אלאמוגורדו, אהובתי

ההיסטוריה מותירה לנו אנדרטאות מוזרות. לזכרם של אנשים מפורסמים יש לנו מצבות זיכרון מזהירות, לעתים קרובות מזהירות יותר מהאישים שאותם הן מנציחות. לוחות זיכרון מפארים עלילות של קרבות מימים עברו, שזכירתם לאורך ההיסטוריה מבוססת על עצם קיומם. אד מי יודע היכן הובערה אש לראשונה, או מתי? איפה אפשר למצוא סימן לציון מקום הלידה של תקופת האבן או של המקום בו הומצא הגלגל? איש אינו יודע, שכן ההיסטוריה הרבה פחות דקדקנית באשר לעניינים תקופתיים מעין אלה. יתכן אפוא שאין זה מפתיע כל-כך שמקום לידתו של עידן האטום מצוין כיום אך ורק על-ידי שלט עץ עלוב בלב מדבר שומם בניו-מכסיקו. מוזר שהוא סומן כלל. הכתובת על פניו מציינת בפשטות: "נקודת אפס"; ותו לא. היא אינה חקוקה בעץ אלא רשומה בלבד, מעל סימן "אסור לעשן" דהוי שנראה עדיין מתחת.

בתחילת השנה נסעתי זו הפעם השלישית למדבר ליד אלאמוגורדו, למקום שמסיבה לא ברורה זכהלשם הקורד "טריניטי" (בנצרות: השילוש הקדוש). לפני עשרים שנה, חזיתי בניסוי המוצלח של פיצוץ פצצת האטום הראשונה נערך בסודי סודות בבוקר יום שני, ה-16 ביולי 1945 בשעה 5:30. בהיותי הכתב הרשמי היחיד שנבחר על-ידי פרוייקט "מנהטן" לסקר את האירוע, ניצבתי באותו יום על מורדות גבעה בשם קומפניה. כשלושים קילומטרים צפונית ל"נקודת האפס". הייתי בחברתם קבוצת מדענים ממעבדת לוס-אלאמוס, שם תוכננה הפצצה ונבנתה.

בעומדי כעת על נקודת האפס, נודדות מחשבותיי לאותו רגע, כאשר שלושים מטרים מעל לנקודה הזאת, בפסגתו של מגדל פלדה, הופעלה פצצת האטום. בחשכה שלפני הזריחה היא חוללה זריחה כעין השמש, כפי שהעולם טרם ראה עד אז. כדור אש ירול גדול המטפס בשבריר שנייה לגובה של קרוב לשלושה קילומטרים. עולה עוד ועוד עד הגיעו לעננים, מדליק את השמיים והארץ מסביב באור יקרות. מדענים במבצר המרוחק עשרה קילומטרים דרומית לשם קיפצו במחול מגושם מרוב שמחה, צעקותיהם נבלעות כליל ברעש הממושך, מחריש האוזניים. תושבי העיירה הקטנה קאריזוזו, שנמצאה במרחק חמישים קילומטרים מזרחה, התעוררו מזועזעים מתוך מחשבה שהעולם הגיע אל סופו. חלונות רעדו בגאלופ, ניו-מכסיקו, המרוחקת 380 קילומטרים בכיוון צפון-מזרח.באמרילו, טקסס, מרחק 700 קילומטרים מזרחה האיר את שמי הלילה הבזק משונה. ובצידו השני של כדור הארץ, בועידת פוטסדם שבגרמניה קיבל הנשיא טרומן לידו את המסר המוצפן הבא: "התינוקות נולדן בשביעות רצוננו". שבעה שבועות לאחר מכן חזרתי לאלאמוגורדו, לאחר שחזיתי באותו דגם של פצצת אטום שהחריב את העיר נגסאקי. בביקור הזה ראיתי לראשונה מה עוללה הפצצה למדבר. ברדיוס של 400 מטר התהווה בור שעומקו נע בין שלושה מטרים בשוליים לבין שמונה מטרים במרכז. כל החיים ברדיוס של קילומטר, צמחים ובעלי-חיים, הושמדו כליל. לא נותר באזור אף לא נחש ארסי או בדל עשב מדברי, החול באזור השקוע ניתך לחומר דמוי זכוכית בצבע הג'ייד (ירקן, אבן טובה ירוקה), רדיואקטיבי כולו. מגדל פלדה שמשקלו שלושים ושניים טון המרוחק 800 מטר משם הפך לגרוטאת מתכת מעוקמת והרוסה. מגדל הפלדה בן שלושים המטרים שבראשו התפוצצה הפצצה התאדה כולו, עדר אנטילופות שרעו כמה קילומטרים משם נעלם כלא היה. ההנחה הייתה שהן פתחו בשעטה מטורפת לערבות מכסיקו. במספר פרות שרעו במרחק דומה התפתחו כתמים אפורים כתוצאה מנשורת של אבק רדיואקטיבי. פרות רדיואקטיביות אלה וצאצאיהן הפכו בארה"ב לדבר הקרוב ביותר לפרות קדושות, בעת שאבחנו את השפעות הקרינה עליהן.

יום שישי ה-13 בחודש

במלאות עשרים שנה לניסוי. נכנעתי לדחף בלתי נשלט לבקר שוב באתר שציין לידתו של עידן חדש. וכך, ביום בהיר אחד יצאתי במכונית צבאית מאל-פאסו, טקסס לאתר, מרחק של מאתיים וחמישים ק"מ. המקום מהווה כעת אזור לא מנוצל בקצה הצפוני של אתר לשיגור טילים. האתר משמש כעת לניסויי טילים המפותחים על-ידי הצבא, הצי, חיל-האוויר ונאס"א. רוחבו שישים ק"מ ואורכו כמאה ושישים ק"מ. אתר טריניטי מצוי באזור המטרה של הטילים המשוגרים. בונקרי תצפית במרחק חמישה ועשרה מייל מנקודת האפס עוד נראו במדבר השטוח. אך רובם כבר היו בקושי ניתנים לזיהוי; חלקם קרסו למחצה ושיחים מילאו אותם.

ההתרשמות הראשונה שלי כשהגעתי לאתר באור יום מלא הייתה תחושה של התפכחות האזור היה עזוב ודומם. גדר מפותלת בצורה לא סדירה הסתיימה בשער בקצה הדרומי. שלט דהוי שהודבק לגדר עורר זיכרונות רפאים של הפעילות הקדחתנית שפעם התרחשה פה בפנים: "אזור מסוכן! מחוץ לתחום! בפקודת משרד המלחמה!" לאזהרה נלווה תרגום לספרדית. מאחורי השער הנעול נותר רק כיס קטן מהמכתש שיצרה הפצצה. הרוחות טאטאו את החול, מיישרות את הקרקע ומחליקות את הבור הענק במשך השנים. צמחיה נמוכה מכסה בצורה פרועה את האדמה שלפני עשרים שנה נצצה כתוצאה מההתגבשות הזגוגית. רק פיסות קטנות מהזכוכית הירקרקה נותרו עדיין, מה שהחולות לא קברו תחתם, נלקח למזכרת על ידי המדענים וציידי מזכרות.

מעט מחוץ לגדר, לאורך החלק המערבי, הצפוני והדרום-מזרחי, מצויים שלושה תלי עפר. מכסים למחצה מה שהיו פעם בונקרים לאחסון מכשירים. למעשה אלו הן שוחות מבטון בגודל שני מטר על ארבעה מטר. הכניסה אליהם קטנה, מטר על מטר וחצי. ולוחות בטון הונחו סמוך לכניסה להגנה מפני הדף. הדלתות הפנימיות עדיין מצופות ריפוד מהוה וידיות של בריחים עדיין מצויים עליהן.

בצדה השני של הגדר, סמוך לנקודת האפס, נמצאים עדיין ארבעת העמודים מבטון מזוין שעליהם עמד מגדל הפיצוץ שגובהו כשלושים מטר. לאחר הניסוי נותרו רק העמודים שגובהם חצי מטר ומוטות ברזל בולטים מהם. המוטות נוסרי כדי לבדוק אותם ומזג האוויר המשיך את מלאכת שחיקת הבטון.

מהמעט שעוד נותר לראות, עוד שני שרידים מלבד נקודת האפס עוררו בי זיכרונות עזים במיוחד, אחד מהם היה בית החווה מאבן שנמצאה כשלושה ק"מ דרום-מערבית לנקודת האפס. שם, בבית הנטוש והבלתי מזוהה הזה, החלה מלאכת ההרכבה של ליבת הפלוטוניום, הלב של הפצצה האטומית, בלילה של יום חמישי ה-12 ביולי, 1945 כשעברתי בין החדרים המלוכלכים חסרי הדלתות והחלונות, יכולתי לשוב ולדמות בעיני רוחי את קבוצות המומחים המורכבות ממיטב האנשים בכל תחום ועובדות בקדחתנות על הרכבת "מכשיר" שאם יצליח תהיה משמעותו יצירה של הנשק המוחלט. יכולתי לראות את ידידי, פרופסור רוברט פ' בכר, אז באוניברסיטת קורנל וכעת במכון הטכנולוגי של קליפורניה, שהיה ממונה על ההרכבה, עומד שם במשך שלוש דקות מורטות עצבים הליבה, שנבנתה ברמת דיוק עילאית, נתקעה מבלי יכולת לזוז הלאה, לאחר שהוכנסה למקום שיועד לה. יכולתי לשמוע את דר' בכר מבטיח לאנשי קבוצתו שהבעיה תיפתר, ולאחר נצח של שלוש דקות, החליקה הליבה בעדינות למקום הנכון.

היה זה ב- 3:18 אחר-הצהרים ללמחרת, יום ששי ה-13 ביולי (איש לא שם לב לכך שהיה זה יום ששי ה-13 בחודש…), כאשר דר' בכר וקבוצתו, הידועה בכינוי "מהנדסי G", הביאו את הליבה החיונית לאוהל הלבן בבסיסו של מגדל המתכת בנקודת האפס, שם השגיח קומנדר נוריס א' ברדבורי, כעת מנהל מעבדת לוס-אלאמוס, על הרכבת הרכיבים הלא גרעיניים. דר' רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של הפרוייקט, השקיף על העניינים בדאגה. מאוחר באותו ארב היה הכל במקום, פרט למערכת הנפץ. בשבת בבוקר, ה-14 ביולי, ציווה קומנדר ברדבורי על מפעיל מנוף להסיר את האוהל ולהרים את ה"מכשיר" לחדר הממוסך שבפסגת המגדל.

רק אז התקינו אנשי הקבוצה בראשותו של דר' קנת גרייסן מאוניברסיטת קורנל את הנפצים ואת מעגל ההצתה. עד חמש אחר-הצהרים היה המכשיר מוכן כולו פרט לחיבורים החשמליים הסופיים, שלא נעשו עד סמוך לזמן ההפעלה בבוקר יום שני. כל אותם זיכרונות נשכחים למחצה התעוררו לחיים בעת שעמדתי שם בין חורבות הבית הישן הנטוש. כאן, חשבתי לעצמי, צריך היה להיות אחד המקדשים של ההיסטוריה המודרנית, שמור כאחד מציוני הדרך של זמננו. כאן הוכרע גורלם של אלפי אמריקאים צעירים שחייהם היו מוטלים על כף המאזניים. הרגע הזה, בסוף אותן שלוש דקות שנידמו כנצה, סימן מתנה של חיים לרבים שהיו מתים אילו המלחמה הייתה נמשכת ולו גם מספר ימים נוספים.

"אופי, אתה חייב לי 10 דולרים"

השריד השני שעורר בי זיכרונות עזים אף יותר היה מקלט התצפית כעשרה ק"מ דרומית לנקודת האפס, שלכן גם כונה S-10. מבנה עץ זה, שקירותיו מחוזקים בבטון וכולו קבור עמוק באדמה, היה מרכז השליטה של הניסוי מכאן חילקו דר' אופנהיימר ("אופי" בפי ידידיו) וקצין השטח שלו, פרופ' קנת ביינברידג' מהרווארד, את הפקודות ותיאמו את הפעולות בין שאר האתרים במדבר. כאן ניתן האות ומערכת מורכבת ומשומנת נכנסה לפעולה כדי לפוצץ את הפצצה.

כאן, לפי אות מוסכם מדר' ביינברידג', הפעיל דר' ג'וזף מק'קיבן הצעיר מאוניברסיטת קליפורניה רובוט ראשי שהכניס לפעולה מערכת מורכבת של רובוטים ארבעים וחמש שניות שלפני שעת האפס. המתקן ששימש לתזמון כל המערכת המורכבת הזאת תוכנן על-ידי דר' דונלד הורינג. שמשמש כעת עוזר מיוחד לנשיא למדע וטכנולוגיה.
שלבי הצמיחה של הפטרייה האטומית מעל אלאמוגורדו

Los Alamos
Laboratory

שניה 15

שניה 0.100

שניה 0.025

שניה 0.006

מהרגע שבו מנגנון הרובוט נטל פיקוד, הופעלה כל המערכת הענקית והמסובכת של מנגנונים מורכבים בלי בקרת אנוש. עם זאת דר' הורינג הופקד על מפסק חירום, בכוננות לעצירת יתהליך כולו על-פי פקודה מקצין השדה במקרה של תקלה אפשרית בעמדי שם ליד המקלט הנטוש חוויתי שנית את כל אותן שעות של סבל שקדמו לדקות האחרונות. איכשהו הפך המדבר שטוף השמש ללילה הקר נטול הכוכבים מלפני עשרים שנה. פעם נוספת ראיתי בעיני רוחי את הבזקי הברקים ושמעתי את הקולות המתגלגלים, מבשרי הרעות, של הרעמים. שוב שמעתי את קולו של פרופ' סמיואל אליסון מאוניברסיטת שיקגו, עוזר מנהל בלוס-אלאמוס, מפזם את הספירה לאחור מבעד לרשת הרדיו, תחילה במרווחים של חמש דקות ובעשר השניות האחרונות במרווחים בני שנייה, שנידמו יותר ויותר ארוכים בכל שנייה שחלפה.

"מינוס שלוש שניות," שמעתי את קולו של דר' אליסון באותה בהירות בה שמעתי אותו לפני עשרים שנה.
"מינוס שתי שניות!"
"מינוס שנייה אחת!"
ואז נזכרתי בקול, שנשמע כאילו הגיע מעל לעננים, צועק: "עכשיו!" באותו רגע, כפי שרשמתי מאוחר יותר באותו יום, התרומם מקרב האדמה אור שלא מן העולם הזה. הוא עלה מעלה, כדוך אש ענק בקוטר קילומטר, ושינה צבעים בעודו צומה מעלה, "קד מאיתני הטבע ששוחרר מכבליו לאחר מיליארדי שנים.

נזכרתי במלותיו של דר' ג'ורג' קיסטיאקובסקי מהרווארד. אחד ממנהיגי הפרוייקט שנכח במקלט. "זה היה הדבר הכי קרוב בדמיון האנושי ליום הדין." הוא אמר לי מאוחר יותר באותו בוקר. "אני בטוח שבסופו של העולם - בחלקיק השנייה האחרון של קיומו של כדור הארץ, האדם האחרון יראה משהו דומה למה שראינו. הבוקר." היה זה אותו דר' קיסטיאקובסקי שכמה ימים קידם לכך מאוניברסיטת קליפורניה רובוט ראשי שהכניס לפעולה מערכו מורכבת של רובוטים ארבעים וחמש שניות לפני שעת האפס המתקן ששימש לתזמון כל המערכת המורכבת הזאת תוכנן על-יד התערב עם דר' אופנהיימר על משכורת חודשית כנגד 10 דולרים שהמכשיר יעבוד. בעודי עומד שם במקלט הפיקוד הנטוש, יכולתי לשמוע את קולו באומרו, "אופי, אתה חייב לי 10 דולרים!" דר' קיסטיאקובסקי היה אחד האופטימיסטים בקבוצה. רבים היו ספקנים, בין הזיכרונות שהציפו אותי בביקור האחרון היה גם שיר שקראתי לו "בלוז לוס-אלאמוס":
מתוך המעבדה שבה נולד הכישלון אשר חשף את צווארם לגרזנו של טרומן, ניצבה עדת מלומדים מזומנה להילחם ושיגרה את הנפל שקילו הדהד סביב העולם.

כוננות פינוי

בין הדברים הנעימים יותר שביצעתי בשובי השנה היה ביקור בקאריזוזו – ב-1945 עיירה מנומנמת בת 1500 תושבים. אילו השתנתה הרוח בזמן ההתפוצצות ונשבה מזרחה, הייתה סכנה ממשית שענן רדיואקטיבי יעטוף את העיירה השרויה עדיין בשנת לילה ויחשוף את תושביה לנשורת קטלנית.

כדי להיערך למצב חירום אפשרי, הובאו מבעוד מועד מאות משאיות צבאיות מאוישות בצוותים מיומנים ומתודרכים והקיפו את קאריזוזו מכל עבר. בהינתן אות רדיו היה עליהם להגיח לתוך הבתים החשוכים ולקחת את תושביהם למקום מבטחים בלי לתת להם אף שהות להתלבש ובלי הסברים.

עד היום איש מתושביה הוותיקים של קאריזוזו, כיום עיירה שוקקת חיים, אינו יודע איזו הפתעה הייתה צפויה להם אילו שינתה הרוח את כיוונה, למרות שכולם התעוררו משנתם למשמע הפיצוץ. אלה שדיברתי איתם זכרו זאת בבהירות כהתפוצצות של פצצה אדירה מעל לגגות הבתים.

אחד מאותם אנשים שניעורו בצורה כה בוטה היה לואיס מונטויה בן ה-58, שחי כעת בכפר הקטן אוסקורה, כעשרים וחמישה ק"מ דרומית לקאריזוזו. זוהי עיירת רפאים קטנה במדבר. שמורכבת מקומץ בתים מפוזרים בשטח ובהם כשלושים תושבים. על אחד המבנים תלוי שלט ניאון שעליו כתוב: "בר אטומי". לואיס מונטויה ראה אז את ההבזק המסמא ושמע את השאגה האדירה שבאה בעקבותיו. לרגע חשב שהגיע סוף העולם. כשגיליתי לו שאך כפסע היה בינם לבין פינוי על-ידי הצבא באותו בוקר, יכול היה לומר לי רק, שהוא שמח על שזה לא קרה.

הרוחות ששררו אז היטיבו עם האנשים. אנשי קאריזוזו יכלו לחזור לישון בשקט השכם בבקרו של יום אחד כעבור שלושה שבועות לא היו תושבי הירושימה כה בני מזל. פצצת האטום שנולדה במדבר הותירה בחטף שתי מצבות זיכרון מחרידות בחורבן הירושימה ונגסאקי. אולם כל האמרות החבוטות בדבר "מקום לידה עלוב ודל" אמנם תקפות. אכן התינוקות נולדו באופן משביע רצון, "ך בסביבה חדגונית עד עצם היום הזה המקום עלוב – וכסמל לפשטות האירונית של מקום לידתן שוכבת מכונית ישנה הפוכה בחזיתו של בית הלבנים אשר מבעדי ראו המדענים המובילים של התקופה את הפצצה.

"תוצר ביקוע בעל תפוקה נמוכה"

כיום קשה לזהות בנוף הזה את טביעות האצבע של מה שאירע כאן פעם. השקע הרדוד שהתהווה בנקודת האפס עשוי להיראות כערוץ טבעי. ארבעת עמודי הבטון יכולים היו להיות שרידיו של אסם תבואה. הבונקרים, למרות כל חשיבותם, יכלו להיות צריכים לאחסון. בית החווה הישן שבו הורכבה הפצצה אכן נראה כמו בית חווה ישן. פיסות הזכוכית דמויי אבני הג'ייד שעוד ניתן למצוא פה ושם נראות כמו אבנים רגילות. ובכל זאת כאן מצויה האמת העירומה, בלתי נראית לעין הבלתי-מצוידת. הרמתי אבן אחת ולקחתי אותה עמי בחזרה לניו-יורק. למחרת ביקרתי את דר' ג'ון הארלי ממעבדת הבריאות והבטיתות בוועדה לאנרגיה אטומית במשרדו שבמנהטן והשארתי אותה אצלו. כעבור שבוע קיבלתי מדר' הארלי את הפתק הבא: "אין כל ספק שהאבן היא רדיואקטיבית. הדוגמאות שבדקנו במשך ארבעה ימים היו 'חמות' יותר מדגימית רגילות של נשורת. אנליזת ביתא הראתה נוכחית של סטרונציום 90 כמרכיב עיקרי. המרכיב העיקרי הנוסף, צזיום 137, הופיע בספקטרום גמא. שני פולטי גמא נוספים. קובלט 60 ואירופאיום 152, הופיעו גם-כן. הקובלט יכול להיות תוצאה של עירור של חלקים מתכתיים, ויתכן שהאירופאיום 152 הוא תוצר ביקוע בעל תפוקה נמוכה שמופיע כאן הודות לזמן מחצית החיים הארוך, יחסית, שלו (כשתים-עשרה שנים ומחצה).

חומר זה לא הוזכר קודם לכן בספרות, ואנו עומדים לשלוח הודעה קצרה על הימצאותו ל- Science."

אחרי עשרים שנה אלאמוגורדו עדיין נושאת את המימן.

וויליאם לי לורנס, נולד בלטביה ב-1888, הגיע לארה"ב בגיל 17 וסיים לימודי משפטים באוניבסיטת בוסטון ב-1925. לאחר מכן החל בקריירה עיתונאית מזהירה והתמחה בנושאי מדע. בין השנים 1956-1964 היה עורך מדעי ב"ניו-יורק טיימס", זכה פעמיים בפרס פוליצר היוקרתי ובתארי כבוד רבים. ב-1945 נבחר לורנס להיות העיתונאי היחיד שנכח בניסוי האטומי הראשון בניו-מכסיקו, כנראה בזכות העובדה שחמש שנים לפני-כן הוא כתב את התיאור המקיף הראשון של ההשלכות – צבאיות ואזרחיות – של גילוי ביקוע האורניום. הוא כף צורף למשימת הטלת פצצת האטום השנייה על נגסאקי ומאוחר יותר היה עד לניסויים נוספים של פצצות אטום ובכלל זה פצצת המימן בין השנים 1945-1956. בין ספריו היו "דמדומים מעל נק' אפס – סיפורה של פצצת האטום", "פצצת הגיהינום", "אנשים ואטומים" ו"חזיתות חדשות במדע". מאמרו "אלאמוגורדו, אהובתי" הופיע בכתב-העת "אסקוויר" במאי 1965.