שריפות הענק שפרצו השנה במקומות שונים בעולם, היוו תזכורת נוספת למין האנושי, כי מדובר בבעיה בוערת מעשה ידיו (ולא להתפאר). הלהבות המיתמרות מזמינות אותנו לקרוא את הכתובת שעל האש.
שריפות הענק שהשתוללו בתחילת חודש אוקטובר ברחבי הארץ, כילו כעשרת אלפים (10 קמ"ר) יער וחורש טבעי. גם אם היה יותר מגורם אחד מוגדר לשריפות, הרי מהלכן המהיר שנקבע על-ידי החום היובש והרוחות, הפתיע אף את ותיקי היערנים והכבאים.
תמיהה, תהייה ודאגה נגרמו השנה גם לרבים מבין היערנים ומומחי איכות הסביבה בעולם, אל נוכח גלי שריפות ענק שפרצו ברחבי העולם, אף באזורים בהם השריפות אינן חלק טבעי ממחזור חיי היער.
את מכסיקו פקדה בצורת קשה ביותר, וכ-4400 קמ"ר של יערות גשם התכלו באלפי שריפות. בגואטמלה, הונדורס וניקרגואה עלו בלהבות 5500 קמ"ר של יערות. דרומה משם, בברזיל, כילתה האש כ-52 אלף קמ"ר של יערות. באינדונזיה הפכו 20,000 קמ"ר של שטחים מיוערים לאודים עשנים. האש לא חסה על יערות אפריקה ואף במזרח רוסיה השתוללו שריפות ענק, שכילו כ-15,000 קמ"ר יערות מחטניים. העשן שהיתמר משריפות אלה, התפזר על פני שטחים נרחבים עוד יותר ולדעת מומחים - נזקיהן יהיו ניכרים בחצי הכדור הצפוני.
ההסבר המיידי המוצע לתופעה כלל עולמית של שריפות פרועות, הוא שנת אל ניניו. לתופעה אקלימית זו המתרחשת באוקיינוס השקט, נוטים לייחס אוטומטית את כל התחלואים הקשורים (ושאינם קשורים) בתופעות אקלימיות. האמת היא, שאל ניניו הנה תופעה טבעית הידועה זה מכבר, וחוזרת על עצמה מדי כמה שנים, ואילו השנה התרחשו תופעות שלא ניצפו שנים רבות קודם לכן. לכן, אין מנוס מלקשר את התופעה הגלובלית של העלייה בשריפות היער, עם פעילות האדם ותוצאותיה.
'תרומתו' של האדם נובעת משני כיוונים. האחד, ישיר וברור יותר - דליקות מכוונות שנועדו לברא יערות, או אפילו דליקות הפורצות כתוצאה מפעילות האדם ביער. השני, עקיף ובלתי-נראה - התחממות כדור הארץ, הנגרמת עקב העלייה בריכוז תוצרי שריפה ומזהמים אחרים (שהם גזי חממה) באטמוספרה. פחמן דו-חמצני, שהוא גז החממה העיקרי, נפלט לאטמוספרה כתוצר של בעירת דלק, ומונע את התפשטות החום העולה מהקרקע לחלל. התוצאה הצפויה של התחממות כדור הארץ הינה האצת תהליכי המידבור והבצורת, באזורים שלא היו נגועים בכך קודם. עצירת ירידת הגשמים, ואפילו דחייתם בשבועות ספורים, גורמת ליובש המעודד שריפות ענק במקומות שלא היו מועדים לפורענות. השריפות פולטות לאטמוספרה כמויות עתק נוספות של פחמן דו-חמצני ובנוסף, פיח מחניק המסוכן לבריאות החי ומונע את תהליכי הפוטוסינטזה בצמחים.
כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר, הינה תוצאה של שיווי משקל דינמי בין כניסת הגז לאטמוספרה ויציאתו משם. עצי היער משתמשים בו לצורך הפוטוסינטזה, ובכך מרחיקים אותו מהאטמוספרה. וכך, מאזן ריכוזי הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה עולה, גם עקב הגברת קצב כניסת הגז לאטמוספרה וגם עקב הירידה בקצב סילוקו הטבעי מהאטמוספרה על-ידי העצים, עקב בירוא היערות. שני התהליכים גם יחד פועלים להגדלת ריכוז גז החממה באטמוספרה ומגבירים את אפקט החממה, אשר שב ומגביר את הסבירות לשריפות וחוזר חלילה.
הפגיעה ביערות הגשם תורמת גם היא לעלייה בתדירות השריפות. יערות אלה מתקיימים על גשמים תכופים, או על ענני ערפל שאופפים אותם. הלחות המתמדת מונעת בדרך כלל פריצת שריפות גדולות ומתפשטות באזורים אלה, אך לא לאחרונה. יערות הגשם מתקיימים על הגשם, אך גם תורמים להיווצרותו, בכך שהם מגבירים את הלחות באוויר בתהליך התאדות המים מבעד לעלים.
בתמונה: שריפת ענק בפארק ילוסטון (1988).
הכבאים ניצבים חסרי אונים מול הלהבות כריתה מעשה אדם של חלקות יער גשם, גורמת ליובש בקרקע המבורא, לירידה בהיווצרות הגשם מעל ליערות וביצירת תנאים חדשים המאפשרים שריפות, וגם תהליך זה חוזר על עצמו.
ואכן, בשנה האחרונה עלו באש אלפי קילומטרים רבועים של יערות גשם, שלא ידעו שריפות קודם לכן.
שריפות הענק של 1998 גרמו נזק כלכלי עצום, ובה בשעה פגעו בבריאותם של מיליוני אנשים. הלהבות המיתמרות אותתו לנו כי תהיה זו איוולת להסתתר מאחורי מסך העשן, וכי עלינו לקרוא את הכתובת שעל האש.
