עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
סגולה


תקציר
תיאור היחסים בין יוחנן הורקנוס המלך החשמונאי לבין יהושע בן פרחיה, הכהן הגדול ונשיא הסנהדרין. יוחנן הורקנוס הדיח את יהושע בן פרחיה מתפקיד הכהונה הגדולה ונטלה לעצמו. על רקע מעשה זה נפוצו שמועות על היותו של יוחנן הורקנוס פסול לכהונה ויהושע בן פרחיה נאלץ לברוח למצרים.



בין כהונה למלכות
מחבר: הרב יעקב מדן


מאבק הכוחות בין המלך החשמונאי לבין יהושע בן פרחיה, הכהן הגדול ונשיא הסנהדרין, היה בעצם מאבק על הפרדת הרשויות. יחד עם יוחנן הורקנוס, המלך שהציץ על מצחו, נכנסה הפוליטיקה האזורית אל תחום המקדש ונזרעו הזרעים לשסע הלאומי בין פרושים לצדוקים

יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי קיבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות (אבות א', ו'-ז').

כקודמיהם, שבהם עסקנו במאמרים קודמים, מציעים לנו יהושע בן פרחיה נשיא הסנהדרין וניתאי הארבלי אב בית הדין העליון שתי דרכי חיים משלימות והפוכות. יהושע בן פרחיה, איש של זיקה חברתית הדן כל אדם לכף זכות, מחפש את הרב ואת החבר. ניתאי הארבלי מציע דרך זהירה יותר, חשדנית יותר כלפי הזולת, דרך הממתינה גם לפורענותם הצפויה של הרשעים. האם הכיר ניתאי הארבלי את תלמידו-מלווהו של יהושע בן פרחיה, שסופו שהחטיא את ישראל, ולכן היה חשדן כלפי דרכו הנדיבה? זאת לא נדע.

אנו מניחים (לא בוודאות גמורה) שיהושע בן פרחיה שימש כנשיא הסנהדרין בימי יוחנן הורקנוס בן שמעון בן מתתיהו הכהן. הוא היה המלך הראשון בשושלת בית חשמונאי, שהייתה שושלת המלוכה היהודית היחידה בימי הבית השני. ההיסטוריונים נחלקו בשאלה האם יוחנן מינה עצמו למלך - כפי שעולה גם מדברי אביי בגמרא בברכות שמובאת להלן - או שהמלך הראשון היה ינאי בנו; ושמא המלך הראשון היה יהודה אריסטובולוס הראשון, שירש את יוחנן הורקנוס אביו לפני ינאי.

שלווה מחוץ

יוחנן הורקנוס החל את דרכו הפוליטית לאחר ששמעון אביו (135-142 לפנה"ס), האחרון שנותר מחמשת בני מתתיהו, נרצח בעורמה בידי חתנו תלמי. על פי המתואר ב'קדמוניות היהודים' של יוסף בן מתתיהו (י"ג, ו') התמנו יהונתן ושמעון בני מתתיהו, שהנהיגו את העם אחרי נפילתו של יהודה המכבי (161 לפנה"ס), לכהנים גדולים. מסיבה שתבואר בהמשך, נניח כאפשרות שהם מונו לכהנים משוחי מלחמה המנהיגים את העם בעת מלחמה, וחלים עליהם חלק מדיני כהן גדול: כבודם קודם לכבודו של סגן הכהן הגדול (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ד', י"ט), וכשקיים שמן המשחה הם נמשחים בו ככהן גדול (רמב"ם, הלכות מלכים ז', א'). אמנם בדברים אחרים דינם ככהן רגיל. אפשר שבנוסף ליהונתן ולשמעון מונה כהן גדול אחר שעבד בצורה מסודרת במקדש, שהרי הם הקדישו חלק גדול מזמנם למלחמות ולפגישות עם שליטים שונים, ולא יכלו להקריב את מנחת הכהן הגדול כל יום בחצר המקדש.

בימיו של שמעון חדלו היהודים, מקץ כ- 170 שנה, מלשלם מסים למלך הסלווקי שישב בסוריה, והיה בכך ביטוי של אמת לעצמאות ישראל. אך הארץ לא שקטה ממלחמות כל ימי בניו של מתתיהו, וגם לא בימיו של יוחנן הורקנוס ושל בנו יונתן אלכסנדר ינאי. יוחנן הורקנוס לא ניצח בכל מלחמותיו וסבל גם תבוסות, אך בסיכום דרכו הצבאית הפוליטית ניתן לומר שהרים את קרן ישראל, ייצב את גבולותיה של המדינה החשמונאית, והצליח להביא לרגיעה יחסית. אחת מפעולותיו העיקריות הייתה גיור כפוי של כל האדומים שגרו בדרום הארץ וסיפוחם אל עם ישראל. חז"ל התייחסו כנראה למפעל 'גיור' זה בספקנות רבה: "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע:).

בגמרא מסופר שיוחנן כהן גדול תיקן תקנות גם בהלכה, חלקן חשובות ביותר, ואחת מהן חשובה גם לענייננו. בתקנות אלה יש חוסר בהירות, ונדון בהן בקצרה:

יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר; אף הוא ביטל את המעוררים ואת הנוקפים; ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים; ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי (משנה מעשר שני ה', ט"ו).

מ'קדמוניות היהודים' (י"ג, י', ג' ואילך) עולה שהכוונה במשנה זו, ובתוספתא (סוטה י"ג) שנלוותה אליה, ליוחנן הורקנוס, המלך החשמונאי הראשון (104-135 לפנה"ס), שכן הסיפור המובא בתוספתא על יוחנן כהן גדול ששמע קול משמים שבניו ניצחו את השליט הסלווקי (הלכה ה', מהדורת ליברמן) מיוחס ב'קדמוניות היהודים' ליוחנן הורקנוס, ובהמשך התוספתא (הלכות ט'-י') מובאת המקבילה למשנה במעשר שני. אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שיוחנן כהן גדול הוא יורשו של שמעון הצדיק (לפני אמצע המאה השלישית לפנה"ס), ואפשר שהוא אביו של מתתיהו החשמונאי. אנו נלך בדרך שמתווה יוסף בן מתתיהו ונתרכז באחת מתקנותיו של יוחנן הורקנוס - ביטול המעוררים. וכך ביארה התוספתא את התקנה:

מעוררין - אלו הלויים, שאומרים על הדוכן: "עורה למה תישן ה'". אמר להן רבן יוחנן בן זכאי: וכי יש שינה לפניו? והלוא כבר נאמר: "הנה לא ינום ולא יישן"? אלא, כל זמן ישראל שרויין בצער ואומות העולם שרויין בשלווה, כביכול: "עורה למה תישן" (תוספתא סוטה י"ג, ט').

משמע, יוחנן ביטל את תחינת הלויים, שיש בה לשון העלולה להתפרש כזלזול בשכינה, משום שראה בימיו את מלכות ישראל בקוממיותה ובגאונותה.

ומדון מבית

הנחנו לעיל שיהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין בזמנו של המלך יוחנן הורקנוס, המכונה בגמרא פעמים יוחנן ופעמים ינאי. נביא בקצרה מקורות לכך:

יהושע בן פרחיה מאי היא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן [כשהרג ינאי המלך את החכמים], אזל [הלך] יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים (סנהדרין קז:).

הגמרא מספרת לנו שיהושע בן פרחיה ברח למצרים מאימתו של ינאי המלך שהרג את כל החכמים. מיהו ינאי המתואר כאן?

אמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי רשע מעיקרו, ויוחנן צדיק מעיקרו (ברכות כט.).

לשיטת אביי 'ינאי' הוא כינויו של יוחנן הורקנוס, ולא (רק) של יונתן אלכסנדר (ינאי) בנו. המעשה שהמתאר את טבח חכמי התורה בידי ינאי מתקשר יותר ליוחנן הורקנוס. וכך הוא מתואר בגמרא:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם שישים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל.
... והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו; ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך! ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו; ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד ... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל. והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה (קידושין סו.).

המעשה, בשינויים כלשהם, מסופר גם ב'קדמוניות היהודים' (י"ג, י') על יוחנן הורקנוס, ושם מופיע זעמו על חכמי ישראל אך לא הריגתם. אלעזר בן פועירה (בן פחורה) מופיע בירושלמי ככהן אלים, בריון בחסות החוק העובד אצל יוחנן הורקנוס, שנטל את מתנות הכהונה לעצמו בכוח הזרוע, ויוחנן הורקנוס החניף לו ולא הדיח אותו:

בראשונה היה מעשר נעשה לשלושה חלקים: שליש למכרי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלם ... משבא אלעזר בן פחורה ... היו נוטלין אותן בזרוע והייתה ספיקה בידו למחות [הייתה אפשרות בידו של יוחנן הורקנוס, הכהן הגדול והשליט, למחות בהם] ולא מיחה (ירושלמי סוטה ט', ה').

הנשיא כהן גדול והמלך כהן גדול

ננסה לסכם את המעט הידוע לנו על מערכת היחסים יהושע בן פרחיה לבין יוחנן הורקנוס, המלך החשמונאי הראשון בן זמנו: יהושע בן פרחיה, מלבד היותו נשיא הסנהדרין (משנה חגיגה ב', ב'), היה גם הכהן הגדול. בשתי משרות אלה קדמו כנראה גם שמעון הצדיק. יש יתרון באיחוד שני התפקידים באיש אחד, שהרי כך נזכר גם בתורה:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט ... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' א-לוהיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט (דברים י"ז).

המקדש הוא מקור המשפט. שם נמצאת לשכת הגזית - מקום מושב הסנהדרין - והכהן הגדול עומד בראש הסנהדרין.

וכך מתוארת כהונתו הגדולה של יהושע בן פרחיה:

פעם אחת שאלו את הלל: באיזו לבוש הפרה [האדומה] נשרפת? ... אמר להם: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול [בגדי הזהב של הכהן הגדול]. אמרו לו: אנו ראינו ששרפה בלבן (ספרי זוטא י"ט).

אך מהמעשה הנורא שהבאנו עולה שינאי (יוחנן הורקנוס) המלך שימש גם ככהן גדול בפועל (ראו מסגרת). כדי לקחת לעצמו את הכהונה הגדולה היה עליו להדיח את הכהן המכהן, יהושע בן פרחיה נשיא הסנהדרין. הדבר עורר תרעומת מוצדקת בקרב חכמי הסנהדרין, ואז החלו שמועות לא מבוססות על אמו של יוחנן הורקנוס שלא הייתה כשרה לכהונה, "ויבוקש הדבר ולא נמצא". כעסו של יוחנן הורקנוס על חברי הסנהדרין שדרשו ממנו להותיר את הכהונה הגדולה "לזרעו של אהרן", עבר בשל הסתת הצדוקי את נקודת הרתיחה, והוא טבח בחברי הסנהדרין או הענישם בדרך אחרת, ויהושע בן פרחיה נאלץ להימלט לאלכסנדריה שבמצרים יחד עם 'תלמידו הנאמן' שהגמרא בסנהדרין מכנה אותו 'ישו'.

'ישו' הנזכר אינו ישו הנוצרי והוא מבוגר ממנו בכ- 150 שנה. אפשר שזהו כינוי מאוחר שנועד להשוות את אותו תלמיד לישו הנוצרי. בהמשך הגמרא מסופר:

כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן [כשהרג ינאי המלך את החכמים], אזל [הלך] יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא [כשחזר השלום] שלח ליה שמעון בן שטח: מיני [ממני] ירושלים עיר הקדש ליכי [לך] אלכסנדריה של מצרים: אחותי, בעלי [יהושע בן פרחיה] שרוי בתוכך, ואנוכי יושבת שוממה. קם [יהושע בן פרחיה קם לשוב ירושלים] אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא [באה ונזדמנה לו אכסניה אחת]. עבדו ליה יקרא טובא [עשו לו בה כבוד גדול]. אמר: כמה יפה אכסניא זו. אמר ליה [אמר לו 'ישו' תלמידו]: רבי, עיניה טרוטות [התלמיד הבין שרבו משבח את יופיה של בעלת האכסניה ולא את האירוח, ואמר על המארחת שהיא בעל מום]. אמר ליה [יהושע בן פרחיה]: רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה [נידה יהושע בן פרחיה את 'ישו' בתקיעת ארבע מאות שופרות, בלשון גוזמה]. אתא לקמיה כמה זימנין, אמר ליה: קבלן [בא אליו תלמידו 'ישו' כמה פעמים וביקש ממנו לקבלו חזרה]. לא הוי קא משגח ביה [יהושע בן פרחיה לא שם לב אליו ואל בקשתו]. יומא חד הווה קא קרי קריאת שמע, אתא לקמיה. סבר לקבולי, אחווי ליה בידיה [יום אחד קרא יהושע בן פרחיה קריאת שמע, והתלמיד בא אליו בבקשה לקבלו. יהושע בן פרחיה לא יכול היה לדבר, משום שהיה באמצע קריאת שמע, ורמז לו בידו שהוא מוכן לקבלו]. הוא סבר: מידחא דחי לי. אזל זקף לבינתא והשתחווה לה [התלמיד הבין בטעות את רמז היד כדחייתו. הוא התייאש והשתחווה לעבודה זרה]. אמר ליה: הדר בך [אמר לו יהושע בן פרחיה: חזור בך]. אמר ליה: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל (סנהדרין קז:).

נראה שהמעשה בגמרא מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא רומז לכך שהתלמיד 'ישו' לא רק השתחווה לעבודה זרה אלא גם החטיא את הרבים. אפשר שאותו תלמיד קשור למה שחז"ל רמזו במקום אחר: מקדש חוניו, שנבנה באותה תקופה באלכסנדריה כאלטרנטיבה למקדש ה' בירושלים, הפך בסופו של דבר למקום פולחן לעבודה זרה לקהילה היהודית הגדולה שגרה אז באלכסנדריה, והוא כנראה 'בן סטדא' שהוציא כשפים ממצרים (שבת קד:, ותוספות הרא"ש שם).

עוד מכסה המעשה על השאלה מדוע בסופו של דבר לא שב יהושע בן פרחיה לירושלים ונותר באלכסנדריה. האם נותר שם כדי לנסות להחזיר את 'ישו' לדרך התורה? האם חרד מהידרדרותה של הקהילה היהודית הגדולה אחרי דרכו החדשה של תלמידו ורצה לבלום זאת? אין לנו תשובה ברורה לכך, אך אולי נמצא מעין רמז בחז"ל לתשובה אפשרית.

יהושע בן פרחיה אומר: חיטים הבאות מאלכסנדריא טמאו מפני אנטליא שלהן [לחלוחית של רטיבות המכשירה את החיטים לקבל טומאה]. אמרו חכמים: אם כן, יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל (תוספתא מכשירין ג', ד').

נראה שתגובת חכמים לפסקו של מי שהיה הכהן הגדול וראש הסנהדרין בירושלים היא תגובה עוינת משהו, המסרבת ללמוד הלכה מפיו של יהושע בן פרחיה. אפשר שניתן להבינה על רקע הישארותו באלכסנדריה ובקרבת מקדש חוניו, במקום לעלות מחדש לירושלים ולשבת בלשכת הגזית, ואולי אף למעלה ממנה.

שמא היה מעורב בשיקוליו של יהושע בן פרחיה שלא לשוב לירושלים גם שיקול אישי של כבוד לאחר שהודח מן הכהונה הגדולה - ואולי גם מנשיאות הסנהדרין - בידי יוחנן הורקנוס? אפשר שיהושע בן פרחיה חש שאינו יכול למחול על כך ולשוב לירושלים בלא המשרה שהיה מורגל בה.

דתניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת ... בשעת פטירתו אמר להם: חוניו בני ישמש תחתיי ... ביקשו אחיו הכהנים להרגו. רץ מפניהם ורצו אחריו. הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים.

... תניא, אמר רבי יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לה [לשררה] אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה ביקש להרוג את דוד (מנחות קט:).

מן המעשה עולה שיהושע בן פרחיה הבין ללב בנו של שמעון הצדיק שהקים את מקדש חוניו, משום שגם מי ששונא את השררה אינו יכול לוותר עליה לאחר שטעם ממנה. וכך גם הוא, לאחר שהודח מתפקידו בירושלים ובמקדש, נותר באלכסנדריה של מצרים.

ירד מגדולתו

נסכם בקצרה את השערתנו באשר לתולדותיו של יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין בראשית ימי מלכות בית חשמונאי: בראשית דרכו הוא הלך בעקבות שמעון הצדיק והיה נשיא הסנהדרין והכהן הגדול, מנהיג רוחני ללא עוררין שדגל בקשר בין אישי ודן כל אדם לכף זכות.

בעת המשבר בין החכמים לבין יוחנן הורקנוס, המלך הראשון, נטל יוחנן הורקנוס את הכהונה הגדולה מידיו של יהושע בן פרחיה והיה למלך ולכהן גדול. הערעורים על נטילתו בכוח את הכהונה הגדולה מידיו של נשיא הסנהדרין הידרדרו לשמועות לא מבוססות על פסילתה של אמו לכהונה, והמשבר בינו לבין החכמים הפך למשבר דמים. אז נמלט יהושע בן פרחיה לאלכסנדריה שבמצרים, לעיר שבה היה מקדש חוניו.

יהושע בן פרחיה גלה לאלכסנדריה עם 'ישו' תלמידו, ושיבתו לירושלים בהזמנת שמעון בן שטח נמנעה, כנראה בעקבות המשבר החריף בינו לבין תלמידו. 'ישו' החטיא באלכסנדריה את הרבים, אולי דרך מקדש חוניו והפיכתו לעבודה זרה, ויהושע בן פרחיה נותר בעיר, אולי כדי לבלום את הידרדרות תלמידו ושומעי לקחו. הדבר לא מצא חן בעיני החכמים, והללו לא סמכו עוד על פסיקותיו ההלכתיות. הוא עצמו התוודה שהדחתו מתפקידיו גרמה לו להבין - אם כי ודאי שלא להצדיק - את מי שהודח מן הכהונה אחרי מותו של שמעון הצדיק והקים 'מקדש' באלכסנדריה של מצרים.

בין פרושים לצדוקים

נותר לנו לברר מעט יותר לעומק את הגורמים למשבר החמור בין המלך החשמונאי לבין החכמים, וזאת לאחר שנים רבות של שלום ושל שיתוף פעולה ביניהם. מן המעשה שהבאנו לעיל עולה, שחבורת בני בליעל צדוקים - או לפחות אחד מהם - עשו הכל כדי לסכסך בין יוחנן לבין חכמי הפרושים. המאבק העז שניטש בימי מלכי החשמונאים בין חכמי הפרושים לבין אליטת הכהנים הצדוקים דורש מאמר נפרד, וכאן נפטור שאלה זו באמירה קצרה שתותיר בידי הקוראים חומר למחשבה ולתגובה.

התורה מבית מדרשם של הפרושים התקשתה מאוד לקבל את אי הפרדת הרשויות בין המלך לבין כהן הגדול, או בין השלטון המדיני והצבאי לבין המנהיגות הרוחנית. דרכו של עולם שהמלך או השליט עוסק ב'כאן ועכשיו', בדברים הנצרכים כרגע לתיקון האומה ולהמשך קיומה לטווח הקצר והבינוני. המנהיג הרוחני, שרצוי שיהיה חלק מ'רשות המקדש' וכל הכרוך בה, כלומר הכהן הגדול, חייב לעסוק בנצח, בטווח הארוך, בסקירה של עם ישראל, עם ה', ובריתו עם הקדוש ברוך הוא מיציאת מצרים ועד לימות עולם. מדובר על אינטרסים שעלולים בתוקף הנסיבות להיות סותרים, והם זקוקים למנהיגים שונים. לעולם רצוי וחיוני שבין השניים תשרור עצת שלום, כדברי הנביא בראשית הבית השני:

הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'. וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (זכריה ו').

אך חייבת להיות הפרדה ביניהם. ללא הפרדה בין שתי המטרות, לעולם יידחה ה'חשוב' - הנצחי והקדוש, מפני ה'דחוף', ומטרת הנצח של ברית הקדוש ברוך הוא ועמו תידחה מפני צורכי השעה והפוליטיקה האזורית. דוגמה בולטת לכך היא ניצולם של שליטים את אוצרות המקדש בימי הבית הראשון ובימי הבית השני לצורכי משא ומתן עם מלכי עמים ולצרכים אחרים.

סכנה אחרת, לא קטנה מקודמתה, היא יצירת מעטפת ומטרייה מוסרית של תורת הנצח היוצאת מן המקדש, לגחמותיהם של שליטים של 'כאן ועכשיו'. דוגמה קיצונית לכך היא חפני ופינחס בני עלי, הכהן הגדול והשופט המנהיג כאחת, שמילאו את תאוותיהם האישיות כשליטים מכוח 'קדושתם' ככהנים.

הצדוקים תמכו מסיבותיהם שלהם באיחוד הרשויות וביכולת לנצל את הילת הנצח הקדושה של מקדש ה' לצורכי 'כאן ועכשיו', ויוחנן הורקנוס נגרר אחריהם. יהושע בן פרחיה היה אחד מקרבנותיו, ובסופו העצוב של המעשה עסקנו לעיל.

ביבליוגרפיה:
כותר: בין כהונה למלכות
מחבר: מדן, יעקב (הרב)
תאריך: שבט פברואר תשע"א - 2011 , גליון 9
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית