עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונותעמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיה > נושאי מחקר > קבוצות חברתיות > נשים
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
על ספרה של סימון דה-בובאר, הפילוסופית הצרפתיה, "המין השני" - אשר בו נבחנה שאלת נחיתותה ודיכויה של האישה בידי הגבר לאורך כל ההיסטוריה האנושית



האישה על פי סימון דה בובואר
מחברת: רקפת זהר


רקפת זהר בוחנת מחדש את "המין השני", 40 שנה לאחר צאתו לאור.

כמעט ארבעים שנה חלפו מאז יצאה המהדורה הראשונה של "המין השני" בצרפת (לעברית ספר זה לא תורגם מעולם). אולם דווקא בשל המעמד המיוחד שלו זכה, ובשל הפופולריות העצומה שלו, יש חשיבות לבחינתו במידה של ביקורתיות. אינני מתכוונת דווקא לשינויים שחלו במצבן של הנשים במהלך תקופה זו, אלא לאותן השאלות שנשארו שנויות במחלוקת בתנועה הפמיניסטית עד היום.

מהי אישה? שואלת סימון דה בובואר בהקדמה לספרה, ומציינת מיד כי עצם השאלה מהווה כבר חלק מן התשובה. איש אינו שואל מהו גבר, כיוון שהמין האנושי מתחלק לשני סוגים רק מבחינה "טכנית". מכל בחינה אחרת המין האנושי הוא המין הגברי, ואישה זקוקה להגדרה בראש ובראשונה כיוון שהיא מהווה "חריגה מהנורמה"; היא "לא-גבר". השאלה הגדולה כמובן היא, מדוע?

כדי לענות על כך עלינו לחזור שלב אחד אחורה, ולבדוק מהם ההבדלים היסודיים בין המינים: אילו מהבדלים אלה הם תופעות היסטוריות ואילו הם נתונים טבעיים; וכיצד מסבירים ההבדלים בין המינים את היותה - או הפיכתה - של האישה ל"יצור יחסי".


ההבדל הראשוני, זה שלגביו אין ויכוח, טוענת דה בובואר, הוא ההבדל הביולוגי. גברים ונשים שונים אלה מאלה הן במבנה הפיסי והן בפונקציות שהם ממלאים בתהליך הרבייה הביולוגית.

בשחר האנושות היתה חשיבות לכושר הניידות ולכוח פיסי. בשתי תכונות אלה היתה לגברים עדיפות. ימי המחזור החודשי, חודשי ההיריון ותקופת ההנקה הגבילו את ניידותן של הנשים. אף כי הן נטלו חלק בפרנסת השבט, בעיקר בעבודת הלקט, הרי בשל כוחן הפיסי המועט יותר נמנעו הנשים כמעט לחלוטין ממלאכת הציד ומן ההגנה הפיסית על השבט, שהפכו למשימות גבריות. לחלוקת עבודה זו היתה לדעת דה בובואר משמעות ערכית, "מאחר שהאדם מתרומם מעל לחיה לא בנתינת חיים אלא בסיכון החיים, ניתנה עמדת העליונות באנושות לא למין המביא חיים חדשים לעולם, אלא לזה שהורג."

משחר האנושות, אם כן, נכבלה האישה לטבעה הביולוגי בעוד הגבר הוא שהגדיר, ולפיכך יצר את החברה האנושית בדמותו ובצלמו. בידיו רוכז הכוח הכלכלי והפוליטי, והוא שקבע את אמות המידה, את המוסר, את המטרות. לכן יחס החברה לנשים הוא יחסו של הגבר לנשים. יתרה מזאת, כיוון שהתרבות האנושית היא גברית, הרי גם תפיסתן של הנשים את עצמן הושפעה במידה מכרעת מתפיסתו של הגבר אותן. ומהי תפיסה זו?

על-פי התיאוריה האקזיסטנציאלית, מחייבת היווצרות התודעה העצמית הכרת הסובייקט את עצמו, ואת קיומו של "אחר": ישות שהיא מספיק דומה אך גם מספיק שונה כדי להיות נושא להשוואה, כדי לאפשר את הגדרת העצמי. תפקיד ה"אחר" הוא התפקיד שהועיד הגבר לאישה. בשלב הפרימיטיבי נחשבה הפוריות הנשית למסתורין שהפכו את האישה לאחד מכוחות הטבע. עם השתלטותו ההדרגתית של הגבר על הטבע, נתפסה גם האישה כמשהו שיש להשתלט עליו. באירופה של ימי הביניים העניק לה הלהט הדתי הנוצרי תכונות של קדושה ושל זונה ומפתה; החברה הקפיטליסטית הפכה אותה לחפץ.

אולם בתוך כל התהפוכות הללו נותרו הנשים בנות-אדם, אינדיווידואליות סובייקטיביות, ומאחר שכל סובייקט שואף לבסס את עצמו כמרכז ולהפוך את העומד מולו ל"אחר", הרי שמבחינה תיאורטית יכול היה להיווצר מצב הפוך; זה עניין של מאבק כוחות, והגברים הם שניצחו בו. כיוון שאף אחד לא יקבל על עצמו מרצון מעמד של אובייקט, היה הכרח לחברה הגברית לבסס את ניצחונה באמצעים חומריים. החברה הפטריארכלית הקדומה שעבדה את האישה והפכה אותה תלויה בגבר מבחינה כלכלית.

לכן אין לדבר על "המסתורין הנשיים" ולא על "מהות האישה": "זו שאלה חסרת טעם. אם הגבר אינו מצליח לגלות את המהות המסתורית של הנשיות, זה פשוט משום שהיא אינה קיימת... המסתוריות הזו אינה מסתירה דבר, רק ריקנות."


מצבן של הנשים, טוענת דה בובואר, נעשה דומה מכמה בחינות למצבו של מעמד משועבד או של קבוצת מיעוט. אך בניגוד למעמד משועבד, לא היתה להן כל אפשרות להתארגן וליצור תחושה סובייקטיבית משותפת. הן הוסיפו לחיות כאיים מבודדים, סגורות בתחומי הבית והמשפחה, ומוקפות בחברה גברית.

קיימת סתירה יסודית ביחסן של הנשים לעצמן. מצד אחד הן שואפות לבטא את אישיותן ולפעול בעולם כבנות חורין. מצד שני, הן מקבלות על עצמן את דפוסיה ואת ערכיה של החברה האנושית (כלומר, הגברית), התופסת את האישה כאובייקט. סיטואציה זו של ניכור עצמי וסתירה תודעתית מתמדת היא המאפיין המרכזי של החוויה הנשית.

דה בובואר דוחה את המושג הרחב של "טבע נשי" במובן של אוסף תכונות ואפיונים, אך במקביל היא מבטאת יחס שלילי לצדדים הפיסיים של הקיום הנשי. בשני מקומות הדבר בולט במיוחד: ביחסה לפוריות הנשית וביחסה למיניות הנשית. היא טוענת כי על הלידה להיות בחירה של האישה, וכי ה"אינסטינקט האמהי" אינו תכונה אוניברסלית. אך בתיאורה את האישה העצמאית אין מקום ללידה או לילדים, ודומה שכושר הפוריות של האישה נתפס על-ידה בראש ובראשונה כמכשול.

יחסה של דה בובואר למיניות הנשית מורכב יותר. היא רואה את התשוקה המינית כלגיטימית, אולם מנסה לצמצם את מקומה ככל האפשר; היא מאמינה כי יחסי מין יכולים להיות בתיאוריה חילופי עונג הדדיים, אולם האישה אינה יכולה לראותם ככאלה כיוון שהיא מרגישה מנוצלת. "האקט המיני הנורמלי מציב את האישה למעשה במצב של תלות בזכר. הזכר - כמו ברוב מיני בעלי החיים - הוא בעל התפקיד האגרסיבי, הנקבה נכנעת לחיבוקו... 'הגורל האנטומי' הוא לפיכך שונה משמעותית בין הגבר והאישה." המין מתקשר אצלה להתקשרות נפשית שיכולה להוביל את האישה לאובדן העצמיות. מכאן מסתבר מצב של סתירה בין תשוקותיה הגופניות של האישה לבין שאיפותיה הרוחניות לחירות ולעצמאות. המסקנה היא כי קיום מקביל של השתיים כמעט שאינו אפשרי.

על-פי תיאורה של דה בובואר חייבת האישה המשוחררת לבחור בין אובדן אישיותה לבין הוויתור על נשיותה: "הקונפליקט הזה הוא שמציין במיוחד את מצבה של האישה המשוחררת. היא מסרבת להגביל את עצמה לתפקידה כנקבה, משום שהיא איננה מוכנה להסכים לעיוות; אבל זה יהיה עיוות גם במקרה שהיא תדחה את מיניותה."

אולם אף שדה בובואר טוענת לזכות הבחירה, אין היא מצהירה בפה מלא על בחירתה שלה. זו משתמעת מתיאורה את היחסים העתידיים בין נשים לגברים, שהוא תיאור של יחסי ידידות, כאלה הקיימים בין הגברים לבין עצמם: אחווה (BROTHERHOOD) ולא אהבה (LOVE) היא המלה החותמת את הספר. כלומר, גם אם היא מציעה אפשרות של פיוס ושיתוף פעולה בין המינים, הרי זה במחיר היטמעות הנשים ביחסים כמו-גבריים.

כאשר דה בובואר מציינת רשימה ארוכה של תכונות אשר יוחסו בהיסטוריה לנשים (שלא בצדק לדעתה), היא מתעלמת מכך שלפחות כמה מתכונות אלה אינן בהכרח רעות. לאורך כל הספר היא מציגה את הקיום הנשי והגברי במושגים דיכוטומיים (אקטיביות מול פאסיביות, אגרסיביות מול כניעות, יצירתיות מול ארגון, תחרותיות מול הרמוניה). בתיאור זה היא לכאורה "ספרטיסטית", אולם מרגע שהיא מסמנת את התכונות ה"גבריות" הללו כ"טובות" ואת ה"נשיות" כ"רעות", וקובעת כי על המין האנושי כולו לנהוג על-פי ה"טובות", היא מפסיקה להיות ספרטיסטית והופכת ל"מונוסקסיסטית".

זהו חיסרון מכריע, משום שלמרות שהיא יודעת ומצהירה בבירור כי התרבות האנושית היא יצירה גברית, הרי השיפוט שלה נובע מקבלתם של ערכי התרבות הזו כמוחלטים: "האישה המשוחררת... רוצה להיות אקטיבית, לוקחת, ודוחה את הפאסיביות שהגבר מתכוון לכפות עליה. האישה ה'מודרנית' מקבלת את הערכים הגבריים: היא מתגאה בכך שהיא חושבת, פעילה, עובדת, יוצרת, בתנאים שווים לגברים; במקום לחתור להמעיט בערכם, היא מכריזה על עצמה כשווה להם."

העובדה שדה בובואר לא הצליחה לפתור את הדילמה הסבוכה של "הטבע הנשי", אינה מפחיתה מחשיבות הניסיון. אסור לשכוח שגם היא עצמה חיה בתוך מציאות היסטורית שכבלה לא מעט את ידיה, ואחרי הכול, גם 30 השנים שחלפו מאז פרץ הפמיניזם המודרני לזירה עוד לא הצליחו להביא את התשובה המיוחלת.


על סימון דה בובאר והשקפותיה

ביבליוגרפיה:
כותר: האישה על פי סימון דה בובואר
מחברת: זהר, רקפת
תאריך: חורף 1991 , גליון 21
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית