עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות בימי בית המקדש
סגולה


תקציר
על דמותו של הלל הזקן, מינוי לנשיא והיחסים בין בית הלל לבית שמאי. במאמר מוצגת דעה כי מינוי של הלל לנשיא התבסס לא רק על שקדנותו בתורה ומידותיו אלא גם על ייחסו לבית דוד ובכך נועד להציב חלופה למלכותו של הורדוס. הלל הזקן נודע גם בדרך לימוד תורה ייחודית וחדשנית.



יש תוחלת מהבבלי
מחבר: הרב יעקב מדן


הלל הזקן עלה ארצה מבבל ולמד מפי שמעיה ואבטליון. בתקופת הורדוס הצליחה ענוותנותו להתגבר על מתחים בתוך העם. את בני בתירא לא הצליח לשכנע בעזרת דרשותיו, אולם למרות זאת הן הפכו לאבן יסוד בבניינה של תורה שבעל פה

הלל, חברו של שמאי (שבו עסקנו ברשימתנו הקודמת), היה נשיא הסנהדרין במשך ארבעים שנה. הוא החל את נשיאותו כמאה שנים לפני חורבן הבית, ועם מותו העביר אותה לשמעון בנו, אביו של רבן גמליאל הזקן, כשישים שנה לפני החורבן.

נתונים אלה עולים מהמקורות התנאיים. בספרי נאמר: "הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה" (ספרי דברים, שנ"ז). ועל תקופת נשיאותו נתפרש בתלמוד: "והתניא: הלל ושמעון, גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה" (שבת טו.). על פי חשבונו של בעל 'סדר עולם', שהוא החשבון המקובל על ידי חז"ל, הבית חרב בשנת ג'תתכ"ח. מכאן שהלל עלה לנשיאותו בערך בשנת ג'תשכ"ח, שהיא שנת 32 לפסה"נ, ושימש כנשיא עד שנת 8 לסה"נ. תקופה זו מקבילה בערך למלכותו של הורדוס (37 לפסה"נ עד 4 לפסה"נ) ושל ארכלאוס בנו.

הלל הוא היחיד בין הנשיאים שיצר שושלת נשיאותית. שושלת זו החזיקה מעמד במשך כ- 400 שנה - עד לימיו של הלל השני, שתיקן בשנת תר"ע למניין השטרות, היא שנת 358 לסה"נ, את לוח השנה שאנו נוהגים לפיו עד היום.

מהי הסיבה לכך שתפקיד נשיא הסנהדרין והמנהיג הרוחני של האומה הפך בימיו של הלל ממינוי של גדול הדור למינוי של שושלת קבועה? אפשר שהדבר קשור לכך שהלל התייחס בשושלתו אל דוד המלך:

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה". נמנו ואמרו: הלל משל מי? אמר רבי לוי מגילת יוחסים מצאו בירושלם, וכתיב בה: הלל מדוד (בראשית רבה, ויחי, צ"ט, מהדורת תיאודור-אלבק).

אם נכונים הדברים, הרי שכאשר בחרו חכמים בהלל לנשיא בחרו בו לא רק כרועה רוחני אלא כמייסד מלכות ישראל החדשה. אפשר (וזאת שמעתי בעבר ממורי ורבי הרב יואל בן-נון) שבכך כיוונו חכמים להציב אלטרנטיבה למלכותו של הורדוס האדומי הרשע, שהתעקש לראות את עצמו דרך קשרי חיתון כנצר לשושלת בית חשמונאי. חכמינו לא הכירו בהורדוס כמלך יהודי. הם הציבו את בן דורו, הלל הזקן, כמלכות ישראל האלטרנטיבית מבית דוד, על אף שהלל לא התייחס אל בית מלכות דוד ממש, אלא היה נצר צדדי יחסית לשושלתו של דוד מלכנו.

הענווה מונעת מלחמה

עם זאת ברור שייחוסו של הלל לא היה מעלתו היחידה. נקצר כאן במעשים הידועים על הלל: שקדנותו המופלאה ומסירות נפשו על דברי תורה שבאו לידי ביטוי בהאזנתו לתורתם של שמעיה ואבטליון דרך חור הארובה שבגג ביום שלג (יומא לה:), וענוותו וסבלנותו הרבה כלפי כל אדם וכלפי גרים בפרט (שבת לא.; כתובות סז:).

נזכיר בחטף את ענוותו של הלל, שאפשר שמנעה משבר בלתי הפיך במאבק שהתרחש בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון וכמעט הגיע לשפיכות דמים:

תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים (ירושלמי שבת א', ד').

נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (שבת יז.).

ייתכן שיש קשר בין ענוותו וכפיפותו של הלל, נשיא הסנהדרין, לשמאי חברו בעת המשבר, לבין תיאור היחסים הטובים שנוצרו בין שני הבתים היריבים:

אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל בצרות ובאחיות ובספק אשת איש ... לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: "האמת והשלום אהבו". אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו, לקיים מה שנאמר: "כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לִבות ה'" (תוספתא יבמות א', י'-י"א; ובהרחבה בבבלי, יבמות יג-יד).

חשוב להבהיר נקודה אחת הקשורה לסכסוך החמור בין שני הבתים ובין האישים העומדים בראשם: תלמידי בית הלל היו רבים מתלמידי בית שמאי. אילו במפגשים ביניהם הייתה כל הלכה מוכרעת על פי הרוב, ודאי הייתה ההלכה נקבעת לעולם על פי בית הלל. אמנם התורה מצווה עלינו ללכת אחרי הרוב. אך בית מדרשם של בית שמאי כלל כנראה את המובחרים שבין החכמים, ואילו בית הלל היה בית מדרש עממי יותר, ולכן היו בו תלמידים רבים יותר.

והעמידו תלמידים הרבה: שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים (אבות דרבי נתן נוסחה א', ג').

אפשר שבית שמאי טענו שאין ללכת אחרי רוב כאשר בית המדרש של הרוב מקבל תלמידים מכל הבא ליד ואילו בית המדרש המתחרה מקפיד לקבל רק חכמים מובחרים, ולכן ביום ההכרעה החשוב מכולם - בדיון ובהכרעה על 54 הלכות בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון - חסמו אנשי בית שמאי את פתח העלייה בפני כל מי מתלמידי בית הלל שלא חשבו שהוא ראוי, ואז ישב הלל כפוף לפני שמאי.

ועדיין יש מקום לשאול מדוע לא הוקם מוסד סנהדרין משותף שהכרעתו מחייבת בצו התורה את כל ישראל ובו נחתכות ההלכות על פי הרוב. נראה שאת התשובה לכך ניתן למצוא בעדותו של יוסף בן מתתיהו על גביניוס, מושל סוריה וסגנו של פומפיוס, שעוד בימי מלחמותיו עם אריסטובולוס בן ינאי חילק את הארץ לחמישה מחוזות שהמעבר ביניהם היה כמעט בלתי אפשרי (קדמוניות י"ד, ה', ד'). שני הבתים צמחו במחוזות שונים. אנשי בית שמאי היו חלק מן האצולה הירושלמית, ואילו אנשי בית הלל ישבו כנראה בעיר יריחו:

שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו. נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן. וכשמת הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא (סוטה מח:).

בשל הגזרות כמעט לא נפגשו אנשי שני הבתים ולא יכלו להכריע בין דרכיהם השנויות במחלוקת. באחת הפעמים הבודדות שנפגשו, בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, פרצה ההתמודדות האלימה שתוארה לעיל.

מכל מקום, הלל היה נאמן לדרכו, כפי שמצוטט מפיו בתחילת מסכת אבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (א', י"ב). וכבר הזכרנו בעבר שהוא הלך בכך בדרכם של שמעיה ואבטליון רבותיו בוויכוחם עם הורקנוס בן ינאי, הכהן הגדול בזמנם (יומא עא:).

דרשות מיובאות מבבל

מעלתו של הלל אינה רק בענוותו ובמעשיו הטובים, גם דרכו בלימוד התורה ייחודית וחדשנית. נעיין מעט במעשה הבא:

זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר [בניסן] להיות בשבת, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו, ששימש את שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו. אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלוא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה [כוונתו לקרבנות התמיד ולמוספי המועדים שהקרבתם דוחה את השבת] ... אמרו לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת?! [כלומר, אין ממך תקווה לפתרון הבעיה]. התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזרה שווה ... מגזרה שווה: נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו, מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת. אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. היקש שאמרת יש לו תשובה ... גזרה שווה שאמרת שאין אדם דן גזרה שווה מעצמו ... אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עליי [תבוא עליי קללה אם איני אומר עתה את האמת], כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיוון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן (ירושלמי פסחים ו', א'. במקבילה בבבלי פסחים סו. המעשה שונה בפרטים אחדים).

בניתוח המעשה עולות שלוש שאלות. הראשונה: י"ד בניסן עשוי לחול בשבת. כשהלוח לא היה קבוע ונקבע על פי עיבור החודש ועיבור השנה זה קרה בממוצע אחת לשבע שנים. איך שכחו הסנהדרין וכל ישראל הלכה כה יסודית שהפסח דוחה את השבת? השנייה: מה היה טיב החשדנות, כמעט העוינות, שמפגינים חכמי ירושלים כלפי הלל הבבלי, שמן הסתם 'אין ממנו תוחלת'? והשלישית: על פי המעשה הלל שלף את הקלף המנצח - המסורת הברורה שהייתה לו בהלכה זו משמעיה ואבטליון - רק לאחר ויכוח מייגע. מדוע לא אמר זאת מיד והעדיף להתווכח עמם שעות ארוכות לפני כן?

נענה תחילה על השאלה הראשונה. שכחת מסורת כה יסודית על ידי כל חכמי ישראל מלמדת על משבר עמוק מאוד בעולם התורה. אפשר שהדבר קשור למה שמספרים לנו חז"ל (בבא בתרא ג:) ויוסף בן מתתיהו (קדמוניות י"ד, ט', ד'), שעם עלייתו לשלטון הרג הורדוס כמעט את כל חכמי התורה בירושלים מחשש שהם עוינים אותו. אם נוסיף לכך את מספר ההרוגים הרב בירושלים במלחמה בין הורדוס ובעל בריתו המצביא הרומי סוסיוס לבין אנטיגונוס בן אריסטובולוס, המלך החשמונאי האחרון שמלך בירושלים שלוש שנים, ואת הטבח שערכו הרומאים בירושלים כשכבשו אותה עבור הורדוס (בשנת 37 לפסה"נ. ראו קדמוניות י"ד, ט"ז, ב'), אפשר שנבין איך יכלו מסורת ותורה להשתכח מישראל.

ננסה להתמודד עתה עם שתי השאלות האחרונות כאחת. הרושם המתקבל מן המעשה המובא בירושלמי הוא שהלל היה מלא וגדוש בכלים ובידע איך לדרוש את המקראות ואיך לפרש אותם במידות שהתורה נדרשת בהן, בפרשנות ובסברה, אך חכמי ירושלים, ובראשם בני בתירא, מיאנו לקבל את כל אלה, וטענו שבעזרת סברות ודרשות המחייבות הכרעה של השכל לעולם ניתן להציג גם דעה שמסקנתה הפוכה. הם חיפשו מידע על ההלכה הפסוקה במסורת ובקבלה מדור לדור מכוח מה שנהגו אבותיהם ורבותיהם בדורות הקודמים, ולא נחה דעתם עד שהלל הצהיר שההלכה שפסח דוחה את השבת מסורה בידו מחכמי הדורות הקודמים.

הוויכוח במשך כל אותו יום היה בעיקר בשאלה העקרונית מהו משקל הפרשנות, הדרשה, הלימוד מן המידות שהתורה נדרשת בהן ועירובו של השכל האנושי של חכמי התורה בעיצובה של ההלכה. הוא כלל דיון על ההיקש, על הקל וחומר, על הגזרה השווה, ולדעתי גם על פרשנות פשוטי המקראות. הלל בא בשם כל אלה וטען לכבודם, וחכמי ירושלים דחאוהו.

נבהיר: בירושלים שלטה המסורת שעברה מדור לדור דרך גדולי ירושלים, נשיאי הסנהדרין והכהנים במקדש; מסורת שעברה עוד מעזרא הסופר ומן הדורות שלפניו. מסורת ההלכה הייתה נהוגה בכל תחומי החיים, ובעיקר בענייני מקדש וקדשיו. כנראה שבבבל לא נהגה מסורת מסודרת, בעיקר בהלכות שלא היו מעשיות לבני בבל כמו הלכות המקדש והמצוות התלויות בארץ. שם התפתחו ביתר שאת וביתר עוצמה כלים נכונים לדרשת המקראות ולפרשנותם, להיקשים הגיוניים להלכות אחרות בפרט ולשיקול דעת של חכמי התורה בכלל. אפשר שירושלים, ספוגת המסורת ההלכתית, התייחסה לעודף השימוש בכלים השכליים בחשדנות ובחשש מרפורמה, ומכאן היחס החשדני להלל הבבלי. הלל התעקש על הלגיטימיות של כלים אלה להכריע את ההלכה כשזו אינה ברורה במסורת, ורצה ללמוד דווקא באמצעותם.

כך עולה גם ממפגש אחר בין הלל לבין בני בתירא, גדולי חכמי ירושלים בני זמנו:

שבעה דברים דרש הלל הזקן לפני זקני פתירא [=בתירא]: קל וחומר וגזרה שווה ובניין אב וכתוב אחד ושני כתובין וכלל ופרט ופרט וכלל וכיוצא בו ממקום אחר ודבר הלמד מעניינו. אלו שבע מידות דרש הלל הזקן לפני בני פתירא (תוספתא סנהדרין ז', י"א).

הלל הביא עמו מבבל את כלי העבודה של דרשת הפסוקים אל מי שכלי עבודתם העיקריים היו מסורות הפסיקה הקדומות. בעלייתו ארצה חיבר אפוא הלל בין כלי העבודה הבבליים לבין אלה שהיו נהוגים בירושלים. ברור לחלוטין, וראיות רבות לכך, שגם בירושלים שלפני הלל נהגו החכמים לדרוש את המקראות, לפרשם ולשקול את מסקנותיהם להלכה גם במאזני השכל האנושי, אך אפשר שהלל נתן לכלים אלה משקל מכריע.

קצרה היריעה מלהוכיח שהדיון על משקלן של מסורות הפסיקה הקדומות מול משקלן של דרשות הפסוקים היה גם סלע מחלוקת עיקרי בין בית שמאי לבין בית הלל. הדרשות והשיקול השכלי אפשרו לבית הלל ברבות הימים יתר גמישות במפגש בין ההלכה הקבועה לבין המציאות המתחדשת, ולכן התקבלו הלכותיהם בקרב העם יותר מהלכותיהם של בית שמאי.

הפסח דוחה את השבת

לפני סיום נבאר מדוע עיקר טענתו של הלל, שלפיה יש להקריב פסח גם בשבת, בנויה על פשוטו של מקרא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ, כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ (במדבר ט', א'-ג'):

והקורא תמה במקצת: מה חידשו לנו המקורות שלא ידענו על הצורך לקיים את מצוות הפסח בשנה השנייה? על היום הזה נאמר במדרש:

"ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". תנא: אותו יום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים. ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת [ראש חודש ניסן באותה שנה חל ביום ראשון] (שבת פז:)

מן המדרש עולה שא' בניסן בשנה השנייה חל ביום ראשון בשבוע. מכך נובע שי"ד בניסן בשנה זו חל בשבת. הציווי לעשות את הפסח "במועדו" בא אפוא לומר שיש להקריבו גם בשבת. אפשר שגם הלל למד את ההלכה מהמלה "במועדו", כפי שהובא בירושלמי לעיל.

ועדיין סוגיה רחבה לפנינו בעניין הפסח שחל בשבת ובדרכו של הלל ובית מדרשו, ו"תן לחכם ויחכם עוד".

ביבליוגרפיה:
כותר: יש תוחלת מהבבלי
מחבר: מדן, יעקב (הרב)
תאריך: אלול ספטמבר תשע"א 2011 , גליון 16
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית