הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תיאולוגיה
פרידמן, ש.


תקציר
זוהי האמונה בדבר קיום האלוהים, ובאופן ספציפי יותר - האמונה שהאלוהים הוא כל-יכול, כל-יודע ובעל רצון טוב, מובחן מן העולם אשר אותו ברא ומתערב בנעשה בו.



תאיסם
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


זוהי האמונה בדבר קיום האלוהים, ובאופן ספציפי יותר - האמונה שהאלוהים הוא כל-יכול, כל-יודע ובעל רצון טוב, מובחן מן העולם אשר אותו ברא ומתערב בנעשה בו. עצם היותו תאיסט אין משמעותו שיש בידך תורה פילוסופית מסויימת, אלא שבבעיות פילוסופיות אתה מקבל על עצמך עמדות מסויימות, הן בייחס לאמת והן בייחס למשמעות. אמונה זו היתה מקובלת על אקווינס, (Aquinas), דקרט (Descartes) וברקליי (Berkeley) למרות ההבדלים העצומים בהשקפותיהם.

רבים ושונים הם היסודות והשיקולים, שבהסתמך עליהם נקבע קיום האלוהים התאיסטי. ראשית כל עלינו לציין את ההשקפה הקרטסיאנית, שההגד "אלוהים קיים" הוא אמת הכרחית: "בהיזקקי לבדיקת המושג ישות מושלמת, מצאתי כי קיומה של ישות כזו כלול במושגה, בדיוק כמו שהמושג של שוויון סכום זוויות המשולש לשתי זוויות ישרות. כלול במושג המשולש... וכי לפיכך קיומו של אלוהים, שהוא ישות מושלמת, הוא בבחינת וודאות לפחות באותה מידה שכל הוכחה בגיאומטריה היא וודאית". הטעות שטעה דקרט בסברו שכל קביעה אודות קיום עשויה להיות אמת הכרחית - טעות שעליה עמד אקווינס כבר ארבע מאות שנה קודם לכן – איננה נשנית בידי אלה המקבלים את תוקף ההוכחה הקוסמולוגית או ההוכחה הטלאולוגית. שתי ההוכחות הללו מנסות לגזור את המסקנה בדבר קיום האל מתוך הנחות שתוכנן מוסב על העולם. הנחתה של ההוכחה הקוסמולוגית היא עצם קביעת קיומו של משהו, בעוד שהנחתה של ההוכחה הטלאולוגית היא הקביעה שבעולם מתגלים עקבות של דפוס תבוני. ההוכחה הקוסמולוגית ממשיכה וקובעת, שאת קיומו של משהו ניתן להסביר רק על-ידי הנחת קיומה של סיבה ראשונה, שבעצמה איננה תולדתה של שום סיבה אחרת. ההוכחה הטלאולוגית עוברת מן הדפוסיות שבטבע אל מחולל הדפוס. שתי ההוכחות הואשמו לעתים קרובות בניסיון להשתמש בהיסק סיבתי, העובר מן העולם אל בוראו; יום (Hume) הראה שיש טעם לדבר על יחסים סיבתיים כתופסים רק בין מצבים או מאורעות הניתנים לתצפית, והאל, יהיה אשר יהיה, בוודאי שאיננו בר-תצפית.

ההוכחה הקרטסיאנית או האונטולוגית, ההוכחה הקוסמולוגית וההוכחה הטלאולוגית היוו יחדיו שילוש שגרתי באפולוגטיקה של המאה הי"ח. אולם אפשר, כי הניסיון להתייחס אל הטיעונים של התאיסם בימי הביניים כאל גירסאות קדומות יותר של ההוכחות הללו, עלול להיות מוטל בספק. מובן מאליו, שהקושי העיקרי בטיעון על קיום האל והוכחתו, מתבטא לא בפירכות הכרוכות במושג הסיבתיות, אלא בנקודה יסודית אחת בתורת ההגיון, אשר לפיה שום דבר איננו יכול להופיע במסקנה של הוכחה תקפה אם לא היה כלול כבר קודם לכן בהנחות. הוכחה תקפה לקיום האל איננה יכולה להיות אלא הוצאתה לאור-היום של סברה מסוימת, אשר קודם לכן היתה מובלעת בהנחות. כל אלה, המוכנים לשלול לא רק את ההנחות המפורשות, אלא גם את ההנחות המובלעות שמהן עשוי להתברר קיומו של האל, חייבים בהכרח שלא להתרשם מן הטיעונים התאיסטיים. המושג של הוכחה תאיסטית בחינת סדרה של היסקים שאין להטיל בהם ספק, היוצאים מתוך הנחות שאי-אפשר לשללן או להכחישן, מתבטל לא בשל קשיים מיוחדים הכרוכים בתאיסם, אלא בשל הדרישות המוקדמות הכרוכות בהוכחה כזו מעיקרה. אקווינס, על כל פנים, ידע היטב את הבעיות המרכזיות הכרוכות בכך (8 ,1 ,I ,Summa Theologica). כל מה שאפשר לעשות בדבר עקרונות ראשוניים כדוגמת האמונה התאיסטית, הוא - להראות שהעמדה המנוגדת אינה עומדת בפני הביקורת – solvere rationes ipsius.

כישלון שילוש ההוכחות של המאה הי"ח הוליך לא לבדיקה מחודשת של מושג ההוכחה, אלא לפנייה לעבר החוויה הדתית הפנימית. פניה זו הייתה אופיינית לפילוסופיית הדת הפרוטסטנטית והוליכה לחיפוש אחר חוויה שניתן לזהותה מיד בתורת החוויה הדתית בהא הידיעה על-ידי אלה שהתנסו בה, וכעדות שלמה לקיומו של האלוהים. "רגש התלות המוחלטת" של שליירמכר (Schleiermacher) וה"נומינוסי" של רודולף אוטו (Rudolph Otto) הם הבולטים ביותר בתחום זה. התנועה כולה היתה בעלת מסקנות פוריות לגבי המחקר הפנומולוגי של החוויה הדתית. אולם בתור ניסיון לספק אבן-פינה לאמונה התאיסטית, הריהי כישלון, כיוון שאין זו אלא גירסה נוספת של ההיסק הסיבתי הידוע והבלתי-תקף, העובר הפעם ממצב של התבוננות מופנמת אל מחוללה הבלתי-ניתן-לתצפית של התבוננות זו, או פשוט קביעה אי-רציונלית האומרת, כי מכיוון שאני מרגיש כי כך הדבר, הרי שכך הוא באמת.

האפשרות האחרונה הזו נבדלת מעמדות פרוטסטנטיות אחרות, שאינן משתיתות את האמונה לא על טיעון ולא על חוויה. לגבי פרוטסטנטים מסויימים מתמצה כל יסודה של האמונה בהתגלות אלוהית, האמונה בקיומה של אלוהות, איננה ניתנת לביסוס רציונלי. אין פירוש הדבר שהאמונה התאיסטית נעדרת בהכרח אותם יסודות שעשויים היו להימצא ברשותה, אלא שזה אופייה ההגיוני של האמונה התאיסטית, שנעדרת היא ביסוס רציונלי. אמונה כזאת איננה איפוא בלתי-פגיעה בפני טיעון רציונלי, אפילו על-פי הנחותיה-היא. שכן אם האלוהים גילה את עצמו, כי אז ברור שהוא גילה את עצמו בפני אדם מסויים, במקום מסויים ובזמן מסויים, והעובדה שהיה שם אדם באותה עת, היא עובדה היסטורית שאליה ניתן להתייחס על רקע שיקולים היסטוריים. כך, למשל, מותנית אמונת ההתגלות של התאיסם האיסלמי בקביעות היסטוריות על מוחמד - ואמונת ההתגלות של התאיסם הנוצרי מותנית בקביעות היסטוריות על ישו.

מכל מקום, מהי הערובה שאכן מקרה זה או אחר הוא בבחינת התגלות אלוהית? דומה, כי תנאי מוקדם הכרחי לכך הוא - שהמקרה הנדון יהיה בו מן הנס או יתלווה אליו מעשה-ניסים כלשהו. באופן כזה עולה לגבי התיאיסט בעיית הניסים. הקביעה שהאל מתערב על דרך הנס היא מהותית לתאיסם, ובניגוד לדאיסם. לפיכך, הוכחה א-פריורי בדבר היות הניסים בלתי-אפשריים כמוה כהפרכת התאיסם. העובדה שיום מספק הוכחה כזאת נקבעה כבר לעיל. יום מקבל על עצמו את תוקף ההגדרה התיאולוגית של מעשה הנס, בחינת בקיע בחוק הטבע, והוא טוען שכאשר המדובר הוא בחוק טבע, כי אז הכוונה היא שבני-אדם התנסו במהלך-מאורעות מסויים כבהתרחשות מלוכדת ואחידה. ברם, במקום שבו כל האנושות התנסתה בשורה כזאת של מאורעות מלוכדים ומאוחדים, אין זה מסתבר כלל ששלשלת כזאת של מאורעות תינתק. וכאשר מישהו מעיד שאכן השלשלת נותקה, כפי שהשליחים מעידים כי ישו הלך על פני המים, מתקבל יותר על הדעת שהעדות היא מטעה ומוטעית בייחס להפרת סדירותו הנצפית של הטבע. על טיעון זה ניתן לומר כי הוא בעצם טיעון כנגד תיאוריהם של מעשי הניסים כפי שהם נקוטים בידי בני-אדם יותר מאשר טיעון כנגד עצם אפשרות התרחשותו של מעשה-ניסים; יתר-על-כן, טיעון זה מתעלם מתכונה מהותית אחת של מעשה הנס.

מה שמבחין ומאפיין מעשה-נס איננו דווקא העדר אפשרות נראית-לעין להסבירו, אלא גם העובדה שהוא מתגלה ועולה כתשובה לפקודה אנושית או לצורך אנושי. המושג הזקוק לבדיקה אינו עצם המושג של "מעשה ניסים", אלא זה של "עשיית נס".

היחס שבין ההתערבות האלוהית לבין החיים האנושיים הוא אופייני לגבי התוכן הדתי של התאיסם - ועל כן אין זה מפתיע שיש בו כדי להשפיע על הבעיות המושגיות המתעוררות בעקבותיו. העניין מתבלט במיוחד בקושי שבו נתקל התאיסם נוכח קיום הרע המוסרי והפיסי. אם האלוהים הוא כל-יכול, כי אז מן-ההכרח שיהיה מסוגל למנוע את הרע. ברם, הרע ישנו. לכן האלוהים איננו יכול להיות גם כל-יכול וגם כולו טוב. הקביעה שהאלוהים הוא כל-יכול, טוב ללא מצרים, וההודאה בקיומו של הרע, משמעה הודאה, כי התאיסם סותר את עצמו. התשובה המקובלת על התאיסם לנבי קושי זה היא: רצונו של האלוהים להציג לאדם תכלית חיובית כדוגמת החירות האנושית ואפשרות ההישג המוסרי של האדם, הוא שחייב אותו באורח הגיוני לברוא את העולם כך שיכלול בתוכו את הרע, הן בתורת אפשרות והן בתורת ממשות. בין הקשים שתשובה זו נתקלת בהם יש לציין את העובדה שסבל כה רב עבר על בעלי-החיים עוד בטרם הופעת האדם עלי אדמות, וסבל זה וודאי שאינו משרת שום מטרה אלוהית של חירות אנושית; כך שיש לראותו כחסר טעם. התאיסטים מסכימים בדרך כלל, שלפחות במבט ראשון יש לראות את קיום הרע בעולם כטענה נגדם. ייתכן שהם מסכימים לכך כדי שיוכלו להתגבר ביתר קלות על סוג אחר של קשיים שתורתם נתקלת בהם.

מבקרי ההוכחות התאיסטיות טוענים, שאין שום נימוקים להאמין בקיום האלוהים; נציגי בעיית הרע רשאים לטעון, שאדרבא, יש נימוקים טובים להאמין שהאלוהים איננו קיים; ברם, שום ספקן לא הגיע לדרגת עמקות כזו בקיצוץ שורשי התאיסם כמו זה הטוען שגם קביעת קיומו של האל וגם קביעת אי-קיומו, הן חסרות כל מובן. טענה זו מתבססת על השיקול הפוסיטיביסטי הכללי, האומר כי משמעותו של משפט היא מתודת האימות שלו, וכי אין בנמצא שום מתודה לאימות הקביעות התאיסטיות. ברם, את אותה ההאשמה אפשר להעלות גם בדרך אחרת, שיש בה כדי להבליט את מהות ההשקפה התאיסטית בצורה מודגשת יותר. כדי לקבוע קביעה כלשהי מן-הדין להשאיר מקום לטעות; כלומר, יש להביא בחשבון מצב שאיננו עולה בקנה אחד עם הקביעה הנדונה - כאשר מצב זה מתרחש מתבררת אי-נכונותה של קביעתנו. אם על-ידי קביעה כלשהי לא הוצאנו משהו מכלל אפשרות ,כי אז מה שנראה מלכתחילה כקביעה איננו קביעה כל עיקר. ברם, דומה כי התאיסט איננו מרשה קיומו של משהו העשוי להוכיח, כי קביעתו בדבר קיום אלוהים כל-יכול וטוב ללא סייג, היא שקרית. יהיה אשר יהיה גודל האסון שיתרגש לבוא - התאיסם יטען לעולם שהתרחשותו עולה בקנה אחד עם קיום האלוהים הטוב והכל-יכול. מכאן שלמעשה המילים "כל-יכול" או "טוב ללא סייג", מאבדות את משמעותן. תשובתו של התאיסט לטענה זו תהיה, כי התרחשותו של רע חסר-טעם שאי-אפשר להיגאל ממנו עשויה אמנם להפריך את קביעותיו, אלא שאי-אפשר להראות לגבי רע ממשי כלשהו שאכן הוא כזה, בייחוד לאור האפשרויות הגנוזות בחיים שלאחר המוות. יוצא, איפוא, שטענתו של התאיסט מגיעה לידי קשר הגיוני עם הטענה שהיצורים האנושיים אינם בני-תמותה, קשר שנקבע ממילא ברוב הדתות הגדולות על רקע של שיקולים תיאולוגיים.

מה משתמע מתוך כל הדיון הזה ביחס להתעניינות הפילוסופית בתאיסם? יוצא מכך בפשטות, כי אין בנמצא בעייה אחת או קבוצת בעיות, שניתן לכנותן "הבעיות התאיסטיות". ההוכחה, ההפנמה, חוקי הטבע, חופש הרצון, אמיתות, שקריות ואימות - כמעט כל בעיותיה של הפילוסופיה מתעוררות בהקשר התאיסטי. הבעיות המושגיות של הפילוסוף התאיסטי הן לרוב זהות עם הבעיות המושגיות של הפילוסופיה, כשהן מוארות מנקודת מבט מיוחדת.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: תאיסם
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית