עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי
סגולה


תקציר
תיאור המאבקים הפוליטיים שליוו את התנועה הציונית בשאלת מקומה של הדת והמסורת, והרקע להקמת הפרקציה הדמוקרטית ותנועת המזרחי, שיצגו עמדות מנוגדות בשאלת התרבות. בסופם של דיונים רווי מתח הושגה פשרה לפיה כל אחד מהזרמים הציוניים יעסוק בתכנים התרבותיים התואמים את השקפת עולמו.



על דבר הקולטורה
מחבר: ד"ר עשהאל אבלמן


בקונגרסים הציוניים הראשונים סערו הרוחות סביב שאלה מרכזית אחת: האם הציונות היא תנועה מדינית ומעשית גרידא, או תנועה של התחדשות תרבותית ורוחנית. מאבקים פוליטיים ליוו את השאלה הרעיונית הזו, והפשרה שהושגה לבסוף עיצבה את הסטטוס קוו ביחסי דת ומדינה שמתקיים למעשה עד ימינו

בשנת 1901 הגיע הלל צייטלין לבזל על מנת להשתתף בקונגרס הציוני החמישי כציר של עיר מגוריו הומל שבפולין. צייטלין, אז כבן שלושים, סופר ועיתונאי בתחילת דרכו, פרסם באותם ימים מספר רשימות על שראו עיניו ושמעו אוזניו. רשמיו היו קשים. מהרגע שנכנס לאולמות שבהם נערכו הדיונים חש היטב את המתח ואת המרירות שריחפו באוויר. "כל הנציגים", כתב, "מתהוללים, משתוללים, מריבים, מתווכחים, מדברים רמות רמות על דבר הקולטורה ונגד הקולטורה". הרושם הכללי שלו היה עגום: "תמה אני אם יש קומדיה מעוררת שחוק כזו, ואולם הקומדיה מתהפכת מיד לטרגדיה איומה ... בזכרנו כי פה מדברים ... על עתידותו של עם שלם וגורלו" (הלל צייטלין, "מן הצד", 'כתבים נבחרים', עמ' 150). הסכסוך הגדול, המריבה הקולנית והדרמה המגוחכת והטרגית שראה צייטלין, ניצתו סביב נושא שהסעיר את חברי התנועה הציונית במזרח אירופה בשנים הראשונות של המאה העשרים. היה זה 'פולמוס הקולטורה'.

הציונות כגשר

כדי להבין את מהות הפולמוס הזה יש לעמוד על מערכת היחסים המורכבת שבין התנועה הציונית המודרנית שקמה לעם היהודי לבין הדת והמסורת. התנועה הציונית התפחתה במחצית השנייה של המאה ה- 19 בקרב יהדות מזרח אירופה ובעיקר בתחומי רוסיה ופולין. באותה עת שררה בקהילות אלה מתיחות הולכת וגוברת בין אנשי תנועת ההשכלה לבין אנשי היהדות המסורתית, זו שתכונה בהמשך אורתודוקסית. ההאשמות שהוחלפו בין שני מגזרים אלה אינן זרות לאוזן הישראלית של ימינו. המשכילים 'החופשיים' סברו שהחרדים האדוקים מעודדים בטלנות, היסטריה דתית, אטימות מחשבתית וחושך תרבותי. לעומתם, הנאמנים למסורת ראו במשכילים כופרים שדרכם נטולת האמונה והמצוות תוביל אותם במקודם או במאוחר אל מחוץ לשרשרת הדורות היהודית, שראשיתה באברהם אבינו וסופה באחרית הימים. את הקרע הזה, רווי העוינות והניכור, תיאר הסופר העברי דב אריה פרידמן בעיתון 'המגיד' ב- 1885:

הייאוש גדול משני הצדדים במאוד מאוד. הנאורים יחשבו את לובשי ארוכים לאחד מהולכי על ארבע, והאחרונים יחשבו את הראשונים כנבדלים מקהל ישראל ואינם עוד מבני דתם ואמונתם (אהוד לוז, 'מקבילים נפגשים', עמ' 42-41).

התעוררותה של תנועת 'חיבת ציון' נשאה עמה תקווה שהמתיחות הזו תיפסק או למצער תתמתן. הוגי דעות שבאו מהמחנה המשכיל והחילוני החלו לראות בדת היהודית פנים חדשות. במקום לראות בשמירת המסורת הוויה ארכאית ומנוונת המוציאה את הבריות מהעולם וכופה עליהם חיי עוני צרי אופקים העמוסים באלפי פרטים זעירים של הלכה מגבילה ומשעבדת, נראו לפתע התורה והמצוות כעמוד השדרה הנצחי והמופלא של העם היהודי.

פרץ סמולנסקין ביטא תחושה זו בצורה מובהקת כבר במהלך שנות השבעים של המאה ה- 19. סמולנסקין היה אמנם יהודי חילוני שהלך בדרכה של תנועת ההשכלה, אך עם פנייתו אל הלאומיות הוא הבין היטב שיש קשר בלתי ניתן להפרדה בין העם היהודי לבין התורה והמצוות. הוא לא קיבל את הערך הדתי של קיום המסורת, אך בהחלט ראה בה תשתית חיונית וחסרת תחליף לקיום זהות לאומית מגובשת.

לאחר האלימות שהופגנה כלפי היהודים בראשית שנות השמונים בפרעות 'סופות בנגב' (1882-1881), ועם ראשיתה של עלייה חלוצית לארץ ישראל ממש באותם הימים, הלכו משכילים נוספים בדרכו של סמולנסקין. מתוכם בלט במיוחד משה לייב לילינבלום. לילינבלום, שנמלט מאורח החיים הדתי שבו גדל וחי וכתב נגדו דברים חריפים, שב להביע סימפטיה עמוקה למסורת כגורם שיאחד את העם היהודי. הוא האמין שהמסע של העם היהודי לארץ ישראל, תכלית הפעולה הציונית, יתבסס על הזהות הדתית. יחד עם זאת הוא צפה שעם כינונם של חיים חדשים ושלווים בארץ המובטחת יעזבו היהודים את השולחן ערוך באופן טבעי.

כמובן שלא כל המשכילים הלכו בדרך זו. יהודה לייב גורדון ומנדלי מוכר ספרים למשל, שלחמו בדת בחריפות ובמרירות קודם לכן, לגלגו על שובם של הלאומיים החילונים אל המסורת. ובכל זאת אין ספק שהלאומיות הפכה לגשר בין המסורת לבין ההשכלה.

גם הדתיים שנטלו חלק בתנועה הציונית היו צריכים להתמודד עם השותפות הבלתי צפויה עם חילונים. ההלכה אומרת דברים קשים על יהודים שאינם שומרים מצוות, ובכל זאת היו דמויות רבניות בולטות באותה תקופה שמצאו צידוק הלכתי, עיוני ואידאולוגי להליכה יד ביד עם יהודים 'חופשיים'. המטרה הנעלה הצדיקה בעיניהם את האמצעים, והם קיוו שעם התממשות החלום הציוני ישובו עוזבי הדת אל כור מחצבתם.

המתח גואה

אלא ששיתוף הפעולה לא היה מושלם. כבר בראשית דרכה היו בתנועת חיבת ציון חילוקי דעות בשאלה מי יעמוד בראשה, הרב שמואל מוהליבר משלומי אמוני ישראל, או שמא הרופא יהודה לייב פינסקר שלפני שנהיה ציוני חי חיי מתבולל בחברה הרוסית. שאלה זו, שביטאה את המורכבות של שיתוף הפעולה בין החילונים לדתיים במסגרת הלאומית החדשה, עוררה מתיחות וסכסוכים ממושכים בתנועה הצעירה שנבעו בעיקר מפוליטיקה ומעסקנות.

באותה תקופה עשו כבר אנשי העלייה הראשונה את דרכם לארץ ישראל. העלייה התרחשה בשני גלים עיקריים - בשנים 1884-1882 ו- 1892-1890. גם במקום שבו היו אמורות להתגשם כל התקוות התפתחו עימותים שונים על רקע עיצוב צביונה של החברה החדשה. מצד אחד, במרבית המושבות שקמו זה עתה הייתה הפרהסיה בעלת צביון דתי, אך מצד שני חיו בהן גם עולים צעירים שלא חשו מחויבות עמוקה למסורת ואולי אפילו התנגדו לה. אחת הפרשיות המפורסמות בהקשר זה נוגעת לדרכם של אנשי תנועת ביל"ו בארץ ישראל. הביל"ויים היו ברובם צעירים בעלי אופי סוער ומרדני, רחוקים מקיום תורה ומצוות, שבאו לארץ ישראל מתוך הלכי רוח רדיקליים ומהפכניים. המנהיגות החרדית שישבה בירושלים לא יכלה לסבול את גישתם, אולם אדם מתון כמו הרב יחיאל מיכל פינס, אדוק במצוות מחד גיסא אך בעל אמונה לוהטת באפשרות של התחדשות ותיקון העם היהודי מאידך גיסא, ביקש לפייס את הביל"ויים ולהגיע עמם לפשרה. הוא גם קיווה שהחיים בארץ ישראל ישיבו אותם למוטב.

סכסוכים נוספים פרצו בארץ על אותו רקע וכל אחד מהם ראוי לתיאור מפורט שלא זה מקומו. תוך כדי הוויכוחים והסכסוכים האלה עלתה קרנו של אשר גינצבורג, 'אחד העם'. גינצבורג, אינטלקטואל שהגיח מהעולם החסידי השמרני ביותר אל מרכז ההוויה התרבותית המזרח אירופית, ביטא הלך רוח חדש בנוף הציוני ההולך ומתרקם. כידוע, ביקר אחד העם את הציונות המעשית וטען בתוקף שהציונות אינה רק תנועה שמטרתה ליישב את היהודים בארץ ישראל אלא שיטה מקיפה שעניינה תחייה רוחנית של היהדות כולה. התחייה שראה אחד העם בעיני רוחו הייתה כמובן לאומית, אבל חילונית. זה היה חידוש של ממש ששינה את כללי המשחק שנהגו עד אז בשיתוף הפעולה בין דתיים לחילונים. אחד העם לא הסכים בשום אופן לראות עצמו נחות משומרי המצוות ותבע מהם סובלנות מוחלטת כלפי עמדותיו. עם עלייתו ארצה הוכשרה הקרקע למלחמת תרבות של ממש. לא עוד לאומיות משולבת עם רוח ישראל סבא, אלא קריאה לשינוי מהותי חילוני בפרשנות שיש להעניק למסורת היהודית ולצפיות הקיימות ממנה בעתיד. שיתוף פעולה כבן 15 שנים בין דתיים לחילונים עמד באמצע שנות התשעים בפני התמוטטות מוחלטת.

בשלב מורכב זה בתולדות התנועה הצעירה, שבו עלתה שאלת התרבות על הפרק, הופיע בזירה הציונית בנימין זאב הרצל. הוא שימש מנהיג התנועה הציונית במשך כשמונה שנים (1904-1897) והפך אותה להמונית ותוססת. הרצל, שהיה בעל קסם אישי רב ונהנה ממה שנראה לא פעם כפולחן אישיות של ממש, נחל הצלחה בהפצת הרעיונות הציוניים בקרב יהדות רוסיה. בזמנו קמו בקרבה אגודות ציוניות רבות שתססו בפעילות תרבותית והסברתית.

הרצל פורש מן המליאה

הרצל לא הבין את שאלת התרבות. הוא ראה את עיקר פעולתה של הציונות כזינוק אדיר לעבר הגשמת חלום פרקטי. כל ויכוח עיוני נדחה מבחינתו לימים שלאחר השגת המטרה המעשית. הרוח היהודית המסורתית, ואפילו הכמיהה המשיחית, לא היו זרות להרצל, אך הוא היה בן תרבות מרכז אירופה, רציונליסט וליברל. הוא ראה בציבור היהודי החרדי שותף פוטנציאלי להגשמת חלומו, אך לא העלה על דעתו לתת למנהיגים החרדים עמדת השפעה של ממש בתנועה הפוליטית שהלך וביסס. הרצל שאף לאחדות בעם. הוא לא רצה לפגוע בדת, אך גם לא רצה שהיא תהיה גורם אינטלקטואלי משפיע בפעילות הלאומית.

גישה זו התקבלה בתחילה על דעתם של רבנים מזרח אירופים רבים, אך הביאה גם להתפתחותה של אופוזיציה נגד הרצל. ציונים רוסים חילונים, נאמני אחד העם, חלקם בעלי השקפה רדיקלית בענייני אמונות ודעות, החלו לתבוע דיון בשאלת התרבות. הרצל טען כי הוא אינו מבין לשם מה הדבר נחוץ.

כאשר החלו הדיונים על עניין זה בקונגרס הציוני השלישי (1899) יצא הרצל מהאולם כדי להמחיש שהדיון אינו מעניינו. הרבנים הציונים, ובראשם הרב ריינס, צידדו בעמדתו של הרצל והתנגדו לדיון. גם בעיניהם ראוי היה למקד את העשייה הציונית בעניינים מדיניים. אך הנושא הלך ונעשה נפיץ. הקונגרס הרביעי נערך בלונדון בראשית המאה העשרים. הרבנים שהשתתפו בקונגרס הגיעו מלאי חששות מפני הכוחות המבקשים לטעון את הציונות בתכנים תרבותיים חילוניים. הם חששו מחגים חילונים, מפרשנות חילונית למקרא, מיצירתו של אדם עברי חדש ומביטולה של התורה שבעל פה. בשל חששם הם העלו הצעות לביסוס מעמד הדת כדי לוודא שהציונות לא תפגע בערכי המסורת. הרצל, שבעבר צידד כאמור בהפרדה בין הדת לציונות, חש שהרבנים הגזימו ושהם אינם סומכים עליו. צעיר בשם חיים וייצמן טען נגדם שללא דיון בנושאי התרבות הציונות הולכת ומאבדת את טעם חייה ומצטמצמת לפעולה יבשה של איסוף שקלי כסף.

כעבור שנה התקיים הקונגרס החמישי שממנו דיווח הלל צייטלין. בקונגרס זה כבר ניכר שינוי של ממש. רק שני רבנים - יעקב יצחק ריינס ושמואל יעקב רבינוביץ' - הגיעו לאספה. אחדים מחבריהם נטשו את התנועה בשל שאלת הקולטורה והפכו לאנטי ציוניים. מול שני הרבנים התייצבה סיעה גדולה בשם 'הפרקציה הדמוקרטית' ובה כמעט ארבעים צירים מרוסיה שזכו לשותפים נוספים מקרב חברי המשלחת מגרמניה, ביניהם גם מרטין בובר הצעיר, אז עוד פעיל ציוני. עמדתם של אנשי הסיעה הייתה ברורה: דרישה לדיון רציני ומעמיק בשאלת התרבות והחינוך. הם רצו לוודא שלציונות תהיה אמירה אידאולוגית ברורה באשר לשפת היהודים, להיסטוריה של העם ולספרותו החדשה. הם דרשו שלציונות תהיה בשורה רוחנית ולא רק תכנית מדינית. בדרכו של אחד העם הם ביקשו לבטא זהות יהודית חילונית ללא עמדת נחיתות מול האורתודוקסיה. מתוך כל זה השתמע דבר ברור: הציונות מהווה תחליף לדת המסורתית. הרב רבינוביץ' חשש מפני חילון והרב ריינס היה נסער ביותר. הוא לא רצה לוותר על השותפות בתנועה הציונית אך לא יכול היה לקבל את עריפת ראשה של המסורת. מתוך דילמה זו נולדה פשרה, וב- 1902 קמה תנועה דתית בתוך התנועה הציונית - תנועת 'המזרחי'.וכך קרה שהתנועה הציונית קרעה קרע אדיר בתוך הציבור הדתי במזרח אירופה. דתיים מעטים בחרו להמשיך ליטול חלק בתנועה הציונית במסגרת המזרחי, ואילו מחנה הרוב בחר לבצר את החברה המסורתית ולאטום אותה מפני הרעיונות המודרניים של הציונות. תמו שנות שיתוף הפעולה בין שדרות רחבות בציבור הדתי לבין הציונים החילונים.

מאבקים ופשרות

נקודת השיא של הפולמוס הייתה בוועידה הגדולה של ציוני רוסיה במינסק בקיץ 1902. היה זה האירוע הציוני הגדול ביותר שהתקיים ברוסיה בתקופתו של הרצל. תנועת המזרחי התארגנה וחיזקה את שורותיה לקראת הוועידה. מתוך 600 צירים שהגיעו למינסק מכל רחבי רוסיה היו מאתיים אנשי המזרחי, ובתוכם כחמישים רבנים. בניגוד להם, אנשי הפרקציה הדמוקרטית לא התארגנו היטב וביטאו תחושה של עוינות כלפי העניין כולו. חיים וייצמן כתב: "הוועידה מובטח לה שתהיה פרי באושים גלותי להבעית ... ובשאט נפש מהרהר אני בתככיהם, הכל קלוקל, נתעב" (אהוד לוז, 'מקבילים נפגשים', עמ' 318).

האיבה בין החילונים לדתיים בתנועה הרקיעה שחקים. אחד העם התבקש על ידי אנשי התרבות להקדים להגיע לוועידה; הם היו זקוקים למנהיג ואיש רוח. צחצוח חרבות נשמע באוויר. הכוחות עמדו להתנגש אלה באלה. הוועידה החלה ושאלת התרבות עמדה במוקד. חיים וייצמן דרש בתוקף כי הדרך שבה הוא תפס את הזהות היהודית תוכר כלגיטימית. אין לאיש מונופול על היהדות טען, וסירב לראות בדתיים בעלי הבית הרוחניים של המסורת. מנגד הבהיר הרב ריינס כי שינוי חינוכי של המוסדות ושל הערכים הדתיים בשם הציונות החילונית לא בא בחשבון. בסיום דבריו פרץ בבכי מר והתחנן כי שאלת התרבות תוסר מעל סדר יומה של הוועידה.

הדיונים היו רוויי מתח. חברי שתי המפלגות, 'המזרחי' מכאן ו'הפרקציה הדמוקרטית' מכאן, נכנסו לדיונים בחדרי ישיבות צפופים. בחדר של 'המזרחי' רבתה המהומה. אנשים עמדו על השולחנות ועל אדני החלונות וצעקו את דעותיהם בלהט. לא ניתן היה להשליט סדר. ציוני רוסיה היו חייבים לפתור את הבעיה הבוערת שעמדה לפניהם ולא, כך הבינו, לא יוכלו לשתף פעולה. הרב ריינס חש את מלוא כובד האחריות, ובתיווכו של מנחם אוסישקין הסכים להתייעצות אינטימית עם אחד העם ועם נחום סוקולוב בחדר נפרד. ארבעת המנהיגים ישבו יחד שעות אחדות, ולבסוף יצאו עם הצעת פשרה: כל פלג יעסוק בתכנים תרבותיים ובתכנים חינוכיים בנפרד על פי השקפת עולמו ואיש לא יכפה את רעיונותיו על הזולת. כאשר נשמעה ההחלטה בפומבי פרצו צירי הוועידה שנכחו במקום בתשואות רמות. הרב ריינס וחיים וייצמן נפלו איש על צווארי רעהו והתנשקו. המשבר חלף, הפשרה הושגה והשלום שב לשרור בין הציונים. כעת יכלו לציין את סיום הוועידה בדרכם החגיגית הקבועה: שירת 'התקווה' והרמת כוסית יין מיקבי ראשון לציון.

וכך, בקיץ 1902 נוסח במינסק לראשונה הסטטוס קוו בכל הנוגע לשאלת הקולטורה הבוערת, מבלי יכולת להכריע בסוגיה. סטטוס קוו זה היווה את הבסיס לסטטוס קוו הקיים בין דתיים וחילונים עד ימינו. זו הייתה הכרה בכך שיש לפחות שתי דרכים להבין את משמעותה של הציונות כתנועה המגדירה את התרבות היהודית. שני הכוחות הללו - לצד השלילה החרדית המוחלטת של הציונות - עדיין קיימים ורוחשים היום, למעלה ממאה שנה לאחר שפולמוס הקולטורה החל.

ביבליוגרפיה:
כותר: על דבר הקולטורה
מחבר: אבלמן, עשהאל (ד"ר)
תאריך: אלול ספטמבר תשע"א 2011 , גליון 16
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית