עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל
סגולה


תקציר
להפתעה של ישראל במלחמת יום הכיפורים ולהפתעה של הסובייטים במלחמת העולם השנייה יש קווים משותפים: חוסר הנכונות לקלוט את המציאות כפי שהייתה. המאמר מונה את הטעויות בתפיסה הצבאית של מפקדי צה"ל לעומת פיתוח תורת  הלחימה בצד המצרי.



הכישלון הישראלי בקריאת המציאות
מחברים: ד"ר אורי מילשטיין; ד"ר מיכאל ברונשטיין


לכישלון הסובייטי במבצע ברברוסה יש מקבילה דומה להפליא בהיסטוריה הקרובה של ישראל: הכישלון הצבאי במלחמת יום הכיפורים

בשישה באוקטובר 1973 פלשו צבאות מצרים וסוריה לשטחים שבשליטת מדינת ישראל לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. למרות הערכה מוקדמת של מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל כי אין מנוס ממלחמה, למרות המידע המודיעיני הוודאי שזרם לאמ"ן ולמוסד על הכנות מצריות וסוריות למלחמה, ולמרות שלאורך הגבולות צפו החיילים ומפקדיהם בהכנות הברורות - ישראל הופתעה.

ההפתעה הישראלית הייתה לא רק מעצם המתקפה אלא גם מהעוצמה הטקטית והאופרטיבית של צבאות מצרים וסוריה, עד כדי עליונותם על צה"ל בשלבים הראשונים, וכן מתפקודם הלקוי של הפיקוד הישראלי העליון בפרט ושל צה"ל בכלל במהלך כל המלחמה. חשוב להדגיש זאת, כיוון שלאחר המלחמה התבססה בציבור האמונה שצה"ל חזר לעצמו במרוצת המלחמה ובשורה התחתונה אף ניצח בה. אולם לדעתנו לא זה המצב. למרות שצה"ל הצליח לבלום את הסורים ואת המצרים ואף יצא למתקפת נגד מוצלחת בשתי החזיתות, גם בשלבים מאוחרים של המלחמה תפקודו לקה בחסר, ודוגמה לכך הם הקרבות הקשים בחרמון בצפון ובעיר סואץ בדרום ביום האחרון של המלחמה.

מהם הגורמים שהולידו הפתעה כה דרמטית? על סמך מידע שהעביר שנים קודם לכן סוכן המוסד אשרף מרואן, העריכו ראשי מערכת הביטחון שסוריה לא תתקוף בלי מצרים, ושמצרים לא תתקוף עד שתגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל. מצרים הייתה אמורה לקבל מברית המועצות מטוסים חדישים שינטרלו את חיל האוויר הישראלי ויוכלו לפעול בלבה של ישראל, וטילי קרקע קרקע מסוג סקאד שיאיימו על העורף הישראלי. לאור שיקולים אלה העריך אמ"ן שלא תפרוץ מלחמה לפני 1975.

אך לא רק הערכות מודיעיניות פעלו כאן, שכן לידי ראשי המודיעין הישראלי הגיעו גם נתונים הפוכים המעידים על כך שמלחמה עתידה לפרוץ עוד ב- 1973. נראה שראשי המדינה והפיקוד העליון של מדינת ישראל לא היו מעוניינים במלחמה באוקטובר 1973, ועל כן אימצו את המידע שהתאים לרצונותיהם. הם לא רצו מלחמה גם ברובד העקרוני וגם ברובד הפוליטי: באותה שעה התנהלה בארץ מערכת בחירות, ובתעמולתם טענו ראש הממשלה גולדה מאיר וחבריה שלא הייתה בישראל תקופה כזו של שקט וביטחון. בשל חוסר הרצון במלחמה בלעו ראשי מערכת הביטחון הישראלית את ההונאה הפשוטה, הכמעט סטנדרטית, של סאדאת וצבאו, שהציגו את הכנות לתקיפה כתרגיל. ב- 1941 ביקש סטלין לשמור לעצמו את הזכות לפתוח במלחמה, וב- 1973 ביקשה הצמרת הישראלית להתחמק מהמלחמה בכל מחיר. הרצונות היו הפוכים, אך הביאו לאותה תוצאה: פירוש מאולץ למידע נכון שהגיע.

יש דמיון עמוק בין מניעי הכישלון הישראלי לזה הסובייטי גם במישור נוסף. בדומה לאידאולוגיה הסובייטית שהניחה עליונות של 'בעלי האידאה הנכונה', גם בתנועה הציונית טופחה גישה של עליונות היהודים האירופים, המוסריים והמודרנים על פני הערבים הפרימיטיבים. גישה זאת התחזקה מאוד לאחר מלחמת ששת הימים. האמונה הרווחת הייתה שאם בכל זאת יעזו הערבים לפתוח במלחמה, הרי שרביעיית מטוסים וגדוד טנקים יניסו לכל עבר את החיילים הערבים שיחלצו את נעליהם ויברחו כל עוד נפשם בם.

מפקדי צה"ל סירבו לראות נכוחה שבמלחמת ההתשה, בשנים 1970-1968, יד המצרים הייתה על העליונה. צה"ל הותש, ויותר ממנו הותשה החברה הישראלית. בחברה דמוקרטית התשת החברה גורמת באופן דטרמיניסטי להתשת הצבא. במישור הטקטי צריך היה ללמוד שטילים מתקדמים נגד מטוסים יגבילו מאוד את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי המהולל, שהיה גורם הקריטי בניצחון הצבאי המזהיר ב- 1967. היה גם מידע מודיעיני על כך שהסובייטים סיפקו למצרים ולסוריה כמויות עצומות של טילים ותותחים מתקדמים נגד מטוסים וטנקים. למרות זאת העריכו ראשי מערכת הביטחון שצה"ל יניס במהירות את הדיוויזיות המצריות מן הגדה המזרחית של תעלת סואץ, יצלח את התעלה ויכריע את המלחמה תוך ארבעה או חמישה ימים.

שנה לפני המלחמה, בספטמבר 1972, קיים צה"ל משחק מלחמה שכונה 'איל ברזל'. תרגלו אז תרחיש דומה מאוד לזה שהתרחש בפועל באוקטובר 1973. בתרגיל השתתפו הרמטכ"ל ורוב האלופים שפיקדו שנה מאוחר יותר על הקרבות בחזית הדרום. את עיקר מעייניהם בתרגיל הקדישו האלופים לצליחת התעלה. לא הוקדשה כל מחשבה לשאלה איך יכריעו את המצרים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, כי קציני צה"ל לקחו כמובן מאליו את ההנחה שהמצרים יברחו. כתוצאה מתפיסה זו צה"ל לא התאמן ולא התכונן מעולם לקרבות הגנה ובלימה, ולכן במלחמת יום הכיפורים הוא ספג אבדות כבדות בקרבות הגנה ונכשל בניסיונותיו להבריח את המצרים אל מעבר לתעלת סואץ.

כמו שעשו הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, גם המצרים הקדישו אחרי מלחמת ששת הימים מאמץ אינטלקטואלי לפיתוח תורת לחימה שתנצל את היתרונות המצריים ותנטרל את יתרונותיו של צה"ל במלחמת תנועה. מטרת המצרים לא הייתה להכריע את צה"ל בשדה הקרב אלא לפגוע בו קשה בשלב הפתיחה ולמוטט את ביטחונם העצמי של הישראלים. כך קיוו המצרים להכריע את השאיפה הישראלית לשמר גבולות ביטחון בארץ ישראל השלמה, ולקבל בחזרה את כל חצי האי סיני כצעד ראשון לנסיגת ישראל לגבולות 1967.

מוח מול מוח התמודדו נשיא מצרים אנואר סאדאת, הפתוח והיצירתי, וממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר - ממשלה דוגמטית ומנותקת מן המציאות הצבאית, בדומה לסטלין ולנאמניו חמישים שנה קודם. סאדאת השיג את כל מטרותיו: הוא צייד את צבאו בכמות אדירה של טילים ותותחים נגד מטוסים ונגד טנקים; תכנן מלחמה מוגבלת לאורך תעלת סואץ בלבד, שבה כבר בשלב הפתיחה יושגו כל המטרות; והתחמק מקרבות תנועה במרחבים שבהם אין הגנה נגד מטוסים. כל המרכיבים הטכניים של התכנית המצרית היו ידועים למערכת הביטחון הישראלית, אך במטכ"ל לא הבינו שניתן לאחד אותם למהלך צבאי חדש במהותו. הם דבקו בניסיון המוכח והנעים של העבר ונפלו בפח שטמן להם סאדאת.

בדומה לברית המועצות, לא התפתחה בישראל מסורת צבאית. אין בצה"ל הכשרה יסודית של מפקדים בכירים, ואין במערכת הביטחון ובציבור דיון מפותח באשר לתפיסות ביטחוניות. במלחמת יום הכיפורים לא קלטו הרמטכ"ל ומפקדי החזיתות את המציאות כפי שהייתה, אלא ראו אותה כפי שהייתה צריכה לדעתם להיות. הדוגמה הטרגית היא מתקפת הנגד שנערכה בשמיני באוקטובר בתעלת סואץ. מפקד חזית הדרום, האלוף שמואל גונן (גורודיש), הטיל לקרב ההכרעה אוגדה אחת בלבד בפיקוד אברהם אדן. הוא לא הבין שלפי לוח הזמנים שהכתיב רק חטיבה אחת עם שני גדודים מוקטנים תתקוף, וחמור מכך, בעקבות התוצאות במלחמת ששת הימים הוא הניח שזהו כוח גדול דיו כדי לצלוח את התעלה בשלושה או בארבעה מקומות.

אין בהיסטוריה אנלוגיות פשוטות. כך למשל למצרים, בניגוד לגרמנים, לא הייתה עדיפות טקטית על ישראל. אך גם המצרים וגם הגרמנים לא היססו להכיר במגבלותיהם, וחיפשו ומצאו את הפתרונות. למרבה הפלא, הפתרון היה דומה: החי"ר הוא ששבר את המתקפת השריון של האויב - צה"ל ב- 1967 והצבא האדום ב- 1941 - שהתייחס לטנקים שלו כאל מטה הקסמים של שדה הקרב.

במה שנוגע לישראל עדיין תקף - וכך יהיה כנראה לעולם - הלקח שהפיקו הרומאים בעת העתיקה: "רצונך בשלום היכון למלחמה". השוואה בין הפתעת הסובייטים במבצע ברברוסה לבין הפתעת ישראל במלחמת יום הכיפורים מלמדת עד כמה צדקו חז"ל בקביעתם "סוף מעשה במחשבה תחילה". החשיבה הצבאית בברית המועצות ובישראל הייתה נחותה בהשוואה לחשיבה הצבאית בגרמניה הנאצית ובמצרים. חשיבה צבאית נחותה חוללה קונספציות מוטעות שניתקו את ראשי המדינות ואת מפקדי הצבאות מן המציאות. הלקח שניתן להפיק מהתקדימים הוא שכדי לנטרל איומים על מדינה לפתח חשיבה צבאית מעמיקה, יצירתית ומתוחכמת, ולא להסתפק רק באימון היחידות הצבאיות וברכישת אמצעי לחימה מתוחכמים.

לקריאה נוספת:

אלחנן אורן, 'תולדות מלחמת יום הכיפורים', מחלקת היסטוריה, צה"ל 2004; אורי בר יוסף, 'הצופה שנרדם', זמורה ביתן 2001; הדוח המלא של ועדת אגרנט 1974, זמין למעיינים בארכיון צה"ל; אלי זעירא, 'מיתוס מול מציאות', ידיעות אחרונות 2004; אורי מילשטיין, 'קריסה ולקחה', שרידות 1993.

ביבליוגרפיה:
כותר: הכישלון הישראלי בקריאת המציאות
מחברים: מילשטיין, אורי (ד"ר) ; ברונשטיין, מיכאל (ד"ר)
תאריך: תמוז יולי תשע"א 2011 , גליון 14
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית