עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
סגולה


תקציר
תיאור המערכה לכיבוש צפת במלחמת השחרור. המאמר מתאר את מערכת היחסים המעורערת וחוסר האמון ששרר בין ארגון ההגנה לבין תושבי העיר, את עמדת הבריטים ואת הקשיים בכיבוש העיר.



עיר עומדת במערכה
מחבר: ד"ר שמריהו בן פזי


האוכלוסייה היהודית של צפת, שמנתה פחות מרבע מאוכלוסיית העיר, התאפיינה במתחים ובחוסר אמון בין אנשי היישוב הישן וההנהגה הוותיקה של העיר לבין הצעירים, אנשי ההגנה והפלמ"ח. למרות זאת הצליחו אנשי העיר להתגבר על המתחים ולעמוד יחד במתקפה הערבית הקשה עד לכיבוש צפת והגליל כולו

בששת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לכיבושה של צפת הערבית על ידי כוחות הפלמ"ח ב- 11 במאי 1948, עמדה הקהילה היהודית בצפת במערכה כוללת על חייה. כיצד הצליחה הקהילה היהודית לעמוד במצור ממושך מול הקהילה הערבית שנהנתה מיתרונות צבאיים, דמוגרפיים וטופוגרפיים מובהקים? כדי להשיב על שאלה זו חייבים לעסוק לא רק בכוח הצבאי אלא גם במבנה הקהילה ובהנהגתה ובמערכת יחסיה עם כוחות הביטחון המקומיים והחיצוניים.

רובע מרוקן מיושביו

הרובע היהודי בצפת היה מבודד - פיזית ותרבותית - מהיישוב היהודי בארץ ישראל. למרות הרוב הערבי המובהק בעיר, צורפה צפת בהחלטת החלוקה למדינה היהודית, מתוך התחשבות במגזר היהודי השתייחס אליה כעיר מקודשת. צפת הייתה בנויה סביב גבעה שעליה נותרו שרידי מצודה צלבנית. הרבעים הערביים השתרעו מדרום מערב, מדרום, וממזרח למצודה, והרובע היהודי שכן מצפון מערב לה. הכניסה לרובע היהודי עברה דרך הרבעים הערביים.

בסקר שערכה הסוכנות היהודית ב- 1946 מנה היישוב היהודי בצפת כ- 2,400 תושבים, ואין ספק שבשנתיים שעברו מאז הסקר עד לפרוץ הקרבות בסוף 1947 עזבו עוד מאות אנשים את העיר. לפי הסקר האוכלוסייה היהודית בצפת הייתה מבוגרת יחסית. שיעור הזקנים למשל היה כפול מהממוצע בארץ. מצבה הדמוגרפי המדולדל של האוכלוסייה היהודית בצפת היה תוצאה של תהליך התדרדרות מתמשך. מלחמת העולם הראשונה, כולל שתי מגפות טיפוס גדולות שפרצו במהלכה, הביאו לחורבנה של מרבית הקהילה היהודית. עם סיום המלחמה נותרו בעיר 2,688 יהודים - רבע ממניינם לפניה. ממאורעות תרפ"ט (1929) ועד למרד הערבי בשנים תרצ"ו-תרצ"ח (1938-1936) נרצחו יהודים אחדים, וכלכלת הרובע - שהתבססה על יחסי מסחר עם ערביי העיר והסביבה - נפגעה קשה. הרובע היהודי גם לא נהנה באופן משמעותי מגלי העלייה שבין מלחמות העולם, ונותר מבוסס ברובו על יוצאי היישוב הישן.

מבחינה מוניציפלית הייתה הקהילה היהודית שייכת לעיריית צפת המעורבת. שניים משבעת חברי המועצה היו יהודים, והם שימשו כסגניו של ראש העיר הערבי. העירייה, שסבלה מיעילות נמוכה, טיפלה בעניים המוניציפליים בלבד. חיי הקהילה היהודית וייצוגה כלפי הממשל המנדטורי וכלפי מוסדות היישוב היהודי נוהלו בידי ועד הקהילה הנבחר שהיה כפוף לוועד הלאומי. ועד הקהילה בצפת הורכב מבעלי ההון, מנציגי הסוחרים, ומנציגי גופים מרכזיים כמו ההסתדרות ובית החולים בעיר. שני בעלי ההשפעה העיקריים בוועד היו הרב משה פודהורצר, יושב ראש הוועד שהיה מקורב למזרחי, ואליה קלינגר, מעשירי העיר ומבעלי אחד הבנקים המקומיים. הקהילה הספרדית לא יוצגה בוועד הקהילה והוכנסה לתוכו רק באפריל 1948 נוכח ההחמרה במצב הביטחוני.

בשלהי 1947 מינה פיקוד ההגנה ועדת מצב שתטפל בצדדים האזרחיים של פעילות ההגנה, מתוך הנחה שוועד הקהילה בהרכבו הנוכחי אינו יכול לבצע תפקיד זה. בין ההגנה לבין ועד הקהילה לא שררו יחסי אמון והערכה. הוועד לא הפנה תקציבים לענייני ביטחון ואנשיו התייחסו לצעירי ההגנה בזלזול. על רקע מערכת היחסים המתוחה ששררה בין היהודים לערבים, שהיתוספו לה זיכרונות העבר הקשים כששכנים ושותפים הפכו תוך רגעים ספורים לרוצחים, התעלמות הוועד מצורכי הביטחון הייתה מפתיעה.

מעטים מול רבים

ארגון ההגנה, בפיקודו של מאיר מייברג, התכונן כמיטב יכולתו למלחמה הצפויה. הוא חילק את הרובע לשישה קטעים ובהם כארבעים עמדות שאוישו במהלך המלחמה בכ- 170 לוחמי ההגנה המקומיים וכשלושים אנשי חי"ש מחיפה שנשלחו לחזק את הגנת המקום. ברוב הקטעים היה גם 'משמר נע' שהורכב מצעירי ההגנה. הנשק, שנקנה מכספי ההגנה המקומית בסיוע המטה הארצי, כלל 136 נשקים אישיים, ובהם 39 אקדחים, שני מקלעים קלים ומרגמה 2 אינץ'. התחמושת הייתה מצומצמת וכללה כמאה כדורים לרובה. בפריפריה היהודית של צפת בהר כנען, בביריה ובעין זיתים היו עוד כ- 130 לוחמי פלמ"ח וחי"ש.

בעיר פעלו גם שלושים אנשי אצ"ל, מתוכם כ- 15 לוחמים. מייברג, בעברו ראש תנועת בית"ר בעיר, דרש משמואל פרל, מפקד האצ"ל המקומי, לפרק את אנשיו מנשקם ולהצטרף למערך ההגנה. בעצת פיקוד האצ"ל סירב פרל לדרישה והקים בשלהי ינואר 1948 שלוש עמדות קדמיות עצמאיות במטרה לקחת חלק במאמץ המלחמתי. לאחר מספר ימים של מתיחות כבדה ושל איומים בפתיחה באש על ידי יחידת הפלמ"ח שצרה על עמדות האצ"ל, הביא לבסוף יו"ר ועד הקהילה פודהוצר לפשרה שבמסגרתה הוחלט כי האצ"ל יאייש שלוש עמדות שיפוזרו בגזרות שונות ויפעלו בכפיפות לפיקוד ההגנה.

האוכלוסייה הערבית בעיר מנתה כ- 11,500 איש. ברבעים הערביים התארגן חיל מצב מקומי שכלל כ- 450 נושאי נשק בחמש פלוגות. בנוסף לכוחות מאורגנים למחצה אלה, היו להערכת הבריטים עוד מאות נושאי נשק עצמאיים. המרכיב המרכזי בכוחות הערביים היה 'צבא ההצלה'. בתשעה בינואר נכנס לגליל גדוד הירמוך השני של צבא ההצלה בפיקודו של אדיב שישכלי, לימים נשיא סוריה. בהסכמת ההנהגה המקומית הוא מינה את איחסאן קאם אולמאז למפקד הכוחות הערביים בצפת. בשלב מאוחר יותר, לאחר הפינוי הבריטי, נכנסו לעיר עוד כ- 190 לוחמים בפיקודו של הקצין הירדני סארי אלפיניש, שהחליף בפקודתו של שישכלי את אולמאז הפופולרי, שעזב בתגובה את העיר עם חלק מכוחותיו. עד שלהי אפריל הגיעו כוחות צבא ההצלה באזור צפת לכ- 900 איש, אך פוטנציאל הגיוס הערבי היה גדול בהרבה.

הפער הגדול בין הכוחות היהודיים לכוחות הערביים, ששני הצדדים היו מודעים לו, גרם לתושבים היהודים של צפת לחוש איום ובידוד קשה.

בין אזרחים ללוחמים

באוקטובר 1947 הצטרפה צפת הערבית לשביתה שעליה הכריז הוועד הערבי העליון. המרקם העדין והשברירי בין הקהילות הלך והתערער.

המאבק האלים בצפת התחיל ב- 13 בדצמבר 1947. מנחם מזרחי, צעיר יהודי בן 16, יצא למכבסה הערבית בשליחות מפקד ההגנה ובבגדיו אקדח. הוא נתפס, הוכה למוות על ידי המון ערבי וגופתו נשרפה. מרגע זה החל תהליך של התדרדרות מתמדת במצב הביטחון וניתוק הולך וגובר של הרובע שהגיע בסוף מרץ למצור כמעט מוחלט. בארבעת החודשים הראשונים של הקרבות, שהתאפיינו בצליפות הדדיות ובניסיונות לפוצץ עמדות, הצליח כוח המגן של הרובע לשמר את קו העמדות החיצוני של רובע ולמנוע פריצות לתוכו.

ככל שהחריף המתח הביטחוני כך הפך תפקידו של ארגון ההגנה למרכזי, הן בהגנה על הרובע והן בהסדרת החיים האזרחיים שהוכפפו יותר ויותר לאילוצי הביטחון. אופי הלחימה במקום והמרקם החברתי והגאוגרפי של צפת הכתיבו קשר הדוק בין הלוחמים לבין האוכלוסייה הבלתי לוחמת. השכבה המבוגרת של המגנים הוצבה בעמדות הנייחות בגבול הרובע, קרוב ככל שניתן לביתו של הלוחם, מתוך תקווה שהמלחמה על הבית תגביר את רוח הלחימה ותמנע בריחה בעת התקפה. פיקוד ההגנה הניח שהמחויבות של אנשי היישוב הישן להגנה על העיר היא מוגבלת ולא תעמוד במבחן קרבות קשים. בדיווח על פגישה עם יהודה גרוס, חבר ההגנה ומזכיר מועצת הפועלים בצפת, שהתקיימה ב- 24 בדצמבר 1947, כתב בן גוריון ביומנו: "פחד גדול בצפת וקשה להשתלט על הציבור. גם המנהיגים פוחדים. אם יהיה חופש תנועה יעזבו רבים את צפת" (דוד בן גוריון, 'יומן המלחמה 1949-1947', כרך ג').

האוכלוסייה האזרחית נדרשה להעמיד מרכושה לצורכי המטה ולשאת במשימות רבות. הצלחת הגיוס הייתה תלויה לא רק ברוח ההתנדבות אלא גם ביכולת האכיפה של ההגנה. לדוגמה, לצורך הוצאת 'קול צפת', ביטאונו של מטה ההגנה, הוחרם בית הדפוס היחיד בעיר. במכתב ששלח עורך הביטאון למפקד המשטרה בעיר הוא התלונן על תגובתו של בעל בית הדפוס שהפריע לו בהדפסת העיתון. ביטאון ההגנה שימש כלי מרכזי במאמץ הגיוס, בחיזוק רוח האוכלוסייה ובהפצת הוראות ההגנה. בגיליונו הראשון הופיעה קריאה "למשתמטים, למשטינים ולמתחכמים למלא את חובתם בשעה טרופה זו" (ארכיון פרטי, אלעד פלד), עדות לחוסר האמון של אנשי ההגנה באנשי היישוב הישן שבעיר.

האוכלוסייה נדרשה לסייע בעבודת הביצורים, שמימונה נשען על תקציב שנתן הוועד הלאומי ועל מס צמוד הכנסה שהוטל על תושבי הרובע. אחד מהאנשים שסירבו לשלם את המס הכבד שהושת עליו היה חבר ועד הקהילה האמיד קלינגר. בתגובה שלח מפקד העיר חוליה של שלושה פלמ"חניקים, שכהגדרתו "הכו אותו עד שאמר רוצה אני". אולם משדרש מטה ההגנה שעבודת הביצורים תימשך בשבת, פסקו הרב אברהם זיידה הלר והרב הקשיש אפרים וינגוט שחובה לצאת לעבודה מטעמי פיקוח נפש, ורבני העיר אף יצאו בראש צאן מרעיתם בבגדי עבודה לקיים את פסק ההלכה שלהם בעצמם.

ההינתקות מן העירייה המעורבת דרשה מוועד הקהילה הקמת מסגרת מוניציפלית חלופית לרובע, ולצורך כך הוקמו ועדות משנה ביצועיות. הבעיה הראשונה שניצבה בפני הוועד עם המעבר מגוף ייצוגי לגוף ביצועי מוניציפלי הייתה שאלת התקציב. במהלך ינואר 1948 הוחלט להפסיק את תשלום המסים לעירייה, שלא תפקדה, ולגבות מסים כדי לאפשר את עבודת ועד הקהילה. גביית המסים לא יצאה אל הפועל והיה צורך לממן את פעילות הוועד המקומי ממקורות אחרים, כמו מס על השחיטה ומס על הכנסות החברה קדישא שזכו לעדנה בזמן המלחמה וגם מתקציב שהגיע מהוועד הלאומי.

הקושי העיקרי של הוועד היה יכולתו המוגבלת לכפות את סמכותו על חברי הקהילה. בניסיונם לשמור על יוקר מחיה סביר נאבקו אנשי הוועד בגופים מסחריים שונים שכוחם עלה נוכח המצב הביטחוני החמור. הם ניסו למשל למנוע מהנהגים הבודדים שהיו בעיר להפקיע מחירים בנסיעה ממנה ואליה, אולם בפועל נכשלו במאבקם, כמו בניסיונות אחרים לאכוף את סמכותם על אנשי העיר. חברי ועד הקהילה ניסו גם ליצור ברובע כלכלה ריכוזית מתוך הכרה במצוקתם של אנשי הרובע, שצפויה הייתה להתגבר, ובצורך לרכז את המשאבים ולחלקם באופן הוגן. כתוצאה מבעיית האכיפה פיתח ועד הקהילה תלות הולכת וגוברת בהגנה, שהפכה נוכח המצב הביטחוני המחמיר לגוף בעל הכוח המשמעותי בעיר.

בשלהי מרץ החריף המצור על הרובע. בקרב חברי הוועד היו שהעלו הצעות שונות לפינוי הנשים והילדים. הרב פודהורצר טען שיש להשתמש באיום הפינוי כקלף מיקוח:

עניין הפינוי צריך לשמש אזהרה למוסדות. הפינוי הוא חיסולה של צפת. באם יפנו ילדים ונשים מאילת השחר הם יחזרו, באם זה יקרה בצפת אז המשפחות לא תחזורנה (ארכיון פרטי, אלעד פלד).

המתח וחוסר האמון ששררו בין מטה ההגנה ומפקד העיר לבין חברי הוועד גברו. בישיבת המליאה ב- 26 בפברואר 1948 הוטחה ביקורת קשה במטה ההגנה:

הרבה ביצורים נהרסו ולא נעשו על פי תכנית. המטה לא סובל ביקורת. בשטח הבנייה והשמירה, העיר פרוצה, אנו מתקיימים בנסים, אנו ממלאים את כל דרישות המטה, הם צריכים לשמוע גם אותנו (יומן ועד הקהילה, ארכיון המאירי, צפת).

ואכן, מערכת היחסים הטעונה בין אנשי ההגנה לבין ההנהגה האזרחית המקומית התאפיינה בחוסר שוויון. מטה ההגנה השתלט עם הזמן על תחומים נוספים בניהול הרובע ואילו כוחה של ההנהגה האזרחית נחלש.

הבריטים עוזבים במפתיע

ביום שישי, 16 באפריל 1948, מוקדם מהצפוי, פינו הבריטים את כוחותיהם מגזרת צפת לעבר ראש פינה. הפינוי הוקדם בשל חששו של מפקד הגדוד האירי בעיר, שמנה בשלב זה 55 לוחמים בלבד, מהסתבכות בקרבות עם צבא ההצלה. עם הפינוי הפכה הלחימה המוגבלת שהתחוללה עד אז למלחמה טוטלית על כיבושה של העיר.

יומיים קודם לכן מפקד הגזרה הבריטי, קולונל גורדון ווטסון, העביר לסוכנות היהודית ולמנהיגות היהודית בצפת הצעה ערבית להסכם כניעה. לפי ההצעה יתפנו כל כוחות ההגנה מהעיר ומסביבתה, ובתמורה יתחייבו אדיב שישכלי וחברי מועצת העיר הערבים להגן על חייהם ועל רכושם של היהודים. הקולונל הוסיף שלהערכתו הערבים יכבדו הסכם זה. הבריטים הציעו כי במקרה שההגנה לא תקבל את הסכם הכניעה הם ייקחו על עצמם את פינוי הנשים, הילדים והקשישים מהעיר כדי להצילם מהטבח הצפוי עם עזיבתם.

בדיון נוקב שקיים ועד הקהילה צידדו רוב החברים בהצעת הבריטים לפינוי האוכלוסייה האזרחית. נציגי ארגון ההגנה בוועד התנגדו לכך ודרשו להפנות את סוגיית הפינוי להכרעת המוסדות. דרישתם התקבלה, והשאלה הופנתה למוסדות הלאומיים באמצעות מכשיר הקשר של ההגנה שהיה מקושר לפיקוד הנפתי. אולם הפנייה לא הגיעה לתל אביב, את ההחלטה קיבל אורי יפה, שישב במטה באיילת השחר. הוא השיב לפניית ועד הקהילה במברק: "אני אוסר עליך כל פינוי של האוכלוסייה הבלתי לוחמת" (פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה, 16.4.1948, ארכיון יד טבנקין).

סירובה של ההגנה לפנות אפילו את הנשים ואת הילדים מצפת עורר ביקורת רבה ותחושת קיפוח בקרב האוכלוסייה, בקרב הנהגתה האזרחית, ואף בקרב כוחות המגן, במיוחד לנוכח הידיעה שבמהלך מרץ ואפריל פונו נשים וילדים מהקיבוצים ומהמושבים בצפון. למרות הביקורת, כאשר שלחו הבריטים שיירה לרובע והציעו לכל הרוצה להתפנות, הועלו עליה שני קשישים חולים וגופה אחת בלבד. תרמה לכך השמועה שהפיצה ההגנה על כוונת הבריטים להפקיר את השיירה ברבעים הערביים שבכניסה לעיר. אוכלוסיית צפת נותרה לפיכך בעיר עד שהקרב הוכרע.

כשהבריטים עזבו את העיר ב- 16 באפריל 1948 בשעה שלוש אחר הצהריים הם העבירו את שלוש עמדות המפתח בעיר לידי הערבים, ומיד נפתחה מתקפה רבתי על הרובע היהודי. עמדות מרכזיות בגבול הרובע נפלו והאוכלוסייה האזרחית רוכזה במרתפים במרכזו. משלוש גזרות הגיעו דיווחים נואשים על ניסיונות פריצה ועל אש מסיבית. במטה ההגנה הפילו שתי הקשריות גורל מי מהן תהרוג את חברתה. הפיקוד המקומי דרש נואשות סיוע באנשים ובנשק. במברק בהול לפיקוד באיילת השחר נכתב: "המשטרות נפלו בידי הערבים, המצב נואש. התחמושת אוזלת, רימונים אין" (ארכיון פרטי, אלעד פלד). בתגובה הציע הפיקוד לשלוח שתי מחלקות של אנשי חי"ש, אך מייברג דרש תגבורת של מחלקת פלמ"ח דווקא. בחצות ליל ה- 16 באפריל התקבלה הפקודה במטה הפלוגה בהר כנען: "הערבים בתוך צפת, על יגאל [כינויו המחתרתי של אלעד פלד] לצאת עם מחלקה, שני מקלעים, ומכונה". פלד יצא עם 35 בחורים במסע לילי מהר כנען לעבר העיר הנצורה. כשסיפור מחלקת הל"ה עוד טרי בזיכרונם, יצאו הלוחמים למסע ארוך דרך אזורים ערביים עד לרובע היהודי. בשבת עם שחר נכנסה המחלקה לרובע הנצור מכיוון בית הקברות הישן בשירת "מסביב יהום הסער אך ראשנו לא יישח".

להגעת כוח הפלמ"ח הייתה משמעות מורלית עצומה עבור תושבי הרובע. מיד עם הגעת הכוח לעיר התקבלה פקודה במטה הרובע להעביר את הפיקוד ממפקד העיר המקומי מאיר מייברג בן ה- 29 לאלעד פלד, סגן מפקד הפלוגה הצעיר ממנו בשמונה שנים. מייברג קיבל את הפקודה ללא עוררין, הפך לסגנו של פלד, והשניים פעלו מתוך שיתוף פעולה מלא.

למחרת בואו לעיר פרסם פלד מנשר לתושבי העיר ובו הודיע על כינונו של משטר צבאי. תחת פיקודו של יהודה גרוס הוקם מטה אזרחי שכלל את רוב הפונקציות המוניציפליות. הוקמה תחנת משטרה ובה שישה שוטרים יהודים ששירתו במשטרה הבריטית בעיר, והוקם גם בית דין צבאי. זמן קצר לאחר הגעת אנשי הפלמ"ח הופיע במטה שמואל פרל, מפקד כוח האצ"ל בעיר, ומסר לפלד שהוא ואנשיו עומדים תחת פיקודו ללא כל תנאים.

הכוח החיצוני התקבל על ידי רוב אוכלוסיית הרובע בברכה. פלד ופיקוד ההגנה המקומית השכילו לפעול בשיתוף פעולה תוך שימור המנגנון הקיים ושכלולו. שיתוף פעולה זה הוליד יכולת של המטה לדבר אל האוכלוסייה בשפתה, תוך התחשבות בעולם ערכיה, וכך למתן את הסכסוכים הצפויים במצב כגון זה. על פי דרישת המטה פורק ועד הקהילה ובמקומו מונתה מועצה זמנית. המועצה כללה שישה אנשים מהגרעין הקשה של ועד הקהילה, מתוך מטרה להעניק כבוד להנהגה הוותיקה שנושלה מתפקידה, ולו באופן סמלי בלבד.

למרות זאת, מעמדה של ההנהגה הוותיקה המשיך להתערער, ולא תמיד מערכת היחסים בין פלד ואנשיו לבין אנשי ההנהגה הוותיקה הייתה כשורה. פלד שם בראש מעייניו את צורכי הביטחון, ולעתים נאלץ להתעמת בשל כך עם ראשי הקהילה. בראשית מאי הגיעה לעיר מחלקת פלמ"ח שהביאה תחמושת. השמועה נפוצה ברובע ואל המטה הגיעו פודהורצר וקלינגר שדרשו מפלד להורות למחלקת הפלמ"ח להישאר בעיר ולסייע בהגנתה. פלד סירב, ובעקבות ויכוח זה קבע שהמגע הישיר בין חברי ועד הקהילה למפקד העיר הסתיים, וכל פנייה שלהם אליו תעשה אך ורק דרך קצין המטה לעניינים אזרחיים. כתוצאה מכך, ברגעים הקריטיים ביותר לקיומה של העיר הייתה הנהגת הקהילה הוותיקה חסרת השפעה על המתרחש. המנהיגות האזרחית נדחקה לגמרי על ידי מפקד הפלמ"ח, שלא חש עצמו מחויב למערכות היחסים האישיות, המשפחתיות והפוליטיות הפנימיות של הרובע, ואף ראה בהתנהגות התושבים ומנהיגיהם ביטוי של גלותיות.

כיבוש העיר הערבית

בשבת, האחד במאי 1948, החל בפיקודו של יגאל אלון מבצע יפתח, שמטרתו הייתה שחרור צפת והגליל העליון. אלון החליט לא לכבוש את צפת מבחוץ אלא לכתרה בתחילה, ולאחר מכן לכבוש את הרבעים הערביים מתוך העיר, כשהרובע היהודי משמש בסיס להתקפה. עוד באותו יום כבש הגדוד השלישי של הפלמ"ח את עין זיתים ואת ביריה הערבית והמצור על העיר הוסר. בריחת תושביהם של שני הכפרים ערערה את רוח האוכלוסייה הערבית בעיר, וכבר בשעות אחרי הצהריים החל הגדוד השלישי להיכנס לרובע בשיירה ארוכה. שישכלי, שהבין מה מתכנן אלון, הגביר את לחצו על היישובים שמיר, כפר סאלד, דן, דפנה ורמות נפתלי, במטרה לפצל את כוחות הפלמ"ח ולקחת מהם את היוזמה. אולם אלון - בהחלטה שהתבררה למפרע הרת גורל - החליט לא לפצל את כוחותיו והמשיך לתקוף בגזרת צפת. הגדוד הראשון של הפלמ"ח צורף למבצע והחל לטהר את השטח שבין הכנרת לחולה ואת הכפרים הערביים שבפריפריה של צפת. ביום חמישי, השישה במאי, עם השלמת פריסתו של הגדוד השלישי בצפת היהודית, תקפו כוחות הפלמ"ח את המצודה - שנחשבה לנקודת המפתח לשליטה על העיר - בפעם הראשונה. ההתקפה נכשלה. ההפגזה המקדימה התבררה כבלתי יעילה והכוח נבלם באש חיילי צבא ההצלה שהיו מבוצרים היטב על המצודה. חמישה מלוחמי הפלמ"ח נהרגו, וגם לוחם צפתי אחד - זאב כהן - שאת גופתו לא הצליחו לוחמי הפלמ"ח לחלץ משדה הקרב. כישלון ההתקפה, והשמועות הבלתי מוצדקות על הפקרתו של כהן, גרמו לדמורליזציה בקרב יהודי צפת. לוחם בגדוד השלישי כתב להוריו בשבעה במאי:

לפני שיצאנו היינו כולם משוכנעים שכיבוש צפת כבר בכיסנו. הרחובות היו מלאי אדם וכל החנויות היו פתוחות. אחד בעל קיוסק חילק חינם שלושה ימים גזוז בלי כסף. אולם כשחזרנו עם שחר עייפים ורצוצים, בחצי מספר האנשים, הייתה דממה ברחובות, הכל היה סגור ואיש לא נראה. א-לוהים ימחל להם לתושבי צפת. אנחנו על כל פנים אין בלבנו שום טינה אליהם (מכתבו של חדווי, ארכיון המאירי, צפת, 07.02).

פחדם של התושבים גבר למחרת, כשצבא ההצלה החל להפגיז את הרובע בסוללה בת ארבעה תותחים שהוצבה בשיפולי הר מירון. למרות הכישלון החליט משה קלמן, מפקד הגדוד השלישי, לערוך מסיבה ללוחמיו לרגל שבע שנים להקמת הפלמ"ח. במסיבה אמר המפקד כי במלאות שבע שנים לפלמ"ח תוענק לו מחר העיר צפת כשי. הגדוד המוכה הגיב בתרועות. הוחלט שבניגוד להתקפה הראשונה, הפעם יותקפו במקביל שלוש עמדות המפתח בעיר על ידי שלוש יחידות עצמאיות. בליל העשרה במאי תקפו כוחות הפלמ"ח במקביל את המצודה, את בית שלווה ואת המשטרה העירונית, ולאחר קרב קשה נכבשו כולם. עם בוקר פנו הכוחות לטהר את הרבעים הערביים של העיר, אך מצאו אותם ריקים מתושביהם שברחו כולם עוד באותו לילה. תשעה מלוחמי הפלמ"ח וארבעה מתושבי העיר נהרגו בליל הקרב. בדיעבד התברר שהתקפת הפלמ"ח הקדימה ביום אחד את ההתקפה המתוכננת של שישכלי לכיבוש הרובע היהודי.

דווקא מקרה הבוחן הקיצוני של צפת מעיד על כוחו ועל עוצמתו של היישוב היהודי, ומבהירים את יתרונותיו היחסיים על פני האוכלוסייה הערבית. האוכלוסייה המקומית העמידה מתוכה ארגון הגנה יעיל יחסית, שהצליח לבלום את ההתקפות הערביות לאורך חודשים רבים. ללא עמידתם של תושבי העיר היו ככל הנראה תוצאותיה של המלחמה על הגליל שונות לחלוטין. סיפור המאבק על הפינוי שלא היה הוא אולי החשוב ביותר להבנת עוצמתו היחסית של היישוב היהודי. למרות מערכת היחסים המעורערת, חוסר האמון והסכנה הקיומית, הצליחו ההנהגה הצבאית המקומית, ומאוחר יותר גם פיקוד הפלמ"ח, לשמור על מערכת היררכית שנשענה בסופו של דבר על לגיטימציה ציבורית ועל יחסי כפיפות למערכת הצבאית והאזרחית הארצית. העובדה שלמרות הקשיים הייתה בכל השלבים מנהיגות ברורה לרובע, אפשרה לו לקיים מערכת יציבה של שלטון השומר על לכידות ועל משמעת, שבאו לידי ביטוי בכך שהעיר לא התרוקנה מאזרחיה והיוותה בסיס איתן להתקפה המוצלחת של הפלמ"ח על הרבעים הערביים.

לקריאה נוספת:

מאיר מיבר-מייברג, בצל המצודה - עמידתה של צפת בתש"ח, מלוא 1989; שמריהו בן פזי, קהילה במלחמה - יהודי צפת בשנים 1947-1947, אריאל 2006; אלעד פלד, צפת בתש"ח - יומן המערכה, אריאל 2006; יחזקאל המאירי, צפת בצבת: צפת במצור ובקרב תש"ח, משרד הביטחון 1988.

ביבליוגרפיה:
כותר: עיר עומדת במערכה
מחבר: בן פזי, שמריהו (ד"ר)
תאריך: אב אוגוסט תשע"א 2011 , גליון 15
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית