הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גטו ובידוד > מזרח אירופהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > הקהילה והמשפחה
בית לוחמי הגיטאותהקיבוץ המאוחד


תקציר
על המוסדות לעזרה עצמית שקמו בגטאות וארשה, וילנה, קראקוב, לודז' וכן בגטאות הקטנים באירופה המזרחית: רשת המטבחים הציבוריים, ה"צנטוס" - הארגון לטיפול בילד היהודי, "ועדי הבתים" שהגישו עזרה לשכנים הרעבים ודאגו לילדים והרופאים והאחיות שדאגו לבריאות ולסניטריה.



המרי האזרחי בגטאות אירופה המזרחית : העזרה ההדדית
מחברת: שרה נשמית


אחד הפרקים המפוארים ביותר של מאבק היהודים בגטאות היא העזרה העצמית. ארגוני סעד פעלו כמעט בכל הגטאות, שהאריכו ימים יותר. בגטו וארשה פעלו כמה וכמה ארגוני עזרה עצמית, שריכזו סביבם את טובי העסקנים, שליחי ציבור שפעלו במסירות ובאמונה. אורגנה רשת של מטבחים-ציבוריים, שהיו מספקים אלפי ארוחות ליום לנזקקים. "צנטוס", הארגון רב-הפעלים לטיפול בילד היהודי, עסק בעיקר בהגשת עזרה לילדים וארגן רשת של מוסדות-חינוך ומטבחי-ילדים, ששימשו גם כבתי-ספר מוסווים. דוגמה לעזרה עצמית, שקמה לא "מלמעלה" אלא ביוזמת העם עצמו, הם ועדי - הבתים. בשנות המצוקה הכלכלית הגדלה והולכת, בשנים 1941-1942, כשהרעב הפיל יום-יום מאות חללים, התארגנו שכנים, דרי בלוק-מגורים אחד, דרי חצר אחת, כדי להגיש עזרה כלשהי לשכניהם הרעבים. נבחרו ועדים מתוך דרי הבית, שדאגו לארוחה צנועה, ללבוש, לקצת פחם להסקה, לשכנים הנזקקים ביותר. "ועדי הבתים" נישאו על כתפי תנועה עממית רחבה בגטו וארשה. ועדי הבתים קיימו את "פינות הילד". ב"פינות" אלה קיבל הילד הנזקק מזון גופני ורוחני כאחד.


באין בית-ספר לילד היהודי המבקש מרגוע נפשי מזוועות חיי הגטו, המחפש מגן-מה מהשפעת הרחוב המשחיתה, התובע עיסוק ובידור כלשהו, מילאו "פינות-הילד" האלה תפקיד חשוב ביותר. "פינות הילד" היו בדרך כלל בפיקוחם של אנשי-ציבור נאמנים, של מחנכים מנוסים, מורים לשעבר. רבות מהן התנהלו בעזרתם של חברי תנועות הנוער, שהתנדבו לפעולת-חינוך זאת. אולם מחמת המדיניות הגרמנית, המכוונת לכיליונו של הגטו, קצרה יד העזרה ההדדית להתמודד עם ממדי המצוקה היהודית הגוברת והולכת; והרעב הוסיף להפיל מאות חללים בכל יום, מן הבוגרים ומן הילדים כאחד.

ודאי, לא כל כלואי גטו וארשה היו קדושים ונכונים להתחלק בפת לחמם האחרונה עם הזולת. אדרבה: המדיניות הגרמנית הגדילה את הפער, שקיים היה בלאו הכי בחיים התקינים בווארשה ובערים אחרות, בין בעלי האמצעים ובין הסובלים ממצוקה כלכלית. אלא שבגטו, כשמחצית הקילוגרם לחם יכלה לקבוע גורלו של אדם לחיים או למוות, עמוקה הייתה התהום בין המעטים, שהיה להם מזון לשובע, ובין הרבים, שנמקו מרעב. אכן, היו בין "בעלי-הזרוע" החדשים בגטו, ששבעו וזללו, כשההמונים גוועו ברעב. אולם הללו היו מיעוט מבוטל. למעשה התקיימו המוני הגטו בארוחה זעומה אחת או שתים ליום. ובמעמדם זה נאבקו והגישו עזרה לנזקקים ביותר. עד אשר בא הגירוש הגדול בקיץ 1942 ושם קץ גם למפעלי-העזרה וגם למרבית הנזקקים להם.

אך גם אחרי הגירוש הגדול, שהביא כליה על 300 אלף יהודים, בקירוב, בגטו וארשה, עדיין אסף "צנטוס" את היתומים, שניצלו מן הגירוש, ועדיין ניסה להקים להם מוסדות ולטפל בהם.

גם לרופאים ולאחיות היה חלק רב במאבק היהודי. הם נלחמו מלחמה נואשת, כדי לבלום את ממדי המגיפות בגטאות, שמקורם בצפיפות האיומה, בחוסר. תנאים סניטאריים אלמנטאריים ובעיקר ברעב.

הרופאים נאבקו בדרכים שונות: בהרצאות-הסברה לציבור על שמירת הניקיון בגטו, בהברחת תרופות לגטו, בטיפול מסור בחולים. הגרמנים פחדו פחד-מוות מפני מגפת טיפוס. במקום שפרצה - היו שורפים בדרך כלל את הישוב על יושביו. רופאים יהודים היו מעלימים מהם את חולי הטיפוס, בהגישם להם אבחנות אחרות, אף כי הייתה בכך סכנה להם עצמם.

הגרמנים אסרו על נשים יהודיות להרות וללדת ילדים. רופאים יהודים היו מגישים ליולדות עזרה גינקולוגית בסתר. כל אותן שנים בגטו, חיו היהודים בתקווה, כי קרוב מועד שחרורם. בעיקר הצטיינה באופטימיותה האשה היהודיה. היו נשים, שדחו בעיקשות, על-אף הסכנה שבהריון, כל הצעה להפלה מלאכותית, והעדיפו לידה במחבוא, במרתף או בעליית גג, מתוך תקווה, שהמלחמה תסתיים במהרה, והרך הנולד יזכה לחיי חירות.

בגטאות ואף במחנות-עבודה ליהודים הוקמו בתי-חולים, בהם טיפלו רופאים ואחיות במסירות בחוליהם עד הסוף, אף כשידעו, כי כולם צפויים להשמדה.

העזרה היהודית לא הייתה מפעלם של יהודי וארשה בלבד. מוסדות לעזרה עצמית פעלו גם בוילנה, גם בקראקוב, גם בלודז', בבנדין ובסוסנוביץ, ואף בגטאות הקטנים. יש לציין במיוחד את עזרת-האחים הרבה, שגילו יהודי העיירות באזורי הספר הפולניים, בביילורוסיה, בוולין ובאזור וילנה, שהיו ראשונים לחיסול. לפני פליטי השחיטות, הצליחו לברוח לעיירה שכנה, שבה עדיין עמדה הקהילה היהודית על תלה, פתחו יהודים רבים בתיהם - על אף איסוריהם החמורים של השלטונות המקומיים ועל אף עונש-המוות, שהטילו על אירוח פליטים - והתחלקו אתם בפת-לחמם ובבגדם. בנדיבות-רוח לא רגילה, בקבלת אחים פליטים לבתיהם ובדאגה להם, הצטיינו שכבות-העם הרחבות. היו קהילות יהודיות שקלטו פליטים במספר העולה על מספר תושביהן הן. והגשת העזרה נמשכה עד אשר עברה הכוס גם עליהם, עד שנספו המארחים עם אורחיהם, והמעטים שניצלו יצאו יהד לערוך גלות לעיירות השכנות, או שנמלטו ליערות, להמשכת המאבק.

ביבליוגרפיה:
כותר: המרי האזרחי בגטאות אירופה המזרחית : העזרה ההדדית
שם  הספר: מאבקו של הגטו
מחברת: נשמית, שרה
תאריך: 1972
הוצאה לאור: בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית