הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדע
פרידמן, ש.


תקציר
הפוסיטיביזם הלוגי הוא שם שניתן לתנועה פילוסופית שמקורה היה בחוג הווינאי, שפעלה בתחילת המאה ה 20 באוניברסיטה של וינה.
הפוסיטיביסטים הלוגיים הטיפו להסכמה מדעית פילוסופים - אמפירציסם מקיף-כל, הניזון ממקורותיה של תורת ההגיון וחייה שלמה וללא סייג של המטפיסיקה , לא רק כגישה שקרית או חסרת-ערך אלא כנעדרת-משמעות.



פוסיטיביזם לוגי
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


זהו השם שניתן (על ידי בלומברג (Blumberg) ופייגל (Feigel) בשנת 1931) לתנועה פילוסופית שמקורה היה בחוג הווינאי. לעיתים קרובות משתמשים במונח זה בצורה עמומה ובלתי-קולעת כדי לציין את הפילוסופיה האנליטית בכללה, אולם מוטב לסייגו למובנו המקורי, היינו, לשימוש שהוא במידה רבה נרדף למה שנקרא אמפיריציסם "לוגי", "מדעי" או "עקבי".

החוג הווינאי החל מתגבש בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית, כקבוצה שערכה דיונים בלתי-פורמליים בבעיות שונות באוניברסיטה של וינה, בהדרכתו של מוריץ שליק (Moritz Schlick). חבריו הבולטים ביותר של חת זה היו רודולף קרנאפ (Rudolf Carnap), אוטו נוירט (Otto Neurath), פרידריך וייסמן (Friedrich Waismann), פיליפ פרנק (Philipp Franck), הנס האהן (Hans Hahn), הרברט פייגל (Herbert Feigl), ויקטור קרפט (Victor Kraft), פליכס קאופמן (Felix Kaufmann), וקורט גידל (Kurt Godel). חברים אחרים שהשתתפו בדיוני החוג לעיתים, אף כי התגוררו במרחקים, היו הנס רייכנבך (Hans Reichenbach), קרל המפל (Carl Hempel), קרל מנגר (Karl Menger), ריכרד פון-מיזס (Richard von Mises), קרל פופר (Kark Popper), ירגן ירגנסון (Joergen Joergenson), צ'רלס מוריס (Charles Morris) ואלפרד אייר (Alfred Ayer). חלק ניכר מן החברים בחוג זה לא היו פילוסופים לפי רקע השכלתם, אלא מתמטיקאים, פיסיקאים או אנשי מדע החברה. התעניינותם בפילוסופיה של המדעים ובחילתם במטפיסיקה האקדמית ששלטה בעת ההיא בגרמניה ובאירופה המרכזית, היו להם למכנה משותף; מבחינה היסטורית, תורת-ההגיון הנקוטה בידיהם היתה זו של פרגה (Frege) ושל רסל (Russell), בעוד שהפוסיביטיסם שלהם חב פחות לקומט (Comte) מאשר לניאו-פוסיטיביסם של מך (Mach) ושל פואנקרה (Poincare), ולתורת היחסות הכללית של אינשטיין, (Einstein), ובאמצעותם של אלה לקרל פירסון (K. Pearson) לג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill), לסופרי ההשכלה ולאמפיריציסטים הבריטיים הקדומים יותר ובעיקר יום (Hume). ההשפעה הישירה החזקה ביותר היתה זו של ויטגנשטיין (Wittgenstein). ויטגנשטיין עצמו לא היה חבר החוג הווינאי אך הכיר אישים אחדים מחבריו, וחיבורו "מסכת לוגית פילוסופית" (Tractatus Logico-Philosophicus), שפורסם בשנת 1921 היווה רקע לרבים מדיוניו של החוג, כמו גם סיפרו של שליק "תורת ההכרה הכללית" (1925-1918) (Allgemeine Erke-nntnislehre) וסיפרו של קרנאפ "המבנה הלוגי של העולם" (1928) (Logische Aufau der Welt).

לאחר שנים אחדות של פעילות פרטית וחסרת תודעה עצמית, התגבשה הקבוצה גם באופן פורמלי בתורת "החוג הווינאי" – כינוי אשר נבחר ביזמת נוירט הודות לאסוציאצית שלו עם יערות, מחולות ושאר נעימויות שווינה נתפרסמה בהן. בחסותו של גוף מוכר, "אגודת ארנסט מך" (Verein Ernst Mach) הוצא מינשר שהיה בבחינת ביבליוגרפיה (תפיסת-עולם מדעית: החוג הווינאי – (Wissensch-aftliche Weltauffassung: Der Wiener Kreis); כן קויימה ועידה בפראג והעיתון "רשומות הפילוסופיה" (Annalen der Philosophie) שנסגר בשנת 1930, חידש את הופעתו תחת השם "הכרה" (Erkenntnis) בעריכת קרנאפ ורייכנבך ואיפשר לחברי החוג לקיים קשרים עם גוש מתרחב והולך של אוהדים בארה"ב, באנגליה ובארצות אירופה הצפונית. ועידות נוספות תחת הסיסמה של "אחדות המדע" התקיימו בקניגנסברג (1930), בפראג (1934), בפאריס (1935, 1937), בקופנהאגן (1936), בקיימברידג', אנגליה (1938 ) ובקיימברידג', מאסאצ'וסטס (1939 ). מפעלים נוספים כללו פירסום שורה של ספרים ומונוגרפיות, שהיומרנית ביותר ביניהן היתה זו של נוירט, שלא זכתה עדיין להשלמה – "אנציקלופדיה בינלאומית למדע מאוחד" (International Encyclopedia of Unified Science).

התרחבות זו של הפעילות היתה כרוכה בטשטוש הזהות, ובמחצית שנות השלושים כבר החל הפוסיטיביסם הלוגי להתערבב בתנועה מקיפה ועמומה יותר, המכונה אמפיריציסם לוגי. פגישותיו של החוג הווינאי נפסקו באופן פתאומי ב-1936, עם הירצחו של שליק; לא חלף זמן רב והחוג התפזר לחלוטין בשל לחץ-המאורעות באירופה שאילץ את מרבית חבריו לצאת לגלות לארצות הברית ובריטניה. רבים נשארו, ואחדים מתו שם; נותרו כמה דמויות פעילות ומקובלות, כגון קרנאפ ופייגל אך הללו לא היוו עוד קבוצה מגובשת ומוגדרת. השפעתה הנוכחית של תנועה זו ניכרת עתה היטב בארה"ב, בה קיים עדיין מכון למען אחדות המדע. במקומות אחרים חדלו טענותיו המפורשות של זרם לעורר חילוקי דעות, אף-על-פי שרבים מן האידיאלים שלו ממשיכים להפעיל גם כיום את הפילוסופיה האנליטית.

הפוסיטיביסטים הלוגיים הטיפו להסכמה מדעית כביכול בין פילוסופים; בראשונה אף ניכרה הסכמה זו במעשיהם במידה מפתיעה, לפחות ביניהם לבין עצמם. אם להתעלם מחילוקי דעות ומהבדלים טכניים מסויימים, הרי שאם נרצה לקבל על עצמנו סיכון, נוכל להתייחס אל החוג הווינאי כאל קבוצה בעלת נקודת ראות פילוסופית משותפת. הקווים האופייניים העיקריים של עמדה משותפת זו, צויינו כבר: אמפירציסם מקיף-כל, הניזון ממקורותיה של תורת ההגיון המודרנית ובה בשעה ממותן על ידי יחס של כבוד, מוגזם במקצת, כלפי הישגיו וסגולותיו של המדע המודרני. דחייה שלמה וללא סייג של המטפיסיקה על רקע של שיקולים לוגיים, לא רק כגישה שקרית או חסרת-ערך אלא כנעדרת-משמעות; הגבלת הפילוסופיה למשימה של פתרון בעיותיה-היא על ידי הבהרת הלשון אשר בה נוסחו הבעיות; והמטרה הקונסטרוקטיבית יותר של ניתוח ואיחוד המינוח של המדע, על-ידי צמצומו למכנה משותף בשפת הפיסיקה.

האמפיריציסם הוא דעה הטוענת כי כל הידיעה נגזרת בסופו של דבר מן הניסיון. בהתאם לניסוחו של יום הוא כולל את העמדה הפסיכולוגית, שכל אידיאה איננה אלא העתק, ישיר או עקיף, של רשמי החושים. מתוך טענה זו נובעת המסקנה שידיעה היא או של יחסים פנימיים בין אידיאות (כמו במתמטיקה), או שהיא מתייחסת, בסופו של דבר, לתוכנם של רשמי החושים ("עניין שבעבודה ובקיום"); את כל היתר יש להבעיר באש בתורת "סופיסטיקה או אשליה". בעקבות ויטגנשטיין החל הפוסיטיביסם הלוגי לאמץ לעצמו גירסה אחרת של אותו הרעיון, המודרכת במידה רבה יותר על-ידי שיקולים לוגיים. את הניסיון - כך סברו - ניתן לפרק למרכיביו הראשוניים, היינו, התצפיות החושיות הבלתי-אמצעיות והבלתי-ניתנות לתיקון אשר מהן מורכב עולמו של הצופה. המבנה המוצג בדרך זו משתקף בשפה; ליתר דיוק, ניתן להראות על-ידי ניתוח לוגי שהמשפטים שבאמצעותם מובע היידע, ניתנים לצמצום באורח דומה לטענות פשוטות, תוך התאמה חד-חד-ערכית עם הפריטים הממשיים או האפשריים של ניסיון החושים. היחס שבין משפטים מורכבים לבין משפטים פשוטים הוא "פונקציות אמת", עד כמה שאמיתותו של משפט מורכב תלויה רק באמיתותם או בשקרותם של מרכיביו הפשוטים. אין כאן עניין שבהוספת דבר-מה; המדובר הוא בדרגה גבוהה יותר של סביכות הגיונית. אין אנו מוסיפים דבר, כיוון שעניינם של משפטי תורת-ההגיון והמתמטיקה הוא רק בהסדרתן והבנתן של מערכות היחסים הצורנים שבין סמלים. כשלעצמם, אין הם אומרים דבר לגבי העולם ואין הם בעלי תוכן כלשהו; תפקידם הוא לקבוע שוויון-ערך ויחסי גזירה בין משפטים אחרים, ואף-על-פי שהם בהכרח אמיתיים - אם הם אמיתיים בכלל - הרי שאמיתות הכרחית זו נובעת מתוך שהם "טאוטולוגיות", כלומר אמיתיים על פי הגדרה, או במינוח הישן, משפטים "מנתחים". מתוך כך נובע במישרין, כפי שטען יום, שאין תקוה למטפיסיקה דדוקטיבית; אם תורת ההגיון היא ריקה, הרי שאין לצפות כי התמרון בנתוני הניסיון יוליך אל מעבר לניסיון. נותר עוד להראות שמשפטי המטפיסיקה הם חסרי משמעות במלוא מובן המילה.

האמת, לפי השקפה זו, היא או צורנית או עובדתית. במקרה השני היא מתבטאת באחת מן השתים: או בהתאמה ישירה בין משפט פשוט לבין ניתן חושי, או, ברמה מורכבת יותר בהתאמה (מובלעת) של מבנה, בנוסף להתרחשותם של התנסויות חושיות מתאימות. משפט הינו בעל משמעות, רק אם באופן עקרוני הוא יכול להיות אמיתי או שקרי. לפיכך קבוצת המשפטים בעלי-המשמעות ניתנת לחלוקה ממצה למשפטים שאמיתותם או שקרותם ניתנת להיקבע על פי שיקולים צורניים (כגון, משפטי תורת-ההגיון ומשפטי המתמטיקה ), ומשפטים שאותם אפשר לאשר באורח עובדתי - לפחות עקרוני - על ידי אימות (או הפרכה ) באמצעות ניסיון החושים. העיקרון מובלע בצורה בלתי מהוקצעת בתוך הסיסמה האומרת כי "משמעותו של משפט היא המתודה של אימותו". ניסיון הגדרה שקול יותר אך פחות קולע, יאמר שמשפט הוא בעל משמעות אם ניסיון החושים יהיה מספיק לשם קביעת אמיתותו.

ה"משפטים" של המטפיסיקה ושל התיאולוגיה הם בלתי צורניים מכל וכול, באשר הם מתכוונים לטעון טענות המוסבות על מה שחורג מעבר לניסיון הרגיל. עם זאת אין המטפיסיקאים חולקים על תוכניהן של העובדות הרגילות ומכאן נובע ששום עדות ניסיונית איננה יכולה לאשר או להפריך את מסקנותיהם. באשר טענותיהם אינן ניתנות לבחינה על ידי הניסיון, אין הן נם עובדתיות (בצד הקביעה הקודמת שאינן אף צורניות) ולפיכך יש לקבוע כי הן "חסרות משמעות" או "חסרות שחר" (במובן הטכני המיוחד של מונחים אלה). אם לנקוט לשון חמורה, הרי שאין אלה משפטים כל עיקר. אותה טענה עצמה חלה גם על ה"משפטים-שלכאורה" השייכים לתורת ההכרה ולתורת המידות, עד כמה שמשפטים אלה מתייחסים אל "הדברים כשלעצמם" או אל "ערכים בני-קיימא", ואינם ניתנים להעמדה, מצד אחד על קביעות עובדתיות-פסיכולוגיות של משפטים מוסריים או הבחנות, ומצד שני, על ניתוח הגיוני של השפה אשר בה מנוסחים משפטים אלה. אחת התוצאות של ניתוח מעין זה היתה הטענה שמשפטי תורת-המידות אינם קובעים עובדות מוסריות אלא מבטאים את הרגשותיו של הסובר ואולי אף מעוררים בבני אדם אחרים הרגשות דומות. אפשר לטעון שהוא הדין לגבי ביטויים מטפיסיים, כך שהם מביעים "ריגוש שירי" או אפשרות של "עמדה כלפי החייב". ההתנגדות לביטויים אלה מבוססת על כך, שהם עושים זאת במסווה מטעה של מסירת אינפורמציה אודות עובדות על-חושיות.

אם כל המשפטים הצורניים שייכים לתורת-ההגיון וכל המשפטים העובדתיים, במובנם הרחב, שייכים למדעים הניסיוניים, כי אז לא יהא זה קל לקבוע את מקום-השתייכותם של משפטי הפילוסופיה, כולל כמובן עיקרון האימות עצמו. ויטגנשטיין, בהתמודדותו עם קושי זה, היה מוכן להכריז אף על טיעוניו-הוא כעל טיעונים "חסרי-שחר", על אף היותם חשובים ובעלי אופי מבהיר. הפוסיטיביסם הלוגי, באשר לא הסכים לקבל את תוקפו של פרדוכס מעין זה, היה מוכן להעניק מעמד חוקי לאנליסה, שנהפכה בדרך זו לעיסוקו המלא של הפילוסוף. הפילוסופיה איננה תורה אלא פעילות - ההבהרה ההגיונית של מושגים, משפטים ותורות מתאימות לגבי המדע הניסיוני. בדומה לכך, עיקרון האימות נתפרש כהגדרה, כרצפט או כקנה-מידה של משמעות, ולא כקביעה העשויה להיות אמיתית או שקרית.

הזיהוי הפשוט בין משמעות לבין שיטת האימות מביא בעקבותיו תוצאות מוזרות ובלתי מתקבלות על הדעת. הספרות הדנה בפוסיטיביסם לוגי מרבה לעסוק בשאלה זו וניסיונות לטפל בה היוו מקור לחילוקי דעות ולקרעים בתוך האסכולה הזאת. קיצורו של דבר, הקשיים הם בכך, שדומה כי העיקרון מעוות או שולל את משמעותם של משפטים רבים המתקבלים הן על דעת המדע. והן בחיי יומיום, ושמושג המשמעות הוא בכל מקרה פרטי, בלתי-ניתן להעברה ומשתנה מצופה לצופה.

משפטים היסטוריים, למשל, אינם ניתנים לאימות ישיר במונחים של מאורעות, ומן ההכרח לפרשם כנבואות אודות מה שעשוי היה להתגלות בסקירה עתידה של מסמכים וכדומה. תוכנם של משפטים מעין אלה מזוהה איפוא עם העדות העקיפה לגבי אמיתותם. אף אין בנמצא שום אמצעי שבעזרתו אפשר להבחין בין משפט על תצפית בעתיד לבין משפט בהווה, באשר שיטת האימות היא זהה. עקרונית, הרי משפטים כלליים, כמו למשל חוקי הטבע, אינם ניתנים לאימות, באשר שום שורה סופית של תצפיות לא תספיק להבטחת אמיתותם. קשיים דומים קיימים לגבי משפטים על מושאים חומריים, אשר אימותם במונחים של תצפיות חושיות בלתי-אמצעיות ידרוש שורה אינסופית של ניסיונות כאלה, לשם השלמתו. במקום להכריז על משפטים מעין אלה כ"חסרי-משמעות", הוצהר שאין הם משפטים ממשיים, אלא הנחיות לעריכת תצפיות. לעומת משפטים רגילים נחשבו משפטים אלה להנחות, הניתנות לאישור (או, כפי שאומרים אחרים להפרכה), על ידי הניסיון, ובתורת שכאלה הם לגיטימיים לגבי מטרותיו של המדע. (מובן מאליו שהכללות אפשר להפריך לחלוטין על-ידי תצפית אחת ויחידה, ועל פי מבחן זה ניתן לסווגן כמשפטים של ממש; אולם הפרכת טענה ישותית, שלפיה קיים לפחות x אחד שהוא y, תדרוש, כמו קודם, מניית מקרים ממצה).

כדי להימנע מסיבוכים מעין אלה, הציעו הוגי-דעות אחדים (במיוחד אייר) להבחין בין הצורה "החזקה" לבין הצורה "החלשה" של עיקרון האימות; לפי הצורה השנייה אין משפט חייב להיות בר-אימות באורח מסקני וסופי, ומשמעותיותו תהא מובטחת במידה מספקת אם קיימות תצפיות חושיות אשר תהיינה "רלבנטיות" לגבי אמיתותו או שקריותו. כוונתו של ניסוח זה היתה לשלול את המשמעותיות מן המשפטים המטפיסיים, ולהעניקה לקביעות הנסיוניות מן הסוג הנזכר לעיל. בינתיים התברר שניסוח זה חלש מדי מבחינה זו, שכן שום מטפיסיקאי לא יתענה בייסורי מצפון מיוחדים אם יצהיר, שתצפיות חושיות שייכות במידה כלשהי לספקולציות שלו. ניסוחים מאוחרים יותר של העיקרון הזה ביקשו להתגבר על ליקוי זה, אלא שתוך כדי כך נתקלו בקשיים טכניים אחרים; ככל שהסביכות גברה והלכה, כן לבש העיקרון במידה גדלה והולכת צורת מכשיר אד-הוק למען הפקעת קבוצה מסויימת של משפטים שהוחרמו מכבר במקום להוות סיבה להוציאם מתחום הדיון.

בעיות נוספות עולות מתוך התפקיד רב-החשיבות המוקצה לניסיון החושים בתוך תהליך האימות. באשר ניסיון כזה הוא בהכרח עניין פרטי של הצופה, מסתבר שמשפטים יכולים להיות בעלי משמעות לגבי הצופה, אם מבחינה עקרונית ניתן לנסחם במונחים של מה שמתגלה בפני ניסיונו הבלתי-אמצעי. סיפרו של קרנאפ "המבנה הלוגי של העולם" הוא ניסיון משוכלל לבצע בפועל שיחזור זה של הדיון המדעי והניסיוני מתוך תחומו המוגבל של מינוח "אגוצנטרי". הסוליפסיסם המובלע בדיון זה הוא מתודולוגי בלבד, באשר המטרה היא לערוך העמדה עיונית של מושגים ושל משפטים ולא של עובדות. ברם, הספק נשאר כיצד אפשר, על פי הנחות אלה, להגיע לכלל הידברות והתקשרות, או כיצד אפשר שנתוני-המדע ניתנים לאימות במיוחד הבינ-סובייקטיבי. הפוסיטיביסם הלוגי נחלק בדעותיו בעניין זה. הדעה האורתודוכסית יותר, שהובעה על-ידי שליק, היתה זו האומרת כי "המבנה" של הניסיון האישי עשוי להיות בר-העברה ומושווה לניסיונותיהם של אחרים, אף-על-פי שמן ההכרח כי תוכנו יישאר בלתי ניתן לניסוח, אפילו על-ידי הצופה עצמו. הפלג הרדיקלי יותר, שבראשו עמדו נוירט וקרנאפ, לא קיבל גלישות מעין אלה לתוך המטפיסיקה והעדיף להבטיח את האובייקטיביות של המדע אפילו במחיר נטישת הבסיס החושי. את ההנחות המדעיות, טענו הם, ניתן לבחון על-ידי ייחוסן לא לתחושות פרטיות שאינן ניתנות לאימות בתוך הצופה, אלא לעובדות הניתנות לתצפית פומבית. חייו הרוחניים של הצופה, אינם מעניינים את המדע ורמזים אליהם בתוך השיטה המדעית הם חסרי עניין ומובן. לעומת זאת, מעשי ה- reportage של האדם, מצביו הגופניים והתנהגותו הכללית הם עניין אחר, שכן ניתנים הם לתצפית ולרישום פומביים; ובאמת, רישומים ותצפיות אלה הם-הם המהווים את ה"פרוטוקול", את הנתונים היסודיים של התורה המדעית. תורה זו, הידועה בכינויה "הפיסיקליסם", דומה במידה רבה לביהיוויוריסם, אך בכל זאת שונה ממנו בכך שאין היא שוללת במפורש את עובדותיהם של החיים הרוחניים ואין היא מנסה להעמידן על עובדותיה של ההתנהגות הגופנית. טענתו של הפיסיקליסם היא שאת מקום המשפטים המנוסחים בשפת ההפנמה הפסיכולוגית ניתן למלא, מבחינה צורנית, במשפטים המנוסחים בשפת הפיסיקה, וכי רק בניסוחם זה יהיו משפטים אלה בעלי שימוש כלשהו לגבי המדע. הטענה העיקרית של הפיסיקליסם, בצורתה זו, מוטלת בספק, אף כי אין היא מופרכת על-ידי הטיעונים המסורתיים לטובת הדואליסם.

טענה מרחיקת לכת יותר מאותו סוג הקשורה בעיקר בשמו של נוירט, היא - שכל המדעים תלויים בסופו של דבר במשפטי פרוטוקול המבוטאים במוחים של מושאים ותהליכים פיסיקליים, ולפיכך ניתן לבטא את כל המשפטים הניסיוניים בשפת הפיסיקה. המדעים הפרטיים יכולים להיות בעלי חוקים משלהם - זוהי כמובן שאלה ניסיונית, אלא שהמושגים אשר המדעים האלה משתמשים בהם, ניתנים להגדרה במונחים פיסיקליים, המהווים את ה- lingua franca של המדע. טענה זו היוותה את הבסיס העיוני למסעו הנמרץ של נוירט למען "אחדות המדע".

הנסיגה הפיסיקליסטית מן האמפיריציסם הופעלה במשך תקופת-מה במידה מרחיקת-לכת עוד יתר על ידי קרנאפ ונוירט, אשר ביקשו לוותר על תורת ההתאמה לגבי האמת. ההקבלה בין השפה לבין העובדות היא תכונה מהותית - אם כי חשודה כמטפיסית - של תורת המשמעות של ויטגנשטיין, באשר לדעת ויטגנשטיין עצמו, מערכת היחסים החוץ-לשונית הדרושה לשם קביעת ההקבלה שבין השפה לעובדות, איננה ניתנת להבעה באמצעים העומדים לרשות הלשון. חיפושו של שליק אחר משפטי הפרוטוקול "הבלתי-ניתנים-לתיקון" והניתנים לאימות בלתי אמצעי – מוליך אף הוא בצורה דומה אל הבלתי-ניתן להבעה. עם זאת אפשר להתגבר על הבעיה ללא קשיים מיוחדים. משפטים ניתן להשוות רק למשפטים אחרים ולא לעובדות החיצוניות; לפיכך, את ההכרה יש לתאר כמערכת של משפטים התומכים זה בזה; משפטים חדשים מתווספים למערכת בתורת משפטים אמיתיים, אם אין הם סותרים את המשפטים שנמצאים כבר בסדרה. האמונה במערכת של משפטים "בסיסיים", המונחת ביסוד ההכרה, מתגלה כעקרה; משפטי "הפרוטוקול" הדרושים הם איפוא מבחר משפטים השייכים לענין והגזורים מן המערכת הקיימת; ההתאמה הופכת למבחן האמת. הקושי הוא, כמובן, להכיר מהי המערכת הנכונה, ,שכן אפשריות מערכות רבות ולפחות אחדות מוכרחות להיות שקריות, באשר התאמתן הפנימית איננה מונעת בעדן מלסתור זו את זו. הצהרתו של קרנאפ כי הוא נותן אמון במערכת המאושרת על-ידי משפטי הפרוטוקול של אנשי-המדע המוסמכים, נחשבה כשיא-שכנגד (anticlimax) - אם לא כהודאה בתבוסה - ורושם זה נתאפשר במהרה על-ידי שנטש את התורה הזאת וחזר להודאה מסוייגת באפשרות של "קונפרונטציה" בין משפטים ועובדות. שינויים חזיתיים אלה הם פחות קיצוניים משהם נראים במבט ראשון, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את השקפותיו האחרות של קרנאפ. חלק גדול ממרצו של קרנאפ כלוגיקן הוקדש לפורמליזציה של המבנה הפנימי (או ה"תחביר") של השפה - כפי שהילברט (Hilbert) ותלמידיו עשו זאת במתימטיקה - תוך התייחסות אל משפסי השפה כסימנים כתובים על הנייר, חסרי כל משמעות, ודיון בכללים המאפשרים את צירופיהם של סימנים אלה (בתוך "מטה-שפה"). "התחביר הלוגי" של קרנאפ מקיף את הכללים הדקדוקיים או כללי-המבנה של השפה, שלפיהם מעצבים משפטים מתוך אוצר המילים שלה, וכן את הכללים ההגיוניים, הם כללי המעבר, שעל פיהם נגזרים המשפטים באורח צורני זה מזה. חשיבות מרובה מיוחסת למיון המשפטים הללו לשלוש קבוצות: משפטים תחביריים, המתייחסים אל מילים או אל משפטים אחרים, נחשבים כמשתייכים אל "האופן הצורני של הדיבור" (formal mode of speech); משפטי-מושא או משפטים ניסיוניים - אלה הם המשפטים המטפלים בחפצים, בעצמים ובמצבים; אולם ישנה גם קבוצה שלישית, של "משפטי מושא-לכאורה", הנראים כמטפלים בעצמים (למשל, כאשר נאמר כי שולחן הינו עצם), בעוד שלאמיתו של דבר אלה הם משפטים המוסבים על מילים או שניתן לתרגמם לכאלה (היינו, כאשר נאמר ש"שולחן" הוא מילת-עצם). משפטים אלה נחשבים כמשתייכים ל"אופן החומרי של הדיבור". החשיבות העיקרית שבהבחנות אלה, בתוך ההקשר הנוכחי, היא בכך, שהן מאפשרות לטעון כי מרבית המשפטים הפילוסופיים שאינם מטפיסיים נחרצים - אם לא כולם - הנראים כרומזים לקיומן או למעמדן של ישויות מופשטות, כדוגמת הכוללים, אינם אלא קביעות תחביריות על מילים, המעוצבות בצורה מטעה על פי האופן החומרי של הדיבור. הפילוסופיה מזוהה על ידי כך עם התחביר ההגיוני, היינו, עם הדיון ברמה גבוהה יותר המוסב על הלשון; והפלוגתות עתיקות-היומין של הפילוסופיה, כגון זו שבין האידיאליסם לבין המטריאליסם, לאחר תרגומן לאופן פורמלי, הופכות לחילוקי-דעות בדבר הכרעה בין "שפות" אלטרנטיביות, ואינן עוד שאלות בעלות אופי או חשיבות טרנסצנדנטיים.

מכאן נובעת הנכונות, ואפשר לומר אפילו האדישות, של הפוסיטיביסם הלוגי לגבי המעבר מלשון הדיבור של סנסציונליסם אידיאליסטי-למחצה לפיסיקליסם מטריאליסטי למחצה; שכן ההכרעה בין שני אלה היתה עניין של נוחות מתודולוגית ולא שינוי מהותי בהשקפות. מתוך כך נובעת גם השאיפה לסלק ממושגי האמת והמשמעות את היסוד "הסימנטי" של התייחסות אל עובדות חיצוניות, תוך השכנתה של השפה כולה תחת גג אחד - התחביר. התמוטטותה של עמדה זו הביאה את קראנפ לידי כך שירכז את תשומת לבו על התחום הסימנטי עצמו, אלא שתרומותיו בנושא זה אינן משתייכות לספרות הפוסיטיביסם הלוגי.

אם הפוסיטיביסם הלוגי חדל להיות תנועה פילוסופית שבאופנה, הרי שהדבר נובע במידה רבה מגישתו אל השפה, הנראית כנוקשה ודוקטרינרית למעלה מן הדרוש. הסתבר, כי הנחותיו פשטניות מדי ושיטותיו מעובדות מדי מכדי שיוכל לטפל בהצלחה בהעדר הצורניות המאפיין את השפות "הטבעיות"; הצטמצמותו בניתוח שפות-דגם מלאכותית הגבילה גם היא את ההתעניינות בתוצאות. מלבד אי-אלה תרומות חשובות לתחומים טכניים-יחסית, כדוגמת האינדוקציה, ההסתברות והמתודולוגיה של המדעים, מתבטאת מורשתה העיקרית של אסכולה זו בריכוז תשומת-הלב לבעיות המשמעות ובקביעת קני-מידה של דקדקנות הגיונית והבעה בהירה ובלתי-רתורית, שנתקבלו בינתיים על דעת הכול ואף זכו למחקים. ההתקפה על המטפיסיקה, אם גם לא היתה סופית ומכרעת, שיככה בכל זאת את ההתלהבות, חידדה את הסגנון ושיפרה את הבנתם של אלה שהמשיכו להיות נאמנים לה. השפעתה של המחלוקת טרם נתמצתה עד תומה, תורת-המידות ותורת-ההכרה למדו ממנה משהו, והתגובות עליה נשמעות עד עצם היום הזה בתחום התיאולוגיה הפילוסופית החדישה.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: פוסיטיביזם לוגי
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית