הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
על מבנה העיניים והראייה של בעלי חיים שונים.



לראות עיניים
מחבר: איציק מרום


לעין, פרט לאחותה על כל פנים, אין אח ורע במגוון ההסתגלויות. עיניים פעילות באוויר ובמים, ביום ובלילה, בטווח קרוב ובטווח רחוק, ובמקומות חיות המתחילים בשמים ונגמרים אי שם בחשכת מעמקי האוקיינוסים.

האור, הוא הבסיס להיווצרות חוש הראייה. במהלך האבולוציה למדו בעלי החיים לנצל את האור להפקת אינפורמציה חשובה, ולעתים חיונית על סביבתם. הם עשו זאת בעזרת הפוטורצפטורים – קולטנים רגישים לאור, המצויים בעין.
הקולטנים האלה פעילים בקשת רחבה של צורות: החל מתאים פשוטים, רגישים לאור, הפזורים על גופם של חסרי חוליות פרימיטיביים, וכלה בעין המפותחת והמשוכללת של החולייתנים.

קולטני האור המצויים על כיסוי גופם של חסרי חוליות רבים, הם פשוטים למדי. הם הרבה פחות רגישים מקולטנים אופטיים, אך תורמים רבות להתמצאות במרחב ולשינויים התנהגותיים אצל חסרי חוליות פרימיטיביים.

עיניים מפותחות יותר, כאלה המסוגלות ליצור תמונה ברורה, מתבססות על אחד משני עקרונות: עין-המכילה עדשה אחת (דמוית מצלמה) כמו שיש לרכיכות דוגמת התמנון והדיונון וכן לחולייתנים, או מורכבת (עין תשבץ) שבה מצוידים החרקים.

העין המורכבת קרויה כך מכיוון שהיא בנויה ממספר רב של יחידות ראייה, או עיניות. לשפירית, למשל, עין המורכבת משלושים אלף עיניות, ולדבורת הדבש כמחצית מהמספר הזה.

כל עינית היא יחידה עצמאית הקולטת אור. מרכיביה החשובים הם עדשה לריכוז האור, תאי צבען (פיגמנט) המקיפים את העינית ומפרידים בינה לבין שכנותיה, ולבסוף תאי רשתית רגישים לאור, עליהם נופל האור המרוכז ומועבר אל המוח.

כל עינית מכסה רק זווית קטנה משדה הראייה. עינית אחת של מושית מכסה זווית בת שלוש מעלות, אצל דבורת הדבש הכיסוי הוא 1.4 מעלות ועינית השפירית קולטת אור בזווית של מעלה אחת בלבד.

ככלל, העיניות מספקות תמונת פסיפס. ככל שהפסיפס מפורט יותר – כלומר יותר עיניות תורמות מידע – כך ראיית החרק מפורטת וחדה יותר. השפירית, אם כן, רואה תמונה חדה יותר מזו שנקלטת בעיני הדבורה והמושית. הזבוב הוא חרק המצטיין בזיהוי התנועה. הוא מזהה תנועה פי חמישה עשר טוב יותר מאתנו. כל מי שניסה למחוץ זבוב טורדן מכיר תכונה זו. לעומת זאת, ראייתו חלשה כל כך, שכדי לזהות את חברו כזבוב ולא ככתם מטושטש, עליו להתקרב עד למרחק שלושה ס"מ ממנו. כיוון שהיתרון המשמעותי ביותר של עין מורכבת הוא זיהוי תנועה, הרי על ציידי הזבוב, כגון העכביש, להסתמך על טכניקה ולא על מהירות.

למרות זעירותן, אלפי עיניות תופסות נפח. לכן חתכן משושה והן ארוזות בשכנות צפופה במתכונת הידועה של חלת הדבש. הסידור הזה אף מקנה לעין את הקשיחות הנחוצה.

על מנת לקבל מושג על חדות הראייה של העין המורכבת, ניקח את השפירית כדוגמה. כל אחת מעיניה מכילה כשלושים אלף עיניות, וראייתה היא החדה בעולם החרקים. למרות זאת, לאדם ראייה טובה פי שלושים מזו של השפירית.

החרקים יכולים לראות בתחום העל-סגול (הנעלם מעינינו). לכן, פרחים רבים התלויים בחרקים להאבקה, צבועים בצבעי על-סגול עזים, המושכים ומנחים את החרק אל מקום הצוף.



חרקים רבים, דוגמת הדבורים, אינם רואים צבע אדום שעופות מיטיבים לראותו. פרחים אדומים רבים מואבקים על ידי ציפורים, או שיש להם בנוסף גם צבע על סגול המושך החרקים.

מלבד עיניים מורכבות, יש לחרקים שלוש עיניים פשוטות, הממוקמות בחלקו העליון של הראש. אולם חלקן בראייה קטן ומתבטא יותר ברגישות לאור בעצמות נמוכות.

עין מסוג שלישי המכונה "עין צדית" מצויה אצל זחלים של חרקים בעלי גלגול מלא כמו הפרפרים. גם העין הזאת רק מזהה אור ולא קולטת דמויות ברורות.

עיניהם של סרטנים (שהם חסרי חוליות), מורכבות מעיניות רבות שחתכן משושה, כמו עיני החרקים. אצל מינים קטנים העיניים פשוטות יותר. מיני סרטנים שחיים במעמקים ובמערות חשוכות, לעתים קרובות עיוורים.



העכביש מסוגל לראות בעשירית מעצמת האור הנחוצה לנו. עיניו גם מבחינות היטב בתנועה. לחילזון עיניים פשוטות הנישאות בקצה המשושים העליונים. חוש הראייה שלו חלש ביותר; עיניו לא יוצרות תמונה ברורה ובעיקר מזהות שינויים בעצמת האור.

בעינו של שבלול השדה יש ארבעת אלפים קולטנים רגישים לאור לעומת מאה ושלושים מיליון אצל האדם. עיני התמנון קולטות תמונה דומה לזו, הנקלטות בעיני החולייתנים למרות היותו רכיכה. לכל החולייתנים יש זוג עיניים. לעין המפותחת מספר מרכיבים אופטיים חשובים, הבאים לענות על דרישות הראייה.

ראשית, כמכשיר אופטי דרוש לעין מבנה יציב וקשיח כדי לייצר תמונה חדה וברורה. שילוב של מרכיבי תמיכה כעצם, סחוס או סיבי קולגן בתוספת לחץ פנימי של נוזל, מקנה לעין את היציבות הנדרשת.

העין צריכה גם לשלוט בכמות האור הנכנסת אליה. הקשתית (Iris) היוצרת ומקיפה את האישון מפקחת על הפתח דרכו נכנס האור לעין. כאשר עצמת האור חזקה, מותחים שרירים עדינים את הקשתית ומצמצמים את האישון. בתאורה עמומה מרפים השרירים את הקשתית, האישון גדל ומאפשר מעבר לאור רב יותר. זוהי אגב השיטה שבה שולט הצמצם שבמצלמה על כניסת האור.

כשהאור עובר מתווך (שכבת חומר בעל מקדם שבירה מסוים) אחד למשנהו, הוא נשבר ופונה לכיוון שונה מהכיוון המקורי. כך נוצר עיוות של הדמות ממנה הגיע האור. מענה לבעיה זו מספקת העדשה. גוף שקוף המרכז את האור ויוצר תמונה ברורה של הדמות המקורית. אומנם התמונה מתקבלת הפוכה (בהתאם לחוקי האופטיקה) אך המוח דואג להחזירה לכיוונה הטבעי.

הרקמה הפוגשת ראשונה את האור היא הקרנית, ולה מקדם שבירה דומה לזה של המים. בעיניים הפעילות מתחת לפני המים, אין שבירה של האור משום שלא מתרחש בעצם מעבר מתווך לתווך. לכן צורת הקרנית אינה חשובה למי שחי במים ובדרך כלל נמצא שליצורי הים יש קרנית שטוחה. יצורי היבשה, לעומת זאת, זקוקים למבנה מסוים של הקרנית בגלל המעבר של קרני האור מן האוויר לתווך מימי (הקרנית). הצורה הקמורה יעילה ביותר למניעת עיוות מוגזם עקב שבירת קרני האור. קרנית קמורה במידה מתאימה מפחיתה את העומס שבריכוז האור מהעדשה (המיקוד).

מיקומם המשתנה של האובייקטים בסביבתו של בעל חיים, ביניהם קרובים ורחוקים ממנו, דורש מעיניו יכולת מיקוד גמישה, על מנת שאינפורמציה סביבתית חשובה לא תחמוק ממנו. המיקוד מתבצע בשתי דרכים: שינוי מרחק העדשה מהרשתית – הרחקתה לצורך מיקוד על דמות קרובה וקירובה אל הרשתית למיקוד דמות רחוקה. כך למשל ממקדים דגים את ראייתם.

בדרך השנייה משתנה צורת העדשה באמצעות שרירים מיוחדים המקמרים ופוחסים אותה, ומותאמת לריכוז קרני האור הבאות ממרחקים שונים, כפי שעושים העופות והיונקים, כולל האדם.

התמונה הממוקדת נוצרת על שכבה של תאים רגישים לאור הבונים את הרשתית, מקצת התאים שצורתם צורת חרוט נקראים מדוכים (Cones), והם רגישים לאור יום ולצבעים. התאים האחרים, שצורתם צורת קנה, נקראים קנים (Rods), והם רגישים לאור בעצמה נמוכה ואינם קולטים צבע.

בעין האדם יש מיליון מדוכים ומאה עשרים וחמישה מיליוני קנים. מרכז הרשתית, המוקמת באחרי העין בקו ישר עם מרכזי העדשה והקרנית, מהווה את אזור הראייה החדה. המרכז הזה מורכב אך ורק ממדוכים הרגישים לצבע. זוהי התאמה לראיית צבע של חלק מן החולייתנים.

חדות הראייה של בעל החיים תלויה בצפיפות הקולטנים (רצפטורים) באותו המרכז. בעין האריה הצפיפות עומדת על מאה וחמישים אלף תאים בכל מילימטר רבוע ואצל האדם על מאתיים אלף קולטנים בכל מילימטר רבוע. העופות מגיעים לצפיפות רבה יותר וראייתם חדה בהרבה מזו של האריה והאדם בקצות הרשתית נמצאים רק קנים הרגישים לתנאי אפלה. בלילה, מרכז הראייה החדה יוצא לחלוטין מכלל שימוש, ואנו הופכים לעיוורי צבעים. בחשכה עוברת בכורת חדות הראייה אל עבר הפרפריה של הרשתית. לכן קל יותר לראות כוכב חלש בשמיים אם מבטיחים מעט הצידה ממנו.



בעלי חיים הפעילים בלילה מבין הדגים, הדו-חיים, העופות והיונקים, חייבים לראות גם באור קלוש. על כן עיניהם גדולות מאוד ואישוניהם נפתחים לרווחה ומפשרים לאור רב ככל האפשר לחדור לעין.

מדוכים תופסים מקום ברשתית. על כן הם מעטים מאוד ולעתים קרובות חסרים כלל אצל פעילי הלילה.
עקב גודלה, מוגבלת תנועת עינם של פעילי הלילה. כתוצאה מכך, על בעל החיים להסב את ראשו כל אימת ברצונו להביט בכיוון אחר. זו אחת הסיבות שהאוח ודורסי לילה אחרים מסוגלים לסובב את ראשם עד מאתיים ושבעים מעלות.

רוב פעילי הלילה מצוידים ברקמה מחזירת אור מיוחדת הנקראת תרפיד. התרפיד ממוקם מתחת לקולטני הקנה בתחתית הרשתית. האור מוחזר ממנו שנית אל התאים הרגישים ומנוצל פעמיים. רקמה זו אחראית ל"עיניים הזורחות" של בעל החיים הנראות לאור הפנסים בלילה.

בין החולייתנים מהמחלקות השונות ניכרים הבדלים: לדגים קרנית שטוחה ועדשה עגולה, המותאמת לראייה במים. העפעפיים חסרים ולכן העין פקוחה תמיד. המיקוד מתבצע על ידי הנעת העדשה קדימה ואחורה. לדגים החיים קרוב לפני המים יש ראיית צבע טובה. לדג הנקרא ארבעין (Anableps) המשחר למזון על פני המים עצמם, יש עין חצויה. החלק העליון הבולט מעל פני המים, מותאם לראייה באוויר. חלקה התחתון של העין, השקוע במים, קולט מראות במים כשאר עיני הדגים. לרבים מדגי המעמקים עדשות צינוריות, המספקות להם מידע על המתרחש מעליהם.

מבנה העין של הדו-חיים החיים במים (כמו הטריטון), דומה לזה של הדג. העדשה עגולה והעפעפיים חסרים. לצפרדע, לדוגמה, אין ראייה חדה ומפורטת (יש לה כמיליון קולטני אור). היא רואה קווי מתאר וצורות כלליות אך אלה מאפשרות לה לזהות תנועה. בעולמה, תנועה מתורגמת למזון או לסכנה. הצפרדע אוכלת רק חרקים חיים ונעים, שעליהם התבייתו עיניה. אם החרק לא ינוע, יתעלם ממנו מוחה. יש צפרדעים המסוגלות ללמוד ולהכיר את צורתם של החרקים הטעימים להן, ואת צורתם של החרקים הלא טעימים.
שדה ראיית הצפרדע מתקרב לשלוש מאות ושישים מעלות. עפעפיה החיצוניים אינם נעים וכדי למצמץ עליה להכניס את העין לתוך הגולגולת וכך להפגיש את העפעפיים.

כדי שהראייה תהיה ברורה, הכרחי שמשטח העין יהיה מוגן ויישמר לח ונקי מחלקיקי אבק ולכלוך. לצפרדע עפעף שלישי שקוף (קרום מצמוץ), הנע מלמטה למעלה ועונה על כל הדרישות. בעת הצלילה הוא מבודד את העין מהסביבה העכורה.

לצפרדע ולדו-חיים אחרים יש אישון המשמש כצמצם ומווסת את כניסת האור בעזרת שרירים מיוחדים. לזוחלים ראייה טובה מזו של הדו-חיים. עינם מצוידת במספר רב יותר של קולטני אור. אך ההבדל העיקרי נובע ממציאות עדשה מפותחת, המסוגלת לשנות את קוטרה ולהשיג בדרך זו מיקוד יעיל לטווח קצר.

אצל הנחשים מתבצע המיקוד על ידי תנועת העדשה החוצה ופנימה לתוך העין. העפעפיים התאחו למישקף שקוף (דמוי זגוגית השעון), ועיניהם פקוחות תמיד.

לרוב מיני הזוחלים פעילי היום (צבים, לטאות ונחשים) אישון עגול. לשממית, הפעילה בלילה, אישון מאונך שנסגר לסדק צר בתנאי אור חזק. גם לשממית יש משקף שקוף שנוצר מהתאחות העפעפיים. בכל מקרה, עין היא איבר עדין, הזקוק לניקוי ולשטיפה מידי פעם. איך נפטרת השממית מחלקיקי האבק והלכלוך הנדבקים לעיניה? היא פשוט מאוד מלקקת בלשונה הארוכה את עיניה (וזה עובד). לזוחלים אחרים יש עפעף שלישי (קרום מצמוץ) בזווית העין הפנימית, ובתנועה אופקית מהירה הוא מנקה את הקרנית.

אי אפשר לדבר על ראייה מבלי להזכיר את הזיקית. הזיקית טורפת, אך גם נטרפת. מלבד יכולת ההסוואה המעולה שלה, יש לה עיניים מיוחדות, שבאמצעותן היא סורקת את הסביבה וקולטת מידע משדה ראייה נרחב, ללא צורך בהזזת הראש, שעלולה להסגיר אותה הן לטורף והן לנטרף.

לזיקית עיניים עצמאיות המסוגלות להביט בכיוונים שונים ללא תלות אחת בשנייה. עם גילוי הטרף (חרק כלשהו) ממקדת עליו הזיקית את שתי עיניה, וכך הופכת ראייתה תלת ממדית (סטריאוסקופית). עתה היא יכולה לאמוד את המרחק מקורבנה, ולשלוח בדייקנות את לשונה הארוכה והדביקה כדי ללוכדו.

העכסן, נחש החי באמריקה, הצליח לפתור את בעיית הראייה ביום ובלילה בדרך יוצאת מן הכלל. בשעות האור הוא נעזר בעיניים רגילות, הקולטות אור. בשעות החשכה הוא מפעיל זוג גומות קליטה הממוקמות בקדמת ראשו.

ייחודן של הגומות ברגישותן לחום. הן רגישות לחום המוקרן מגופם של בעלי חיים. הגומה, חיישנית החום, רגישה להבדלים של עשיריות מעלה. עכסן שעיניו כוסו, יכול לתקוף בדייקנות עכבר גם בחשכה מוחלטת. לכן נקראים העכסנים גם בשם "צפעוני הגומה".

העופות נשענים על חוש ראייה יותר מכל חוש אחר, וכפי הנראה גם יותר מכל בעלי החיים האחרים, והם קולטים קרינה תת-אדומה (אינפרה אדומה). רמז לכך מקבלים ממידות העין הגדולות ביחס למידות הראש. לדוגמה, עין האוח גדולה מעין האדם. עין העוף אינה עגולה, אלא אליפטית. יוצאים מן הכלל הם העופות חדי העין, כגון מיני עיט. אצלם העין עמוקה יותר מאשר רחבה, והמרחק הגדול בין העדשה לרשתית מאפשר לקמר את העדשה במידה מרובה ובדרך זו להגדיל את הדמות הנוצרת על הרשתית. מכאן כושר ההפרדה המעולה שיש להם.

היכולת המעולה להבחין בפרטי התמונה הנקלטת בעין (דהיינו כושר ההפרדה) מושגת גם הודות לריבוי קולטני הראייה, המצויים ברשתית ולצפיפותם. העוף ממקד את ראייתו בשתי דרכים: שינוי בקוטר העדשה, ושינוי צורת העין וכתוצאה מכך הרחקה וקירוב של העדשה מרשתית.

עופות צוללים כמו הקורמורן, יכולים להתאים את הראייה במעבר מתווך אווירי לתווך מימי במהירות. שרירי העדשה החזקים הפועלים על העדשה הגמישה, הם האחראים ליכולת זו.

מעבר פתאומי מן האוויר למים אופייני גם לשקנאי ולסולה, שצוללים מן האוויר לעבר דג נבחר. לשלדג פתרון אחר לבעיית שבירת האור שבין האוויר למים. על הרשתית שבעינו יש שני אזורי מיקוד. האחד לראייה רגילה באוויר והשני למיקוד במים, ללא צורך בשינוי קוטרה של העדשה. המעבר ממיקוד אחד למשנהו נעשה אוטומטית עם הכניסה למים.

לאדם יש מרכז מיקוד אווירי בלבד ואין לו עדשה גמישה כעדשת הקורמורן. לכן ראייתנו במים מטושטשת. צפיפות המדוכים ברשתית עיני העוף גדולה בעיקר במרכז, אך גם בשאר שטח הרשתית. כך שתפיסת הסביבה בעיניהם חדה ומפורטת בכל שדה הראייה, יחסית לנו, הרואים ברור וחד רק במרכז שדה ראייתנו. עקב כך יכולתנו לזהות תנועה בפריפריית שדה הראייה, מוגבלת.

יכולתם של העופות לראות צבעים היא הטובה בטבע. הם מסוגלים להבחין בהרבה יותר גוונים מאשר אנו. בעיניהם מצויות טיפות צבע שמנוניות זעירות, המשמשות כמסננים לזיהוי צבעים.

שדה ראייתם מושלם והוא בן שלוש מאות שישים מעלות. עיניו של חרטומן היערות ממוקמות בשני צדי ראשו ומן הסתם הוא ממעט להזיז אותו. היהלום שבכתר הראייה ניתן למלכי השמיים, הלא הם העופות הדורסים. מאוד ייתכן שמספר מיני דורסים הגיעו לשיא היכולת האפשרית בתחום הראייה. האיה מצוידת במספר רב פי שמונה של קולטני ראייה בכל מילימטר רבוע, ממספרם בעין האדם.

הנשר מסוגל להבחין בפגר ואף בחלקי פגר ממרחק של קילומטרים אחדים. הבז הנודד מזהה ומתביית לצורך דריסה על ציפור קטנה, שאנו נראה רק דרך עדשות משקפת.

דורס שזיהה טרף לא סיים בכך את מלאכתו. עליו לעוט על טרפו בהפתעה ובמהירות. לשם ביצוע מדויק של הדריסה, לעתים בתנאים קשים, נחוצה לדורס יכולת לאמוד את המרחק (המשתנה במהירות) בינו לבין הטרף. עיני הדורסים ממוקמות בקופסת הגולגולת כך, שיש להן חפיפה של שלושים וחמש עד חמישים מעלות בשדה הראייה. חפיפה המקנה להם את היכולת לאמוד עומק ומרחק. כל עין מכסה מאה וחמישים מעלות מהאופק. מאחור נותר תחום צר בלתי נראה, שכדי לכסותו נזקק הדורס למנוד ראש קליל.

עיני הדורס כל כך גדולות עד שהן נוגעות זו בזו במרכז הגולגולת. גודלן לא משאיר מקום רב לשרירים שיניעו אותן, לכן תנועתן מוגבלת. הפתרון – עוד שכלול: בעין החיוויאי (דורס המתמחה בציד נחשים) למשל, נמצאים שני מרכזי מיקוד על הרשתית. האחד פעיל בראייה רחבת זווית, והשני בעת שימוש בראייה סטריאוסקופית – העיניים מופנות קדימה לראייה תלת ממדית. בדומה לזוחלים יש לעופות קרום מצמוץ, שתפקידו להגן על העין העדינה, ולו חשיבות מיוחדת בשעת הדריסה, האלימה לעתים.

אצל רוב היונקים העיניים מפותחות מאוד מלבד מספר אוכלי חרקים ומכרסמים החיים מתחת לפני האדמה, כמו החפרפרת והחולד.

עיני רוב היונקים הצמחונים ממוקמות בצדי הראש לצורך הגדלת שדה הראייה, וזיהוי מוקדם ככל האפשר של טורפים. לרוב הטורפים לעומת זאת, עיניים בקדמת ראשם. בעזרת זוג העיניים המתמקד על טרף, יכול הטורף לאמוד את המרחק ולתכנן את התקיפה.

הקופים המבלים את רוב ימיהם על צמרות עצים גבוהים, זקוקים לראייה תלת ממדית כדי לקפוץ אל הענף הנכון וללפות אותו היטב. ואכן עיניהם הקדמיות מותאמות היטב לראייה תלת ממדית ולאומדן מרחקים. שוכני סביבה מישורית החיים בסוואנה האפריקנית, במדבריות או בימים ובאוקיינוסים הסתגלו לקליטה ויזואלית של סביבתם באמצעות מרכז ראייה מאוזן. כלי יעיל לסריקת האופק המלווה אותם בכל מבט.

בצורה זו סורק האריה את נחלתו כשהוא מוסווה בעשב הגבוה. כמוהו עושים גם עופות הים, המסיירים ברחבי האוקיינוס, כשרק אי או אנייה חולפת שוברים עבורם את קווי האופק האינסופי. יש בעלי חיים שעיניהם נעות בארובותיהן באופן עצמאי. ליונקים יש קואורדינציה עצבית, המונעת תנועה עצמאית של כל עין בנפרד.

צורת האישון משתנה בסדרות ובמשפחות השונות של היונקים. לעתים יש הבדלים בין מינים הכלולים באותה משפחה: במשפחת החתוליים, למשל, לברדלס יש אישון עגול ולקרובו החתול אישון מאונך.

אצל בני משפחת הפריים, דוגמת היעל והצבי נמצא אישון עגול ולשניהם חוש ראייה מפותח. שכבת התרפיד מחזירת האור, מופיעה אצל יונקים פעילי לילה. נמצא אותה בעיני טורפים כמו השועל, פרסתנים כמו היעל ואפילו בעיניו של עטלף הפרי, שבניגוד לעטלפים אחרים ראייתו מפותחת וחדה.

מבין היונקים, רק הקופים בני סדרת הפרימטיים (קופאים) קולטים ורואים צבעים כמו האדם. נראה שהחוש לצבע התפתח אצל הפרימטים כדי לעזור להם להבחין בפירות בשלים, שצבעם מוסר מידע על בשלותם. למספר קטן של יונקים דוגמת מינים אחדים של סנאים, יש ראיית צבע טובה.

לחתול יש מדוכים הרגישים לצבעי הכחול והצהוב, אך חסרים לו תאים רגישים לאדום. הטבע פיצה אותו בראיית לילה טובה.
האם פר בזירה באמת מתעצבן לנוכח נפנופי הבד האדום בגלל צבעו? לא ולא. הפר אינו מבחין כלל בצבעים. הוא רואה עולם שחור-לבן ומגיב לתנועת הבד. תנועת זו היא המגרה אותו לתקוף את המטאדור, ולא צבעו האדום.
כיוון שאין אנו יודעים כיצד מיתרגמת התמונה במוחם של בעל החיים, אי אפשר לומר מה באמת רואים בעלי החיים. מה שידוע והגיוני היא, שהעולם הנראה בעיני כל בעלי החיים מספק לו את המידע הנחוץ והחיוני להישרדותו ולהתפתחותו.


ראייתו של שבלול השדה חלשה מאוד. עינו לא יוצרת תמונה כלל. ארבעת אלפים קולטנים רגישים לאור המצויים בעיניו, מאפשרים לו לזהות רק שינויים בעצמת האור. צילם: איציק מרום.

ביבליוגרפיה:
כותר: לראות עיניים
מחבר: מרום, איציק
תאריך: אוגוסט-ספטמבר 1995 , גליון 11
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית