עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונותעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
שנות ה 70 בישראל- על יחס החברה הישראלית לתופעת הנשים המוכות, כפי שמתארת אותה ח"כ [לשעבר] מרשה פרידמן, שהעלתה נושא זה בכנסת וזכתה לקיטונות של רותחין.



קשר השתיקה
מחברת: מרשה פרידמן


לכל הנושאים שהעליתי בכנסת השמינית, החל במכירת נשק חשאית לדרום אפריקה ועד אלימות נגד נשים, היה מכנה משותף אחד: כולם היו אפופים קשר של שתיקה. חומות ההכחשה גבהו במיוחד סביב ענייני נשים, ומעל הכול סביב נושאים הקשורים בגופה של האישה: אונס, הכאה, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח על הילודה, הפלה; נושאי זמננו. יוסף בורג, שר הדתות דאז, נשאל פעם על-ידי טום פנטון מחדשות סי. בי. אס. מה דעתו עלי: "לא יאה ולא נאה," השיב השר.

אפילו נאום הבכורה שלי בכנסת עורר מהומה קלה, למרות שלא דיברתי על אפליה מינית ולא על נושא אחר השרוי במחלוקת. ככל קודמי קראתי את נאומי מן הכתב והקריאה עברה ללא תקלה. אך משחזרתי אל מושבי נתן היושב - ראש את רשות הדיבור לעקיבא נוף, עורך-דין צעיר וליברלי. הנוהל הרווח בכנסת הוא שהדובר הבא מתייחס אל נאום הבכורה של חברת כנסת חדשה ומברך אותה על בחירתה.

היה צפוי שנוף יאמר דברים חביבים והוא אכן היה חביב. ולפתע אמר דבר-מה בלתי צפוי. "אני מאחל לה ולנו כי במהלך מאבקה לשחרור האישה יגיע לישראל גם שחרור הגברים." הופתעתי מן התמיכה שהשתמעה מדבריו של נוף; אך הכנסת רעשה. "לאיזה גברים אתה מתכוון?" צעק יגאל הורביץ, התעשיין העשיר, המתגאה בקשיחותו. נוף הסמיק והיסס. "למדינת הגרים שהאישה מושלת בם," אמר כמי שנתפס בקלקלתו. "גבר משוחרר לא יוחזר," צעק גד יעקובי בחרוז. "תאחל למדינה שתשוחרר מהאישה," קרא מישהו, אנונימי לגבי "דברי הכנסת".

חברות הכנסת שתקו במשך כל ההתפרצות. כמה מהן היו אנטי פמיניסטיות וכמה עוד לא החליטו איפה הן עומדות. היתר, קומץ פמיניסטיות, מצאו לנכון להתרחק ממני במקום לתמוך. רק אדם אחד דיבר בזכות שחרור הנשים וגם הוא היה מאופק, מאיר פעיל, חבר הכנסת היחיד של מוקד. והוא הגיב על המהומה: "ייתכן שלתנועה זו יש מה לומר, בעוד שאנו לא מבינים אותה ומבטאים זאת על-ידי ציניות צברית ישראלית טיפוסית. חברת הכנסת פרידמן היא בהחלט תופעה מיוחדת במינה בכנסת שלנו."

ואמנם הייתי תופעה מיוחדת במינה. דעותיי, המסגרות שבהן פעלתי, גילי, מבטאי, גובהי ומיני חברו יחדיו להבדילני מיתר חברי הכנסת. יתרה מזאת, זוהיתי עם תנועה שבלי ספק הפחידה את עמיתי. אך המצב הזה זיכה אותי ביתרון אחד: לא נאלצתי לעמוד בפני שום ניסיון לצרף אותי. עצמאותי היתה מובטחת.

תגובה ראשונה זו להעלאת נושא שחרור האישה בכנסת חזרה ונשנתה כל אימת שעליתי על דוכן הנואמים, ובזעם הולך וגובר כל אימת שדיברתי על נשים מוכות. חומות ההכחשה סביב הנשים המוכות היו בלתי חדירות כל-כך עד שעברו שנתיים לפני שהצלחתי להעלות את הנושא לדיון. אפילו ראש הסיעה שלי התנגדה להעלותו. משרדה היה שולח מכתב תשובה סטנדרטי לפניותיהן של נשים מוכות: "שולמית אלוני אינה מתערבת בעניינים שבינו לבינה," נאמר שם.

איש לא רצה, באמת אף אחד לא רצה לדעת על קיום התופעה ומשמעותה. במשך הזמן הצטברו אצלי לא מעט מכתבים שתיארו מקרי התעללות, ואלה היו מאגר נתונים ראשון ובלעדי על נשים מוכות בישראל, וככל הידוע לי גם בקרב יהודים בעולם כולו.

"הערבים מכים את נשותיהם, לא היהודים," אמר לי מפקד משטרת חיפה. "לטענתם, גם אם אין האישה יודעת עדיין על מה ולמה מכים אותה, היא תדע," הוסיף בחיוך, כמזמין אותי לצחוק מן הבדיחה. "לא," השיב על שאלתי, "למשטרה אין סטטיסטיקה בדבר תלונות על אלימות במשפחה." "האם אתם חוקרים בתלונות אלה?" שאלתי. "רק אם נשפך דם ונשברות עצמות," אמר הוא, "רק אז מתערבת המשטרה. אחרת אנו מתייחסים לזה כאל עניין פרטי שבין בעל לאשתו. איננו יכולים להתערב בכל ויכוח משפחתי שמתעורר."

לא במשטרה, לא במשרד הרווחה ולא בבתי - החולים היו נתונים סטטיסטיים על היקף התופעה של אלימות במשפחה. כאשר פניתי לקבל מידע בעניין זה השיבו לי כי כל מה שקורה בין בעל לאשתו הוא עניין פרטי, לא ציבורי.

קשר השתיקה היה עמוק כל-כך שאלמלא ויצו, החיפוש אחר מידע היה מעלה חרס. פניתי אליהן כיוון שידעתי כי הן מפעילות ברחבי המדינה רשת לשכות שבהן פועלות בהתנדבות יועצות משפטיות. לשכות אלה שרדו מן התקופה שלפני קום המדינה, כאשר ויצו הישראלית היתה תנועה פמיניסטית לוחמת.

נפגשתי עם טניה לבנפיש, שהיתה אז יושבת-ראש המועצה למעמד האישה של ויצו. מועצה זו כיום היא מה שנותר מן העבר הפמיניסטי של ויצו. בשנות ה-70 היו הפמיניסטיות שנשארו בפנים בנות 70, 80 או 90. טניה לבנפיש, כבת 60 אז, היתה מן הפמיניסטיות הצעירות בשורה. "נשים מוכות? אני יודעת הכול," אמרה. "לפני חמש-עשרה שנה ניסינו להעביר בכנסת חוק בעניין נשים מוכות, אך," ומבט של כאב עמוק ירד על פניה כשהמשיכה, "הוא לא התקבל אפילו בקריאה ראשונה. אני מאחלת לך הצלחה אך לעולם לא תשיגי את תמיכת הכנסת."

"אני יודעת," התגוננתי, "אבל אולי אצליח לשבור את קשר השתיקה." "רק לכמה ימים," אמרה, "ואיזו תועלת תצמח לך מזה?" אנא, אנא, חדלי, ביקשתי בלבי. לא זאת רציתי לשמוע. מדוע אין גם אנו יכולות לקשור מדי פעם קשר של שתיקה? אך טניה לא חדלה מדיבורה. "דבר לא ישתנה והכותרות בעיתונים יישכחו מלב. אבל את יודעת מה? שבי מעט באחת הלשכות שלנו, ותכירי נשים מוכות. לא תשכחי זאת לעולם."

טניה לא התכוונה לנבא כישלון, אלא רק לתאר את העבר. לפני חמש-עשרה שנה הועלה נושא הנשים המוכות על שולחן הכנסת. מן הסתם היה גם כיסוי עיתונאי. חמש-עשרה שנה לאחר מכן לא נמצא גם משרד ממשלתי אחד שיאשר זאת. אך אם בוויצו יודעים, הרי שגם במשטרה, בבתי-המשפט ובמשרדי הרווחה והבריאות יודעים על כך.

חמישה בנתונים שקיבלתי מוויצו, ולאור העובדה שמנהיגותה החדשה של מפלגתי החדשה לא עוד עמדה בדרכי, הגשתי לכנסת הצעה לסדר היום. יושב-ראש הכנסת דחה אותה במשך חודשים, אך לבסוף לא היתה לו ברירה אלא להיעתר לי ולדבר על הנושא של "הכאת נשים בידי בעליהן". משהודיע על נושא הדיון החל האולם להתמלא, וכאשר עליתי על דוכן הנואמים הלך וגבר הרחש. עוד לא סיימתי לומר "כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה," וכבר החלו קריאות הביניים, שלא פסקו במשך כל הנאום.

בין קוראי הביניים הפעילים ביותר היה עקיבא נוף, האיש שבזמנו בירך אותי בנועם רב כל-כך. "מדוע האפליה בהעלאת הנושא?" צעק. "מדוע אינך מעלה את הנושא של נשים המכות את בעליהן?" "יש כמה בעלים שאולי לא היה מזיק שנשותיהם תכנה אותם," התבדח מאיר פעיל. אסתר הרליץ, הפמיניסטית שבחבורה, הצטרפה אל המגנים את גישתי המפלה לרעה. המהומה נמשכה בלי הפסק עד תום נאומי, מלווה בבדיחות ובצחוקים רועמים. העפתי מבט אל האולם הסואן, תוהה מי מבין הגברים הללו מכה את אשתו. שנים לאחר מכן קיבלתי תשובה על שאלתי זו, כאשר אשתו, עיתונאית ידועה ומכובדת, האשימה אותו בפומבי. היה זה עקיבא נוף.

כיוון שלא היתה לי ברירה אלא להתעלם מן המהומה, מה גם שכלי התקשורת הקליטו את דברי, המשכתי לנאום מעל קריאות הביניים. מסופקני אם מי מן הנוכחים היה מסוגל לשמוע את דברי, אך הדברים שודרו בבירור בחדשות הערב. מיליונים צפו בטלוויזיה ושמעו מפי עדות על מה שראיתי ועל מה ששמעתי. דיברתי על נשים שבורות חוטם שהוכו עד עיוורון וגופן מכוסה צלקות מפציעות סכינים ומצריבת סיגריות. נשים הרות שהוכו בבטנן, שהופלו במורד המדרגות, שהוכו ועונו בכלי-בית המצויים בטווח יד כגון רגל של כיסא, מנורה, ואפילו מנורת הלחמה.

שר המשטרה דאז, שלמה הילל, דיבר בשם הממשלה ואמר כי אינו מאמין שהכאת נשים בישראל מגיעה לממדים שציינתי. הוא הסכים שיש מידה מסוימת של אלימות בחברה הישראלית, אך אין סיבה להאמין בקיום בעיה ספציפית של אלימות "מצד גברים נגד נשותיהם." "הבעיה קיימת בתחום זה כשם שהיא קיימת גם בתחומים אחרים. יכול אני לתת דוגמה של אנשים הדוחפים זה את זה בתור לאוטובוס." השר סיים בכך שלדעתו אין בנושא עניין לציבור, ובשם הממשלה המליץ שהנושא יורד מסדר היום.

משמעת סיעתית חמורה היא בדרך כלל יסוד מוסד בפוליטיקה הישראלית. וכך, כאשר השר ביקש להוריד את הצעתי מסדר היום הייתי בטוחה שלא תהיה לה תחייה, כפי שטניה ניבאה. אבל ציפתה לי הפתעה: רוב הידיים הורמו בעד חקירה פרלמנטרית, והנושא הועבר לדיון בוועדה. בעלי הידיים המורמות הביטו זה בזה בתדהמה: כל נשות המערך, וכמה מן הגברים, הצביעו אתי נגד השר שלהם, דבר שקורה בכנסת לעתים רחוקות ביותר.

למחרת היום ניגש אלי יורם ארידור, אחד מאלה אשר שיסעו את נאומי בקריאות ביניים. הוא היה אז חבר מן השורה במפלגת הליכוד, ורק לימים זכה לפרסום מפוקפק כשר הכלכלה אשר הביא את המדינה אל סף פשיטת רגל. "העוזרת שלנו ראתה אותך אתמול בערב בטלוויזיה," אמר לי, "והבוקר סיפרה לי שהיא נמנית עם הנשים שדיברת עליהן. אני רוצה להתנצל."

ארידור ישב בראש ועדת הפנים. הוא מינה ועדת משנה שתחקור באופי התופעה ובהיקפה. ועדה מיוחדת כזאת הוקמה על-ידי הפרלמנט הבריטי סמוך לאותו זמן, וממצאיה פורסמו ברבים והותירו בציבור רושם קשה. אולי בסוף טניה לא תצדק, אולי אפשר להזיז משהו. לרגע איבדתי את הציניות שבדרך כלל ליוותה אותי בדרכי הפוליטית. היתה לי תקווה אמיתית שוועדת המשנה הפרלמנטרית לפחות תיתן תנופה למציאת פתרון לבעיה.

אולם כבד בישיבה הראשונה של ועדה זו הבנתי שתקוותי היתה מוקדמת מדי. "מדוע לא נרשמים הדברים בפרוטוקול?" שאלתי. "ביקשתי קצרנית," אמר יושב-ראש הוועדה, "כולן עסוקות." נדהמתי מן המחשבה שלוועדה זו לא יהיה שום רישום רשמי, אבל כאשר הבעתי התנגדות נוכחתי שאין בתקנון הכנסת דרישה לרישום פרוטוקול בוועדות משנה. אפילו השימוש ברשם-קול אינו הכרחי. נדהמתי יותר כאשר ניסיתי להביא לוועדה את רשם-הקול הפרטילצלי וגיליתי שלמרות החסינות הפרלמנטרית שלי, המאפשרת לי לעבור על כל חוק שהוא, לא הורשיתי להכניס אותו לחדר הישיבות.

העדות היחידה כיום לקיומה של הוועדה ולחקירתה היא הרשימות הדלות שרשמתי לעצמי בזמן הישיבות, וטיוטת דו"ח שמסרתי ליושב-ראש ואשר מצאה את מקומה, מן הסתם, בסל הניירות. הממשלה נפלה בפברואר 1977, שלושה חודשים לפני תום כהונתה. נפילתה פגעה בין היתר בוועדת המשנה שלנו שלא גמרה את עבודתה ואף לא פרסמה דו"ח ביניים. כאילו מעולם לא היתה קיימת ועדה כזאת.

דומה כי גם כלי התקשורת נתנו ידם לקשר השתיקה. משנעלמו הבדיחות מן העיתונים לא נמצא גם עיתונאי אחד, ולא עיתונאית, שקיבל על עצמו לבדוק את טענותיי. כתבת אחת התעלתה על עצמה ויצאה במאמר תוקפני נגדי ונגד נשים המכות את בעליהן. הנושא ירד במהירות מסדר היום הציבורי, והתוצאה היחידה היתה רק זו שהנשים המוכות ידעו סוף סוף שאינן יחידות בסבלן. טניה לבנפיש צדקה בכל זאת.

ב-1977 הפסקתי לעסוק בפוליטיקה בתקווה שאוכל להקים מקלט לנשים מוכות, ולא כמוסד של עבודה סוציאלית אלא במטרה להעלות את המודעות הציבורית לבעיה זו. מקלט לנשים מוכות אכן נפתח בחיפה כחצי שנה לאחר מכן ומאז ועד היום עומדת בעיית הנשים המוכות על סדר היום הציבורי. אלימות במשפחה, על כל צורותיה, מוכרת כיום בישראל כבעיה חברתית-ציבורית. קשר השתיקה נשבר.

לאור מה שידוע לנו עתה על היקף התופעה בישראל - כעשרים אחוז מן הנשים הבוגרות לפי ההערכה הרשמית - מפליא שהסוד נשמר לאורך זמן כה רב. וללא מאבקן של קומץ קטן של נשים שפעלו מחוץ למסגרות, הוא היה נשאר בגדר סוד עד עצם היום הזה.

* מרשה פרידמן, חברת כנסת לשעבר, יושבת עתה בברקלי, קליפורניה, וכותבת ספר בשם "ארץ הגלויות", המתאר את ניסיונה כעולה חדשה, כפמיניסטית וכפוליטיקאית. רובו של המאמר הזה מהווה פרק בספרה.

* פרידמן לימדה פילוסופיה בברוקלין קולג' ובאוניברסיטת חיפה; ממייסדות התנועה הפמיניסטית הישראלית.

ביבליוגרפיה:
כותר: קשר השתיקה
מחברת: פרידמן, מרשה
תאריך: חורף-אביב 1988 , גליון 15
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית