עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריוגרפיה
סגולה


תקציר
בספרי ההיסטוריה שנכתבו לאחר גירוש ספרד מתוארים תולדות העם היהודי כרצף של פורענויות ויגון. לדעת הכותב לתפיסה זו הובילו שלושה מאפיינים: ראיית ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה פסיבית של עם שחי בגלות, הפער בין תודעת העם הנבחר למציאות הגלות והכאב על המציאות הקשה. דוגמה לתפיסה זו קיימת בספרים 'עמק הבכא' ו'שבט יהודה'.



מעצבי העצב היהודי
מחבר: ד"ר עשהאל אבלמן


יהודי ספרד גורשו ושוב התחילו היהודים לכתוב היסטוריה. היסטוריה של דם, כאב ודמעות. התודעה הלאומית במאה העשרים אימצה את היסטוריית הבכי במטרה לשים לה קץ. אולי אלה הם פניה של ההיסטוריה היהודית ואולי זו תפיסה בכיינית שמתעלמת מעבר מפואר

סיפור ההיסטוריה של עם ישראל הופסק עם חתימת ספרו של יוסף בן מתתיהו 'מלחמות היהודים' והתחדש במאה ה- 16. דור מגורשי ספרד הוציא מקרבו כמה היסטוריונים יהודים, ולאחר כ- 1,400 שנה שבו יהודים לכתוב ספרי היסטוריה, תופעה שכמעט נעלמה בימי הביניים. מבין ספרי ההיסטוריה החדשים בלטו שניים - 'עמק הבכא' ו'שבט יהודה' - שהוסיפו ממד החדש ורב ההשפעה לפיתוח מסורת הנהי והבכי של ההיסטוריה היהודית.

פסיבי, נטוש ובוכה

התפיסה השלילית של ההיסטוריה היהודית לא התחילה בדור מגורשי ספרד ולא נעלמה אחריו. גם בעת החדשה נטו היסטוריונים, סופרים ומשוררים משכילים לתאר את תולדות העם כרצף של פורענות ויגון (ראו מסגרת). שלושה מאפיינים מרכזיים של סיפור העם היהודי הובילו לתפיסה זו: מאפיין היסטורי - ראיית ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה פסיבית של עם מובס, נטול כוחות ויכולת הגנה עצמית, שחי בגלות וגורלו נתון לשליטתם של העמים; מאפיין תאולוגי - הפער שבין תודעת 'העם הנבחר' לבין גורלו העגום של עם ישראל בעמים הביא לתחושה של נטישה א-לוהית; ומאפיין התגובה - אל מול המציאות הקשה נראה שאין אפשרות להתייחס להיסטוריה היהודית אלא מתוך כאב ובכי על מר גורלו של עם הנתון לכלימה ולמשיסה.

מה גרם ליהודים מודרנים לפרש את ההיסטוריה שלהם בצורה כל כך חד ממדית? מהיכן הגיעה המחשבה שההיסטוריה של היהודים בגלות היא היסטוריה של פסיביות, של יחסים בלתי פתורים עם הא-ל שבחרם ונטשם, ושל בכי החופף על הכל? נראה שהתשובה היא שיסודותיהם של שלושת המאפיינים שנמנו לעיל נעוצים בעומק המסורת היהודית ותרבותה ונוכחים בה בבירור.

הרבה לפני שהיהודים החלו למנות את ימי גלותם ממועד חורבן הבית השני העלה משורר תהילים את האפשרות שהא-ל שעזב את עמו הוא האחראי לביזיונם בקרב העמים והוא המביא אותם לידי ייאוש, ואילו עם ישראל דווקא נותר נאמן לא-לוהיו יותר ממה שחשיבה הגיונית והוגנת מחייבת כביכול. הדברים נאמרים בבוטות וביושר שכמותם, כך נדמה, ניתן למצוא רק במקרא:

בֵּא-לוֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה. אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלאֻמִּים ... כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ ... כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה' הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ (תהילים מ"ד, ט'-כ"ו).

מגילת איכה, שהפכה ברבות השנים לרגע השיא בתפילת ליל תשעה באב, מעלה אף היא את שלושת מאפייני הגלות. היא נפתחת בהתייפחות: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה"; מיד אחר כך מתוארים החולשה והפסיביות חסרת המגן, השבי, ההליכה ללא כוח לפני הרודפים, השחוק והלעג של הזרים, האנחות נטולות התנחומים והתחושה שהידרדרות למצב כואב שאין כמוהו אצל שום עם בעולם היא מנת חלקם של היהודים; ובסוף המגילה מופיעה טענת העם המובס כלפי א-לוהיו: "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים".

המורשת הספרותית הזו, שאותה נשאו עמם היהודים לכל מקום שאליו הלכו, ושנמשכה גם בדבריהם של חכמי התלמוד והמדרש, הייתה בסיס נוח להמשך בנייתה של מורשת זיכרון כואבת. מורשת זו התעצמה באירופה הנוצרית, שבה היהודים ידעו חולשה, צער וסבל, ועל כן תהו על שתיקת השמים ובכו.

בורות זיכרון

המסורת היא כלי רב עוצמה לשימורם של אירועי העבר ולעיצובו של זיכרון היסטורי. האנייה מייפלאואר עגנה בחופי צפון אמריקה ב-1620. הצליינים האנגלים שירדו ממנה יצרו במהירות קשרים עם האינדיאנים תושבי המקום, ולעתים ערכו עמם סיורים באזור. באחד הסיורים הללו הראו האינדיאנים לאורחיהם בורות בעומק של כשלושים סנטימטרים החפורים לאורכו של שביל העפר שבו הלכו. הוותיקים סיפרו לחדשים שכל בור מסמל מקום שבו התרחש דבר מיוחד. כל אדם העובר בשביל, הסבירו, חייב לטפל בבורות ולספר למי שהולך עמו את הסיפור המיוצג באמצעותם. המטרה הייתה שאירועים מימי קדם יישמרו טריים בזיכרון.

לעם היהודי שגלה מארצו, לא היו שביל עפר ובורות לצדו על מנת לנצור את מורשתו, אך היו לו דרכים משלו לשמר את הזיכרון ההיסטורי. הסליחות, הקינות והתפילות שנאמרו על ידי רבבות יהודים לאורך דורות והמנהגים המגוונים שנהגו בקהילות ישראל היוו כלים וצינורות להעברת הידע על העבר הלאה לדורות הבאים. מסתבר שהודגשה בהם בעיקר מסורת הסבל על שלושת מרכיביה המרכזיים.

הפוגרומים שליוו את מסע הצלב של 1096 (גזרות תתנ"ו) הותירו חותם עמוק בתפילות, במנהגים ובפיוטים של קהילות ישראל השונות. המנהג המפורסם ביותר - שנותר עד היום בקהילות אשכנז - הוא אמירת 'אב הרחמים', שנכתב במקורו על קהילות עמק הריינוס שנפגעו במאה ה- 11, לפני תפילת מוסף בשבת. מעבר לכך היו מנהגים נוספים: צומות, הימנעות מנישואין, וגינונים שונים של אבלות בימים בשהם אירעו פרעות אלה, בין פסח לשבועות. בעקבות מנהגים אלה כתב רבי דוד הלוי, איש לבוב בן המאה ה- 17, בפירושו 'טורי זהב' לשולחן ערוך שאחרי ל"ג בעומר נוהגים אבלות לא בגלל תלמידי רבי עקיבא אלא "מחמת גזרת תתנ"ו שהייתה באשכנז בין פסח לעצרת" (אורח חיים תצ"ג, ס"ק ב').

הקינות שנאמרו בתשעה באב היו אמצעי נוסף להעברת הידע ההיסטורי ולביטוי התחושות הקשות שעלו בעקבותיו. ארבעה פיוטים שנכתבו בעקבות גזרות תתנ"ו מצאו מקום של קבע בספר הקינות האשכנזי. לצדם מופיע הפיוט 'שאלי שרופה באש' שכתב רבי מאיר מרוטנברג על שרפת התלמוד הפומבית שאירעה בפריז בקיץ 1242. עיון בקינה זו מעלה בבירור, אם כי לא באופן בוטה, את תחושת החולשה האיומה שקיימת בגלות, את התמיהה על הקדוש ברוך הוא ואת קול הבכי.

קשיים ומצוקות שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה במאות ה- 14 וה- 15 הגבירו עד מאוד את תודעת הסבל היהודי, אך טקסטים חדשים ומשמעותיים על הפרעות הפסיקו להיכתב. ההיסטוריון שמעון דובנוב כתב שלקראת סוף ימי הביניים רבו הצרות:

הגזרות נעשו מעשים בכל יום. איש לא עצר כוח לכתוב את הצרות ולקונן על המעונים והקדושים. הסתפקו ברשימת שמותיהם בספרי זיכרון לשם הזכרת נשמתם ... ואף מקור הדמעות דלל (דברי ימי עם עולם, הוצאת דביר, תש"ח, כרך ה', עמ' 200).

עמק הבכא

גירוש ספרד, שהוצא לפועל סביב תשעה באב רנ"ב (1492), הוא רגע חשוב בכל הנוגע לפיתוח המורשת ההיסטורית של הצער, הבכי והכאב של עם ישראל. נראה שמאז חורבן בית שני לא היה אירוע בתולדות היהודים שעורר תגובה ספרותית כה קשה וכה מגוונת, הן אצל אלה שחוו את הגירוש עצמו והן אצל בני הדורות הסמוכים לו. בניגוד לתחושה שמקור הדמעות כבר הידלדל, הוביל גירוש ספרד למבול של טקסטים על האירוע, שכללו בין השאר כרוניקות, שירים, סיפורים ורשימות אישיות.

יש סיבות שונות להתפרצות דרמטית כל כך של כתיבה. הסבר אחד קשור בהופעת הדפוס, שלא היה קיים בדורות קודמים ואִפשר תפוצה רחבה של חומר כתוב. הסבר אחר נעוץ בעובדה שהמגורשים שהועתקו למקום מגורים חדש ביקשו לשמר את זיכרונות עברם ואת מורשתם בספרד. אך דומה שההסבר המכריע הוא העוצמה של תחושות הכאב שהתעוררו אצל המגורשים.

חיבורים רבים נותרו בידינו מבני הדור של גירוש ספרד, אולם דומה שהחידוש המשמעותי ביותר הוא הופעתם של היסטוריונים יהודים, כדוגמת מחברי הספרים 'עמק הבכא' ו'שבט יהודה' שהוזכרו בפתיחה.

יוסף בן יהושע הכהן נולד ב- 1496 באביניון שבפרובנס למשפחה של פליטים מספרד. חייו התאפיינו בנדודים ובחוסר שקט. בגיל חמש הגיע לאיטליה. ב- 1509 התיישבה משפחתו בגנואה וב- 1516 גורשה משם עם שאר יהודי העיר ועברה לנווי. בעיר זו נשא יוסף אישה ואיבד את הוריו. מגפה שפרצה ב- 1524 הביאה עליו נדודים נוספים. ב- 1538 הוא שב לגנואה, שם מתו עליו שני בניו, וב- 1550 גורש ממנה שנית. הוא התיישב בוולטאג'ו ועסק ברפואה.

בתקופה זו כתב שני חיבורים היסטוריים שהנציחו את זכרו כאחד מראשוני ההיסטוריונים היהודים. ב- 1567 נאלץ יוסף לעזוב שוב את עיר מגוריו ולעבור לעיירה קסטלאצו. שנת מותו אינה ידועה במדויק, אך נראה שנפטר ב- 1575. דומה שמסכת חייו העגומה הולמת היטב את פועלו כהיסטוריון של דמעות.

ספרו הראשון של יוסף הכהן, 'דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר', ראה אור ב- 1554 בוונציה. בספר זה ביקש יוסף לגולל את סיפור התלאות של עם ישראל מיום החורבן, אך למעשה רובו ככולו של הספר - כפי שמעיד גם שמו - עוסק בענייני העמים, ועל גורל היהודים ניתן ללמוד ממנו רק בעקיפין.

רק לאחר שסיים לעסוק בהיסטוריה הכללית החל יוסף הכהן לתאר את גורלו של העם היהודי. התוצאה הייתה ספר שקיבל את השם 'עמק הבכא', שההיסטוריה של עם ישראל הצטיירה בו כרצף איום של גזרות, אסונות ותלאות. הספר הושלם ב- 1563 אך לא הודפס אז, והוא המשיך לעבוד על החיבור ולהכניס בו תוספות והשלמות עד סמוך למותו. גורלו של הספר היה מוזר. היו אמנם כמה קהילות איטלקיות שנהגו לקרוא בתשעה באב קטעים מתוך כתבי יד של הספר, אך הוא נותר גנוז במשך מאות שנים. רק ב- 1852 הודפס הספר, הודות למאמציו של המשכיל מאיר הלוי לטריס ובתוספת הערות של איש ההשכלה היהודי האיטלקי שמואל דוד לוצאטו - שד"ל.

הקדמת המחבר אינה מותירה ספק לגבי תפיסת ההיסטוריה שלו, וניתן למצוא בה בתמצית את הסבל והייסורים ואת הפנייה התוהה לא-ל:

להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הנה והנה, נתתי אל לבי לחברן בחיבור קטן ... ואקרא שמו עמק הבכא, כי כשמו כן הוא, וכל הקורא בו ישום וישאף יחד, ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמור: עד מתי ה' (עמק הבכא, הוצאת הספרייה הספרדית, תשנ"ג).

הספר סוקר את החוליות המפורסמות בשרשרת הסבל היהודי. הוא מתחיל מחורבן בית שני, עובר דרך מרד בר כוכבא, גזרות אדריאנוס ומות רבי עקיבא ומגיע עד לגזרות תתנ"ו. כשהמחבר מגיע בסקירתו הכרונולוגית לגירוש ספרד הוא מבהיר שאירוע זה היה הגורם המעורר לכתיבת הספר: "אמר יוסף הכהן ... הגירוש המר והנמהר העירוני לחבר הספר הזה" (עמ' 117). הוא פונה כלפי שמיא ומשלב בדבריו פסוקים מאיכה ומתהילים: "ראה ה' והביטה למי עוללת כה ... אנא ה' כל זאת באתנו ... ולא שכחנוך ... ועתה א-להים אל תרחק ... כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, חושה לעזרתנו" (עמ' 113-112).

שאר הספר, למעלה משליש ממנו, מוקדש לאירועים טראומתיים נוספים, קטנים וגדולים, שבאו על היהודים במאות ה- 15 וה- 16 בעיקר באיטליה. רשימה ארוכה של עלילות דם והתנכלויות שונות ומשונות של נוצרים. הספר כולו אפוף בסבל, ייסורים, גזרות, גירושים והשמדות: עמק הבכא.

64 פורענויות

כמו יוסף בן יהושע הכהן, גם שלמה אבן וירגה היה רופא והיסטוריון. הוא נולד בספרד ב- 1460 וגורש לליסבון שבפורטוגל. החל משנת 1497, שבה הטיל מנואל הראשון מלך פורטוגל גזרה המורה על התנצרות קולקטיבית של יהודי ארצו, חי אבן וירגה כאנוס. בראשית המאה ה- 16 עבר לאיטליה וממנה לתורכיה שבה כתב את ספרו 'שבט יהודה', שראה אור ב- 1554.

'שבט יהודה', ששמו מכוון כנראה למכת השוט שניחתה על יהדות ספרד המגורשת שייחסה עצמה לשבט יהודה המקראי, גם הוא מציג את ההיסטוריה היהודית כאוסף של פורענויות וצרות. הוא מחולק ל-64 חלקים, כל חלק כנגד פורענות שונה. לפי הספר, מימי חורבן הבית השני ואילך ההיסטוריה של עם ישראל היא סיפור של גירושים, של עלילות, של שמד ושל חורבן. כמעט שאין בו התייחסות ליצירות רוחניות, לחיים מדיניים או לחיי יומיום של עם ישראל. ההיסטוריה של 'שבט יהודה' פירושה סיוט מתמשך של ייסורים שהצלות מתרחשות בו רק לעתים רחוקות.

אבן וירגה הקדיש בספרו מקום רב לתהייה הגותית על הסיבה לצרות שמצאו את עמו, ושילב בו רישומים של ויכוחים תאולוגיים מדומים בין יהודים לנוצרים. הוא חיפש את הטעם לגלות והתלבט האם היא פועל יוצא של הבחירה בעם ישראל, האם זהו עונש על מלחמות האחים בין היהודים, והאם יש אפשרות למצוא הסבר וסיבה לסבל. בסופו של דבר נותר אבן וירגה במבוכה באשר למשמעות דרכו ההיסטורית של עם ישראל.

מבוכתו של אבן וירגה, ההיסטוריון היהודי בן המאה ה- 16, מלווה את בחינת תולדות ישראל עד היום. דומה שגם כיום, כאשר ההיסטוריה היהודית נדונה באינספור דרכים, פנים והיבטים, השאלה איך להתייחס לדברי ימי ישראל בעינה עומדת.

תפיסה שלילית של ההיסטוריה היהודית רווחה מאוד בקרב חברי התנועה הציונית, שביקשו למחוק את העם היהודי הגלותי ולהתחיל היסטוריה חדשה. כמו סטיבן דדאלוס, גיבור ספרו של ג'יימס ג'ויס 'יוליסס', גם הם ראו בהיסטוריה סיוט שיש להתעורר ממנו ושאפו לחיות בתוך הוויה חדשה. הדבר אינו מפליא, שהרי כל המקורות שיצרו את מורשת הזיכרון היהודית ביטאו, לצד התהייה והבכי, את הצורך העמוק בגאולה ואת הציפייה שזו אמנם תתרחש.

ביבליוגרפיה:
כותר: מעצבי העצב היהודי
מחבר: אבלמן, עשהאל (ד"ר)
תאריך: מרחשון- אוקטובר תשע"א 2010 , גליון 6
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית