הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > לוגיקה
פרידמן, ש.


תקציר
על הפילוסוף החשוב, בן המאה ה 20, ברטנרד ראסל, אשר תרם רבות בתחום הלוגיקה, הפילוסופיה של המתמטיקה ותורת ההכרה



ראסל ברטנרד ארתור ויליאם
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1872-1970). פילוסוף אנגלי. אביו, וייקאונט אמברליי (Viscount Amberley), היה בנו הבכור של המדינאי הליברלי לורד ג'ון רסל (John Russell), ואילו אמו היתה בתו של לורד סטנליי מאלדרלי השני (The second Lord Stanley of Alderley). הוא היה בנם השני וילדם השלישי. סנדקו היה ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill). הוריו נפטרו בטרם מלאו לו ארבע והוא התחנך בידי סבתו, ליידי רסל. לאחר שקיבל חינוך פרטי זכה למילגה, והחל בשנת 1890 בלימודי המתמטיקה בטריניטי קולג' (Trinity College) בקיימברידג'; בשנת 1893 פנה מן המתמטיקה אל הפילוסופיה ואף כאן הצטיין בלימודיו. ב-1896 פירסם חיבור על הסוציאל-דמוקרטיה בגרמניה, ראשון מבין ספריו המרובים. בין השנים 1901-1895 היה חבר-מחקר בטריניטי קולג' ואחר כך מרצה לפילוסופיה באותה אוניברסיטה, בין השנים 1916-1910. במשך תקופה זו עסק בעיקר בתורת ההגיון המתמטית אך המשיך להתעניין במדיניות וב-1907 אף היה מועמד בבחירות באיזור וימבלדון מטעם האיחוד הלאומי לזכויות הצבעה לנשים, אך נכשל. במלחמת העולם הראשונה עסק במאבק פאציפיסטי וב-1916 פוטר מטריניטי קולג' בשל מאמר שכתב לטובת סרבן-מלחמה. ב-1918 הועמד לדין בשל השמצה נגד הממשלה הבריטית והצבא האמריקאי, ונידון לשישה חודשי מאסר. בהיותו במאסר השלים את סיפרו "מבוא לפילוסופיה המתמטית" (Introduction to Mathematical Philosophy) והתחיל לעבוד על סיפרו "ניתוח השכל" (Analysis of Mind).

בשנים שלאחר המלחמה ביקר רסל ברוסיה ובסין. הוא התאכזב מתוצאות המהפכה הרוסית, אשר תחילה תמך בה, אך התרשם עמוקות מן התרבות הסינית העתיקה. אף כי הוחזר לטריניטי קולג' ב-1919, התפטר מן המשרה שהוצעה לו עוד בטרם התחיל לעבוד בה. הציע את מועמדותו לפרלמנט מטעם מפלגת העבודה בצ'לסי אך נכשל בבחירות הכלליות ב-1922 וב-1923. ב-1924 נסע לארצות-הברית למסע הרצאות. ב-1927 יסד יחד עם אשתו השניה בית ספר מתקדם בביקון היל (Beacon Hill) ליד פטרספילד (Petersfield) ושם החל מגשים את רעיונותיו החינוכיים. בעשור שלאחר מכן פעל בתחום העיתונאות המדינית והחברתית. המשיך להטיף לפאציפיסם, אך וויתר על רעיונו זה בפרוץ מלחמת העולם השניה; את מרבית שנות מלחמת העולם השניה בילה בארצות-הברית. לאחר שהורה באוניברסיטאות של שיקגו וקליפורניה בארה"ב, הוכרז בשנת 1940 כבלתי-מתאים להיות מורה באוניברסיטה של ניו-יורק, על רקע משפטים קדומים דתיים שהיו נפוצים בין ראשי אוניברסיטה זו. לאחר מכן החל מרצה מטעם קרן ברנס (Barnes Foundation) בפילדלפיה, אך ב-1943 פוטר נם ממשרה זו, אלא שזכה במאבק המשפטי על פיטורין בלתי מוצדקים כנגד הקרן. ב-1944 חזר לאנגליה לאחר שנבחר מחדש כחבר בטריניטי קולג'. מאז ימי המלחמה הוא כותב, מרצה ומשדר על נושאים שונים ואף פירסם ספרים רבים, ביניהם שני כרכים של סיפורים קצרים. במשך תקופת-מה צידד בפיתוח פצצה אטומית למען הרתעת רוסיה, אך לאחרונה היה לאחד הלוחמים המובהקים למען פירוק נשק גרעיני.

רסל קיבל את תואר האצולה בשנת 1931, לאחר מות אחיו. הבוגר ממנו. הוא היה נשוי ארבע פעמים ויש לו שלושה בנים. ב-1908 נבחר כחבר החברה המלכותית וב-1949 כחבר-כבוד באקדמיה הבריטית. באותה שנה זכה לאות מסדר הכבוד.

ראינו שרסל התחיל את הקריירה שלו כמתמטיקאי, הוא טען כי התפתה לפנות לפילסופיה בשל רצונו למצוא נימוקים אשר יבססו את אמונתו באמיתות המתמטיקה. תחת השפעת יצירותיו של ברדליי (Bradley) פנה לעבר אידיאליסם נוסח הגל (Hegel) אך במהרה חזר אל צורה קיצונית של ריאליסם, בהשפעת מור (Moore). בין השאר התרשם מן הטיעון האומר, כי התורה האידיאליסטית היסודית, שלפיה המוכר מותנה על-ידי המכיר, שוללת מן המתמטיקה את תקפותה האובייקטיבית. יתר-על-כן, הוא סבר שמשפטי המתמטיקה הם משפטי יחס, ואינם ניתנים להעמדה על צורה אחרת של משפטים, על כן דחה הן את התורה האידיאליסטית, שלפיה משפטי היחס הם הפשטות מעוותות, והן את ההשקפה המיוחסת לאריסטו וללייבניץ (Leibniz), שכל המשפטים הם בעלי הצורה נושא-נשוא. בסיפרו המוקדם על לייבניץ טוען רסל, שהסכמתו של לייבניץ להשקפה זו היא המפתח להבנת המטפיסיקה שלו. מצד שני, אף כי רסל העריך והעריץ את ג'ון סטיוארט מיל, לא יכול היה להסכים לסברתו שמשפטי המתמטיקה הטהורה אינם אלא הכללות ניסיוניות, שכן סברה זו לא היתה בעיניו ערובה מספקת לאמיתותם של משפטים אלה.

פתרונו-שלו לבעייה זו היה - העמדת המתמטיקה על תורת ההגיון. ניסיון זה חייב קודם כל את ניתוח מונחיה היסודיים של המתמטיקה ופירוקם למושגים טהורים של תורת-ההגיון, ושנית, עיבודה של מערכת בתורת-ההגיון, שממנה אפשר יהיה לגזור את משפטי המתמטיקה. החלק הראשון של המשימה בוצע בסיפרו של רסל "עקרונות המתמטיקה" (Principles of Mathematics) ואילו חלקה השני בוצע בסיפרם המשותף של וייטהד (Whitehead) ורסל Principia Mathematica. הגדרתו של רסל את המספר, הגדרה אשר נוסחה עוד קודם לכן על-ידי המתמטיקאי הגרמני פרגה (Frege), השתמשה במושג של יחס אחד-לאחד; כלומר, זהו יחס כזה, שאם X מתייחס כך ל-Y, הרי אין שום אבר אחר המתייחס כך ל-Y, ו-X איננו מתייחס כך לשום אבר אחר. אנו אומרים כי שתי מחלקות דומות, אם אפשר לקבוע בין פרטיהן יחס של אחד-אחד. מספרה של מחלקה מוגדר כמחלקת כל המחלקות הדומות לה, ומספר קרדינלי מוגדר כמשהו שהוא מספרה של מחלקה כלשהי. באותה תקופה האמין רסל בקיומן של מחלקות. מאוחר יותר התחיל לחשוב שמחלקות אלה אינן אלא פיקציה לוגית, כך שמעמדם של המספרים הועמד שוב בסימן שאלה. היה זה קושי אשר לא מצא לו פתרון.

הספר Principia Mathematica עוסק במבנה הארכיטקטוני של התפתחות תורת-ההגיון הצורנית. קשייה של תורת-ההגיון האריסטוטלית, התגלו לא כל-כך בשימוש בסימון מיוחד, כמו בהכללה הגדולה יותר של שיטת רסל ווייטהד ומעל לכל בניסיונם לעשות תורה זו לצורנית בצורה חמורה. באיזו מידה הצליחו בזאת ובתכניתם לגזור את המתמטיקה מתורת-ההגיון - זוהי שאלה טכנית הנתונה עדיין במחלוקת. מאז פותחו מערכות לוגיות אחרות, הטוענות לחומרה רבה יותר, אלא שהן בנויות במידה ניכרת על הישגיהם של וייטהד ורסל.

דומה כי תרומתו המקורית ביותר של רסל לתחום זה, היתה בכך שהמציא את תורת הטיפוסים. תורה זו צמחה מתוך שגילה סתירה אשר הניעה את פרגה לומר, כאשר נמסר לו על כך, כי הדבר מערער את כל יסודותיה של המתמטיקה. לא קשה להציג את התורה הזאת: כנראה שמרבית המחלקות אינן אבר של עצמן; כך, למשל, אין זה נכון שמחלקת כל בני-האדם היא בעצמה אדם. עם זאת, ישנן מחלקות שהן כנראה אבר של עצמן. למשל, מחלקת כל הדברים הניתנים למניה ניתנת, כנראה, בעצמה למניה. עתה, נתבונן במחלקת כל המחלקות שאינן אברים של עצמן. האם מחלקה זו היא אבר של עצמה או לא? אם המחלקה הזאת היא אבר של עצמה, כי אז איננה אבר של עצמה, ואם איננה אבר של עצמה, כי אז היא אבר של עצמה. סתירות דומות ניתן למצוא גם בתחומים אחרים. דוגמה מפורסמת היא זו של אפימנידס מכרתים (Epimenides the Cretan), שטען כי כל אנשי-כרתים הם שקרנים. סתירה דומה עולה מתוך העובדה שישנן מילים העשויות נשוא של עצמן, ומילים אחרות שאינן כאלה, כך, למשל, המילה "קצרה" היא קצרה ואילו המלה "ארוכה" איננה ארוכה. אם נכנה את המילים העשויות להיות נשוא כזה של עצמן - "אוטולוגיות" (Autological), ואת המילים שאינן עשויות להיות נשוא של עצמן - "הטרולוגיות" (Heterological), כי אז נשאלת השאלה: האם המילה "הטרולוגי" עשויה להיות נשוא של עצמה או לא? אם היא נשוא של עצמה, כי אז איננה נשוא של עצמה, האם איננה נשוא של עצמה, כי אז היא נשוא של עצמה.

פתרונו של רסל לבעייה זו היה לערוך את העצמים בהיררכיה של טיפוסים, כך שמה שעשוי להיות אמיתי או שקרי לגבי עצמים מטיפוס אחד, אינו ניתן להיאמר באופן משמעותי על עצמים מטיפוס אחר. במיוחד אם למחלקה נתונה יש אותה הוראה כמו לנשוא נתון, כי אז יהיה זה חסר משמעות לייחס נשוא זה למחלקה הנתונה. יוצא איפוא שאין זה שקרי אלא חסר-משמעות לטעון כי מחלקת בני-האדם היא בעצמה אדם; באופן דומה, אף השאלה אם המילה "הטרולוגי" היא בעצמה אוטולוגית או הטרולוגית היא שאלה חסרת-משמעות. אפילו כאשר נשוא מסויים נראה כמאפיין עצמים מטיפוסים שונים, הרי שאין הוא בעל אותה משמעות בכל מקרה. יוצא איפוא, שעל פי דרכו של רסל, נשוא מן הסוג "להיות בר-מניה", הוא דו-משמעי בשיטתיות.

תורת-הטיפוסים, המובאת כאן רק בקווים כלליים, יש בה מן המעושה. לא כל צורות ההתייחסות העצמית יש בהן מן המעגליות הלוגית: ודומה כי אין בידינו הכללים אשר יקבעו לנו את המקרים שבהם היא אסורה. ברם, התורה עצמה היתה בעלת השפעה היסטורית חזקה. על-ידי הפניית תשומת הלב לעובדה שפסוק עשוי להיות בנוי כהלכה מבחינה דקדוקית, ובכל זאת להיות חסר-מובן, הכשירה תורה זו את הדרך לדחיית המטפיסיקה על-ידי הפוסיטיביסם הלוגי, הטוען כי פסוקיה הטיפוסיים של המטפיסיקה אינם אפילו שקריים, אלא חסרי-משמעות.

רסל ניסה מאז ומתמיד למזג את תורת-ההגיון שלו עם תורת-ההכרה, ובהתאם לכך זיהה את משפטיו מן הטיפוס הנמוך ביותר, היינו, משפטים המהווים את היסוד להיררכיה הסימנטית שלו, עם אלה שהם משפטים בסיסיים מבחינת תורת ההכרה. בסיפרו "בעיות הפילוסופיה" (Problems of Philosophy) הבחין רסל בין מה שקרוי בפיו ידיעה על דרך התיאור (by description) לבין ידיעה על דרך ההיכרות (knowledge by acquaintance), וקבע כמשפטיו הבסיסיים, היינו אותם משפטים המספקים את היסוד לכל ידיעותינו הניסיוניות, את המשפטים המתייחסים רק אל דברים שאותם אנו מכירים על דרך ההיכרות הישירה. המשמעות שייחס למלה "היכרות" (acquaintance) היתה - שאם יש למישהו "היכרות" עם עצם, כי אז פירוש הדבר שהעצם קיים באופן ממשי ושיש לו למעשה אותן התכונות שהוכרו בו. לעומת זאת, קיומם ותכונותיהם של העצמים שידענו אותם על דרך התיאור, נראו בעיניו כבעייתיים.

בתקופה זו סבר רסל שהדברים שאליהם יכול אדם להיוודע הם נתוני התחושה שלו, דימוייו, מחשבותיו והרגשותיו גם בעבר וגם בהווה, שכן הוא החשיב את הזכרון כאחת הצורות של ההכרה הישירה של האני עצמו של כל אחד מאתנו, ושל הכוללים. מאוחר יותר הוא הוציא מן הרשימה את האני, כיוון שהגיע אל המסקנה שכל אני איננו קיים כישות נפרדת, זאת אומרת, כמובחנת מן החוויות המיוחסות לו; אך הוא המשיך להחזיק בדעה שיש לנו היכרות גם עם הניסיונות החושיים שלנו וגם עם הכוללים. ביקורות בנות זמננו על מושג הניתן החושי לא הפריעו לו במיוחד, אך עם זאת יש טעם לחשוב שביקש "להיפטר" מן הכוללים. הכרתן של ישויות מופשטות כאלה מנוגדת ל"רגש-המציאות הבריא והחזק" שייחס רסל תמיד להתפלספותו. עם זאת אין הוא רואה אפשרות לוותר עליהן. רסל מרשה, וייתכן שבטעות, לנקוט בצעד הנומינליסטי של העמדת כל הכוללים על היחס היחיד של דמיון, היינו, להציב במקום תכונת "הלובן" את יחס הדמיון לגבי היות לבן: אך רסל איננו סובר שיש רווח גדול מהצבה שכזאת, שהרי הדמיון עצמו הוא כולל.

כאשר כתב את "בעיות הפילוסופיה", חשב רסל שהעצמים הפיסיקליים ניתנים להכרה על דרך התיאור בלבד. הם הונחו כסיבותיהם של נותני התחושה. אך בעקבות העיקרון המקובל עליו, האומר כי "כל אימת שהדבר הוא בגדר אפשר, הצב מבנים המורכבים מישויות מוכרות במקום היסקים אל ישויות בלתי-מוכרות", עיקרון המכונה בפיו "הכלל המעשי העליון בפילוסופיה המדעית", נטש רסל את נקודת הראות הזאת לטובת התורה הטוענת שעצמים פיסיקליים הם מבנים לוגיים המורכבים מנותני-תחושה ממשיים ואפשריים כאחת. היוצא מכאן הוא שניתן לתרגם בנאמנות טענות אודות עצמים פיסיקליים, לטענות אודות ניתנים-חושיים. רסל פיתח תורה זו בסיפרו "דרכנו בהכרת העולם החיצוני" (Our Knowledge of the External World) ובשניים מן המאמרים שפורסמו מחדש בסיפרו "מיסטיציסם ותורת-הגיון" (Mysticism and Logic). אם לנקוט לשון בלתי מהוקצעת, הרי השקפתו היתה שבכל רגע נתון תופס כל צופה עולם תלת-ממדי פרטי משלו, באמצעות חללו או חלליו הפרטיים, באשר רסל מבחין בין חלל הראייה לבין חלל המישוש. עולמות פרטיים אלה הוא מכנה "פרספקטיבות". נוסף לפרספקטיבות נתפסות אלה, קיים גם מספר אינסופי של פרספקטיבות בלתי-נתפסות, היינו כל אותן פרספקטיבות אשר היו נתפסות אילו נמצא הצופה במצב ובמעמד המתאימים. פרספקטיבות אלה אינן כוללות ניתנים חושיים אלא מה שקרוי בפי רסל "sensibilia", ישויות הדומות במקורן לניתנים חושיים אך אינן מגיעות לידי כך שתהיינה מוחשות בפועל. רסל לא עיבד במלואה את התורה הזאת, הנתקלת בקשיים ברורים אף אם נהיה מוכנים להניח שה- sensibilia והפרספקטיבות הבלתי-נתפסות קיימות פשוטו כמשמעו.

בשנים האחרונות פנה רסל אל תורת-התפיסה הסיבתית. הוא הגיע למסקנה שרק תורה כזאת עשויה לתת הסבר מלא לעדות המסופקת על-ידי המדע. תכונה מוזרה במקצת של תורת התפיסה הסיבתית שלו היא - שהיא משכנת את הניתנים החושיים במוחו של התופס. אין הוא מתכוון לומר בכך שבשעה שאנו חושבים שאנו תופסים את העולם שמסביב לנו - הרי למעשה אנו צופים רק במוחותינו-שלנו; אלא טענתו היא שמעמדו החללי-זמני של מאורע נקבע על-ידי יחסיו הסיבתיים, וכי "קשריהן הזמניים והסיבתיים של תחושות עם אירועים בתוך עצבים קולטים ובתוך עצבים פולטים (In afferent and efferent nerves) מעניקים לתחושות מעמד בתוך מוחו של הצופה". אפשר היה לחשוב שאם יש לקבל את התפיסות כישויות, כי אז מוטב היה להניח שאין הם שייכים לסוגי הדברים שאפשר לאתרם בחלל פיסיקלי.

הרדוקציוניסם של רסל הגיע לשיאו בחיבורו "ניתוח הרוח", חיבור שבו הוא מאמץ לעצמו תורה הקרובה אל המוניסם הנייטרלי של ויליאם ג'יימס . בספר זה טוען רסל שהן הרוח והן החומר הם מבנים לוגיים, המורכבים מנתונים שהם בראשונה נותני-תחושה, שהם עצמם אינם רוחניים ואף לא חומריים. הם מובחנים על-ידי העובדה שיסודות מסויימים, כגון דימויים ורגשות, נמצאים רק בתוך מבנה הרוח ובעזרת פעילותם שלחוקים סיבתיים שונים. יוצא איפוא שאותם נותני תחושה, כאשר הם מתייחסים בהתאם לחוקי הפיסיקה, קובעים את העצמים הפיסיקליים, וכאשר הם מתייחסים בהתאם לחוקי הפסיכולוגיה הם קובעים את מבנה הרוח. בבחינתם הרוחנית, הם שזורים בתוך מה שקרוי בפי רסל "סיבתיות מנמית" (mnemic causation), צורה מסויימת של השפעה מרחוק, שבאמצעותה יוצרות ההתנסויות דימויי-זכרון. אף-על-פי שרסל דחה את נקודת הראות הרדוקציוניסטית ביחס לטבע העצמים הפיסיקליים, הוא קיים אותה ביחס לרוח ולשכל, במובן זה שהוא דוחה את מושגי התודעה או האני כיש עצמאי. מצד שני, כאשר הוא דן בביהייוויוריסם, לא שלל בכל זאת מעולם את קיומם של מצבי תודעה שאינם ניתנים להגדרה במונחים פיסיקליים.

העדפתו של רסל את חריפותו של אוקהאם, איננה נעוצה רק באהבתו את יעילות הרוח כשלעצמה, אף-על-פי שייתכן כי אהבה זו מילאה תפקיד כלשהו. הטעם העיקרי לכך הוא אפיסטמולוגי; הדבר כרוך באמונתו, שככל שאתה מרשה לעצמך להרבות בהנחת קיומן של ישויות - כן גדלה הסכנה שתטעה. כמו-כן ישנם גם שיקולים סימנטיים, המתגלים בתורתו המפורסמת בדבר תיאורים מוגדרים, תורה שהוא עצמו רואה בה אחת מתרומותיו החשובות ביותר לפילוסופיה. עיקריה של תורה זו הותוו על ידיו במאמר "על דנוטציה" (On Denoting) שנכתב בשנת 1906 ופורסם מחדש בסיפרו "הגיון והכרה" (Logic and Knowledge); תורה זו נוסחה בצורה מדוייקת בכרך הראשון של Principia Mathematica וזכתה להסבר נרחב יותר בספר "מבוא לפילוסופיה מתמטית". הבעייה הפילוסופית אשר הביאה להתגבשותה של תורה זו, היתה להראות כיצד אפשר לדבר באופן משמעותי על מושאים בלתי-קיימים, כדוגמת "המלך הצרפתי הנוכחי", או אפילו על מושאים שבאופן עקרוני אינם יכולים להתקיים, כדוגמת המרובע העגול במשפט "המרובע העגול הוא מושג הסותר את עצמו". פתרונו של רסל לבעייה זו היה בכך, שהוא הראה כי ביטויים בעלי הצורה "הכך וכך" אינם פועלים כשמות, לפחות בשימוש זה. מתוך העובדה שביטויים אלה הם בעלי משמעות אין זה נובע כי קיימים מושאים או עצמים, שביטויים אלה מכוונים אליהם. המתודה של רסל היתה לנסח כלל אשר יאפשר תרגום המשפט שבו הביטוי התיאורי המוגדר מצוי בדרך כזו שהביטוי הנדון לא ייראה עוד כשם-עצם. אם להשתמש בדוגמה המפורסמת ביותר הנקוטה בידי רסל עצמו, הרי המשפט "מחבר ה- Waverley היה סקוט", הופך בתרגומו-שלו לקוניונקציה של שלושה משפטים: "לפחות בן-אדם אחד חיבר את Waverly; לכל היותר בן אדם אחד חיבר את Waverley "אין בנמצא אדם שכתב את Waverley ואיננו זהה עם סקוט". אם להשתמש בסמלים, כפי שרסל עצמו היה מעדיף לנסח זאת, היה הדבר נראה כך: כשאנו אומרים כי מי שהוא בעל Y הוא בעל Y, כאשר Y היא התכונה החבויה בתיאור המוגדר ו- M היא התכונה המיוחסת למתואר, הרי כאילו אמרנו שישנו X בצורה כזאת, ש-X הוא בעל Y, ולגבי כל Y, אם Y הוא בעל Y, הרי Y זהה עם X ו-X הוא בעל M. באופן כזה, כל תיאור של נושא מועבר לתוך הנשוא, ומה שרסל כינה "הפרט העירום" הופך להיות הערך של המשתנה X.

תורה זו, אשר כונתה "מופת של פילוסופיה", נתבקרה בזמן האחרון על רקע השיקול שהיא הופכת משפטים תיאוריים מוגדרים לשקריים כאשר הם נכשלים בהתייחסותם, בעוד שיהא זה מתאים הרבה יותר לשימוש הרגיל לומר במקרה זה שמשפטים אלה אינם שקריים ואף אינם אמיתיים. טענה רצינית יותר, שאינה פוגעת אמנם באמיתות התורה, אך מצמצמת את חשיבותה, היא בכך שרסל מניח השקפה לקויה ופגומה ביחס למשמעות בכך שהוא מזהה את משמעויותיהם של שמות עצם עם הוראותיהם. הנימוק העיקרי לכך שהוא הופך ביטויים תיאוריים מוגדרים, ואפילו שמות-עצם פרטיים (כמו נפוליאון והומרוס), לנשואים, הוא בכך שביטויים אלה אינם מבטיחים את הצלחת התייחסותם. מבחינה לוגית קיימת תמיד האפשרות שאין הם מציינים דבר. ברם, אם המשפטים שביטויים אלה מופיעים בהם חייבים להיות בעלי משמעות, סובר רסל שניתוחם ופירוקם חייב להסתיים במשפטים המכילים מילים שהן שמות-עצם בעלי הוראה מובטחת. הערכים האחרונים של המשתנים הישותיים שלו מצויינים על-ידי מה שמכונה בפיו שמות עצם פרטיים המוניים.

זהו הבסיס לתורת האטומיסם הלוגי, אשר רסל, בהשפעת תלמידו ויטגנשטיין (Witttgenstein), טיפח בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. השקפה זו אומרת, שבניתוח אחרון מורכב העולם מעובדות אטומיות וכי עובדות אלה מאופיינות על-ידי התאמתן הישירה, כאילו על דרך הצילום, אל משפטים יסודיים. המשפטים היסודיים הם אותם המשפטים המבוטאים על-ידי צירוף נשוא מן הרמה הנמוכה ביותר אל שם-עצם פרטי לוגי אחד או יותר. ושוב, בקשרו את תורת-ההגיון עם תורת-ההכרה שלו, נוטה רסל להניח ששמות עצם פרטיים לוגיים אלה עומדים במקום נותני-תחושה; הטענה שרק ביטויים ברורים מעצמם, העומדים במקום נותני תחושה, עתידים להצליח בהתייחסותם, סבירה ומתקבלת על הדעת. מכל מקום, אפשר היה לסבור שכל המפעל בטעות יסודו, שכן לא נראה שום נימוק הגיוני המניענו להניח, שכדי שמשפט ההתייחסות יהיה בעל מובן מן ההכרח שהתייחסותו תהיה מובטחת מבחינה לוגית.

בחיבורו "מחקר בדבר המשמעות והאמת" (Inquiry into Meaning and Truth) הציע רסל בחינה חדשה לתורה זו, על-ידי זיהוי פרטים עם איכויות. כוונתו היתה לסלק את מה שנראה לו כמושג המטפיסי של עצם. הוא צעד איפוא בעקבות ברקליי (Berkeley), בהתייחסו אל מושאי השכל הישר כאל אוסף של איכויות המאוחדות על-ידי מה שנקרא בפיו יחס של נוכחות-ביחד (compresence). השקפה זו חוזרת בחיבורו הפילוסופי החשוב האחרון של רסל - "ההכרה האנושית: היקפה וגבולותיה" (Human Knowledge: Its Scope and Limits), שיש בו עניין רב בשל ניסיונו של רסל לטפל בבעיית האינדוקציה. הוא סובר שדרכי השכילה האינדוקטיביות זקוקות להצדקה והוא מעבד סדרה של עקרונות שלדעתו מספיקים למטרה זו. בכל אופן, אין הוא טוען שניתן להכיר עיקרון מן העקרונות הללו כאמיתי.

מנקודת ראות פילוסופית טהורה אין להשוות את חשיבות עבודותיו של רסל בתחומי תורת ההכרה וההגיון אל עבודותיו בפילוסופיה חברתית ומדינית ובתורת-המידות. הוא השתכנע שמשפטי תורת-המידות אינם בעלי תקפות אובייקטיבית, מסקנה שהוא מודה כי אינה מוצאת חן בעיניו, על יסוד שיקולים רגשיים; הוא נוטה איפוא לסבור שהשאלות העיקריות בתורת-המידות הן פסיכולוגיות וחברתיות - השאלות אודות הדברים שבני-אדם משתוקקים אליהם והדרכים להשגתם. בתחום החינוך והמדיניות הוא מגן בלהט על החירות. עמדתו המדינית מזכירה במידה רבה את זו של ג'ון סטיוארט מיל, אף על פי שהוא מכיר יותר ממנו בתכונותיה האירציונליות של ההתנהגות האנושית.

מתוך דיוננו עד כה התברר שרסל שינה את השקפותיו הפילוסופיות לעיתים קרובות, אך מן הראוי לציין כי ביסודה היתה גישתו הפילוסופית בעלת עקיבות פנימית למופת. מטרתו היתה מאז ומתמיד למצוא נימוקים לאמונות מקובלות, ויהא זה בתחום המתמטיקה, מדעי הטבע או השכל הישר. רסל היה ספקן עקיב, לא במובן זה ששלל את טענותינו לאפשרות ההכרה, אלא במובן זה ששאל לטיבן. הוא נקט במתודה אחת ויחידה: המתודה של קביעת נקודות-המוצא במשפטים החשופים לספק במידה המועטה ביותר, וניסיון לבנות מחדש את בנין ההכרה על בסיס זה, תוך קבלת הנחות מועטות ככל האפשר. התוצאה מכך היתה, שהצדקתו לבשה לרוב צורה של ניתוח; אך אפילו .כך, הוא לא התעניין בניתוח למען עצמו, אלא בתורת מתודה של הוכחה. בדרכו זו, כמו גם בעוצמה ובאלגנטיות של סגנונו, נשאר שייך למסורת האמפיריציסם האנגלי, מסורתם של הובס, לוק, ברקליי, יום ומיל, והוא נציגו הבולט במאה העשרים.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ראסל ברטנרד ארתור ויליאם
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית