|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות בימי בית המקדשעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
שלומציון המלכה ושמעון בן שטח. אלה אינם רק שמות של רחובות. יחדיו הם מהווים שיא של צדק ואמונה בימי בית שני. יחדיו הם נאבקו במערכה נגד ההלכה הצדוקית, ויחדיו ניצחו בה. סיפור של מלכות וחכמה שנינו במשנת אבות א', ח'-ט':
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח הם הזוג השלישי המוזכר במסכת אבות. בדיון על הזוגות הקודמים להם עמדנו על הניגוד הקיים בין מרכיבי הזוג - ניגוד משלים ומפרה, ולא חלילה ניגוד הגורם לסכסוך ולמאבק. לעומתם, בני הזוג השלישי אומרים דברים דומים, ודומה שהניגוד ביניהם קשור יותר באישיותם. מיהודה בן טבאי נוכל ללמוד ענווה אין קץ, ומשמעון בן שטח נוכל ללמוד דווקא את ערכה של התקיפות, אף שנראה לכאורה שיש בה לעתים שמינית שבשמינית מגבהות הלב. מסדר הזכרתם של השניים במשנה, וכמפורש גם בבבלי חגיגה (ב:), עולה שיהודה בן טבאי היה נשיא הסנהדרין ושמעון בן שטח כיהן כאב בית דין - תפקיד השני לו בחשיבות. אלא שמהתוספתא בחגיגה ב', ח' עולה שנקודה זו נתונה במחלוקת תנאים; בעוד שלרבי מאיר הסדר הוא כדלעיל, על פי מסורתו של רבי יהודה הסדר הפוך. עיון בתוספתא סנהדרין עשוי ללמדנו על מקור המחלוקת. עד זומם מוגדר כאדם שעדותו הופרכה בדרך מסוימת על ידי עדות נגדית. עונשו של עד זה הוא, כדין התורה, "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו". לדוגמה, אם בעדותו היה כדי להמית את חברו, הוא ימות תחתיו. חכמים מבארים שהעדים הופכים לזוממים רק אם הוזמו שניהם. בנוסף, לדעת חז"ל, אם גזר הדין בוצע לפני שהוזמו העדים, הם לא נהרגים. בנקודה זו חלקו הביתוסין על חכמים. לדידם, רק כאשר בוצע הדין יש לענוש את העדים המוזמים. זהו הרקע למעשה המתואר בתוספתא סנהדרין ו', ו':
יהודה בן טבאי, נשיא הסנהדרין, טעה בדין והרג עד זומם יחיד בניגוד להלכה. אחת מדרכי התשובה שקיבל עליו בענוותנותו הייתה למנות את שמעון בן שטח, שהעמידהו על ההלכה הנכונה, תחתיו כנשיא הסנהדרין, בעוד שהוא עצמו הפך למשנהו. אם כך, התַנָאים המאוחרים שחלקו בסוגיית מעמדם של השניים צדקו שניהם; מקור מסורתו של רבי מאיר הוא בתקופה הראשונה של כהונת הזוג, וזה של רבי יהודה הוא בתקופה השנייה, שבה כיהן שמעון בן שטח כנשיא ויהודה בן טבאי כאב בית הדין (במכילתא בפרשת משפטים הגרסה אמנם הפוכה, ושם תיקן יהודה בן טבאי את טעותו של שמעון בן שטח, אך נראית יותר גרסת התוספתא, הבבלי והירושלמי שהבאנו). לא היה זה מעשה התשובה היחיד של יהודה בן טבאי על טעותו זו. וכך אנו שונים בבבלי חגיגה (טז:):
עד כדי כך! יהודה בן טבאי בכה על קברו של העד הזומם עד יום מותו.
מהמעשה בעדים הזוממים עולה תמונה של מאבק הלכתי מר בימיהם של שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי בין חכמי הפרושים, חז"ל, לבין הבייתוסים - משפחת כהנים המזוהה לעתים עם הצדוקים, גם הם כהנים מיוחסים בירושלים. המחלוקת שהבאנו עסקה בפרט חשוב בהלכות עדים זוממים, ובלהיטותו לעקור את הלכת הבייתוסים טעה יהודה בן טבאי בדין והרג עד זומם שלא היה חייב מיתה. מעשה נורא זה מאיר ומבהיר את הרקע לדבריהם של בני הזוג במסכת אבות, שעוסקים בניקוי מערכת המשפט מעדים שקרנים ומבעלי דין שקרנים. המאבק הסמוי בין חכמי הפרושים לבייתוסים היה על השליטה במערכת המשפט. מסתבר שמדובר בתקופת מלכותו של אלכסנדר ינאי בראשית המאה הראשונה לפסה"נ. נזכיר פרט אחד מרשימתנו הקודמת. הלכנו שם בעקבות דעתו של אביי בבבלי ברכות (המקבילה לזו של יוספוס פלאוויוס בספרו 'קדמוניות היהודים') שיוחנן הורקנוס, בנו של שמעון בן מתתיהו החשמונאי, הרג בעת מלכותו את חכמי הפרושים שהרכיבו את הסנהדרין, משום שהללו ערערו על כוונתו ליטול לעצמו את הכהונה הגדולה מיהושע בן פרחיה. אז נמלט יהושע בן פרחיה למצרים, וכנראה שלקראת סוף המאה השנייה לפסה"נ, מונתה סנהדרין צדוקית או בייתוסית. המאבק על עיצוב ההלכה היהודית לא הוכרע עם נפילת חכמי הפרושים. בעת מלכותו של אלכסנדר ינאי שבה הסנהדרין לידי הפרושים, בהנהגתם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. היפוך מגמה זה אפשר שנעשה בהשפעתה של שלומציון, אשתו של אלכסנדר ינאי ואחותו של שמעון בן שטח, אישה חכמה וצדקת שתמכה בחכמי הפרושים. אלא שגם בכך לא הוכרע המאבק. תקיפותם של חכמי הפרושים ואי נכונותם לשאת פנים לאיש, וגם לא למלך, הביאה גם את אלכסנדר ינאי לסכסוך כבד עמם, וכנראה גם לכך שהפך בסוף ימיו צדוקי לחלוטין. כך עולה מהמעשה על עבדו של ינאי המלך שהרג אדם. ינאי נתבע יחד עם עבדו לדין לפני הסנהדרין בנשיאותו של שמעון בן שטח:
לא לגמרי ברור מן המעשה כיצד נהרגו חכמי הסנהדרין, אך ברור ששמעון בן שטח לא ויתר למלך על דינו ודרש שיעמוד בו כאזרח מן השורה. אפשר שאלכסנדר ינאי הפגוע הגיב כהורקנוס אביו ושוב נטבחו חכמי הסנהדרין. בעקבות מעשה זה קבעו חכמים מאוחרים שהמלך לא יעמוד עוד לפני בית הדין למשפט. תקיפותו של שמעון בן שטח באה לידי ביטוי גם במאבקים נוספים, ואף הם נגעו לדיני נפשות. מסתבר שגם הם היו קשורים למאבק בין הפרושים לבייתוסים ולצדוקים, מאבק מר שכבר ראינו שנשפך בו דם רב.
מן המעשה עולה ששמעון בן שטח פעל על פי הוראת שעה בניגוד לדיני התורה כשתלה שמונים נשים ביום אחד (על פי הגמרא עסקו הנשים בכישוף, אך אין לנו פרטים נוספים על כך). אפשר שלמעשה, או למעשה אחר מסוגו, הייתה תוצאה מזעזעת. בירושלמי סנהדרין ו', ה' מסופר שיריביו של שמעון בן שטח רצו לנקום בו על תקיפותו בדיני נפשות, שפגעה בהם. הם הביאו שני עדי שקר שיעידו בבנו שהוא חייב מיתה. לאחר שנגמר דינו של הבן ליהרג הודו העדים בשקרם, אך על פי ההלכה אין חזרת העדים מתקבלת אחרי גמר הדין. שמעון בן שטח ובנו יכלו למנוע את ביצוע גזר דין השקר, אך הם החליטו להוציאו לפועל, כדי שהבריות לא יאמרו ששמעון בן שטח ניצל את מעמדו כנשיא הסנהדרין כדי להציל את בנו. בשלב מסוים, וייתכן שהוא קשור במותם או בהריגתם של חברי הסנהדרין, ברח שמעון בן שטח מפני אלכסנדר ינאי. גם לאחר שהוחזר למעמדו בהשתדלותה של אחותו שלומציון, אשת ינאי, שהשביעה את ינאי שלא יתנכל לו, לא נשא פנים לינאי המלך (בבלי ברכות מח. בתרגום):
כאמור, בסוף ימיו, כנראה בגלל שלא יכול היה לשאת את הניסיון לכפוף את שלטונו לשלטון התורה, הפך ינאי לצדוקי גמור, או למצער הזדהה עם האליטה הצדוקית העשירה והאריסטוקרטית שעשתה יד אחת עם המלך לדכא את העם תחתיו. בכך ניתק עצמו ינאי מן העם, שנהה אחרי חכמי הפרושים שהיו מקורבים לרובד העממי בחברה, וההתנגשות בין המלך לבין המוני העם לא איחרה לבוא. וכך מספרת לנו משנת סוכה ד', ט':
המשנה דנה במצוות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות. מצווה זו נעשתה בטקס גדול, שהחל בשאיבת המים ממעיין השילוח ובתהלוכה מרשימה, והסתיים בניסוך המים על המזבח. הצדוקים כפרו במצווה זו, שלא נאמרה בתורה שבכתב במפורש אלא רק ברמז, וביזו אותה. המשנה מתארת כהן שבמקום לנסך על גבי המזבח את מי השילוח שקודשו בכלי שרת שפך אותם על רגליו. הצופים הזועמים נטלו את אתרוגיהם ורגמו בהם את הכהן החצוף. על פי הגמרא בסוכה (מח:) מדובר בכהן צדוקי, ועל פי התוספתא (סוכה ג', ט"ז) מדובר בכהן בייתוסי. השוואת המעשה המתואר במשנה למסופר ב'קדמוניות היהודים' (י"ג, י"ג, ה', מהדורת אברהם שליט, עמ' 106) מביאה למסקנה שהכהן החצוף היה ינאי המלך בכבודו ובעצמו. ינאי הגיב בחריפות על רגימתו באתרוגים והעלה את חייליו, השכירים הנכרים, על בית המקדש. על פי עדותו של פלאוויוס נהרגו בחצרות המקדש כששת אלפים איש. מעשה זה הוכיח שהניתוק מחכמי הפרושים, ושמעון בן שטח בראשם, היה גם ניתוק מהעם, והמלך - באמצעות שכיריו הנכרים - הפך לרוצח המונים בחצר המקדש. דומה שכאן קרסה מלכות בית חשמונאי סופית מבחינה מוסרית ולאומית. יחסיו של ינאי עם העם המשיכו להידרדר, והגיעו לדברי פלאוויוס להריגת לא פחות מחמישים אלף יהודים בידי חיל השכירים הנכרים. ככלל, ינאי היה גיבור בעיקר נגד יהודים. בעימותיו עם צבאות זרים הפסיד בדרך כלל. השיקום הקצר שהיה למלכות בית חשמונאי בימי שלומציון - שלא הייתה מזרע החשמונאים - היה מעט מדי ומאוחר מדי.
במותו, הוריש אלכסנדר ינאי את המלוכה לאשתו, אלכסנדרה שלומציון. בימיה חזרה הסנהדרין לידי הפרושים בהנהגתו של אחיה, שמעון בן שטח. הממלכה כולה חדלה כמעט לגמרי מהמלחמות הבלתי פוסקות ומתככי השלטון, ומעמדה כממלכה שקטה וחזקה ועובדת ה' התייצב. השמים נתנו גשמיהם והארץ נתנה את פריה:
תשע השנים (67-76 לפסה"נ) שבהן עמדו בראש שמעון בן שטח כנשיא הסנהדרין ושל שלומציון אחותו כמלכה, היו תקופת הזוהר הגדולה של מלכות בית חשמונאי בפרט, ושל ימי הבית השני בכלל. שני בניה של שלומציון, יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס, דמו בתככיהם ובתאוות שלטונם לאביהם ולא לאמם, ובימיהם הידרדרו מלכות בית חשמונאי ועצמאות ישראל במדרון שהוביל אל החורבן כעבור כ- 130 שנה. מאבקי הפרושים נגד הצדוקים והבייתוסים בימי הבית השני נמשכו עם הפסקות מאות שנים. המאבק הראשון החל עם פרישתם של צדוק ובייתוס, תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, מדרך התורה. במאבק זה כבר עסקנו ברשימה קודמת, וראינו שעיקרו היה על האמונה בעולם הבא ובתחיית המתים. במסגרת מאבק זה פרשו הצדוקים הראשונים לחלוטין מדרך התורה, וכנראה הצטרפו בימי גזרות יוון אל המתייוונים. המרד החשמונאי הביא לממלכה יהודית עצמאית והכריע את המתייוונים. אז לבש המאבק של הצדוקים והבייתוסים במסורת החכמים המתפתחת לבוש שונה, ובימי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי הוא נסב, כפי שכבר ציינו, סביב מערכת המשפט והשליטה עליה. הצדוקים נטו להלכה מחמירה ונוקשה, הדומה יותר להבנת המקראות בתורה על פי פשוטם, ואילו חכמי הפרושים דרשו את המקראות ופרשום בדרך מקלה וגמישה יותר. פלאוויוס, שנטה כנראה בתקופה מאוחרת יותר לצד הצדוקי, כותב על הפרושים שהיו "מטבעם מקילים בעונשין" (קדמוניות היהודים י"ג, י', ו', עמ' 100), בעוד שהצדוקים "מחמירים במשפט מכל היהודים" (שם כ', ט', א', עמ' 368). הביטוי המפורסם למחלוקת על רקע זה הוא בפירוש הנאמר בתורה על ענישת המזיק את חברו "עין תחת עין" (שמות כ"א, כ"ד). כמעט כל החכמים שהִלכו במסורת חז"ל פירשוהו על תשלום ממון (ראו בעיקר בבא קמא פג:-פד.). מנגד, הצדוקים פירשוהו כפשוטו, שיש לעקור את עינו של החובל, לקטוע את ידו וכדומה. הוויכוח הוכרע לכיוון פרשנות חז"ל, ספר גזרות הבייתוסים הוסר בתחילת תמוז (ד' או י' בו. לא ידוע לנו באיזו שנה), ומועד זה נקבע כיום טוב בבית שני, כמסופר בסכוליון למגילת תענית:
בדרך דומה קבעו הצדוקים שעל עברות זנות שעונשן בתורה שרפה - יחסי אישות של אדם עם חמותו או עם בת אשתו, ובת כהן נשואה שנואפת - יש לשרוף את הנידון באש כפשט הוראת התורה.
במקרים אלה, וברבים אחרים, ההלכה הפרושית מעודנת יותר ומתחשבת יותר בכבודם של בעלי הדין אף אם אשמים הם. דרכם של חכמים מביאה בחשבון לצד הבנת פשוטו של מקרא גורמים נוספים, כמו מקראות מקבילים, דרכי מדרש ההלכה ומסורות שבעל פה, ומתחשבת גם בהשלכות המפגש בין התורה למציאות ובשיח העולה מביניהן.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
