עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > רשויות השלטון > הרשות המחוקקת - הכנסתעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > רשויות השלטון > רשויות מקומיותעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים בולטות במקצועות השונים
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
על הייצוג הנמוך של נשים בפוליטיקה הישראלית-הן ברשויות המקומיות והן בארציות



תקרת הבטון על ראש הנשים
מחברת: ד"ר סילביה פוגל-ביז'אווי


בעשור האחרון נשמעות טענות משכנעות מאוד, שנועדו להסביר לנו את העובדה שנשים הולכות ונעלמות מהכנסת ומהממשלה. למשל, מסבירים לנו ששיטת הפריימריז והחוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה מיטיבים עם הקבוצות החזקות בחברה. להסברים הללו מתלווים הסברים לא פחות משכנעים, שמונים את הבעיות העומדות בפני נשים השואפות להגיע לפסגות הנשגבות הללו: חוסר נגישות למשאבים כלכליים של נשים לעומת גברים; כמות הזמן הפחותה שעומדת לרשות נשים בהשוואה לגברים, שכן נשים עובדות בשכר ובו בזמן גם עובדות בבית במשרה נוספת ללא תמורה; הכשרה פחותה כפוליטיקאיות ומיומנויות לא מספקות בתחום הזה; התעלמות של התקשורת מנשים, אלא אם הן קורבנות האלימות הגברית, ועוד. לכל ההסברים הללו מתלווים לפעמים אותם טיעונים ישנים וטובים, המזכירים לנו - ספק כהסבר, ספק כהצדקה - שה"טבע הנשי", "הסוציאליזציה", "החינוך" אינם מכינים את הנשים לעולם הפוליטיקה. אולם מבט מהיר על הנתונים של 50 השנים האחרונות במדינת ישראל מלמד אותנו דבר פשוט: מעולם, במשך כל שנות קיומה של המדינה, לא הצליחו נשים לעבור את סף הייצוג של 10 אחוז בכנסת. את השיא הזה הן השיגו בכנסת השלישית ב-1955, כאשר מתוך 120 נבחרי ציבור, 12 היו נשים. כיום יושבות בכנסת 9 חברות כנסת, שהן 7.5 אחוז מהנבחרים (בחירות 1996).

כל זה קורה למרות שכל העולם הפוליטי הישראלי השתנה לבלי היכר - הן שיטת הבחירות מבחינת הגיוס לתפקידים פוליטיים, והן ציבור הבוחרים, ובעיקר הבוחרות. במילים אחרות, למרות השינויים מרחיקי הלכת שמאפיינים את המערכת הפוליטית, מה שנשאר קבוע הוא הרף של ייצוג הנשים במוקדי הכוח של הפוליטיקה הישראלית, תקרת בטון של פחות מ-10 אחוז.

זאת ועוד, מבט נוסף על הבחירות לרשויות המקומיות מלמד אותנו עד כמה הבחירה הישירה לראשות הממשלה ושיטת הפריימריז אינם מהווים גורם מכריע בדחיקת הנשים מהעולם הפוליטי. למעשה, ברשויות המקומיות, ביישובים היהודיים בלבד (רוב המחקרים בנושאים אלה מתייחסים לרשויות בישובים היהודיים בלבד. אותו נתון על כלל האוכלוסייה הישראלית היה מוריד את האחוז הנמוך הזה עוד יותר), נותר ייצוג הנשים מזערי ביותר, 4-3 אחוז מכלל נבחרי הציבור עד סוף שנות ה-70!

מאז, התחיל ייצוג הנשים ברשויות המקומיות לעלות בהתמדה, וב-1993 הגיע ל-10.9 אחוז. תפנית זו אירעה דווקא החל מ-1978, כאשר הונהגה לראשונה שיטת הבחירה הישירה לראשות העיריות והמועצות, וכאשר ראשי הרשויות המקומיות החלו להיבחר בבחירות אישיות. יצוין עוד, שעד שהגלגל התהפך לטובת ייצוג הנשים ברמה המקומית, היה תמיד מספר הנציגות ברשויות המקומיות קטן ממספר הנציגות במישור הלאומי. נראה אם כן, שאת הגורמים המרכזיים לכישלונן של נשים בפוליטיקה הישראלית אין לחפש בכישוריהן ובהכשרתן הלקויים, ואף לא בשיטת הבחירות. אני טוענת שאת הסיבות ל"כישלון" יש לחפש בממסד הפוליטי ובמדיניות ההדרה שהוא נוקט, כדי לנשל את הנשים מזכויותיהן האזרחיות והפוליטיות הבסיסיות ביותר.


 

המערכת הפוליטית בישראל ותקרת הבטון


מי שמתבונן במערכת הפוליטית הישראלית ב-50 השנים האחרונות, לא יכול שלא להגיע למסקנה שזו השתנתה לבלי הכר. המערכת הפוליטית הישראלית הפכה ממערכת ריכוזית ללא עוררין למערכת ביזורית יותר, כשבלב לבו של הביזור ניצבות כיום שיטת הפריימריז והבחירה הישירה לראשות הממשלה.

במקביל, מקורות הגיוס לאליטה הפוליטית השתנו: בעיקר נעלמו הקיבוצים, תנועת המושבים, ההסתדרות, ובמידה לא מבוטלת מנגנוני המפלגות. למוקדי השררה המרכזיים נסללו דרכים ארוכות חדשות, ובהן הצבא, הישיבות, הרשויות המקומיות והפרופסיות.

במקביל, חל שינוי משמעותי במאפייני הנשים, אזרחיות המדינה. בעיקר מעניינים אותנו שני פרמטרים שמרכיבים את השינוי הזה: הראשון הוא הצטרפות משמעותית של נשים לשוק העבודה בשכר. כיום יותר מ-45 אחוז מכוח העבודה האזרחי הוא נשי, לעומת פחות מ-30 אחוז עד סוף שנות ה-60. הפרמטר השני הוא עליה מרשימה ברמת השכלתן של הישראליות: כיום, יותר מ-50 אחוז ממקבלי תואר ראשון, יותר מ-45 אחוז ממקבלי תואר שני ויותר מ-33 אחוז ממקבלי תואר שלישי הן נשים.

בכל העולם הדמוקרטי, כפי שמציינת זאת הספרות המקצועית, שינויים בפרמטרים אלה הביאו לעליה בפעילות הפוליטית של נשים, וכן לעליה בהישגיהן בתחום הפוליטי. בולטות בתחום זה, כמובן, הארצות הסקנדינביות, ולאחרונה הצטרפו אליהן גם ארצות אחרות, בהן צרפת ואנגליה.

בישראל הביאו השינויים המתוארים לעיל להגברת הפעילות הפוליטית של הנשים, אך לא להגדלת ההישגים. יותר מועמדות מציגות עצמן בכל פעם בבחירות, פעילות הנשים בארגונים ממסדיים וחוץ ממסדיים-תנועות השלום, תנועות ה"שלום הבטוח" (הנשים בירוק) - הלכה וגברה; ארגוני נשים התרבו, וכן ארגונים פמיניסטיים, אך כל אלה לא הועילו-תקרת הבטון נשאה יציבה ואיתנה.



 

פוליטיקת ההדרה ותקרת הבטון


קשה לסווג ולמיין את רכיביה של מדיניות הדרת הנשים על ידי הממסד הפוליטי בישראל, חלקם ברמת השיח וחלקם ברמת הפרקטיקה היום - יומית. יחד עם זאת ניתן להצביע על כמה ממרכיביה החשובים. אחד המרכיבים של מדיניות ההדרה הוא השתקת העובדה שמפלגות שלמות בישראל, שנתמכות על ידי כספי ציבור, כספי אזרחיות ואזרחים, שוללות מנשים את הזכות להיבחר ברשימותיהן (אגודת ישראל, דגל התורה, ש"ס).

מרכיב מרכזי אחר במדיניות ההדרה מאופיין בהתעלמות מפעילות פוליטית שנעשית על ידי הנשים, עד כדי הפיכתה ללא נראית. "חוסר הנראות" הזה מושג על ידי הגדרת פעילות הנשים כפעילות התנדבותית, ששכרה בעצם קיומה, תוך הימנעות מהגדרתה כפעילות פוליטית שנועדה להשפיע על "טובת הכלל", להצמיח מנהיגות ולפתח קריירה פוליטית.

מרכיב נוסף במדיניות ההדרה היא השתקת הפוליטיקאיות עצמן. השתקה זו קשורה לפעמים להתארגנות פנים-מפלגתית או בין מפלגתית של נשים. התארגנות זו מוגדרת לא פעם במושגים של "סקטוריאליות" ו"בדלנות", ומשמשת כלי - ניגוח כלפי הנשים, בעוד שהתארגנות סקטוריאלית על בסיס עדתי, לאומי, או דתי, מוגדרת על-ידי אותם מדירי נשים, כביטוי מובהק של "הפלורליזם" ו"הרב-תרבויות" של הדמוקרטיה הישראלית. דרך אחרת להשתיק את הפוליטיקאיות היא על ידי הבניית ה"נושאים הנשיים" כנושאים שוליים, שהם כמובן, פחות חשובים מ"השלום", מ"הביטחון" מ"השלום והביטחון" ומ"הקונסנזוס הלאומי".

על ידי ההשתקה וההעלמה נעשית הדחיקה אל השוליים למרכיב מרכזי במדיניות ההדרה. שוליות כזו קיימת, למשל, בדיון על השירות הצבאי של הנשים, כחלק ממאזן הזכויות והחובות האזרחיים. קיומו של אי שוויון בחובות הצבאיים בין נשים לגברים מצדיק כביכול את אי השוויון של הנשים בעולם הפוליטי, ומפריע להן להשתלב במעגל "החברים לנשק" שמהווה בארץ אמצעי ליצירת תמיכה פוליטית. במקביל, פורחות ומתרבות המפלגות אשר חרתו על דגלן את אי השירות הצבאי של מצביעיהם, והן עושות מזה הון פוליטי, כפי שהישגיהן בכנסת מראים. גם הדיון המעליב על השריון (10%, 15%, 20% שריון - ולמה לא 50%?) הוא מנגנון הדוחק לשוליים את הפוליטיקאיות ואת כלל ציבור הנשים בישראל. ראשית, המספר עצמו מראה עד כמה מעט מוכן חלק מהמערכת הפוליטית להתפשר כדי "לקדם נשים". יחד עם זאת, העובדה שמספר זה אף פעם אינו מושג (לא במוסדות המפלגות, לא ברשימות וכמובן לא במוקדי הכוח), רק מראה עד כמה "המערכת דואגת לנשים" - אך "הן לא יודעות לנצל זאת" כי "נשים אף פעם לא מצביעות עבור נשים".

לבסוף, אין לשכוח שתמיד, כשצריך, אפשר "להזיז ממקומה" חברת כנסת: כמו למשל "הזזת" אורה נמיר ערב הבחירות לכנסת ב-1996 (בכדי לתת את מקומה ברשימת המערך לסופה לנדוור), או אפשר לפטר מנהיגה נבחרת ציבור, כמו עופרה פרידמן (פיטורין מהנהגת ההסתדרות על ידי עמיר פרץ), מבלי שחברי המפלגה יתערבו למען אחת ממנהיגות הנשים שמפלגתם הצמיחה. אפשר להמשיך עוד ועוד, אולם הנקודה המרכזית היא שמדיניות ההדרה פועלת בהצלחה משום שהיא יוצרת את המובן מאליו, שבמסגרתו נשללות זכויות אזרחיות מציבור הנשים כתהליך טבעי המזין את עצמו - ללא התערבות של גורמים אנושיים המעונינים להרחיק את הנשים מסיבות שונות. ב"מובן מאליו" הזה, המנהיגות הנשית עצמה משותקת ומנוכרת לעצמה. למשל, בזמן השביתה הגדולה, בדצמבר 1997, מעטו הפוליטיקאיות להתבטא כפרטים או כקולקטיב בנושאים הקשורים למערכת הבריאות, לקצבאות הילדים או לקצבאות הזקנה. הן גם הרבו לשתוק, שקט ממושמע ומציית, כאשר איימו לחסל את "טיפות החלב" - אותו מוסד מפואר שיצרו הפוליטיקאיות של הזרם האזרחי בתקופת היישוב. "טיפות החלב", משמשות גם היום דוגמה יעילה ומוצלחת של מוסדות לרפואה מונעת, מודרנית ושוויונית שכל מדינה היתה מתפארת בהם.



 

מסקנה


אחרי 50 שנות מדינת-ישראל ואחרי יותר מ-70 שנה של מאבק נשים בישוב היהודי בארץ-ישראל לקבלת אזרחות פוליטית, הגיע הזמן שנפסיק עם "שיח הקורבנות" (נשים מוכות), ונעבור לשיח אזרחי של שוויון זכויות וחובות בין אזרחי מדינת ישראל.

במקום להתמקד רק בחולשת הנשים, רצוי להתמקד גם בגורמים המחלישים את הנשים והמנציחים את החולשה הזאת. זהו צעד קטן שיסדוק סדק בתקרת הבטון. הצעד הבא להרחבת הסדק הזה הוא יצירת קואליציה בין כמה שיותר ארגוני נשים לבין ארגונים הנאבקים בשם הדגל החברתי. יש ליצור קואליציה של ארגוני נשים, שיהוו יחד כוח פוליטי שחייבים להתחשב בו, וינסחו את "עשרת הדברות" של השוויון האזרחי של נשות ישראל כפרוגרמה משותפת, המקובלת על רוב ארגוני נשים. אבל זהו כבר נושא לדיון אחר...

ביבליוגרפיה:
כותר: תקרת הבטון על ראש הנשים
מחברת: פוגל-ביז'אווי, סילביה (ד"ר)
תאריך: קיץ 1998 , גליון 34
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית