עמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > הנגב
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
על אזור מכתש רמון והר הנגב.



מכתש רמון והר הנגב : מעיר בה"דים לעיר תיירות
מחבר: זאב זיוון


כביש 40 המוליך למצפה רמון, חוצה את משולש הנגב עד אילת. לא היה זה תוואי קדום ולא דרך שיירות נושאות בשמים. בימיה הראשונים של המדינה הציעו יודעי נגב למתוח את הכביש לדרום בתוואי הקדום והטבעי של "דרב אל-שולטן", היורד במורד הצין לערבה. ואולם מי שהחליט לבסוף על התוואי, רצה ליצור חיבור ישר וקצר מצפון לדרום. הוא כנראה, מעולם לא היה בהר הנגב, ולא התנסה במשימה הכבדה, שהציב בפני הסיירים שפילסו כאן דרך ראשונים, והפכו את מרחבי הנגב הדרומי לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.



"צומת הרוחות" מאפשר לחמוק ממפגש עם מכתש רמון. כאן ניתן לפנות מערבה אל כביש הגבול המערבי ובורות לוץ. עיקוף שנאלץ לעשות כל מי שירד לערבה בדרך הר הנגב בראשית שנות החמישים וקודם לכן. משישבה ועדת השמות להעניק שמות עבריים למרחבי הנגב הרחוקים, היא בחרה לשמור על צלילי השמות ולא על מובנם. כך היה ואדי רמאן למכתש רמון, ואדי חלייקום לנחל חלוקים וסהל אל הווה למישור חווה. מי ששירת כאן בבסיס ההדרכה לקציני צה"ל, יודע כי הרוחות הן תופעה שכיחה כל ימות השנה, ובחורף בגובה של כמעט 900 מטרים הן גם מקפיאות עצמות. עברו שנים אחדות עד שהכירה הוועדה בטבע הר הנגב, והחזירה לו את השם הראוי "מישור הרוחות".

ספר יהושע מסמן את גבולו הדרומי של שבט יהודה כך: "מקצה ים המלח מן הלשון הפונה נגבה. ויצא אל מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה ועלה מנגב לקדש ברנע לעבר חצרות... ויצא נחל מצרים והיה תוצאות הגבול ימה, זה יהיה לכם גבול נגב" (ט"ו א-ב).

מי שמבקש לראות את שרידי ההתיישבות הקדומה במרחבי הר הנגב יגלה כאן שרידים של "מצודות", בורות מים, מדרגות חקלאיות ומתקני עיבוד. על המדרגה ההררית שחולשת על מישור הרוחות מצפון, שוכנת המצודה הקדומה, ולמרגלותיה בורות המים המכונים "צלחות". אלה הם בורות פתוחים מדופני אבן, המקבלים את מימיהם מתעלות איסוף היורדות במדרון. צוערי צה"ל ניקו את בור המים כחלק מחינוכם לשמירת נוף הנגב בו הם מתאמנים ומאמנים את חייליהם. סביב הבור המערבי נהגו לקיים את ערבי היחידה, שהוקדשו לחוויות המפגש שלהם עם נופי הנגב. בטרסות ההרריות שחודשו כאן, נעשה ניסיון לנטוע כבעבר עצי פרי. לכבוד המעשה החינוכי כונו הבורות הקדומים "בורות הקצינים". ייחודם של הבורות האלה בהיותם חפורים לתוך שכבה גיאולוגית רכה לחפירה, ואטימה לחדירת המים (השכבה החרסיתית של פצלי אורה). ואולם היא אינה מאפשרת לקרות את הבור בתקרה, שתצל על המאגר ותמנע קרינה ישירה והתאדות גבוהה.

לעלייה הטופוגרפית של קמר הרמון (מגובה 250 מטרים מעל פני הים בניצנה עד יותר מ-1000 מטרים בפסגת הר רמון) יש משמעות אקלימית. עם הירידה דרומה אל פסגות הרמון עולים פני השטח, ובזכות כך הרוחות העולות תורמות משקעים רבים יותר, שמשמעותם יותר מרעה, יותר עדרים, יותר רועים ויותר שרידים לפעילות קדומה. פרט לבורות המים הרבים מוצאים שרידי מצודות עתיקות, כתובות סלע, שרידים לפעילות החקלאית, שבילי רועים ומעלות ברכסי ההרים, שאפשרו לנוודים, לרועים ולסוחרים לנוע. מדרום לקמר הרמון יורדת כמות משקעים רב שנתית, המגיעה במצפה רמון ל-132 מ"מ בשנה ועד ל-26 מ"מ באילת.

מכאן שהגבול המתואר במקרא, הגבול הטופוגרפי, הגבול האקלימי וגבול פריסת הנוודים הקדומים היו כולם זהים וחופפים לקמר הרמון. המצודה הישראלית הקדומה השוכנת ממערב למכתב רמון בנחל לוץ, היא המצודה הדרומית בקמרי הר הנגב וגילה כ-3000 שנה. מדרום לה עם ירידת פני השטח פוחתים המשקעים, ונעלמים השרידים הקדומים המרובים כל כך בפסגות ההרים. רק השיירות שחצו את המדבר, הלכו כאן מערבה ומזרחה להביא מסחורות ערב, ולהסיע עולי רגל חדורי משיכה דתית עזה ליעדיהם הקדושים בערב ובסיני. אלפי שנים אחר כך שימשו הדרכים האלה לראשוני הסיירים דרכי חדירה להיכרות עם הר הנגב הגבוה.

חוקי הספר הלבן הבריטי מ-1939 אסרו על היהודים לנוע במרחבי הנגב. האימפריה הבריטית רצתה את הנגב הדרומי לעצמה כמרחב חילופי לבסיסיה האסטרטגיים לאורך תעלת סואץ שבמצרים. חוק הקרקעות מ-1940 גם אסר על יהודים לרכוש אדמות בנגב. בהמשך למאמץ ההתיישבותי שהחל בקיץ 1943 עם עליית שלושת המצפים הראשונים לנגב (בית אשל בבקעת באר שבע, גבולות בחולות מישור חוף הנגב, ורביבים בשערי רמת הנגב), יצא סיור הפלמ"ח הראשון לוואדי רמאן בפסח 1946. בעקבותיהם של סיירי הפלמ"ח הלכו אחרים, והמידע שנאסף בסיורים האלה סייע בתכנונו של מבצע "עובדה" לאילת במארס 1949.

על שפת מכתש רמון מתנשאת "גבעת הגמל", ובשמה הערבי "ראס אבו סרביט", שגובהה 892 מטרים מעל פני הים. הגבעה הדומה לגמר בכריעתו, ובנויה שכבת סלע קדומה, היא נקודת תצפית אל המכתש מהר רמון במזרח ועד לבקעות המכתש המזרחיות. בימי חורף יפים נצפות מכאן גם פסגות הרי אדום שמעבר לערבה. האגדה מספרת שראשון הגמלים של שיירת עולי מצרים, שמרדו במשה ובחרו לשוב מצרימה, נבהל בהגיעו אל שפת המכתש, התאבן ונשאר על מקומו, סימן ועדות לכל מורד על מחיר הרצון לחזור אל סיר הבשר.

מגבעת הגמל רואים היטב את מצפה רמון ושכונותיה הוותיקות והחדשות, את בסיסי צה"ל שבמישור הרוחות בצפון, ואת מרחבי הפארק הגיאולוגי הגדול של מכתש רמון.

מצפה רמון הוקמה על ידי חגי אבריאל ז"ל, מנהיגם של 13 ה"משוגעים" הראשונים, שבאו להקים ב-1952 את חוות הרועים בשדה בוקר. משתמו ימי המאבק להשגת האישורים והגיעו ימי המעשה האפורים שלאחר העלייה על הקרקע, ביקש אבריאל להמשיך ולעסוק בהתיישבות במרחבי הנגב הריקים. משלא ניתן לו האישור נוצר קרע בינו לבין ההולכים אחריו אל המדבר. בראשה של חבורה אחרת ובעידודו של דוד בן גוריון, אז רועה הצאן משדה בוקר, עלה אבריאל עם "האגודה החקלאית השיתופית מצפה רמון" להקים יישוב קואופרטיבי במחנה העובדים שלצדי הדרך הנסללת בין המכתש לאילת (1955). החבורה שעלתה למצפה רמון לא החזיקה מעמד והאגודה פורקה. מאז עברה מצפה רמון גלגולים רבים. ב-1958 ניסה משרד הביטחון לתמוך בפיתוחה. כעבור כמה שנים במחצית שנות השישים התמקם במצפה רמון בית הספר לקצינים, מתוך מגמה להקים במקום עיר בסיסי הדרכה של צה"ל (עיר הבה"דים); אלא שמלחמת ששת הימים הסיטה את תשומת הלב לאזורים אחרים, ולא רק שלא נוספו בסיסים חדשים, אלא שהכביש המרכזי לאילת נתרוקן עם פתיחתו של כביש הערבה לתנועה, ואפילו קו האוטובוסים מתל-אביב לאילת דרך מצפה רמון הפסיק לנוע בדרך הגרועה, שלא שופצה שנים רבות. מצפה רמון נותרה כעיר שאיבדה את הדרך החוצה אותה, ושנים רבות היו בה כאלפיים תושבים בלבד, והתחלופה היתה גבוהה. העלייה מברית המועצות העלתה את מספר התושבים, וב-1994 היו במצפה רמון כ-6,000 איש. על מנת למשוך ישראלים לבוא ולהתיישב במצפה רמון פטורים תושביה ממס הכנסה, ואף-על-פי-כן היא נותרה עיירה קטנה. בין הפרויקטים המעניינים הנבדקים עתה, נשקלת הקמתו של מרכז חינוכי-תיירותי במישור הרוחות בשם "דרכו של קצין", המבקש להציג את בית הספר לקצונה של צה"ל לנוער, המטייל והלומד להכיר את מרחב הר הנגב.

ממצפה רמון, על הדרך המוליכה למצפה הכוכבים נמצאת חוות האלפקות. מקימיה של חוות האלפקות ביקשו להקים חווה אי שם בנגב ולהתפרנס מגידול בעלי חיים. הצמר האיכותי של האלפקות ומראן המיוחד קסם ליזמים אילן ונעמה. לאחר שבדקו אם ניתן לגדל אלפקות בנגב ובחרו במצפה רמון כיעד להקמת החווה, סיירו השניים בהרי האנדים ליד העיר אריקה שבצ'ילה, ושם בחרו את האלפקות על פי איכות צמרן. צבעי הצמר בעדר האלפקות מתפרסים על פני 32 גוונים משחור ועד לבן. רבגוניות זו מאפשרת ליצר מהצמר מוצרים טבעיים וטהורים ללא צביעה. בדרום אמריקה מייצרים האינדיאנים מצמר האלפקות סוודרים חמים, כפפות וכובעים, כמו גם שטיחי קיר אמנותיים.

על מבצע פריצת הדרך המרכזית לאילת פיקד סא"ל בית-אש, מפקד יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום. הדרך שהתחילה כ"דרך קאולין", היתה טובה לנהיגה בימי היובש אך עם הגשם הראשון הפכה בוצית ובלתי עבירה. לאורכה הוקמו מחנות עובדים כמחנה סולטנה (בכניסה למדרשה של היום) ומחנה בעבדת, וכעבור זמן גם מחנה רמון, שהיה גרעינה של העיירה מצפה רמון. בראשית 1953 לקח בית-אש בן גוריון לראות את עבודות הפריצה. בדרך עצרו למראה האוהלים הראשונים של שדה-בוקר. בן גוריון, שנפשו נקשרה למקום, ביקש לדעת בהמשך הסיור כשעמדו מעל מכתש רמון, "האם ניתן למלא את המכתש במים לטובת המתיישבים", שפגש לראשונה בבוקרו של היום. בית-אש חזר כועס על אלה שהרסו לו את הסיור בחברת ראש הממשלה, שלא התעניין עוד בכביש ובפורציו אלא בעתידו החקלאי-אגמי של המכתש.

חשיבותו של "מעלה עצמאות" היתה בפריצת מחסום המכתש, שחייב קודם לכן מעקף דרך מערב הרמון במעבר ערוד ובנחל ערוד עד למישר ולערבה. עם השלמת הפריצה ניתן היה לנוע דרומה עד למעלה הבא, רכס חדב שנפרץ למעלה מישר. הכביש המרכזי לאילת נחנך ב-1958. השנים הלא שקטות ההן גבו את מחירן היקר גם מהנוסעים בדרך החדשה. המצבות העומדות במעלה המישר, מספרות על מסתננים מעבר לגבול, שפגעו בנהגים שהסיעו משאיות כבדות בדרך אל אילת וממנה. האוטוקרים של פעם אינם נעים כאן עוד. כביש חדש ההולך ונסלל מדרום מכתש רמון ועד צומת ציחור יהפוך את הכביש המרכזי לאילת למסלול תיורי נוח.

מכתש הוא עמק ארוסיבי שנוצר במרכז קמר. הרמון מתפצל לשני קמרי משנה שבכל אחד מהם נוצר "מכתב משנה". בקעת מחמל בצפון משתרעת מהר ארדון בדרום ועד מעלה נוח במזרח. בקעת ארדון בדרום משתרעת משער רמון ועד מעלה אנמר. בין הבקעות מתנשא הר ארדון לגובה של 722 מטרים. מבחינה גיאולוגית, ההר הזה הוא קער שנותר בשלמותו משום שהקימוט של קמר הרמון וקמרי המשנה במחמל ובארדון לא פגע בו, וחל בו תהליך של "היפוך תבליט", שהפך את העמק הקערי לפסגת הר בין הקמרים שהיום הם בקעות. גובה הבקעות הוא 600 מטרים מעל פני הים, ואילו פסגות ההרים סביב מגיעות עד לרום של 1035 מטרים בהר רמון. אורך לב המכתש כ-40 קילומטר ורוחבו כעשרה קילומטרים. האחראי הראשון להיווצרותו של המכתש הוא הנחל הגדול החוצה אותו ממערב למזרח – נחל רמון. מדרום למכתש עובר קו שבר בולט הנקרא "שבר הרמון". זהו אחד משברי הרוחב של הנגב, הנתחמים על ידי שבר תמד בדרום ושבר נחל צין בצפון. קו ההעתק הזה הרים את שכבות הגבס, שהן השכבות הקדומות ביותר שנחשפות בלב המכתש. התרוממותן בכ-1000 מטרים הציבה אותן מול שכבות הגיר שבקיר הדרומי של המכתש. השבר הביא להיפוך הקיר הדרומי של המכתש, "הקיר ההפוך", ולחדירת גופים מגמתיים מבטן כדור הארץ. במבט מפסגת צוקי הקיר הצפוני של הרמון נראים הרי געש קדומים בכל חלקי המכתש. במערב בולט מאוד הר ערוד, שנראה כהר תבוא שחור ועגול. לצדו נמצאות קרני רמון, המקיפות את מערב המכתש סביב סביב. במזרח בולטות "גבעות מצח" שהן לוע של הר געש קדום.

התיאוריה הידועה על היווצרות מכתשים, טוענת שמכתש נוצר עקב נחלים, המתחרים ביניהם מי יחרוץ ראשון את הקמר, יגיע לשכבות החול שבלבו ויהפוך אותו למכתש, שילך ויגדל משיטפון לשיטפון. התיאוריה הזאת גם טוענת, שהמכתשים בנגב נוצרו כעמקים בפסגות הרכסים הגבוהים, והקרבה לקו השבר הסורי-אפריקני בערבה האיצה את התהליך, והביאה לפנייתם של הנחלים המנקזים את המכתשים, לכיוון מזרח. עוד טוענת התיאוריה, שמכתש קטן הוא מכתש צעיר ("ילד"), ואילו מכתש גדול או ענק הוא מכתש בוגר ("סבא"), ואם יתנו לכל מכתש קטן לגדול הוא יהיה למכתש "סבא" ביום מן הימים.



בשנים האחרונות ניסחו הגיאולוגים תיאוריה חדשה להיווצרותם של המכתשים, על פיה פסגות הקמרים התרוממו וקומטו כבר לפני 90 מיליוני שנים. הפסגות המורמות עברו תהליך של בליה, והכיסוי הקשה של פסגת הרמון הוסר כבר אז. לפני 50 מיליון שנה (בתקופת האיאוקן) כשחזר הים והציף שוב את איי הר הנגב, התרוממו הקמרים עוד יותר, והים הנסוג הפך ליבשת ענקית מחצי האי ערב ועד מזרח אפריקה. נהרות גדולים חצו את היבשת דרך הנגב ועד לים הטתיס הגדול ("אביו" הקדום של הים התיכון), החליקו את ראשי ההרים ויצרו את מישורי הגידוע, הבולטים היום ברמת עבדת ובפסגות הצוקים, שסביב המכתש של היום. פסגות הנגב שבו והתרוממו לפני שבעה מיליוני שנים, ואז החלה שקיעת בקע הערבה. הנוף התלול שנוצר עקב ההרמה, העיר לחיים את כוחות הבליה, שהחלו ליצור נוף פרוע. ההרמה וההטיה אפשרו לשכבות החול שבלב הקמר להתרוקן במהירות. גודלו של המכתש נקבע על פי גודל הסרת שיא הרכס בתחילת התהליך. התרחבותו של המכתש נעצרה לאחר שנקבעה צורתו הראשונה, והוא לא שינה את עומקו ומעט מאוד שינה את רוחבו מזה ארבעה מיליוני שנים. המחקרים החדשים במכתשי הנגב לימדו שאין קשר בין גיל המכתש לבין גודלו (מכתש רמון הוא מכתש צעיר ולא "הסבא" שבמכתשים). יוכיחו זאת מכתשים נוספים הקיימים בסיני ובעבר הירדן שאינם בהכרח קשורים לשבר הסורי-אפריקני.

לרשימת המכתשים הידועה בנגב (חצרה, חתימה ורמון) כדאי להוסיף את מכתשי הר-עריף, המכתשים מעבר לגבול סיני בג'בל עריף א-נקה ובג'בל הלל והמכתשים שבבקעות תמנע ועמרם.

מכתש רמון שובר עוד "מיתוס" הקשור למכתשים. בדרך כלל רק נחל אחד מנקז את המכתש בכיוון מזרח. כך זה במכתש הקטן והגדול, אבל במכתש רמון התמונה שונה. מבט במפת המכתש מגלה כי "שער רמון" דרכו יוצא נחל רמון אל מחוץ למכתש, אינו הפתח היחידי; את המכתש מבתרים לפי הסדר ממזרח למערב המפערים: נחל קמאי, נחל מעוק, נחל חררים, נחל רמון, מפער גוונים, שן רמון ופיטם. ייתכן שמוצא מכתש רמון נדד ממפער למפער, ייתכן גם שהיו מצבים בהם היה פתחו של המכתש בפינתו הדרום מזרחית בנחל קמאי, ומשם הוסט עד ליציאה נוכחית ב"שער רמון". קיומם של פתחי יציאה נוספים פירושו שלא כל המכתש שייך לאגן הניקוז הראשי של נחל רמון, שהוא הנחל העיקרי במכתש.

נחל קמאי מנקז את מערבה של בקעת ארדון ישירות לנחל נקרות ולערבה. במערב מאפשר מפער פיטם לנחלים שמחוץ למכתש, לזרום פנימה אל תוך אגן הניקוז של נחל רמון שבתוך המכתש. אולי לפנים זרמו הנחלים האלה בכיוון ההפוך מתוך המכתש החוצה, וניקזו את מערב מכתש רמון ישירות לנחל נקרות בדומה לנחל קמאי. לאחר שנחל נקרות אוסף את מי נחל רמון הבאים אליו בשער רמון, הוא חודר שוב את קיר המכתש ב"פרסת נקרות" כדי לאסוף את מימיהם של הנחלים חרירים וארדון, המנקזים את מערבה של בקעת ארדון, ואז הוא פונה בזווית של 90 מעלות מזרחה בדרכו אל בקע הערבה (זוויות של 90 מעלות הן תמיד נקודות חשובות לבדיקת השינויים במערך זרימת הנחלים העכשווי).

מכתש רמון לא היה מכשול טופוגרפי לשיירות המדבר הקדומות. השיירות שהגיעו מדרום ערב, הביאו עמן לשווקי אתונה ורומא שלושה מוצרים עיקריים: תבלינים שהיה להם ערך רב לשימור המזון בזמן העתיק, בשמים, וקטורת שהשתמשו בה בפולחנים, במקדשים ובטקסי קבורה. שלושתם מוצרים מן הצומח שמשקלם מועט ומחירם גבוה. השליטה על דרכי המסחר היקרות היתה עילה למלחמות בין העמים (לדוגמה: בשנת 106 לספירה השתלטו הרומאים על הנבטים ולקחו מידיהם את נתיבי השיירות).

תשתית תנועת השיירות כללה הכשרת דרכים, סלילת מעלות בהרים, הקמת תחנות משמר מפני שודדים מבין נוודי המדבר (שגם התפרנסו מהובלה והוראת הדרך), התקנת בורות מים לשימוש העוברים בדרך (בור מים שלם שרד במצד נקרות, ומאגר מים שתקרתו קרס, שרד מצפון למצד מחמל) ובניית חאנים – אכסניות דרכים לשימוש העוברים בדרך.

החוקר הרומי פלינוס שחי במאה הראשונה לספירה, חילק בספרו "היסטוריה נטורליס" את דרך המסע "ל-65 שלבים, שבכל אחד מהם ישנם מקומות חנייה בשביל גמלים. מנות קבועות של לבונה יש לשלם לכוהני הארצות, למלכיהן ולמזכיריהן... מלבד אלה עליהם לשלם בכל הדרך במקום אחד בעד מים ובמשנהו בעבור החנייה בתחנות הדרכים וכן עבור מוצרי המזון." כאשר עומדים היום להטיל אגרות על תנועה בכבישים המהירים, אפשר להתנחם בעובדה שגם אז הטילו מסי מעבר על גשרים ומעברים הכרחיים אחרים.

ממצד שער רמון עולה הדרך כעשרה קילומטרים עד לקיר הצפוני של המכתש, אותו ניתן לחצות דרך המעלה הקדום שבמחמל. לאורך הדרך במכתש נגלו אבני מיל, שהן תמרורים המסמנים את התוואי להולכים בדרך המישורית. העלייה במעלה מחמל חייבה תנועה עורפית במשעול צר. במבט-על משפת המכתש נראות הדרכים במכתש כאלומת שיבולים, הנפגשות בתחתית המעלה כדי לחצות דרכו את המעבר ההכרחי בקיר המכתש. בראש המעבר נמצא מצר מחמל – מקום מושבה של כיתת המשמר ששמרה על הדרך. בחפירה שניהל כאן רודולף כהן, נמצאו שרידים נבטיים מהמאה הראשונה לספירה ושרידים רומאיים מאוחרים יותר, בכללם שתי מטבעות מהמאה השלישית לספירה.

בתנועה מכיוון מצפה רמון מערבה על הקמר, בור חמת (שנקרא בעבר בור ניצנה) הוא המפגש המעניין הראשון. זהו בור לאגירת מי נגר מהתקופה הישראלית הקדומה, השוכן לצד הכביש העובר מצומת הרוחות לבורות לוץ באפיק העליון של נחל ניצנה. הבור (בור צלחת) מקבל את מימיו משתי תעלות, המגיעות אליו דרך בורות שקיעה לסחף. הבור מדופן בקירות אבן, ומחוצה לו ניצבת סוללת עפר, הבנויה מהחומר שהוצא מן הבור בשעת כרייתו. הבור שוכן ממערב לקו פרשת המים הארצית ולמרגלות הר חמת (נ.ג. 918). ממזרח לבור צומחת אלה אטלנטית, אחת מרבות נוספות הצומחות בערוצי הר הנגב הגובה (נחל אילות, לוץ אליאב, ערוד ועוד). האבנים מסותתות בקפידה בחלק התחתון של הצלחת. המדרגות היורדות מהצד הדרומי סייעו בשעת החפירה ובשעת ניקוי הסחף – צורך שנתי בכל עונת יובש לקראת שנת השיטפונות הבאה. ממזרח לבורות מצויות גם טרסות אבן חקלאיות ומעליהן שני גלי קבורה קדומים (טומולי).


לאחר שחוצים את אפיק נחל רמון ואת דרך הרכב העולה למעבר ערוד,
נמצאים בין פסגות הבזלת הקטנות ששמן "קרני רמון". צילמה: שי גינות.


קברי הגל (טומולי) שעל רכסי הר הנגב ופסגותיו, מתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה א (2200-2000 לפני הספירה). במכתש רמון נמצאים שני אתרים, שבהם שורה של גלי קבורה קדומים. זהו שריד לנוודים שנדדו באזור, ורק תרבות המתים שלהם הותירה עדות לקיומם במרחב. למי שטיילו בסיני יזכירו הטומולי את מבני ה"נוואמיס", שבאזור בקעת החוגגים בצפון-מזרח סיני. מקבילה אחרת לטומולי היא התרבות המגליתית הגלילית – הדולמנים שבגליל הבזלתי וברמת הגולן. הגלים ערוכים בשני טורים מצפון ומדרום לדרך הרכב. בחפירות של גלי קבורה בהר הנגב נמצא כי יש במרכזם תא קבורה בנוי אבן המכוסה לוחות אבן. רבים מהטומולי שנחפרו נמצאו ריקים. באתרים אחרים נמצאו שרידי עצמות ושברי חרסים.

הדרך מוליכה אל גג הר הנגב בראס רמאן (הר רמון נ.ג. 1035). מכאן יש תצפית רחבה אל כל פסגות מערב הנגב. מעבר לגבול בולטת הקשת של ג'בל עריף א-נקה. שביל המסומן בצבע אדום מוליך אל שפת המכתש ולאורכה עד למורד שביל הגמלים הקדום, המתפתל אל קרקעית המכתש. לחוצים את מכתש רמון באחד מקטעיו השלמים נדמה שמדובר במכתש קטן כיוון שאין רואים את קצהו המזרחי. יש כאן מאובנים רבים ביניהם בולטים האמוניטים, הנראים כשבלולים גדולים, שקוטרם מגיע עד חצי מטר. האמוניטים הם ראש-רגליים קדומים הקרובים לדיונון ולתמנון של ימינו. במרחק קטן מכאן רואים את פסגתו של הר שולחן משוכב, הנקרא "הר עידו" ונמצא מדרום למכתש. גם מכאן רואים היטב את פסגות הר הנגב המערבי. הדרך יורדת דרומה לאפיק אחד הנחלים הנשפכים לנחל ערוד. ממערב לה בולטות מאוד בנוף האלות האטלנטיות המצויות במערב הר הנגב למאותיהן. שריד של אקלים אחר ששרר בעבר באזור. בפסגות ההרים צומחים האלות האטלנטיות, החלמוניות, השקד והאשחר, שהם צמחים ששרדו מן התקופה הזאת, שהיתה יותר לחה.

בפינה המערבית של מכתש רמון מדרום מזרח לפסגת הר רמון, בגובה של 850 מטרים מעל פני הים, יש נקודת תצפית. דרך עפר טובה שאורכה כ-7 ק"מ מוליכה לכאן מדרום לכניסה לבורות לוץ, ומאפשרת לעקוף בנוחיות את מכתש רמון. מכאן ירדו לערבה סיורי הפלמ"ח כמו גם מסע חטיבת הנגב לאילת במארס 1949. הנוף מכאן יפה במיוחד בשעות אחר הצהריים. בני חטיבת המושבים בנו כאן את מדרגות הסלע כדי לשבת מול הנוף: "קרני רמון" השחורות, קירות המכתש הצפוניים, הר ערוד העגול ושחור מבזלת, ומורד הדרך ההולכת לאורך המכתש מזרחה לכיוון מצפה רמון. באביב נראים ליד צומת הדרכים שבמעלה ערוד עלי הריבס הגדולים ופריחתם האדומה. הריבס הוא צמח נדיר, הצומח רק בהרי הנגב ובהרי אדום. יש לו שושנת עלים גדולה, שעליה ירוקים וקמוטים ותפרחת נושאת פרחים קטנים רבים, מתנשאת לגובה של 30 ס"מ. בצד המערבי של קיר המעלה טמונים בשכבת הסלע הפריכה מאובנים של שיני כרישים.

בצד האפיק, במעלה נחל ארדון, יזמה רשות שמורות הטבע באביב 1981 חפירת שתי בארות חדשות. הבארות לא עמוקות, וקירות מגן נמוכים מאבן מקומית נבנו סביבן כדי להגן עליהן מסחף.

בקעת ארדון היא הבקעה הדרומית ב"אונות הלב" של מכתש רמון. רשות שמורות הטבע סגרה את הבקעה לתנועת כלי רכב, ומותרת בה תנועה רגלית בלבד. הנחלים קמאי וחולית מנקזים את הבקעה למזרח, נחל מעוק מנקז אותה לדרום, ונחל חררים לדרום מערב. בכל אחד מהנחלים האלה ניתן לצאת מן הבקעה לנחל נקרות בנתיב שונה.

מצפון לנחל ארדון מתרוממת גבעת תלולה, גבעת חרוט (הר גבס) לרום של 492 מטרים. מראש הגבעה יש תצפית יפה לכיוון הבקעות ולמכתש רמון. הגבעה היא גם נקודת זיהוי בולטת ממרחקים. למרות כינויה אין הגבעה בנויה מגבס אלא מאבן חול ומחרסיות. דייק וולקני המשמש כציר מרכזי, חוצה את הגבעה שהיא הר משאר. החומר הקשה שנאפה בפריצה הגעשית של אבן החול, עמיד יותר בפני בליה, ויצר על פסגתה של הגבעה "הר כפתור". במורד הגבעה לנחל ארדון נבע מעיין קטן שכונה "עין גבס", אם כי עדיף לכנותו "עין ארדון". המים (כשהם נובעים) טובים לשתייה ונהנים מהם גם צמחי המים הרבים, ביניהם הסמר, הימלוח והאשל. המעיין הוא מעיין שכבה, שנביעתו נשענת על שכבת חרסית אטומה.

"חניון בארות" הוקם על ידי רשות שמורות הטבע כדי לשרת את הטיולים החונים ללינת לילה במכתש. החניון נמצא בצומת דרך הנפט והדרך הבאה מנחל אפור לעין סהרונים. חניון בארות, הנקרא "מצד משחור" ובלשון המטיילים בעבר "אל ביאר", הוקם ליד אתר חנייה קדום בזכות מי תהום עליונים, שהיו כאן מקור מים לעוברים בדרך. בחניון בארות יש סככות לינה,שירותים ובהם מים זורמים, מתקני בישול וגם אוהל בדווי לאירוח ולהיכרות עם הווי החיים המיוחד של יושבי המדבר. חניון מסודר אחר מצוי בבורות לוץ ומקומות חנייה רבים אחרים מסומנים במפת סימון השבילים דוגמת: שפך נחל קמאי מעל נחל חווה, צומת נחל נקרות, הר עידו ובארות עודד. כל זאת כדי למנוע ממטיילים לפגוע בנופי המדבר.

שביל תלול שנפרץ בידי אנשי בית ספר שדה "שדה-בוקר", יורד לבקעת ארדון. בשכבות הקיר הקשות היוצרות את גג ההר, מוצאים מאובנים של צדפות. הר ארדון מתנקז מזרחה לאגן נחלי הערבה על ידי נחל אנמר.


"מנסרת הקוורציט" ברמון, נקראה בפי המטיילים "הנגריה" עד שבאו נותני השמות ושינו את שמה ל"מנסרה".
היא מפורסמת אך לא היחידה במכתש. הנמסרה שוכנת ממערב לכביש חוצה מכתב רמון.
בראש גבעת אבן חול חומה מצוי אופק של מנסרות אפויות וקשות.
התגבשותו של החול הפריך למסרות (פריזמות) קשות אלה היא פרי חדירתם של מחדרים וולקניים לוהטים ממעבה האדמה אל שכבת אבן החול. החול שבא במגע עם המחדר הלוהט, "נאפה" וצר את צורת הפריזמה תוך כדי התקררות הסלע. הצבע הכהה של המנסרות הוא ציפוי של תחמוצת ברזל, ומנסרה שבורה ניכרת בצבע פנימי בהיר יותר. צילם: דורון הורוביץ.

ביבליוגרפיה:
כותר: מכתש רמון והר הנגב : מעיר בה"דים לעיר תיירות
מחבר: זיוון, זאב
תאריך: דצמבר-ינואר 1995 , גליון 7
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית