עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > יחסי יהודים ערביםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדט
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ, בזמן "המאורעות" (1936-1939) הקימו הבריטים גדר לאורך גבול הצפון להגנה מפני חדירת כנופיות ערביות מסוריה ולבנון. הגדר פורקה כשהוסר האיום.



גדר הצפון
מחבר: גדעון ביגר


בחורף של 1936 התחילו "המאורעות": פעולות צבאיות של הערבים נגד יישובים יהודיים, שכונות ספר בערים המעורבות ותחבורה. היישוב היהודי ויחידות ה"הגנה" השונות התגוננו, אבל כוחות הבטחון הבריטיים לא פעלו בתחילה נגד הערבים המתקוממים. רק שנה לאחר התחלת המאורעות, עם התגברות מעשי האיבה הערביים, שהחלו לפעול גם נגד השלטון הבריטי, נתערערה השליטה הבריטית על הארץ. בנוסף למהומות ולתקיפות שנוהלו מתוך ארץ - ישראל, החלה הסתננות של גורמים עוינים מהארצות השכנות במטרה להכניס ארצה נשק ואמצעי חבלה, להפעיל כנופיות פושטים נגד הממשל והיישוב היהודי ולתת מסתור לבורחים מפני פעולות השלטון. הגבולות בדרום ובמזרח היו מוגנים יותר, מאחר שהמצרים שלטו שם במרחב כולו. מצרים, חצי האי סיני ועבר - הירדן היו בשליטה בריטית ואולם הקו הצפוני, שהיה גבול עם לבנון וסוריה שבשליטה צרפתית, היה פרוץ.

אזור הררי

שלא כגבולות האחרים של ארץ ישראל, נקבע הגבול שבינה לסוריה ולבנון באזור מיושב והררי ברובו. צפונה של ארץ - ישראל, אזור הגליל ועמק החולה, היה אידיאלי לפעולות מחבלים שנעזרו במבנה הטופוגרפי, בצמחיה העבותה והסבוכה וביישוב הערבי בצפון הארץ. מעבר לגבול שלטו הצרפתים, שאמנם לא עודדו את הפעילות החבלנית אך לא עשו הרבה למנעה, וכך נעשה גבול הצפון למקום מעבר לשם פעולות נגד השלטון הבריטי בארץ - ישראל.

השלטון הבריטי נחלץ באיטיות לפעול נגד החדירה מצפון. קשיים פוליטיים, כלכליים וצבאיים מנעו פעולה מסודרת נגד הכנופיות, שפעלו כמעט באין מפריע בצפון. בפרוץ המאורעות, באפריל 1936, נקטו השלטונות פעולה הססנית נגד הפורעים, ורק בשלב השני של המאורעות, בשנת 1937, החלו לעשות נגד החדירות בצפון הארץ.

כאמור, האזור היה נוח למלחמת גרילה. תנועת אנשים ואספקה פעלה כמעט באין מפריע משני צדי הגבול, וכך יכלו אנשי ה"כנופיות", כפי שכונו חבורות המחבלים הערבים, לקבוע בסיסים קדמיים בשולי השטח ההררי של הגליל העליון, שפנו לעבר המישורים המיושבים בצפיפות. בין בסיסים אלו היו תרשיחה ומבצר ג'ידין (יחיעם של היום). כדי להשתלט על האזור צריכים היו האנגלים למנוע סיוע מן הכנופיות, אם בהרתעה ואם בענישה קיבוצית של כפרים, ולא פחות מזאת גם לחסום את הגבול חסימה של ממש. העליה ברמת העוינות היתה המניע להחלטת הבריטים להגביר את פעילותם לאורך הגבול ולנסות להביא לאיטומו.

שלב ראשון באיטומו של הגבול היה סלילת כביש לאורכו. במשך תשעה חודשים של שנת 1937 נסלל כביש, שהחל בכביש עכו – ראש הנקרה ליד הכפר הגדול באסה (היום שלומי) והסתיים בעין מלחה בכביש ראש - פינה – מטולה. תוואי הדרך הותאם לדרישות הצבא והמשטרה הבריטיים ולצרכיהם. הדרך היתה צריכה לשמש לתנועת צבא שיצא לחסום הסתננויות, יחד עם הפגנת נוכחות בשטח, ולכן תוכננה לעבור במרבית היישובים באזור (באסה, איקרית, תרביחה, סאסע, בירעם, קדש). בשל קשיים טופוגרפיים לא נסללה הדרך סמוך לקו הגבול ממש, ושטחים רבים נשארו בין הכביש לקו הגבול. מלכתחילה נסלל כביש הצפון כדרך עפר לאורכו הוקמו תשע תחנות משטרה שמוקמו בכפרים לאורך הכביש. בכל תחנה הוצבו עשרה שוטרים (ארבעה בריטים, ארבעה יהודים ושני ערבים). השוטרים גרו תחילה באוהלים, וכעבור פרק זמן נבנו צריפים בעלי יסוד מבוצר, מוקפים בחצר גבוהה. השוטרים היו יוצאים יום – יום לסיור ברגל וברכב לאורך הכביש במטרה למנוע חדירות. הסיורים הכבידו אמנם על כנופיות הפורעים בפעילותם בימים, אולם פעילות הלילה נמשכה והוגברה, ואף חיזוקם של כוחות הצבא באזור לא הועיל.

עם התגברות הפעילות הערבית העוינת החליטו האנגלים להיעזר במומחים למלחמה בטרור. ב- 8 באוקטובר 1937 נכנס לתפקידו כיועץ מיוחד למלחמה בטרור סר צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בגימלאות שרכש מומחיות במלחמה בפשיטות טרור בצפון – מערב הודו ובבנגאל. במשך שנתיים שימש טגארט יועץ, ונהנה מגיבוי מצד הגורמים הצבאיים שפעלו בארץ נגד הטרור הערבי. אף שנתקל לעתים בהתנגדות מצד הפקידות הבריטית בארץ, למעשה "לגבי הצעות טגארט נהגה הממשלה המנדטורית ברוחב לב אף כי נועדו לבטחון היישוב היהודי."

במשך כחודשיים סייר טגארט ברחבי הארץ, עמד על בעיות הבטחון והציע הצעות להילחם בטרור הערבי. תוכניתו המקורית לבלימת חדירת הכנופיות בצפון הארץ היתה לבנות גדר תיל מחושמלת לכל אורך הגבול ובה נקודות מעבר מבוקרות ומוגנות, וכן סיורים תכופים לאורך הירדן, מגשר בנות יעקב צפונה.

תנאי להקמת הגדר והפעלתה היה פיתוחה של דרך הצפון. הגשמים מנעו נסיעה בטוחה בדרך העפר ולכן היה צורך לצפותה באספלט, כדי לאפשר סיורים וגישה טובה לאזור בינוי הגדר.

בראשית 1938 נערכו דיונים ממושכים בין אנשי הצבא, פקידות הממשל וטגארט בנושא הגדר, מיקומה, מימונה ואופן הפעלתה. המושל הבריטי בצפון הארץ, קירקברייד, טען שקו הגבול כבר חותך קרקעות כפריים וגדר לאורך הכביש תגביר את קשיי הכפרים. ובכל זאת תמך בבניית הגדר וכך גם מפקדי הצבא. קירקברייד לא הסתפק בגדר לאורך כביש הצפון ועד לאגם הכנרת, ודרש גם גדר בין הכנרת לירמוך. גם השלטונות הצרפתיים בסוריה תמכו בהקמת הגדר, אם - כי בשיחה בין הנציב הצרפתי העליון בסוריה דמרטל ובין טגארט, התלונן הצרפתי: "לכם יש רק 60 ק"מ של גבול לשמור עליו בעוד תורכיה שומרת על גבול ארוך מזה נגד מבריחים ומצליחה בזה וגם הדוצ'ה (מוסוליני) עשה יותר מכך בלוב. האם בריטניה הגדולה, אחת המעצמות הגדולות בעולם, לא יכולה לדון ב- 60 ק"מ ולפתור הבעיה?"

בנוסף לרעיון בניית הגדר הועלה הצורך בסיורי לילה ממונעים, ונעשה חישוב ש- 13 מכוניות יאירו כל נקודה לאורך הגבול בתדירות של עשר דקות! הוצע להקים בכמה מקומות מסוכנים מצדיות, "פיל בוקסים", לשהיית לילה בלבד.

בפברואר 1938 הוחלט על בניית הגדר, למרות הסתייגותו של גנרל ויוול, מפקד הצבא הבריטי בארץ, שטען כי הגדר לא תועיל הרבה, ובעיקר אם לא יוקצו כוחות משטרה לפטרול מסיבי. אורכה של הגדר היה שבעים קילומטר לערך. כבר בדיונים הראשונים הציע מושל מחוז הצפון, קירקברייד, לפנות ל"סולל בונה" שתבנה את הגדר, כי "היהודים הסובלים ממשבר כלכלי ישמחו לקפוץ על המציאה כמתנת אלוהים ויציעו בניה במחיר זול בהרבה".

מומחי "סולל בונה" נתבקשו להכין גדר לדוגמה והם הקימוה ליד טבעון משלוש גדרןת מקבילות, שני מטרים בין גדר לגדר וחוטי תיל מקשרים ביניהן. גובה הגדרות החיצוניות היה שני מטרים, והגדר הפנימית - מטר אחד. מול צד הפריצה הוכן "סינור" של חוטי תיל בצורת שתי וערב. אורך הגדר לדוגמה היה כארבעים מטר. מחלקת צנחנים בריטית נקראה לפרוץ את הגד בלי חומר נפץ. בתוך חצי שעה ובציוד פשוט וידע רב, שכלל הטלת לוחות עץ על הגדר, עברוה הצנחנים בלי קושי. טגארט שחזה בניסוי, אישר למרות הכל את בניית הגדר, בטענה שהפורעים אינם חיילים מנוסים ויפעלו אחרת בחשיכה מול משמרות: ליתר בטחון ביקש להקטין את המרחק בין מצדיות השמירה.

שלושה חודשים

ביום 21 באפריל 1938 נחתם חוזה הבנייה עם "סולל בונה", שהתחייבה לבנות את הגדר בתוך שלושה חודשים. הגדר היתה מורכבת משלושה חלקים. הסוג המורכב ביותר השתרע לאורך 47 ק"מ, מראש-הנקרה ועד לנבי - יושע; החלק השני של הגדר השתרע לאורך הכביש ממטולה ועד לטבחה - 24 ק"מ; והקטע השלישי, הפשוט ביותר, נבנה לאורך ארבעה קילומטרים בין צמח לירמוך. אורכה של הגדר היה 75 קילומטר ומחירה 89 אלף לירות. קביעת תוואי הגדר הוציאה את "אצבע הגליל" מתחומי השטח המוגן, והמעבר מאזור זה לשאר חלקי ארץ - ישראל אמור היה להתבצע דרך שערים בפיקוח השלטונות הבריטיים. לשם ייעול עבודת בניית הגדר ולהגברת הפיקוח על מניעת המעבר הוחלט להצמיד את הגדר ככל האפשר לתוואי הכביש הקיים. כתוצאה מכך נבנתה גדר הצפון לאורך כביש הצפון וכביש ראש פינה - מטולה עד לאזור המנזר הבנדיקטי בהר האושר. משם - לא לאורך דרך קיימת - ירדה הגדר אל ים כנרת ממערב לכפר נחום.

בשל המחיר הרב שהיתה צריכה לעלות גדר חשמלית (כפי שתוכנן לראשונה) בוטלה התוכנית, והוחלט על אמצעי הרתעה נוספים. מומחי בית הספר להנדסה צבאית בבריטניה המליצו להשתמש במוקשי גז מדמיע. לאחר שאושרה ההמלצה בדרג גבוה הוצע להטמין לאורך 30 ק"מ מוקשי גז בתפזורת של 150 מוקשים לק"מ, וב- 30 ק"מ אחרים למתוח תיל ממעיד שיחובר למוקשי פתאים.

בד בבד עם תכנון גידורו של גבול הצפון תוכננה פעולה דומה לגבולה המזרחי של ארץ - ישראל. אף-על-פי שעבר-הירדן היתה תחת שליטה בריטית מלאה וחיל הספר העבר-ירדני פיקח על הנעשה גם ממזרח לירדן, הועלה הצורך לגדר גם חלקים לאורך הירדן, כדי למנוע מעבר לא מבוקר ממזרח הירדן לארץ - ישראל המערבית. הוברר כי בגבול המזרחי אין צורך בגדר מלאה בלתי חדירה, אלא בגידור שיקשה את החציה במעברי הירדן. אותרו 35 מעברים פוטנציאליים לאורך 80 ק"מ של אפיק הירדן, ובהם הוקמו גדרות שחסמו את המעבר.

כאלף עובדים גייס "סולל בונה" לעבודה שנמשכה כשלושה חודשים. בשל האבטלה ששררה בארץ לא נתקשתה החברה למצוא את האנשים שנזקקה להם. הממשל הבריטי עזר ככל שנתבקש, ובעיקר סיפק נשק להגנת בוני הגדר. הקושי הגדול הראשון היה מציאת מקור לאמצעי הגידור, ברזלי זווית וחוט תיל. בארץ לא נמצאו הכמויות הדרושות, ופניה ליצרנים באנגליה לא העלתה דבר בשל אי האפשרות לייצר את הכמות הנחוצה בזמן הקצר שנדרש. אנשי "סולל בונה" חיפשו את התיל בכל אירופה, ובסופו של דבר, באישור השלטונות הבריטיים, נקנה התיל מאיטליה הפשיסטית, שאגרה כמויות עצומות לקראת מלחמתה בחבש שנתיים קודם-לכן. הדחיפות בבניין הגדר היתה חשובה לממשל הבריטי, שהיה מוכן לקנות את התיל מכל מקום אולם שאף לא לפרסם את הדבר, ובתשובה לפניית תרעומת מצד פדרציית מסחר החוץ בבריטניה נאמר כי התיל נקנה בבלגיה בשל דחיפות העבודה.

בניית הגדר החלה בשלהי מאי 1938. תחילה מתחו גדר פשוטה, בין הירמוך לכנרת, והמשיכו גדר סבוכה יותר בקטע הדרך שבין טבחה והחולה. בקטע זה הוצמדה הגדר בחלקה לכביש הראשי טבריה - מטולה, אף שבחלקה היתה ממערב לכביש (והכביש היה "מחוץ לגדר") ובחלקה ממזרחה. מחנה חיל הספר העבר - ירדני ששכן ממזרח לראש - פינה הוקף גם הוא בגדר, ואולם ליד החולה וביצותיה סטתה הגדר מזרחה ומוקמה לאורך הביצות עד למפגש כביש הצפון עם כביש מטולה.

ב- 29 במאי 1938 החלה העבודה לאורך כביש הצפון. מחנה העובדים הועבר מקירבת אילת-השחר לבסיס חדש ליד הכפר מלכיה. כאן נבנתה המערכת השלמה שכללה ארבע שורות עמודים. העמודים החיצוניים התנשאו לגובה שני מטרים וגובה הפנימיים היה מטר וחצי. רוחב הגדר היה 6-5 מ'. בין העמודים החיצוניים לפנימיים נקשרו חוטי התיל לסבך בלתי עביר, ולאורך העמודים החיצוניים נמתחו חוטים לאורך ובשתי וערב. קצב הבניה היה כקילומטר וחצי ליום. מחנה הגודרים הועתק פעמיים לאזור העבודה. מ- 21 ביוני ועד ל- 15 ביולי שכן המחנה ליד סעסע, ועד לסיום העבודה ב- 31 ביולי 1938 - ליד הכפר באסה. במשך שישה חודשי העבודה אירעו תקריות אחדות עם הכנופיות הערביות ושני פועלים נפלו חלל - אליהו אבטיחי שנפל ליד סעסע ב- 23 במאי ואלימלך רזניק שנפך ב- 29 ביוני.

ישובים מחוץ לגדר


בניית הגדר צמוד לכביש הצפון ובמקביל לו יצרה כמה בעיות יישוביות. יישובים רבים, יהודיים וערביים, נמצאו מצפון לגדר. כל יישובי אצבע הגליל לרבות יסוד - המעלה, משמר הירדן ואילת-השחר, וכן עין-גב, היו מחוץ לגדר. בגבול הלבנון נמצא היישוב חניתה מצפון לגדר. יישובים ערביים רבים "נכלאו" גם הם בין הגדר לגבול הצפון, ובהם הכפר הגדול באסה במערב הגליל המערבי וכן סורה (ליד איקרית) וכל הכפרים ממזרח לכביש טבחה - מטולה. בעיה נוספת נוצרה מחמת ניתוק כפרים מאדמותיהם וממעיינות שנסמכו אליהם. היות שכביש הצפון עבר במכוון דרך הכפרים לאורך הגבול והגדר נצמדה אליו, ממילא נותקו שטחי עיבוד מכל הכפרים שבהם עבר הכביש. כדי לפתור בעיות אלו הוקמו 18 שערים בכל הכפרים לאורך הגדר, וכן לאורך כביש מטולה וליד צמח. מפתחות השערים נמסרו למוכתרים המקומיים ונקבעו שעות מעבר שבהן איבטח הצבא את המעבר. לשם בניית הגדר היה צורך לעלות על שטחים מעובדים, לעקור עצי פרי ולהשחית יבולים רבים, כדי לשמור על עקרון ההיצמדות לכביש.

שלושה חודשים לאחר תחילת העבודה, בסוף יולי 1938, נסתיימה בניית הגדר במועד שנקבע מראש. לאחר סיום בניית הגדר המשיכו אנשי "סולל בונה" בניקוי השטח משני צדי הגדר, ובעיקר מצדה הצפוני, ששם נעקרו שיחים ובוערו עצים כדי ליצור שדה ראיה ולמנוע התגנבות לגדר בחסות הצמחיה.

כנופיות הערבים לא שקטו בעת בניית הגדר. מדי פעם ניסו לתקוף את הבונים ואת המגינים, אבל לא עלה בידם למנוע את הקמתה. בהפרש הזמן שבין בניית הגדר לבין כניסת הצבא לאבטחתה, בלילה אחד, ניצלו הפורעים את העדר האבטחה ועקרו ופגעו בגדר לאורך 14 קילומטרים לערך. פירצה זו תוקנה במהרה ושתי פלוגות צבא החלו לאבטח את הגדר לכל אורכה.

אבטחת הגדר נשענה על כוחות סיור קבועים, יום ולילה, וכן על תחנות משטרה ומצדיות שהוקמו בנקודות רגישות שחייבו משמר קבוע. לאורך הגדר נבנו עשרים מצדיות ("פיל בוקסים"). מיקומן בשטח נפרש מאגם הכנרת ליד כפר נחום ולאורך כביש מטולה, ומשם לאורך כביש הצפון. כן חוזקו נקודות המשטרה שהוקמו בעת הקמת הגדר. בכל מצדית היו שני אנשים חמושים במקלע. והיא נועדה לשהיית לילה בלבד. תחנות המשטרה נבנו באופן ש"כל המבנים ימוקמו כך שניתן יהיה להגן עליהם בקלות במינימום כוח אדם. כל תחנה שתכיל כ- 30 איש תיבנה כמבצר ותהיה עצמאית לחלוטין כולל מגדל מים, מתקני תקשורת, מטבח וכו'. תפקידן של תחנות אלו יהיה שמירת החוק והסדר בסביבתן הקרובה". לאורך הגדר הוקמו 12 תחנות משטרה.

כל עבודות הגידור ובניית המצדיות נסתיימו עד חודש נובמבר 1938, ובניית התחנות נעשתה במשך שנת 1939. הוצאות העבודה נסתכמו בכ- 122,000 לא"י. מחיר כל הפעולה, כולל חומרי גידור, אבני בניין וציפוי הכביש, היה כ- 300 אלף לא"י.

הגדר היקשתה רבות על חדירת כנופיות. לאחר שהצבא נכנס לפעולה והמצדיות אוישו, לא נמסר על כל חדירה דרך הגדר מהצפון לארץ.

תיפקודה של הגדר לא הועמד במבחן רב. זמן קצר לאחר בנייתה החל "המרד הערבי" לדעוך, וכעבור פחות משנה מבנייתה הפכה למטרד שאין בו צורך. חדירת הכנופיות פסקה עם תום המאורעות ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, ולעומת זאת גבר והלך המטרד לתושבי האזור ולשלטונות. כבר בקיץ 1939 החלו הדיונים על פירוק מבנים שטרם הושלמו, ואכן רק מבני קבע בנויים נשארו לאורך הגדר. פרוץ מלחמת העולם השניה, ובעיקר נפילת צרפת והעברתן של סוריה ושל לבנון לשלטון ממשלת וישי בחסות גרמנית, דחה את רעיון פירוק הגדר ובכמה נקודות אף בוצרו צירי פלישה אפשריים (על כביש מטולה וליד ראש-הנקרה), ונסללו דרכים נוספות אל הגבול. משחלפה הסכנה, לאחר כיבוש סוריה ולבנון בידי בעלות-הברית, בוטל לחלוטין הצורך בגדר. תצלומי אוויר משנת 1941 מלמדים על קיום הגדר לכל אורך הקו אולם במשך שנת 1942 כבר פורק הקטע שבין הירמוך לכנרת. במשך שנות המלחמה פורק גם הקטע לאורך כביש טבריה - מטולה, ונותר רק הקטע לאורך כביש הצפון. נראה כי השלטונות הבריטיים חששו מהתחדשותם של מעשי איבה בסיום המלחמה, אולם לאחר שסוריה ולבנון קיבלו את עצמאותן בשנת 1946 ולא נצפה חידוש פעולת הכנופיות בצפון, הוחלט לפרק את הגדר בצורה מסודרת. באוקטובר 1947 נמסר, כי מהנדסי הצבא הבריטי פירקו את כל הגדר וכל האדמות הוחזרו לבעליהן.

14 המצדיות נמסרו לרשות בעלי הקרקעות באזור ואילו בתחנות המשטרה, שכונו על שם המתכנן - "משטרות טגארט" - שהו שוטרים בריטיים עד שנמסרו כולן על ידיהבריטים לדי הערבים, עם פרוץ מלחמת השחרור. אלו שימשו מרכזים ללוחמים הערבים שיצאו משם לפעולות נגד היישובים היהודים, בעיקר משטרת נבי - יושע, שעליה התחולל קרב קשה במלחמת השחרור. עם תום המלחמה, נכבשו כל המשטרות על-ידי צה"ל.


* לעיון נוסף: גדר המערכת הראשונה בארץ - ישראל - ג. ביגר, ב"חקרי מלחמה", הוצאת "מערכות" ומשרד הביטחון.

ביבליוגרפיה:
כותר: גדר הצפון
מחבר: ביגר, גדעון
תאריך: פברואר 1992 , גליון י''ז 3 (101)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית