אינם מתרבים בשבייה.

היחמור המקראי הוא אייל בגודל בינוני, שכאמור נכחד כמעט ואוכלוסיות קטנות שלו מצויות היום באירן ואולי גם בעירק. על-פי נתונים עדכניים (משנת 1994) חיות שתי אוכלוסיות בר של יחמורים מקראיים בשמורת נהר דז (Dez) ובשמורת נהר קרחה (Karkeh). שתיהן בחבל חוזיסטן (Khuzestan) בדרום-מערב אירן. האוכלוסיות הללו מונות 15-20 פרטים. במכלאות ובגני-חיות באירן מצויים עוד כמאתיים פרטים. המאמצים לשמור על האיילים הנדירים הצליחו בחלקם. המצב הפוליטי העדין וחוסר שיתוף הפעולה של שלטונות אירן עם העולם החופשי מונעים סיוע מצד ארגונים בינלאומיים להצלת חיות בר בסכנת הכחדה, ומסכנים את סיכויו של היחמור המקראי לשרוד בטבע. בעירק, שגם היא אינה משתפת פעולה עם העולם נכחדו, כנראה, היחמורים מן העולם.

סיפור ההצלה וההשבה של היחמור המקראי הוא סיפור מדהים. בשנת 1978 הגיעו לארץ ארבע נקבות ושני זכרים של יחמור מקראי. הזכרים הובאו מקרוננברג שבגרמניה והנקבות הגיעו מסמשקנדב שבאירן, שם הוקמה מכלאה לריבוי יחמורים מקראיים שהושבו לאירן מגרמניה. היחמורים שהגיעו מאירן, נרכשו הודות ליחסים אישיים של מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אברהם יפה המנוח, עם השאה הפרסי. זמן קצר לאחר מכן הודח השאה ועמו הקשר של העולם התרבותי עם היחמורים המקראיים של אירן.

שני היחמורים הזכרים שוכנו בגן-החיות הישן של תל-אביב, ועד מהרה נגח האחד את השני והמית אותו. בשנת 1979 הועברו הזכר הנוגח וארבע הנקבות לשמורת חיבר כרמל, ושם החלו לחיות ולהתרבות. בתום חמש שנים בחיבר כבר מנה עדר היחמורים 20 פרטים, וכל נקבה המליטה בממוצע 0.8 עופרים לשנה. כל היחמורים שנולדו במהלך חמש השנים הללו היו צאצאיו של הזכר השליט. מי שקלט את היחמורים, כמו גם את איילי הכרמל בחיבר, היה סלאח מקלאדה מן הכפר עוספיה. הודות לטיפולו האישי והמסור, התאקלמו היחמורים והתרבו בקצב מרשים. סלאח פיתח יחסים אישיים עם היחמורים בקיץ של שנת 1983 נכנס סלאח למכלאת היחמורים, והזכר המיוחם התנפל עליו וניסה לנגוח בו. סלאח הצליח "להלביש" חבילת חציר על קרני היחמור התוקפני, אך זה הצליח להעיף אותו באוויר, וכשנחת על הקרקע הסתבר ששבר את ידו. בשנת 1984 מת הזכר השליט, ובבדיקה שלאחר המוות, הסתבר שהוא הוכש בידי צפע. היחמורים המשיכו להתרבות ולשגשג, ואפילו השריפה הגדולה שפקדה את הכרמל בשנת 1989, כמעט לא פגעה בהם. בשנת 1996 הגיעה אוכלוסיית היחמורים המקראיים בכרמל לכ-200 פרטים – העדר הגדול ביותר בעולם של מין זה!

בשלב זה החליטו אנשי רשות שמורות הטבע שהגיע הזמן להשיבם לטבע. לאחר בדיקות מתאימות נמצא אתר הולם בנחל כזיב שבמערב הגליל. כאן הוקמה מכלאת אקלום גדולה, ששטחה 110 דונם באזור, שרובו מכוסה חורש טבעי. לאחר בדיקות מדוקדקות ומיפוי פרופיל גנטי של היחמורים, נבחרו 15 פרטים ובהם שני זכרים בוגרים, זכרים צעירים אחדים ונקבות אחדות. הללו הורדמו ובכל אחד מהם הושתל מתחת לעור שבב אלקטרוני המשמש לזיהוי. כל יחמור סומן גם בתג-אוזן ממוספר, ולחלק מהם ענדו קולרים הנושאים משדרים. כל משדר מוזן על-ידי מצבר ליתיום המאפשר לו לשדר את אותותיו במשך כשנתיים, שבהן אפשר לעקוב אחרי היחמור בעל הקולר ולדעת את מקומו בשטח.

היחמורים הורדמו, חוסנו נגד מחלת הפה והטלפיים, ולאחר שנערך בהם תילוע (טפול נגד תולעים), סומנו והועברו למכלאת האקלום בנחל כזיב. במהלך מחצית השנה האחרונה עוקבים אחריהם פקחי רשות שמורות הטבע בפיקוחו של ד"ר דויד זלץ, הממונה על השבת בעלי-החיים ברשות שמורות הטבע. מסתבר, שהשטח מתאים להם והם מטפסים אף במדרונות ועל סלעים שחשבו שיפריעו להם. הם אוכלים מן הצומח הטבעי ואינם מגלים כמעט עניין בחציר היבש שמפזרים להם בשטח. מסתבר שבעיקר חביבים עליהם פירות החרוב המתוקים המצויים בשטח. קרבת בני האדם חביבה עליהם פחות, ועם בעבר אפשר היה להתקרב אליהם למרחק מטרים ספורים, הרי היום הם שומרים על מרחק בריחה הגון של למעלה מ-100 מטרים. כל אלה, יחד עם מצב גופני נאות, מרמזים על כך שהיחמורים מצאו להם סביבת חיים מתאימה שבה יוכלו לחיות. אחת מן ההפתעות הגדולות במבצע הייתה המלטה מוצלחת של נקבה צעירה בשטח האקלום. מתקבל הרושם, שגם ההיררכיה החברתית כבר התבססה, ועדר היחמורים מסתדר מצוין בשטח.

לאחרונה נפתחה המכלאה וחלק מהיחמורים יצאו לחופשי. בימים הראשונים עדיין התרכזו רובם סמוך למכלאה בטווח שאינו עולה על חצי קילומטר מן הגדר, אך לאט-לאט הם מתפזרים בשטח ומתרחקים מן המכלאה. סטודנטים ופקחים של רשות שמורות הטבע עוקבים אחריהם, ואנו מקווים יחד עמם, היחמורים יתאקלמו היטב באזור ואף יתרבו. כך יינצל היחמור המקראי הנדיר.

אייל הכרמל הוא אייל קטן, שגובה כתפיו מגיע עד 90 ס"מ, משקלו מגיע עד 32 ק"ג וקרניו הקצרות מגיעות לאורך 23 ס"מ, והן בעלות 3 סעיפים בלבד. תפוצתו של האייל הזה רחבה: ברוב ארצות אירופה, בטורקיה ובצפון אסיה מקוריאה וסין ועד סיביר. צבעו חום בקיץ ואפור בחורף. קצה חוטמו שחור ועל אחוריו שיער לבן, המסתמר בעת התרגשות. הזנב הקצר נבלע בשיער האחוריים בשעת מנוחה. אייל הכרמל הוא אייל יחידאי החי בסבכי חורש. הזכר מסמן את נחלתו, ששטחה עשרות או אף מאות דונמים, בהפרשות של בלוטות ריח מיוחדות המצויות במצחו ובין אצבעות רגליו, בשתן ובהכרזה קולית הדומה לנביחה. הנקבות חודרות כבודדות לנחלת הזכר והוא מזדווג עם אחדות מהן. לאייל הכרמל אין עדר-הרמון כמו לאיילים אחרים. מן ההזדווגות ועד ההמלטה חולפים כעשרה חודשים, אולם רק כחצי מן הזמן הזה מתקיים הריון אמיתי ואילו בחציו הראשון נמצאת הביצית המופרית ברחם ואינה משתרשת בו (הריון מושהה). בהמלטה הראשונה ממליטה הנקבה עופר אחד, ובהמלטות הבאות לרוב שני עופרים. העופרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 16 חודשים.

באירופה נפוצים איילי הכרמל מאוד ובכמה ארצות דוגמת גרמניה הם גורמים נזקים לשדות החקלאיים וליערות. בשל כך ניתנים בארצות אחדות באירופה היתרים לצוד אותם. בגרמניה למשל, נדרסים מדי שנה כ-50,000 איילי כרמל ועוד כחצי מיליון איילים ניצודים. למרות זאת גדלות אוכלוסיות איילי הכרמל באירופה, בהיעדר אויבים טבעיים שיטרפו אותם ויווסתו את גודל האוכלוסייה.

בשמורת חיבר שבכרמל יש עדר קטן של איילי כרמל שהובאו מצרפת ומהונגריה. באביב מתכוונים אנשי רשות שמורות הטבע לחסנם מפני טפילים ומחלות, להצמיד להם משדרים ולשחרר אחדים מהם ביערות הכרמל והגליל, וכך להשיבם לנופי ישראל. שחרורם לטבע מלווה בחששות: מצד אחד הם עשויים לאכול את תת-היער ולהפוך את החורש הסבוך לפתוח יותר וכך גם למוגן יותר מפני שריפות. מצד שני, הם מתפזרים בשטח ומתרחקים מן המכלאה. סטודנטים ופקחים של רשות שמורות הטבע עוקבים אחריהם, ואנו מקווים יחד עמם, שהיחמורים יתאקלמו היטב באזור ואף יתרבו. כך יינצל היחמור המקראי הנדיר.

איילי הכרמל שמוצאם באירופה מתקשים להתמודד עם תנאי החיים בארץ. החום והיובש השוררים בארץ, טפילי מעיים וטפילים חיצוניים דוגמת זבוב חרר העור וגם הטורפים המצויים בארץ מקטינים את סיכויי ההישרדות שלהם בטבע. איילי כרמל אחדים ששוחררו לטבע בחורש הסבוך של הכרמל נטרפו כולם על-ידי תנים.

היחמור ואיילי הכרמל נמנים עם משפחת האייליים (Cervidae), שהיא אחת מתשע המשפחות הכלולות בסדרת מכפילי הפרסה (Artiodactyla) במשפחת האייליים שבניה נפוצים כמעט בכל העולם, פרט לאפריקה ולאוסטרליה לשם הוכנסו בידי האדם, 16 סוגים ובהם 37 מינים של איילים.

הקטן באיילים הוא הפודו הדרומי (Pudu pudu) מדרום אמריקה, שגובהו בכתפיים פחות מ-40 ס"מ, משקלו מגיע עד 8 ק"ג ואורך הקרן שלו 10 ס"מ. הגדול בין האיילים הוא אייל הקורא (Alces alces) החי בצפון אמריקה, בצפון אירופה ובצפון אסיה. אייל ענקי זה מתנשא בכתפיו עד לגובה 2.30 מטרים, משקלו מגיע עד 800 ק"ג ומוטת הקרניים המסועפות שלו מגיעה עד 180 ס"מ.

צבעם של רוב האיילים הוא חום. העופרים של מינים רבים מנוקדים בלבן. מינים אחדים, דוגמת מיני היחמור מנוקדים גם בבגרותם. למינים רבים שת לבן המשמש לתקשורת, כאשר הזנב הכהה נע על רקעו בתנועות איתות.

רגלי האיילים ארוכות. בכל רגל ארבע אצבעות המסתיימות בפרסות. האצבעות השלישית והרביעית מפותחות ופרסותיהן גדולות. אצבעות אלה נושאות את כובד גופו של האייל המהלך או הרץ. האצבעות השנייה והחמישית קטנות ולרוב אינן נוגעות בקרקע.

לרוב מיני האיילים יש קרניים מסועפות. לאלקרן הגדות (Hydropotes inermis), אייל קטן החי בסין ובקוריאה, אין קרניים. ביהעדרן הוא מצויד בניבים עליונים חדים המשמשים להגנה. סוג נוסף, אייל המושק (Moshus) ובו שלושה מינים חסרי קרניים Antlers. בעברית נקראות קרני האיילים "קרני חזות". בדרך-כלל רק לזכרים יש קרניים; יוצא מכלל זה אייל הצפון, שגם לנקבותיו קרניים מסועפות, אם כי הללו קטנות לרוב מקרני הזכרים.

באזורים הממוזגים, שבהם חיים רוב האיילים מתחילות הקרניים לצמוח בראשית הקיץ כבליטות קטנות היוצאות מעצם המצח. צמיחת הקרניים מושפעת מן התזונה ומרמת הורמון המין הזכרי טסטוסטרון. הקרניים הגדלות מסתעפות ומתגרמות, עד שהן מגיעות למלוא גודלן בסוף הקיץ. קרני הזכרים הצעירים קצרות מקרני הזכרים הבוגרים, ויש בהן פחות סעיפים. קרני הזכרים הבוגרים גדולות, בעלות סעיפים רבים, ומרשימות ביותר. לזכרים הזקנים, שהפרשת הטסטוסטרון בגופם מועטה, קרניים קטנות ומעוטות סעיפים.

בחורף או באביב נושרות הקרניים והזכרים נותרים חסרי קרניים. זמן קצר לאחר מכן מתחילות הקרניים לצמוח מחדש, וכך כל שנה מחדש. תפקידן הראשי של הקרניים הוא לפרסם את הנושא אותן ולהעיד על כשירות. זכר צעיר או זכר זקן אינם כשירים דיים כדי לצמח ולשאת קרניים גדולות ומפוארות המונחות על הראש, ומפריעות מאוד לנוע בתוך סבכי היער והחורש שבהם חיים האיילים. הזכרים הבוגרים לעומתם נושאים את הקרניים הגדולות והמכבידות, וכך מפגינים את כשירותם ואת כוחם. לא פעם לוחמים הזכרים זה עם זה בנגיחות ובשילוב קרניים, אך המתמודדים הם כמעט תמיד בעלי קרניים שוות-גודל. אייל שקרניו קטנות אפילו לא ינסה להתמודד נגד יריב אדיר-קרניים, ויסתלק מן השטח. הזכרים עתירי הקרניים מסתובבים בשטח ומרשימים את הנקבות, ואכן כל אחד מן הזכרים הללו אוסף לו עד הרמון ובו נקבות אחדות, שאיתן הוא מזדווג והן ממליטות לו צאצאים.

קרני האיילים הן דוגמה טובה להדגמת עיקרון ההכבדה. מאחר שהקרניים משמשות להבלטת הכשירות, בוחרות הנקבות רק בזכרים עתירי-קרניים וממליטות להם בנים הנושאים גנים לקרניים גדולות. בדרך זו נעשה המאבק בין הזכרים קשה מדור לדור, ועליהם להצמיח קרניים גדולות ומרשימות יותר. לשיא ההכבדה הגיע אייל הקורא האירי (Megaceros) שחי בתקופת הפלייסטוקן בביצות כבול באירופה ובצפון אמריקה. מוטת קרניו האדירות של אייל זה הגיעה עד 3 מטרים ומשקלן עלה על 70 ק"ג. אין ספק, שקרניים אדירות כאלה הכבידו על נושאן, וייתכן שהן גם הביאו לקריסתו ולהכחדתו.

מאחר שהקרניים הגדולות מכבידות על הנושא אותן, הן נושרות באביב לאחר תום החיזור והרבייה, ולזכרים יש רווחה זמנית עד לצמיחתן מחדש. יכולתו של האייל להיפטר מן הקרניים המיותרות נותנת לו עדיפות על-פני היעל הזכר, שנושא את קרניו הענקיות והמכבידות עד יום מותו. הזכרים הזקנים שכבר אינם משתתפים בתחרות על הרבייה, מגדלים קרניים קטנות, יחסית, כאילו "לזכר הימים הטובים שלא ישובו עוד".

קרני האיילים משמשות חומר גלם לתעשיית חפצי נוי ותכשיטים. בסקנדינביה מכינים מהן קולבים לתליית כובעים ומעילים. במזרח הרחוק ובעיקר בסין מאמינים בכוחה הרפואי של אבקה שנטחנה מקרני איילים. קרני-קטיפה מכילות כמויות קטנות של טסטוסטרון, ואולי בשל כך אבקתן נחשבת במזרח לאפרודיזיאק המחזק את כוח הגברא.

רוב קרני האיילים מוצאות היום את דרכן לשוק התרופות הסיניות, ומחירן הגבוה הוא גורם מכריע בפגיעה באוכלוסיות הטבעיות של האיילים ברחבי העולם. עבור קרניהם, אך גם עבור בשרם המשובח ועורם העדין, מגדלים איילים במקומות שונים בעולם. אפילו בישראל, במצפה אבירים שבגליל מגדלים עדר של איילים אצילים למטרות אלה.

האיילים הם צמחונים מובהקים והם מעלי גירה טיפוסיים. מזונם עובר תסיסה ועיכול בקיבה בעלת ארבעה מדורים, שבהם חיים חידקים וחד-תאיים המסייעים בפירוק המזון ובעיקר בהפיכת תאית לסוכרים זמינים לגוף. אצל היחמור מרכיב העשב 60 אחוזים ויותר מן התפריט. בהיעדר עשב זמין אוכלים האיילים עלים, ענפים, קליפות עצים ופירות. באזורים הצפוניים נאלצים איילי הקורא ומיני איילים אחרים להסתפק בעונת החורף בעיקר בקליפת עצים מחטניים. איילי הצפון חופרים בשלג ומחפשים את החזזית אבובית האיילים (Cladonia rangifera) המשמשת להם כמזון. הם עורכים נדידות שנתיות בנות מאות קילומטרים בחיפושיהם אחרי מזון. מיני איילים אחרים נודדים למרחקים קצרים יותר בחפשם אחרי מזון. רבים מן האיילים אינם מסוגלים להתמודד עם החורף הקר שבו המזון מועט ולא מזין, והם נופלים קרבן לשיניהם של דובים, זאבים ושאר טורפים.

רוב מיני האיילים חיים בסבכי צומח: ביערות, בחורשים ובסבכי ביצות. רובם בעלי-חיים חברתיים החיים בעדרים. עדרי אייל הצפון החי בבר בקנדה ובצפון ארצות-הברית (קריבו) מונים בעונת הנדידה אלפי פרטים. גם עדרי האייל הקנדי (אלק Elk) יכולים להגיע בעונת הנדידה למספרים דומים. מינים מעטים דוגמת אייל הכרמל ואייל הקורא הם יחידאים ואינם חיים בעדרים. משך רוב השנה חיים האיילים והאיילות בעדרים נפרדים. בעדרי האיילות מצויים גם עופרים בני גילים שונים ויש בהם מערכת קשרים וארגון חברתי ברור. רבות מן הנקבות בעדר קשורות זו לזו בקשרי גנים (אימהות, בנות, נכדות ואחיות) ובדרך-כלל יש בעדר מדרג חברתי ונקבה או מספר נקבות שליטות. הנקבות משתפות ביניהן פעולה ומקיימות רמה מסוימת של עזרה הדדית, כמו השמעת קריאת אזהרה חדות כאשר מופיע אויב.

עוד לפני שהעופרים הצעירים מגיעים לבגרות מינית, הם מסולקים מעדרי הנקבות בידי הזכרים הבוגרים, ומצטרפים לעדרי הזכרים. העדרים הללו אינם יציבים, אין בהם היררכיה ברורה והם מתפרקים לקראת עונת הרבייה. באזורים הממוזגים עונת הרבייה היא לרוב בסתיו, כאשר קרני הזכרים הגיעו למלוא גודלן. הזכרים עוזבים את העדרים והולכים לחפש להם עדר נקבות. הם מכריזים על נחלותיהם בגעיות חזקות, בסימוני שתן וגללים ובמצעדי ראווה, הנערכים בגבולות הנחלה. הנקבות צופות בזכרים, ומצטרפות לגדולים ולמרשימים שבהם.

זכרים מחזרים מרבים לאיים בקרניהם ולהילחם בזכרים יריבים בני גודל שווה. מחוות האיום והגעיות מונעות, כנראה, את הצורך בהתעמתות עם זכרים צעירים וזקנים, שאינם מסוגלים להתמודד עם הזכרים הבוגרים אדירי הקרניים. למרות זאת נערכים קרבות לא מעטים, ורבים מן האיילים הלוחמים נפצעים בהם. במחקר רב-שתי באוכלוסיית האייל האציל של האי רום (Rhum) שבסקוטלנד נמצא שמדי שנה נפצעים בקרבות 23 אחוזים מן האיילים הבוגרים, אולם הפציעות הללו הן לרוב קלות והזכרים מחלימים מהן. שישה אחוזים מאוכלוסיית האיילים הזכרים באי היו בעלי נכויות, שנגרמו להם בשל קרבות עם זכרים אחרים.

עם תום הקרבות נותרים הזכרים הכשירים עם עדרי-המון ובהם נקבות אחדות ולעתים אף עשרות נקבות. עתה נערכות ההזדווגויות, והזכר בעל ההרמון מפרה את כל הנקבות. הפציעות מקשות על הזכרים בעלי ההרמון להשגיח על כל הנקבות, וזכרים צעירים מצליחים לעתים "לגנוב" נקבות אחדות מן ההרמונות ולהזדווג עמן. בכל מקרה, זכר "אלפא" בעל הרמון מעמיד בעונת רבייה אחת מספר רב של צאצאים, ובשנה הבאה סביר שיידחק בידי זכר צעיר וחזק יותר ולא יתרבה. רק זכרים מעטים בעלי כשירות גבוהה במיוחד, זוכים להחזיק עדרי-המון ולהעמיד צאצאים במשך כמה שנים רצופות. אולם גם מספר הצאצאים האיילים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה עד ארבע שנים בהתאם למינים השונים ולאיכות התזונה. הריונה של הנקבה נמשך 25-36 שבועות בהתאם למינים השונים.

נקבה העומדת להמליט פורשת מן העדר, ומוצאת לה מקום מחבוא בסבך היער. ההמלטה קצרה והעופר הנולד מפותח למדי: עיניו פקוחות, אוזניו שומעות, גופו מכוסה פרווה, ותוך פרק זמן קצר ביותר הוא קם על רגליו הארוכות והעדינות, ומתחיל לדדות עליהן לכיוון פטמותיה של אמו. לנקבה שני זוגות של פטמות, המצויות בחלק האחורי של גחונה ליד הרגליים האחוריות. לפני כן מלקקת האם את גופו של העופר ומייבשת אותו. היא אוכלת את הקרומים העובריים שבהם היה עטוף, ובדרך זו מסלקת את ריחם מן האזור וגם מחזירה לגופה חלבונים ונוזלים חיוניים.

העופר שפרוותו החומה מנוקדת בלבן, אולי כהסוואה על רקע האור-צל של היער, נצמד עתה לקרקע וכמעט שאינו נע. אחת לכמה שעות באה אמו להיניק אותו, וסיכויו לשרוד תלויים לא במעט בהסוואתו ובחוסר התנועה שלו.

לאחר שבוע-שבועיים כבר מקפצים העופרים הצעירים ומדלגים בחברת עופרים אחרים, כאשר האימהות שבות לעדר הנקבות. העופרים יונקים מחלב אימותיהם חודשים אחדים. אצל האייל האציל מיניקה האיילה את העופר במשך שבעה חודשים. במהלך היניקה מתחילים העופרים לאכול עשב ועם בוא הסתיו הופכת פרוותם חומה, וקרניהם של העופרים הזכרים מתחילות לבצבץ על מצחיהם. בשלב זה מגיעים הזכרים הבוגרים עתירי-הקרניים לעדרי הנקבות ומתחילים לחזר אחרי הנקבות במרץ. הזכרים הבוגרים מגרשים את העופרים, והללו מתקבצים יחד ויוצרים את עדרי הזכרים הצעירים. רק בהגיעם לגיל 6-7 שנים יגיעו לגודל ולעצמה המתאימים, ויגדלו קרני חזות מרשימות.

אין ספק שהמפורסם מכל העופרים בעולם הוא "במבי", עופר של אייל-פרדי לבן-זנב (Odocoileus virginianus) שתועד בסרטו של וולט דיסני. מאז הקרנת הסרט הפך השם במבי שם נרדף לעופר איילים.

הציד המסיבי והרס מקומות החיות הטבעיים של האיילים עקב כריתת יערות, ייבוש ביצות ובנייה הקטינו את אוכלוסיות האיילים במידה ניכרת. לעומת זאת הכנסתם של איילים לאוסטרליה, לניו-זילנד, לאמריקה הדרומית ולאפריקה (מאוריציוס), הביאה לשגשוגן של אוכלוסיות חדשות שלעתים דחקו את רגלי האיילים המקומיים, כפי שקרה באמריקה הדרומית. כמה ממיני האיילים כמעט נכחדו בדך זו. אחד מהם הוא אייל דויד (Elaphurus davidianus), אייל בגודל בינוני שגובהו בכתפיים כ-120 ס"מ ומשקלו 130 ק"ג. אייל זה חי בעבר בסין, אך נכחד מן הטבע, ורק עדר אחד גודל בשבי בחצרו של קיסר סין. מיסיונר צרפתי האב ארמנד דויד הצליח להעביר למערב כמה מן האיילים הללו, והיום חיים צאצאיהם ביותר ממאה פארקים וגני-חיות, ומונים יותר מאלף פרטים. כמה מן האיילים הללו הוחזרו לסין כדי לאכלס מחדש את מה שהיה פעם הפארק של קיסר סין. מיני איילים נוספים מוגדרים כפגיעים, וכמה מהם נמצאים ברשימה של אמנת סאיטס (Cites) למניעת ציד של בעלי-חיים.

האייל שמצבו בטבע הוא החמור ביותר הוא כאמור היחמור המקראי, שאוכלוסיות הבר שלו מונות היום אולי עשרים פרטים. אולם בזכות עדר האיילים המקראיים החי בחיבר כרמל, הוא ישרוד ואף יחזור לטבע, כפי שקרה לראם הלבן שחי פעם בישראל ובאזורנו ("הראם", אבי ארבל, טבע הדברים 14).
בדרום אסיה ובמזרחה חי המונטיאק ההודי (Montiacus muntjac). בסוג מונטיאק כלולים 5 מינים של איילים קטנים, והמונטיאק ההודי הוא המפורסם שבהם. זהו אייל קטן שגובהו בכתפיים עשוי להגיע עד ל-57 ס"מ ומשקלו המרבי 18 ק"ג. קרניו הקטנות שאורכן מגיע עד 17 ס"מ מכוסות ברובן פרווה, ורק בקצה הקרן חשופה ומתפצלת לשני סעיפים. צבעו חום-שחור, והוא מן האיילים העדינים והיפים.

המונטיאק ההודי חי בסבכי יערות ומעפיל לרום 3,000 מטרים במורדות ההימלאיה. המונטיאק יחידאי ופעיל בעיקר בשעות השחר ובשעות בין הערביים. בשעת סכנה משמיע הזכר קולות נביחה ומכאן כינויו "האייל הנובח". ניביו הגדולים והחדים של הזכר משמשים כנשק להגנה בפני אויבים קטנים. לא קל לצפות במונטיאקים בטבע אבל הם מצויים בגני-חיות ושם אפשר לראותם. מיני המונטיאק האחרים נדירים יותר. המונטיאק ההודי והמונטיאק הסיני (M. reevesi) הובאו לאנגליה בסוף המאה הקודמת. אחדים מהם עדיין חיים שם, למרות שהחורף הבריטי הקר מפיל בהם חללים רבים.

האייל הנקוד – הצ'יטל (Axis axis) הוא האייל היפה והמרשים מבין האיילים החיים באסיה. הוא נמנה עם בת-משפחת האיילים (Cervinae) הכוללת איילים טיפוסיים.

האייל הנקוד חי בהודו בנפאל ובסרי-לנקה באזור חורש ויער, וליד נחלים ונהרות. האייל הנקוד חי בעדרים מעורבים, ואפשר לראותו רועה באור יום בשמורות הטבע של הודו. בעת סכנה נמלטים האיילים הנקודים ליער או שהם קופצים לנחל ונמלטים בשחייה. הם נפוצים מאוד בגני-חיות שם הם משגשגים ומתרבים. גם בישראל מגדלים אותם בגני-חיות ובפינות-חי רבות בהצלחה מרובה.

בדרום-מזרח אסיה חי גם האייל החזירוני (Axis porcinus). הוא בן סוגו של האייל הנקוד, אבל קטן ממנו ופחות מרשים. גובהו בכתפיים עד 75 ס"מ, משקלו המרבי 45 ק"ג ואורך קרנו, שגם לה 3 סעיפים בלבד, עד 40 ס"מ. זהו אייל קטן ומוצק שצבעו אפור-צהבהב, המזכיר במראהו חזיר בעל קרניים, ומכאן שמו. הוא הוכנס גם לאוסטרליה שבה התרבו עדריו. מרבים לגדל אותו בגני-חיות בעולם וגם בישראל.

המוכר באיילים הוא, ללא ספק, האייל האציל (Cervus elaphus), שהוא גם אחד מן המרשימים בהם. הוא חי בארצות רבות באירופה, בצפון אפריקה ובאסיה. מטורקיה עד טיבט, קשמיר ואפגניסטן. האייל הזה הוכנס בידי האדם לאוסטרליה ולניו-זילנד, ושם התרבה ועדריו משגשגים. תת-מיניו הרבים שונים בגודלם ובצבעם. הגדולים שבהם מגיעים לגודל מרשים: גובהם בכתף מגיע עד 130 ס"מ, משקלם המרבי 300 ק"ג ואורך הקרן רבת הסעיפים מגיע ל-120 ס"מ ואף ליותר מכך. האייל האציל חי בישראל עד לפני 3,000 שנה. שרידיו נמצאו במערות האדם הקדמון בכרמל ובעוד אתרים ארכיאולוגיים בישראל.

האייל האציל נחקר יותר מכל אייל אחר, בעיקר משום שהוא חי באירופה. בעבר היו לו אויבים טבעיים, בעיקר דובים וזאבים, וגם טורפים קטנים דוגמת השועל והשונר שצדו את העופרים. בשנים האחרונות התמעטו מאוד אויביו הטבעיים, ורק האדם נותר אויבו הגדול.
ציד האיילים היה ספורט מקובל באירופה במשך מאות שנים והוא מקובל גם היום למרות שהם מוגנים. אולם בהיעדר אויבים טבעיים מתרבים האיילים האצילים מעבר לכושר הנשיאה של מקומות החיות שלהם, ועלולים לפגוע בהם. כדי למנוע זאת וכדי לקיים ממשק נאות בשמורות הטבע, מספקות רשויות שמורות הטבע בכמה מארצות אירופה רשיונות לציד מבוקר של איילים. הרשיונות לציד האיילים מכניסים לרשויות שמורות הטבע באירופה הכנסה נאה, ומאפשרים להם לווסת את גודל האוכלוסייה ואת הרכבה וגם ללמוד אותה. למרות מתן היתרי הציד מתקיים גם ציד לא חוקי וכמה מן התת-מינים של האייל האציל, דוגמת האייל האציל הקורסיקני (C.e. corsicanus), שרויים בסכנת הכחדה.

אייל סמבר (Cervus unicolor), בן סוגו האסייני של האייל האציל, דומה לו בגודלו. צבעו חום-אפור הוא אחיד ומכאן שמו המדעי שפירושו "אייל חדגוני". איילי סמבר חיים ביערות של אינדונזיה, בורמה, הפיליפינים, דרום סין, וסרילנקה, והם האיילים הנפוצים ביותר בשמורות הטבע של הודו ונפאל. אויבם הראשי הוא הטיגריס והתמעטות אוכלוסיותיו סייעה לשגשוג אוכלוסיות איילי הסמבר.

תואמו הצפון אמריקני של האייל האציל הוא האייל הקנדי (Cervus canadensis), הידוע גם בשם האמריקני Elk ובשם האינדיאני ואפיטי. זהו אייל גדול ומרשים החי בארצות-הברית ובקנדה וגם בסין ובמונגוליה. גם הוא הוכנס בידי האדם לניו-זילנד והוא חי היטב ומשגשג. לאייל הקנדי מידות מרשימות. גובהו בכתפיו מגיע ל-150 ס"מ, משקלו מגיע עד 450 ק"ג ואורך קרניו המסועפות מגיע עד מטר אחד. האיילים הקנדיים נפוצים בהרי הרוקי והריכוז הגדול ביותר שלהם מצוי בשמורות ילוסטון שבמדינת ויומינג. לאייל הקנדי שני לבושים: בלבוש הקיץ גבו בהיר, ראשו, צווארו, גחונו ורגליו צבועים חום כהה, ועל ישבנו מופיע כתם לבן גדול. בחורף הוא הופך כהה ופרוותו ארוכה וצפופה. גם עופרי האייל הקנדי מנוקדים בלבן.

כשהוא מחזר או מנהיג את עדר ההרמון שלו יש לאייל הקנדי מראה מרשים. גופו המסיבי, צווארו העבה והשרירי, וקרני החזות המפוארות שלו כולם משדרים עצמה וכשירות. לא מפתיע, אם כן, שתריסר נקבות ואף יותר בוחרות בו להיות אבי עופריהן. האיילים הקנדיים יוצרים מחוץ לעונת הרבייה עדרים של מאות ואף אלפי פרטים הנודדים בעקבות המזון, ועלולים לגרום נזקים לגידולים חקלאיים. כדי למנוע את הנזקים האלה, וכדי למנוע מוות של האיילים נוהגים להאכיל אותם בחורף בחציר. בשמורת ילוסטון הוקמו מכלאות שלתוכן מעבירים בחורף אלפי איילים קנדיים ומאכילים אותם בחציר, עד יעבור זעם. באביב משחררים אותם שיסתובבו ברחבי השמורה ויתפרנסו בכוחות עצמם. הדובים, הפומות והזאבים – אויביהם הטבעיים של האיילים הקנדיים, פחתו, והאיילים מתרבים בהתמדה. גם הציד החוקי והלא-חוקי לא מקטין את אוכלוסיותיהם, וכך אפשר לפגוש בהם ברחבי צפון-מערב ארצות-הברית וקנדה בשמורות הטבע ואף מחוץ להן. לא פעם הם מתקרבים ללודג'ים וליישובי האדם כדי לקבל מזון מהתיירים ומהמבקרים. וכך אפשר לראותם מסתובבים בשלווה על כבישים ואפילו ברחובותיה של העיירה בנף בהרי הרוקי הקנדיים.

האייל-הפרדי (Odocoileus) הוא סוג של אייל אמריקני הנמנה עם בת-משפחת האיילים הפרדיים
(Odocoilinae). בסוג הזה שני מינים: אייל-פרדי שחור-זנב (O. hemionus) החי במערב קנדה, בארצות-הברית ובמקסיקו ואייל-פרדי לבן-הזנב (O. Virginianus) החי באמריקה הצפונית והתיכונה וגם בחלק הצפוני של אמריקה הדרומית עד פרו וברזיל. גם האייל הזה הוכנס בידי האדם לניו-זילנד ולסקנדינביה. האיילים הפרדיים הם בינוניים בגודלם, גובהם בכתפיים מטר אחד, משקלם מגיע ל-120 ק"ג ולקרניהם המסועפות סעיפים ארוכים הפונים קדימה. צבעם אדמדם בקיץ וחום-אפרפר בחורף. לאייל הפרדי שחור הזנב, זנב שעיר המונח על כתם-אחוריים לבן. הזנב לבן בבסיסו ושחור בקצהו. לאייל הפרדי לבן הזנב, זנב לבן שהוא מרים ומנענע בעת התרגשות. הזנבות של שני המינים משמשים לאיתותי תקשורת תוך-מיניים.

למרות ששניהם נפוצים למדי בשמורות הטבע של ארצות-הברית וקנדה, הם נחשבים מינים בסכנת הכחדה.

הגדול באיילים הוא האייל הקורא (Alces alces) הנקרא באנגלית מוס (Moose) המגיע בכתפיו עד לגובה 230 ס"מ, משקלו מגיע עד 800 ק"ג ואורך קרנו המסועפת מגיע למטר אחד. קרניו של אייל הקורא שטוחות ומורחבות והן נראות ככף-יד מרובת אצבעות. הוא חי בקנדה, באלסקה, בצפון ארצות-הברית, בצפון אירופה, בסיביר, במנצ'וריה (סין) ובמונגוליה. בתחומי תפוצתם מונים איילי הקורא כמיליון פרטים. למרות שהם ניצודים באסיה, האוכלוסייה האמריקנית מוגנת, ומכיוון שהטורפים הגדולים התמעטו, מתרבים איילי הקורא ברחבי קנדה וארצות-הברית. יותר מ-100,000 איילי הקורא חיים בשבדיה, שאליה הוכנסו בסוף המאה –19, כדי לחזק את האוכלוסייה המקומית שעמדה על סף הכחדה. איילי הקורא התרבו ושגשגו שם כמעט עד להתפוצצות אוכלוסין, והיום צדים מדי שנה בשבדיה כ-30,000 איילי הקורא כדי לווסת את גודל האוכלוסייה ולמנוע את קריסתה.

אייל הקורא אינו חברתי ואינו חי בעדרים. בסוף הקיץ מתייחמים הזכרים ומשמיעים קולות געייה חזקים, שהם מקור שמם העברי. איילים זכרים שווי-גודל הנתקלים זה בזה פורצים בקרבות ניגוח עזים. לפעמים נפצע אחד הלוחמים, ומפסיד את תורו למצוא נקבה ולהזדווג איתה. האיילים הפצועים נטרפים לא פעם.

לאייל הקורא המנצח מצטרפת נקבה המטופלת בעופר מן השנה הקודמת שגילו 3-4 חודשים. הזכר צריך לגלות סובלנות כלפי העופר הצעיר, ואז נעתרת לו הנקבה. למרות שאייל הקורא לא אוסף לו עדר-הרמון, נצפו זכרים בחברת 2-3 נקבות שעמן הם מזדווגים. בדצמבר נושרות קרני אייל הקורא, ובאביב הן צומחות מחדש. הריונה של הנקבה נמשך 240-250 יום, ובסופם היא ממליטה עופר גדול ומפותח, שיש המכנים אותו "עגל".

היחידות שבין נקבות האיילים הנושאות קרניים הן נקבות אייל הצפון (Rangifer taranadus). הן אמנם קטנות מעט מהזכרים, וגם קרניהן קטנות במקצת, אבל בחורף, כאשר קרני הזכרים נושרות, הנקבות בעלות הקרניים הופכות דומיננטיות, והן השליטות הבלעדיות בעדר. את איילי הצפון אפשר לפגוש בקנדה ובאלסקה, בצפון אירופה ובגרינלנד, בסיביר ובאי סחלין שבאסיה. איילי הצפון של אמריקה המכונים קריבו (Caribou) נחשבו בעבר למין נפרד (Rangifer arcticus) מאיילי הצפון של אירופה ואסיה, אך היום כלולים כולם במין אחד. אייל הצפון הוא אייל גדול, שגובהו בכתפיו מגיע עד 130 ס"מ, משקלו המרבי 270 ק"ג, ואורך קרנו של הזכר מגיע עד מטר אחד.

איילי הצפון הם שוכני טונדרה מובהקים. הם אוכלים עשבים וצמחי מים ונודדים למרחק מאות קילומטרים בחיפוש אחרי אתרי רעייה. בחורף הארוך והקר השורר בטונדרה הם ניזונים בעיקר בחזזיות, שהבולטת ביניהן היא, אבובית האיילים, שאותה חופרים האיילים בעזרת פרסותיהם הרחבות מתחת לשלג ואוכלים בתאבון. לקראת החורף מתחלפת פרוותם של איילי הצפון בפרוות החורף, שהיא ארוכה וצפופה בהרבה מפרוות הקיץ, והיא העבה בפרוות כל האיילים. צבעה של פרוות איילי הצפון שונה באזורים השונים. יש שהיא בהירה, כמעט לבנה ויש שהיא שחומה, כמעט שחורה.

הריונה של איילת הצפון נמשך 7-8 חודשים, ובסופו היא ממליטה עופר גדול ומפותח שמשקלו כחמישה ק"ג. העופרים נולדים בסוף מאי ובראשית יוני ומצטרפים לעדרים הנודדים. בעבר נהגו זאבים ודובים ללוות את העדרים הנודדים ולטרוף עופרים ואיילים בוגרים חולים או פצועים. היום התמעטו הטורפים, ואוכלוסיית איילי הצפון של קנדה מונה יותר ממיליון פרטים, לאחר שבשנות החמישים הגיעה למחצית מן המספר הזה.

בסקנדינביה חיים כחצי מיליון איילי צפון מבויתים למחצה. הלאפים וגם תושבים אחרים של שוודיה מתפרנסים מן האיילים הללו. הם רועים את עדריהם בתקופת הנדידה, ומספקים להם מזון בחורף הקשה. הלאפים ניזונים מבשר איילי הצפון, משתמשים בעורותיהם להכנת אוהלים ומגפיים, שותים את חלב האיילות ומתקינים ממנו חמאה, ואף רותמים אותם למזחלות השלג שלהם. כך הפך אייל הצפון המושך את מזחלתו של סנטה-קלאוס, אחד מסמליו החשובים של חג המולד החביבים על ילדי אירופה ואמריקה הצפונית. מספרם של איילי הצפון האסייניים אינו ידוע. תושבי סיביר, ובעיקר הסמויידים משתמשים באיילים ומטפלים בהם כמו הלאפים. אוכלוסיות הבר של איילי הצפון באסיה הולכות ופוחתו בשל ציד.

בשלהי המאה ה-19 הובא מאירופה עדר שמנה 170 איילי צפון לאלסקה כדי לספק מזון לאוכלוסייה האסקימואית של אלסקה. בשנת 1930 היה מספרם של איילי הצפון באלסקה כ-100,000. מסתבר שהתנאים באלסקה התאימו לקיומם, והם התרבו ושגשגו כחיות בר. לאחר מכן החלו תושבי אלסקה לצוד את איילי הצפון ומספרם פחת בהתמדה. בשנת 1929 נעשה ניסיון נוסף לאכלס אזורים באלסקה, שבהם לא היו איילי צפון. מגדל איילים לאפי בשם אנדריו באהר יצא מהחוף המערבי של אלסקה בראש עדר שמנה 3,400 איילי צפון, למסע בן 1,600 ק"מ שנמשך חמש שנים, עד לשפך הנהר מקנזי בטריטוריות הצפון-מערביות של קנדה. במהלך המסע מתו רוב האיילים, אך איילים צעירים שנולדו המשיכו במסע, ובסופו הגיעו 2,300 איילי צפון לשפך הנהר מקנזי. היום נפוצים איילי הצפון בבר בקנדה ובאלסקה, ומספרם עולה על מיליון פרטים!

מול ההצלחה המופלגת של איילי הצפון, מלחמתו של היחמור המקראי היא מלחמת הישרדות, שנראה כאילו עברה את נקודת המפנה. לשמחתנו, ההצלחה חלה דווקא בישראל, אם כי המרחק עד ל"אבדן" המעמד של חיה בסכנת הכחדה עוד רב.

ביבליוגרפיה:
כותר: איילים : שובו של היחמור המקראי
מחבר: ארבל, אברהם (ד"ר)
תאריך: דצמבר-ינואר 1997 , גליון 19
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית