עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בספרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדר
סגולה


תקציר
סיפורה של גליקל מהמלין, אשת עסקים שחיה בהמבורג בשלהי המאה ה-18 וכתבה ספר זכרונות. הספר הוא ספר הזכרונות היחיד שהגיע לידינו מראשית העת החדשה שנכתב על ידי אישה, אך כנראה שהיו נשים נוספות בתקופתה שכתבו ספרי זכרונות.



קולמוסה בידה
מחברת: ד"ר ימימה חובב


איך הפכו הזיכרונות שנכתבו בלילות החורף הארוכים בהמבורג לספר יהודי מכונן שנקרא בעניין במאה ה-21? נראה שספר זיכרונותיה של גליקל שרד בזכות נחישותה להנחיל את מורשת אבותיה לבני משפחתה.

ליל חורף בהמבורג, שנת 1691. הגשם ניתך בעוז על חלונות הבית, ורוח רעה שורקת בחוץ. בחדרים הסמוכים ישנים הילדים והמשרתים, נשימותיהם שלוות וקצובות, ורק מדי פעם נרעד מי מהם וממלמל דבר מה מתוך שינה. אך האישה היושבת סמוך לשולחן המואר באורה הקלוש של המנורה אינה שומעת דבר מכל אלה. לא שריקות הרוח הן שהעירו אותה וגם לא נקישות הגשם על החלונות. חלומות רעים טורפים את שנתה. כבר חודשים רבים שאינה ישנה שינה של ממש, אך גם בשעות הערנות אינה מוצאת מנוחה. כל פינה בבית הזה עמוסה זיכרונות שלופתים את לבה בצביטות כאב. ושם, בחדרי השינה, ישנים הילדים, ובכל אחד מהם משהו ממנו, מחיים שלה, שכבר קרוב לשנתיים איננו עמה, אך נדמה שכאב הגעגוע אליו רק הולך וגובר ככל שחולף הזמן.

היא כבר בת 45. אישה זקנה ללא ספק. כמה רבים הם האנשים שהכירה שהלכו לעולמם בגיל צעיר בהרבה משלה. אך מוקדם מדי לחשוב על הזקנה וודאי שמוקדם לחשוב על המוות. עבודה רבה עוד לפניה. עליה לחתן עוד שמונה ילדים, לדאוג להם לשידוכים הגונים ולנדוניה ראויה. ואחר כך מי יודע. אולי תעזוב את כל הבלי העולם הזה, וכראוי לאישה כשרה תעלה לארץ הקודש ותתמסר שם לעבודת הבורא.

על השולחן שלפניה ערמת דפים כתובים בכתב צפוף, באותיות מסודרות ונאות. על אחד הדפים הראשונים כתובים דברי פנייה לקוראיהם העתידים של דבריה, מלווים בדברי הסבר לסיבת כתיבתם:

ילדיי היקרים, התחלתי לכתוב זאת בסיעתא דשמיא אחרי מות אביכם החסיד, כי זה הסב לי קצת נחת רוח כשבאו עליי המחשבות המלנכוליות. ומתוך דאגות קשות כי היינו כצאן בלא רועה שאבד לנו רוענו הנאמן, עברו עליי לילות רבים בלא שינה וחששתי שמא אבוא חס ושלום לידי מחשבות מלנכוליות. לכן לעתים קרובות הייתי קמה בלילה ואת השעות ללא שינה מבלה בזה (גליקל, זיכרונות 1719-1691, ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, עמ' 13-11).

אכן, בכוונתה לספר לילדיה על אביהם, איש צדיק וישר דרך שהלך לעולמו בטרם עת. אך עוד לא כשרה לכך השעה. תחילה תכתוב עבורם דברי מוסר ותנחה אותם בדרך עבודת ה'. ולאחר מכן תספר מעט על משפחתה וגם על עצמה, על עיר הולדתה, ומשהו גם על ילדותה ועל ימי נעוריה. הרי לא לבדה תתנשא לנגד עיניהם תמונת דיוקנו של חיים שלה, שאותה היא עתידה לשרטט ביד אמן. בסמוך לדיוקנו חייב לעמוד גם דיוקנה שלה. הרי כך היו תמיד, במשך שלושים שנות נישואים מאושרים. זה לצד זה. חיים וגליקל, גליקל וחיים.

אישה אחת, שמות הרבה

אנו מכירים את האישה הזו בשם גליקל האמל, שם שלמעשה מעולם לא נשאה בחייה. כנהוג באותם ימים, כינויה נגזר תמיד משמם של הגברים שבהם הייתה קשורה. תחילה גליקל בת ליב פינקרלה, לאחר מכן גליקל אשת חיים האמל, וכעבור כשלושים שנה - גליקל אלמנת חיים. אם בימים שבהם החלה לכתוב את זיכרונותיה היו אומרים לה שכעבור שנים אחדות תהפוך לגליקל אשת הרץ לוי, הייתה ודאי מסרבת להאמין. לא כל שכן שהייתה מסרבת להאמין שתוך זמן קצר תהפוך גם לאלמנתו של זה. מכל מקום, באזכורה בספר הזיכרון של קהילת מץ שבה נפטרה, חזרה שוב לשם נעוריה וכונתה על פי שמו העברי של אביה - מרת גליק בת יהודא יוסף ז"ל מהמבורג.

גליקל נולדה ככל הנראה ב- 1645 בעיר המבורג להורים אמידים - יוסף ליב פינקרלה ובילא. כנהוג במשפחות היהודיות העשירות באותם ימים, שודכה כבר בהיותה בת 12 לנער צעיר מן העיירה האמל, אף הוא בן למשפחה אמידה ומיוחסת, חיים בן יוסף ופריידכן, וכעבור כשנתיים נישאה לו ועברה לגור עמו בבית הוריו בעיירה האמל. אך ההזדמנויות הכלכליות שסיפקה המבורג, שהייתה עיר נמל ומסחר שוקקת, לסוחרים צעירים כמותם, היו רבות לאין ערוך ממה שסיפקה להם העיירה הקטנה האמל. ולכן כעבור שנה שמו בני הזוג את פניהם להמבורג, שם גרו שנה אחת בבית הוריה של גליקל, ולאחר מכן עברו לבית משלהם.

בבית זה נולדו להם 14 ילדים, מהם נפטרה ילדה אחת בהיותה בת שלוש, ותינוק אחד נפטר כשבועיים לאחר הלידה. את 12 הילדים האחרים גידלו בחום ובאהבה; ארבעה מהם אף הספיקו להשיא לבני טובים. אך אז, בי"ט בטבת תמ"ט (ינואר 1689) נפל חיים על אבן חדה בדרכו לביצוע עסקה. הוא נחבל קשות ואבריו הפנימיים נפגעו. כעבור ימים אחדים של סבל הלך לעולמו, והותיר את גליקל אלמנה הנושאת לבדה באחריות לגורל שמונת היתומים שטרם נישאו, ולגורל עסקיה הענפים של המשפחה. גליקל עמדה במשימות אלה בכבוד, אך הגעגועים וצער האלמנות תבעו את שלהם. היא סבלה מנדודי שינה וחששה שתשקע במרה שחורה, וכדי להפיג במשהו את צערה החליטה לכתוב עבור ילדיה ספר שבו תספר להם על אביהם, אך גם על חייה ועל תולדות משפחתם.

אוצר ספרותי

את ספר הזיכרונות כתבה בהפוגות במשך כ- 28 שנים, וסיימה את כתיבתו כחמש שנים לפני פטירתה ב- 1724. במשך תקופה זו השיאה את כל ילדיה, והמשיכה ללוות אותם בדרכם גם לאחר נישואיהם. היא תמכה בהם בזמן משברים כספיים, ואחדים מהם נאלצה לקבור עוד בחייה. זמן קצר לפני ששידכה את מרים, הצעירה שבילדיה, הסכימה בלב כבד להינשא בשנית להרץ לוי, יהודי עשיר, פרנס ושתדלן מן העיר מץ. אך ההבטחה שליוותה את השידוך המכובד הכזיבה. הרץ לוי נקלע למשבר פיננסי, פשט את הרגל, ותוך זמן לא רב מת מתוך שברון לב ובחוסר כל. גליקל איבדה את כל רכושה, ומה שחמור מכך - את עצמאותה. את שנותיה האחרונות נאלצה לחיות כשהיא סמוכה על שולחן בתה וחתנה במץ.

ספרה של גליקל הוא ספר הזיכרונות היחיד שהגיע לידינו מראשית העת החדשה שנכתב על ידי אישה. גליקל אינה מתייחסת לכתיבתה כאל תופעה יוצאת דופן, וייתכן כמובן שהיו נשים נוספות בתקופתה שכתבו חיבורים שלא השתמרו או שטרם נמצאו. מכל מקום, מדובר באוצר ספרותי של ממש גם מסיבות אחרות. הספר כתוב בכשרון ספרותי יוצא דופן, ומתאר מנקודת מבט אישית תופעות היסטוריות ואירועים היסטוריים דרמטיים, לצד אירועים מקומיים: שיבת היהודים לערי גרמניה, מלחמות השוודים באירופה, המתח המשיחי בימיו של שבתי צבי, הגירת יהודים מפולין לגרמניה בעקבות פרעות ת"ח-ת"ט, ואפילו רצח כפול של שני חלפנים יהודים בהמבורג. הספר מספק הצצה נדירה להווי החיים של הסוחרים היהודים בגרמניה במאה ה- 17 ובראשית המאה ה- 18, אך גם לזה של הרבנים, המלמדים והמשרתים, ושזור אינספור סיפורים אישיים ואנקדוטות, חלקם נוגעים ללב וחלקם משעשעים. הוא אף מתובל בדברי מוסר ויראת שמים, לצד סיפורים ומעשיות שמקורם הן במסורת היהודית והן בתרבות האירופית.

הקפיטליסטים הראשונים

גליקל השתייכה לשכבת הסוחרים, שהייתה חוד החנית של החיים הכלכליים באירופה בראשית העת החדשה, ערש הקפיטליזם, ולא בכדי הובילו הסוחרים היהודים, שסייעו לפיתוחן הכלכלי של המדינות האירופיות, את תהליך שיבתם של היהודים לערי גרמניה.

הפעילות המסחרית, לצד פיתוח מפעלי תעשייה, חלפנות כספים, החזקת זיכיון לטביעת מטבעות עבור שליטי המדינות וכדומה, טמנה בחובה סיכויים להתעשרות מהירה, אך גם להפסדים פתאומיים. גליקל מתארת בספרה מקרים רבים של עלייה מטאורית של אנשים, שהחלו את דרכם בחוסר כל ותוך זמן קצר הפכו לבעלי הון, אך גם סיפורים כואבים על התרסקות כלכלית מהירה של עשירים גדולים, ביניהם כמובן סיפור פשיטת הרגל של אישה השני, הרץ לוי ממץ.

ההצלחה הכלכלית אפשרה לבני מעמד הסוחרים לחיות ברווחה כלכלית שבאה לידי ביטוי במגורים בבתים גדולים, באפשרות להחזיק משרתים, ברמת חיים חומרית גבוהה, וכמובן ביכולת להעניק לילדיהם נדוניות גבוהות ולשדך אותם שידוכים הגונים. אך ההצלחה לא באה מאליה ודרשה עבודה קשה ותובענית, שכללה נסיעה תכופה לירידים בערים הגדולות, השקעה כספית נבונה וזיהוי ההזדמנויות הכלכליות מבעוד מועד. גליקל וחיים ניהלו מסחר בינלאומי בעיקר בתכשיטי זהב ובאבנים טובות, ולאחר מותו של חיים הרחיבה גליקל את עסקיה גם לתחום הטקסטיל, הקימה בית חרושת לגרביים והחזיקה חנות אריגים גדולה. כל אלה היו כרוכים בנסיעות רבות בין ערים וארצות שונות, לא פעם תוך סכנת נפשות בשל טלטולי הדרך ובשל גנבים שארבו בדרכם ושליטים שהערימו קשיים על הסוחרים היהודים. הקושי הרב שליווה את נסיעותיה לירידים, הצורך בפיקוח הדוק על עסקיה, העמידה הממושכת בחנות והחשש המתמיד מפני הפסדים כספיים, היו ללא ספק הגורמים שהכריעו את גליקל, ושכנעו אותה אחרי למעלה מעשר שנות אלמנות להינשא בשנית.

מנהלת חשבונות

האווירה הכלכלית ששררה בין בני חוגה השפיעה השפעה מכרעת על עולמה הנפשי ועל תודעתה של גליקל. בספרה היא מרבה לציין אנשים באמצעות כמות ההון שהחזיקו ברשותם, ולתאר עסקאות שערכה לפני שנים בפרטי פרטים. על פי הערכים שרווחו בין הסוחרים הבורגנים בני הזמן, ניכר שהיא מעריכה בני אדם במידה רבה על פי רכושם, וממרחק של זמן היא באה חשבון - לעתים בעוקצנות ולעתים בנימה סלחנית ובקריצה מחויכת - עם מי שלטעמה לא גמל לה כראוי מבחינה חומרית.

אך לא הכל חומרי בעולמה של גליקל. היא שבה ומציינת שלא הרכוש העיקר אלא מידותיו הטובות של האדם, וחוזרת ומזכירה לילדיה שישימו את מבטחם בקדוש ברוך הוא ולא בכסף וברכוש, ושיקפידו על קיום המצוות קלה כחמורה. אלא שגם כאן טבועים דבריה בחותם תפיסת עולמה של הסוחרת:

מוטב אפוא לנו בני האדם שנערוך כראוי את חשבוננו כל עוד אנו בחיים ... כך על האדם לנהוג: ברגע שהוא עובר עברה קטנה או גדולה יתחרט עליה ויעשה תשובה, כמו שכתבו חכמי המוסר שלנו, כדי שתימחק העברה מפנקסו ובמקומה יירשמו רק מצוות. אך כשהאדם החוטא חי לו כמו בהמה ... אוי, איך יתגלה בעולם הבא שפנקסו מלא חובות - אלה העברות - וממול, בדף שראוי שיירשם בו הפירעון - שהוא תשובה ומעשים טובים - ריק. כך, אדם חוטא, אתה נשאר כולך חייב, ובמה תשלם לבוראך שהזהיר אותך בנאמנות כזאת? ... [אך] כשהאדם משלם לו אחד אחד, דהיינו כשהוא עושה תשובה תפילה צדקה ומעשים טובים קמעא קמעא ובאופן ראוי, הוא יכול לפרוע את חובותיו בעולם הזה ... וכשהאדם עושה כן והוא מסדר את פנקסו בעולם הזה, אין חשבונו משובש בעולם הבא והוא יכול לבוא בשמחה אל בוראו, כי הא-ל הגדול רחום הוא (עמ' 17-15).

אגב, אין להתפלא על פעילותה הכלכלית של גליקל, שהייתה אופיינית לנשים רבות באירופה באותם ימים, הן בחברה הנוצרית והן בחברה היהודית. גליקל מתארת בדבריה נשים נוספות שניהלו עסקים רחבי היקף, ובשל כך גם היו בעלות מעמד מכובד בקהילה. מעניין שגם הרצח הכפול שהתרחש בהמבורג, ושגליקל מספרת עליו באריכות, פוענח על ידי אחת מנשות הקהילה, בזכות תושייתה, עקשנותה ואומץ לבה, ובזכות התקיפות שבה עמדה מול חוסר האמון הן של בני הקהילה והן של נציגי השלטונות הנוצרים.

שידוכים בבורסה

אך הנכס היקר ביותר שעליו ניהלה גליקל משא ומתן היה ללא ספק ילדיה. המושג 'שוק השידוכים', המקובל במחקר לציון אופן ההתקשרות בין בני זוג בחברה המסורתית, הוא אכן מושג קולע, שכן הבסיס להתקשרויות כאלה באותם ימים היה כמעט תמיד כלכלי ורציונלי, ונטול הזוהר הרומנטי המוכר לנו מימינו אנו. גליקל מרבה לספר על שידוכים שנעשו לבני משפחתה ולמכריה, וכמובן לכל ילדיה, ואלה היו מונעים תמיד על פי ייחוסה של המשפחה ובעיקר על פי גובה הנדוניה וההתחייבויות הכספיות שהעניקו הוריהם של בני הזוג המיועדים. פעמים רבות נקבעו השידוכים בעקבות חלופת מכתבים קצרה, ולא רק שבני הזוג לא נפגשו זה עם זה בטרם נחתם השידוך, אלא שגם הוריהם לא נפגשו זה עם זה, והשידוך נערך כעסקה כלכלית לכל דבר. למותר לציין שהשידוכים נעשו על פי רוב עם משפחות שהתגוררו בערים רחוקות, ולעתים אפילו במדינות אחרות.

סיפור משעשע הממחיש את אופיים הכלכלי וחסר הרומנטיקה של השידוכים באותם ימים הוא סיפור שידוכה של ציפור, בתה הבכורה של גליקל, לבנו של יהודי החצר העשיר אליהו מקליף. גליקל מספרת שהידיעות על השידוך הגיעו להמבורג ב'יום הדואר':

כשהבריות קוראים את המכתבים בבורסה, והיו הרבה אנשים שלא רצו להאמין בזה ונעשו בבורסה התערבויות על כסף רב, זה אומר כה וזה אומר כה, שכן רבים לא רצו להאמין שהשידוך יתקיים, כי ר' אליהו קליף היה קצין גדול והיה לו שם של עשיר בעל מאה אלפים רייכסטאלר ויותר, כמו שגם היה באמת, ואילו בעלי זצ"ל היה איש צעיר ורק התחלנו לעלות ולהצליח (עמ' 265).

בית חם

סיפור שידוכה של אסתר, בתה השישית של גליקל, ממחיש את הבעייתיות שבשיטה זו. חיים האמל שידך אותה לנער מן העיר מץ במהלך אחת מנסיעות העסקים שלו, ואפילו לא הספיק להתייעץ עם גליקל על השידוך שערך. בינתיים הגיעו אל גליקל שמועות על חסרונות חמורים שיש בנער, אך את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. גליקל פנתה לאמו של החתן בבקשה שתשלח אותו לפגוש את הכלה, כדי שיוכלו לוודא שהשמועות הרעות עליו הן שמועות שקריות. אך אם החתן, פגועה מן הספק שהטילו במעלותיו של בנה, סירבה להצעה בכעס, וכתבה שאמנם "היה בדעתה לשלוח את בנה תכף לכלתו, אבל עכשיו, כשהם רואים מה אנחנו כותבים, הרי אם אנו רוצים לראות את בנה עלינו לבוא בעצמנו או לשלוח מישהו למיץ" (עמ' 339).

המתח בין שתי המשפחות נמשך שנים אחדות, שבמהלכן התאלמנה גליקל, מה גם שמלחמת תשע השנים שפרצה בינתיים הקשתה על הנסיעה בין צרפת לגרמניה. לבסוף הגיעו שתי האמהות לפשרה. המפגש התקיים במקום ניטרלי, באמסטרדם, ושם גם נערכה החתונה. כשפגשה גליקל סוף סוף את חתנה, שמחה לגלות שכל השמועות הרעות עליו אכן היו שמועות כזב, והחתונה נערכה מתוך הקלה גדולה. בשנותיה האחרונות חיה גליקל דווקא בביתם של בתה אסתר וחתנה משה קרומבאך והייתה סמוכה על שולחנם, ואז לא חדלה לשבח את הבית שהקימו השניים, שהיה בית של חסד ונתינה.

עם כל שידוך שנעשה הייתה ציפייה כי הבית שיקום יהיה לא רק יחידה כלכלית יציבה, שתספק ביטחון כלכלי לחבריה, אלא גם תא משפחתי חם ואוהב. מודל לבית כזה בעיניה של גליקל היה כמובן הבית שהקימה יחד עם חיים האמל, אהובה ואלוף נעוריה. היא אמנם לא מכחישה שגם בינה לבין חיים היו לעתים התרגזויות, אך ממרחק השנים היא מתארת גם מקרים אלה בנימה סלחנית ואוהבת:

מה עניו וסבלן היה האיש היקר הזה עליו השלום, אין מוצאים דוגמתו. מה שיצא לו לסבול לעתים תכופות מידי קרובים ורחוקים ומה שעשו לו, והכל קיבל בסבלנות. וכשבמקרים כאלה הייתי אני נותנת לחולשתי האנושית לגבור ומאבדת את הסבלנות, היה עליו השלום צוחק לי ואומר: 'את פתיה, אני בוטח בא-לוהים ומחשיב מעט את דברי הבריות'. תגן עלינו זכותו בעולם הזה ובעולם הזא (עמ' 133).

במיוחד מרבה גליקל להתייחס לכבוד ההדדי ולשיתוף הפעולה ששררו בינה לבין חיים. בשונה מהדימוי הפטריארכלי שיש למשפחה המסורתית, בולט אופיים השוויוני של היחסים ביניהם, שכן עוד בחייו של חיים הייתה גליקל שותפה מלאה לעסקיו, יעצה לו בעניינים שונים והייתה אשת סודו. סמוך למותו, כאשר שאלו אותו מה הוא רוצה לצוות באשר לעסקיו, השיב חיים: "אינני יודע דבר לצוות. אשתי, היא יודעת את הכל. שתעשה כמו שנהגה לעשות קודם" (עמ' 369).

"האשה החשובה והחסידה"

מי שקורא את זיכרונותיה של גליקל מתקשה שלא להתאהב בה. היא מתנשאת מתוך חיבורה כדמות בשר ודם מורכבת ואנושית מאוד, שניכרת בחכמת החיים שלה, בחוש ההומור שלה, ברגישותה הרבה ובחדות התבוננותה. היא מתגלה כאישה חמה ומסורה לבני משפחתה, אך גם כמי שנוטרת טינה ליריביה. היא אינה מנסה לייפות את תכונותיה ולהציג את עצמה כמי שחפה מחסרונות כמו רגזנות, ביקורתיות ועקשנות, אך לצדם מתבלטת גם נטייתה להשלים, לוותר ולסלוח.

ספרה של גליקל חושף בפנינו עולם עשיר ומלא של אישה יהודייה בת החברה המסורתית, והקורא בו מתקשה שלא לחשוב על כל הנשים האחרות בנות זמנה, שלא כתבו ולא הותירו לנו ביטוי לעולמן הפנימי. כמה מעט אנו יודעים על הנשים הללו, וכמה יכולנו להתעשר מספרים נוספים דוגמת הספר שכתבה היא. והרי אלמלא הגיע לידינו חיבורה של גליקל, קרוב לוודאי שהיינו יודעים עליה רק את המעט שנכתב עליה ב'ממורבוך' - ספר הזיכרון של קהילת מץ שבה נפטרה ונקברה:

יזכור א-לוקים את נשמת האשה הזקנה החשובה והחסידה מרת גליק בת יהודא יוסף ז"ל מהמבורג עם נשמת אי"ו [אברהם יצחק ויעקב] שרר"ו [שרה רבקה רחל ולאה] בעבור שהייתה עקרת הבית והייתה מחכמת ביותר לישא וליתן במשא ומתן של אבנים טובות, וגם מלומדת ביותר בשארי מידות הגונות וישרות, והנהיגה עצמה כל ימיה בדרכי נשים צדקניות לגמול חסד עם החיים והמתים, ודיבורה היה בנחת עם כל אדם ותפילתה הייתה בכוונה גדולה בלי הפסק שיחה בטלה. גם יורשיה נתנו עבורה צדקה להקדש, בשכר זה תהא נשמתה צרורה בצרור החיים עם נשמת אי"ו שרר"ו ועם נשמת שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן אמן סלה. נפטרה ונקברת בשם טוב ביום שני של ראש השנה תי"ו פ"א ה"א לפ"ק (מובא בתוך גליקל, עמ' לה-לו).

להרחבה:השכלתן של הנשים היהודיות בתקופתה של גליקל

מה למדו בנות בחברה המסורתית, ומה כללה השכלתן של נשים בחברה זו? הדימוי הרווח באשר לחברה המסורתית מייחס לנשים שחיו בה השכלה מועטת, ובפרט בתחום לימודי הקודש. הרי נשים מעולם לא למדו בישיבות ולא נטלו חלק בפסיקה ההלכתית, והוצאתן מתחום הלימוד משתקפת היטב באמרות חז"ל המפורסמות: "נשים דעתן קלה" ו"כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות".

אך עיון בלתי משוחד במקורות מלמד שדימוי זה אינו בהכרח מדויק. הכוונה אינה רק לאותן נשים למדניות, בנות המשפחות הלמדניות הבולטות בחברה היהודית, שכמה מהן הגיעו להישגים יוצאי דופן בתחום הלימוד. כזו למשל הייתה מרת מרים, סבתו של המהרש"ל, שעליה העיד כי "תפסה ישיבה כמה ימים ושנים, וישבה באוהל וילון לפניהם ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים" (שו"ת מהרש"ל, סימן כט בהגהה). גם חוה, סבתו של הרב יאיר בכרך, שעל שמה קרא לספרו המפורסם 'חוות יאיר', הייתה למדנית יוצאת דופן שהצטיינה בפירוש מקורות שונים, "וכן עשתה בפירושי מחזורים וסליחות ובפירוש רש"י בחומש ועשרים וארבע ובתרגומים וספרים החיצונים, וכמה פעמים שנתחבטו בדבר גדולי הדור ובאה היא והושיטה בקנה" (חות יאיר, מהדורת שמעון בן ציון הכהן קוטס, רמת גן תשנ"ז, עמ' 15). ובדומה להן בילה, אשת הרב יהושע פלק כ"ץ, שעליה העיד בנה כי "הייתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן הדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבר נופת תטופנה שפתותיה" (מתוך הקדמת הרב יוסף יוזפא הכהן לספר פרישה ודרישה). נשים למדניות אחרות היו אף שותפות ביצירת חיבורים תורניים. רבקה בת מאיר טיקטינר הייתה דרשנית שחיברה ספר מוסר לנשים, והיו נשים שחיברו תחינות מיוחדות לנשים.

אך כאמור, גם מחוץ למעגל מצומצם זה של נשים למדניות, הדימוי שהנשים בחברה המסורתית היו בורות רחוק מן המציאות. גליקל מעידה בספרה שאינה יכולה לספר בהרחבה על האירועים הפוליטיים שהתרחשו בסביבתה בהיותה כבת עשר, "מפני שזה קרה בילדותי, וכילדה היה עליי לשבת בחדר" (גליקל, עמ' 55). אכן, עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, היו גם בחברה המסורתית בנות שלמדו ב'חדרים', ולפעמים אף היו אלה חדרים מעורבים שלמדו בהם בנים ובנות יחד. אמנם, מכיוון שרמת הלימוד בחדרים הייתה בדרך כלל נמוכה, בנות עשירים זכו על פי רוב ללמוד ממורים או ממורות פרטיים שהגיעו לביתן. לימוד זה, בחדרים או בבית, כלל בדרך כלל ידע בסיסי של קריאה בסידור ובחומש, 'מלאכת נשים' כמו רקמה ותפירה, ולעתים גם ידע בסיסי בחשבון. כל אלה זכו להשלמה בידי הוריה של הילדה. מובן שככל שמשפחתה של הילדה הייתה עשירה יותר ולמדנית יותר, נחשפה הילדה ללימודים רבים יותר מתוך ספרי דרשות, הלכה ומוסר.

גליקל כוללת בספרה ידע רב הנשען על המקורות היהודיים - המקרא, הגמרא, ספרות המדרש, ספרות המוסר ועוד. מהיכן שאבה גליקל את ידיעותיה במקורות אלה? מסתבר ששליטתה בלשון הקודש, בדומה לרוב הנשים היהודיות בתקופתה, הייתה מצומצמת, ולכן לא יכלה ללמוד מתוך המקורות העבריים או הארמיים עצמם. אפיק אחד שדרכו למדו נשים באותה תקופה היה האזנה - לדרשות בבית הכנסת, לדברי תורה שנאמרו על שולחן השבת או החג, או ללימוד של בני משפחתן שנעשה בסמוך אליהן. אך המקור העיקרי לידיעותיהן של נשים בתחום התורני היה ספרות ענפה ביידיש שנדפסה בקצב גובר והולך מראשית המאה ה- 16 והלאה, חלקה עבור הציבור הלא למדני בכללו - שעליו נמנו גם רוב הגברים בני הזמן - וחלקה במיוחד עבור הציבור הנשי. ספרות זו כללה ספרי דרשות, ספרות הלכתית, ספרי מוסר וספרי תחינות, ובאמצעותה רכשו הנשים ידע תורני עצום, שלא נפל מן הידע שהיה נחלתם של רוב הגברים באותה תקופה.

אמנם, המשקל שהעניקה החברה המסורתית להשכלתן של נשים היה פחות בהרבה מזה שהוענק להשכלתם של הגברים, והשכלתן גם זיכתה אותן ביוקרה פחותה מזו שבה זיכתה ההשכלה את הגברים. הקהילות גם לא דאגו למערכת חינוך פורמלית לבנות כפי שהייתה לבנים. רוב הבנות לא למדו את לשון הקודש, שמעלתה הייתה רבה לעין ערוך מזו של היידיש, ולכן הן גם לא נחשפו בדרך כלל למקורות הכתובים בלשון הקודש, אלא לחיבורים מתווכים שהעבירו להן את הידע התורני דרך עיבודים ביידיש; הן גם לא נחשפו לצורת הלימוד שהבנים נדרשו לה, המתבססת על מהלך של קושיה ותירוץ, וודאי שלא נחשפו לשיטת הפלפול המטפחת חריפות מחשבתית. בנוסף לכך, לימוד הנשים לא נתפס כערך בפני עצמו, 'לימוד לשמה', אלא כאמצעי לתכלית אחרת - חינוך ילדיהן, דאגה לכשרות הבית וכן הלאה. כמו כן, בת שבאה לעולם מעולם לא זיכתה את הוריה בברכה שתזכה לגדול בתורה בעצמה, אלא רק שתזכה להינשא לתלמיד חכם ולהביא לעולם בנים תלמידי חכמים.

ועם זאת, 'ארון הספרים היידי' העניק לנשים באותה תקופה ידע תורני נרחב, שכאמור לא נפל מהידע של רוב הגברים, שהיו רחוקים מלהיות למדנים גדולים. גליקל לא זכתה לקבל חינוך תורני יוצא דופן, וידיעותיה לא חרגו כנראה מאלה של שאר הנשים שהשתייכו לאותו מעמד חברתי, ובכל זאת, מי שמעיין בספרה אינו יכול שלא להתרשם מן הידע התורני המרשים שהיה מנת חלקה.

לקריאה נוספת:

גליקל, זיכרונות 1719-1691, תרגמה וההדירה חיה טורניאנסקי, ירושלים תשס"ו; חיה טורניאנסקי, "דמות האישה בזיכרונותיה של גליקל האמל", בתוך: ישראל ברטל וישעיהו גפני (עורכים), ארוס אירוסין ואיסורים, ירושלים תשנ"ח, עמ' 191-177; חיה טורניאנסקי, "הסיפורים ביצירתה של גליקל האמל ומקורותיהם", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, טז (תשנ"ד), עמ' 65-41;N.Z. Davis, Women on the Margins: Three Seventeenth-Century Lives, Harvard University Press 1995.

ביבליוגרפיה:
כותר: קולמוסה בידה
מחברת: חובב, ימימה (ד"ר)
תאריך: שבט פברואר תשע"א 2011 , גליון 9
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית