עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עליות יחידים וקבוצותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עליות יחידים וקבוצות
סגולה


תקציר
תיאור עלייתו של רבי ישראל משקלוב תלמידו של הגר"א לארץ ישראל בראשית המאה ה- 19, פעולותיו לביסוס היישוב היהודי בצפת וחורבנה של הקהילה ברעידת האדמה בשנת 1837. בצפת חיבר רבי ישראל את ספרו "פאת השלחן" על הלכות ארץ ישראל לפי שיטת הגר"א.



עפר ארץ ישראל
מחבר: ראובן גפני


ארץ ישראל של המאה ה- 19 זימנה ניסיונות מרים, קשים מנשוא, לאוהביה החדשים: יהודים אשכנזים, 'פרושים', שביקשו להתיישב בצפת ובירושלים. מרגע שהגיע לזירה הפך רבי ישראל משקלוב למנהיג הנושא בעול, וגם למעצב של הלכות ארץ ישראל לדורות

בכ"ד בטבת תקצ"ז (1837) רעדה האדמה, ורבי ישראל ידע שגם הפעם, כמו בפעמים כה רבות בעבר, יהיה עליו להתחיל הכל מהתחלה.

את עיקר הרעש ספגה אמנם העיר צפת, בעוד שהוא עצמו ישב באותה העת בירושלים, אולם משהגיעו אליו החדשות הנוראות על הנעשה בצפת, הבין רבי ישראל שיהיה עליו ליטול על עצמו את מלאכת השיקום והבנייה מחדש של הקהילה היהודית שאותה אהב והנהיג במשך קרוב לשלושים שנה. אלא שהפעם, כך גילה עד מהרה, היו הדברים מורכבים בהרבה: המכה שניחתה על צפת הייתה קשה מנשוא, ולצד הטיפול בבעיות הבוערות לא יכול היה רבי ישראל להתעלם מן המחשבות הטורדות את מנוחתו, על אחריותו הוא לאסונה של העיר, ועל נכונות החלטתו הנושנה לרכז את היישוב האשכנזי בארץ דווקא בצפת.

שנתיים מאוחר יותר, כשהוא כבן שבעים, נפטר רבי ישראל לבית עולמו, שבע מאבקים, הוראה, הצלחות וכישלונות, אסונות משפחתיים ואתגרים אישיים שבהם עמד בגבורה ובאומץ לב. מעל לכל, כך נדמה, התבלטה לאורך השנים אמונתו התמימה והמידבקת של רבי ישראל, שלא השפיל את עיניו מעולם, לא מול פניהם של מנהיגים ושל מושלים מקומיים שלוחי רסן, ואף לא מול המציאות הקשה שהכריחה אותו להתמודד מולה באומץ בכל פעם מחדש.

מורי הדרך לארץ ישראל

את הדמות הראשונה שהשפיעה על עולמו, כבר בעודו ילד, לא הכיר רבי ישראל היכרות של ממש. סבו, רבי עזריאל, עזב את עירו שקלוב, את ביתו ואת משפחתו ב- 1772 - כשנכדו הקטן היה כבן שנתיים - בדרכו לארץ ישראל. עליית רבי עזריאל ארצה נועדה לבדוק את האפשרות לארגן ולחדש את היישוב האשכנזי בארץ ישראל, והוא נחשב לימים אחד מאבותיה הראשונים של עליית האשכנזים הפרושים ארצה, שהתרחשה לבסוף רק כעבור כ- 35 שנים. שהותו של הסב בארץ נמשכה אמנם רק זמן קצר, ובדרכו בחזרה לליטא, שעה ששהה באיזמיר, נפטר רבי עזריאל לבית עולמו. משבגר נכדו, שנודע לימים כרבי ישראל משקלוב, הקפיד לייחס עצמו גם למורשת סבו שהתווה עבורו את הדרך שבה יתקדם - דרך ארץ ישראל.

גם בחברת הדמות השנייה שעיצבה את עולמו הרוחני לא שהה רבי ישראל זמן רב. לבית מדרשו של רבו המובהק - רבי אליהו מווילנה, הגר"א - הגיע רק בתקנ"ו (1796), והספיק לשהות במחיצתו שנה אחת בלבד. אלא שבמהלך אותה שנה דבק רבי ישראל בדמותו ובתורתו של הגר"א, עד שהפך תוך זמן קצר לאחד המובהקים שבתלמידיו, שבחברתם שוחח הגר"א גם על דברים שלא פירט באוזני אחרים. לימים סיפר רבי ישראל שבעשרים הימים האחרונים לחיי הגר"א הוא לא מש ממיטתו, וניצל עד תומה את ההזדמנות ללמוד מרבו ולהכין את המשך חייו. אלה, כך ידע כבר מן הסתם, יוקדשו בין השאר גם להפצת תורתו ודרכו של רבו הגדול.

ואכן, לאחר פטירתו של הגר"א נותר רבי ישראל בווילנה ועסק - לצד חברו רבי מנחם מנדל משקלוב - בניסיון להביא לדפוס חלקים מתורתו של הגר"א שטרם ראו אור. הוא עצמו עסק בעיקר בסידור ובהדפסת ביאורו של הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים, תוך שהוא מודע היטב לסכנה שבעצם פרסום הדברים:

כי מי שלא שימש כל צורכו ביגיעה ובשקידה רבה לחפש בדבריו, ואשר לא צללו בים התלמודים, ודאי ימצא כמה דברים אשר יהיו נראים כסותרים זה את זה ... והוא לא ידע ואשם, כי הטעות אחריו כרוכה (מתוך ההקדמה של רבי ישראל משקלוב לספרו תקלין חדתין).

במקביל להדפסת ביאורו של הגר"א, החל לתכנן מן הסתם גם את עיסוקו העתידי בהלכות ארץ ישראל והמצוות התלויות בארץ, שאף אותן - כמו שסיפר לימים בהקדמה לספרו 'פאת השולחן' - למד מרבו הגדול:

והייתי כדן לפני החכמים, ובפרט שיטות חדשות עמוקות ונפלאות מאדוני מורי הגאון החסיד נוחו עדן בביאורו לסדר זרעים, דנהירין הוו ליה שבילין דירושלמי ובבבלי וספרא וספרי וכל התורה הקדושה ... ורבנו הקדוש החסיד ז"ל היה מרגניתא דלית לה טימא כאחד מדורות הראשונים, כאשר תורתו הקדושה מעידה עליו בחיבוריו ... וכל דבריו בלישנא קיטא וקצרה ככוכבים אשר ברקיע השמים (פאת השולחן, ירושלים תרע"א, דף ה' ע"א).

זמן מה לאחר פטירת הגר"א חזר רבי ישראל לשקלוב והיה למורה הוראה ו'מגיד מישרים', תפקיד שאותו מילא במשך כעשר שנים. לאורך כל אותן שנים ידע היטב שיום יבוא ויהיה עליו להגשים את חלומותיהם הבלתי מושגים של סבו ושל רבו, שחלמו שניהם לעלות ארצה ולבסוף לא עלה הדבר בידם. וכך ב- 1809, משהגיעה אליו השמועה ששתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר"א התיישבו בהצלחה בארץ ישראל, צרר רבי ישראל את כל משפחתו ואת אביו הקשיש ושם פעמיו לארץ ישראל. רק בה, ידע, יוכל להגשים את תכניותיו בשלמות: סיוע בביסוס היישוב האשכנזי המתחדש בארץ, ועיסוק מתמיד בתורת ארץ ישראל בעמקות הלב ומתוך יישוב הדעת.

"גם בחורבנה אין דמיונה"

לארץ ישראל הגיע רבי ישראל עם משפחתו בשלהי שנת תקס"ט (1809), ובראשית תק"ע שם פעמיו לצפת, שבה - כמו רבים אחרים - קיווה להתיישב ולקבוע את מקומו. לירושלים לא יכול היה לעלות עם משפחתו וחבריו, בשל בעיות כלכליות וחוקיות באשר להתיישבותם של אשכנזים בעיר, שנוצרו כתוצאה מפרשיות שונות שהתחוללו בה מאז עלייתו של רבי יהודה החסיד בראשית המאה ה- 18. גם לו יכול היה להתיישב בירושלים, ייתכן שהיה קובע את מקומו דווקא בצפת. לקדושתה ולעולמה הרוחני של צפת נכסף רבי ישראל עשרות שנים, ואת יחסו העמוק אליה עתיד היה לגלות פעם אחר פעם, גם משהתחדש היישוב האשכנזי בירושלים, ובעיקר לאחר חורבנה של צפת שנתיים לפני פטירתו.

בעת עלייתו התגוררו בצפת כ- 150 אשכנזים פרושים, שחיו במקום לצד הקהילה הספרדית הוותיקה, ולצד הקהילה החסידית שהתפתחה בעיר מאז שלהי המאה ה- 18. בראשות הקהילה הפרושית עמד בתחילה חברו של רבי ישראל, רבי מנחם מנדל משקלוב, והמצב החומרי של כל בני הקהילה היה קשה ביותר. היעדר תמיכה כספית קבועה בקהילה, שמצאה עצמה עד מהרה נאבקת על קיומה, ורצונם של האשכנזים לנהל את חייהם בנפרד מהקהילות האחרות, הביא את מנהיגי הפרושים למסקנה שהברירה היחידה העומדת בפניהם היא שליחתו של שליח מיומן לליטא, שיארגן מערכת של תמיכה כספית קבועה ויאפשר את המשך קיומה של הקהילה המתפתחת בצפת, ובהמשך גם בערים אחרות.

למילוי המשימה היה צורך בשליח נאמן, איש דברים ובעל השפעה ציבורית, והבחירה הייתה קלה למדי: רבי ישראל, 'העולה החדש', נאלץ ליטול על עצמו את העול, וחודשים ספורים לאחר הגעתו ארצה שב לבדו לפולין ולליטא.

באמתחתו נשא רבי ישראל את איגרתם של תושבי צפת, המפעימה את הלב גם כיום, כמאתיים שנה לאחר כתיבתה:

אמת מה נהדר ישיבת הארץ הטובה. אמת מה נפלא חיבת ארצנו. אמת מה נאה קודש זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבתה וקימתה, שלוותה ושלמותה. גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה ... טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופֵרותיה וירקותיה, טוב זכות אוויריה, טוב השגת תורותיה, טוב ריבוי מצוותיה, טוב טהרת קדושתיה ... ארץ שמתיה חיים תחילה בתחייתיה, התורה שיבחה ברבת שבחיה, התורה ריממה ברוב רוממותיה, ומי יוכל לפאר גודל פאר המלכה בכל חלקיה (אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, רמת גן 1971, עמ' 330-331).

בשליחותו, שנמשכה בסך הכל כשלוש שנים, עבר רבי ישראל בין השאר בקושטא, בוורשה, במינסק ובווילנה, כשהוא מצליח - למרות קשיים שונים שנערמו על דרכו - לארגן תמיכות כספיות קבועות ביישוב האשכנזי המתחדש בארץ ישראל, ואף להגיע להסכמים בנוגע לחלוקת הכסף בין הקהילה החסידית לבין הקהילה הפרושית.

השנים שבהן היה רחוק מבני משפחתו ומהארץ שאליה ערג שנים כה רבות היו קשות למדי מבחינה אישית, אולם ב- 1812, בתקופת שהותו במינסק, עלה בידו להדפיס את ספרו הראשון, 'תקלין חדתין', פירוש על מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי, המתייחס גם לפירושו של הגר"א על המסכת. לא במקרה בחר רבי ישראל במסכת שקלים ובתלמוד הירושלמי דווקא: הוא חש שחכמי ישראל לדורותיהם לא עסקו די בתלמוד הירושלמי ובהלכות הנוגעות לארץ ישראל, ולכן היה זה אך טבעי שהוא יבחר לעסוק דווקא בתחומים אלה.

מכה ראשונה: מגפה

כתום שלוש שנות נדודים מעייפות למדי חזר רבי ישראל למשפחתו בצפת וביקש פעם נוספת לישב בשלווה, ואולם גם הפעם גילה שהדבר לא עתיד להתקיים.

חודשים אחדים לאחר שובו לצפת נאלץ רבי ישראל ליטול פעם נוספת את מקל הנדודים, כשנמלט כמו כולם מהמגפה שפרצה בעיר והפילה מאות חללים. רבי ישראל ובני משפחתו עשו את דרכם ברגל מצפת אל ירושלים, כשהם עוברים בדרכם בערים ובכפרים שונים. על מסכת הייסורים שעברה עליו אז, שקשה להבין כיצד הצליח לעמוד בה, ניתן ללמוד מהקדמתו הארוכה וקורעת הלב לספרו 'פאת השולחן', שבה סיכם בין השאר את חייו ותיאר את הסבל שעבר עליו, כשהוא מנמק זאת בדברים הבאים:

ברם ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, כי חובה לאדם לספר מעללי ה' וכל אשר מביא על האדם ייסורים וצרות ואשר עוזר בנפלאותיו ... ובכן גם עליי חובה להזכיר הייסורין וצרות שעברו עליי ביסורי ארץ ישראל, כמו שכתוב: יסור יסרני י-ה, ולמות לא נתנני (דף ד', עמ' ב').

במגפה מתו אשתו, ארבעה מילדיו ואחד מחתניו. את אשתו הוא נאלץ לקבור בדרך, ממש כמו יעקב אבינו:

ואני בדרך מתה עליי נוות ביתי אשת נעורים הצנועה יראה ה' ... ואקברה בדרך בעיר הקודש שפרעם תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ובבואי עם בני ביתי לעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן, גם שם מצאתי מחדרים אימה וחשכה, עלה מוות בחלוננו. ושמה נלקיתי בכפליים בעו"ה [בעוונותיי הרבים]: בני יצאוני ואינם, בחורי חמד חמודי לבבי ... והייתי כשוכב בלב ים באש התבערה הנזכרת, ואוהביי ורעיי רחוק ממני, והייתי שוכב על הגג בוכה ומתנפל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, ובתי הצנועה מרת שיינדיל תחי' הייתה גם כן קטנה חולה מוטלת על ידי, ודמעותיי על לחיי עיני ירדו מים על כל אשר עבר עליי וגדול כים שברי (שם).

בזמן המגפה, בעודו מבקש על נפשו ועל נפשות ביתו, נדר רבי ישראל כי אם יינצל מן המגפה יקדיש מזמנו לכתוב ספר כולל על סדר זרעים בתלמוד הירושלמי, הלוא הוא ספרו הידוע פאת השולחן, העוסק בהלכות ארץ ישראל. ואולם משעברה המגפה הוטל עליו פעם נוספת עול הציבור, והיה עליו לדחות את קיום נדרו בשנים אחדות.

עם תום המגפה שב רבי ישראל לצפת והחל לשקם את הקהילה המוכה מהריסותיה, תוך שהוא מגייס לצורך כך סכומי כסף גדולים ממקורות שונים בחו"ל. בינתיים החליטו כמה מראשי הקהילה - ובראשם רבי מנחם מנדל משקלוב - לעבור להתגורר בירושלים דרך קבע על מנת לחדש את הקהילה האשכנזית בעיר. רבי ישראל מצא עצמו מתמודד לא רק מול קשיי המציאות, אלא גם מול טענות חוזרות ונשנות על העדפתו לחזק את היישוב בצפת ועל הזנחתו של ירושלים המצפה לפדיונה ולבניינה המחודש. טענות אלה ליוו אותו עוד שנים ארוכות, וגברו בעיקר אחרי חורבנה של צפת ברעש הגדול, אולם רבי ישראל לא שעה אליהן. הוא התייחס אל כל יהודי צפת כאל בני משפחתו, ונאבק על קיומם הרוחני והפיזי במשך עשרות שנים.

שנייה ושלישית: הצפה ומרד

פעילותו של רבי ישראל בצפת בשנים 1813-1837 הייתה ענפה ומגוונת. המנהיג הבלתי נלאה מצא עצמו נאבק פעם אחר פעם בפגעי הטבע כמו גם בפגעי בני אדם. ב- 1819 למשל הושלך לזמן מה לבית הכלא לאחר רצח חיים פרחי, השר היהודי מעכו, שעד אותה עת היווה משענת חשובה ליהודי הגליל מול השלטון. על מנת להשתחרר מכלאו נאלץ רבי ישראל לגייס פעם נוספת סכומי כסף גדולים, שאף הפעם הגיעו מיהודי הגולה.

חורף 1825 הציב בפני רבי ישראל אתגר מסוג אחר: באותה שנה ירדו גשמים רבים במיוחד שהביאו להתמוטטות בתים רבים ברובע היהודי בצפת, תוך שהם קוברים תחתם את יושביהם. ביתו של רבי ישראל - שבו התגורר עם אשתו השנייה ועם משפחתו החדשה - התמוטט אף הוא. לאחר שהוא ובני משפחתו ניצלו מן ההתמוטטות באורח פלא, החליט רבי ישראל שהגיעה העת לשלם את נדרו מימות המגפה ולהתחיל סוף סוף בכתיבת ספרו הגדול על הלכות ארץ ישראל. את מרבית מרצו בשנים שלאחר מכן הוא הפנה למטרה זו, ובתקצ"ד (1834) היה הספר גמור ומוכן לדפוס.

הוא תכנן להדפיס את הספר בבית הדפוס העברי הראשון בארץ ישראל, שהוקם כשנתיים קודם לכן על ידי רבי ישראל ב"ק, שישב אף הוא בצפת. אולם האסונות והפגעים לא הרפו מיהודי צפת. הפעם היה זה 'מרד הפלאחים' שפרץ בכל רחבי הארץ באותה עת, והביא לדחייה נוספת בתכניותיו של רבי ישראל, כמו גם בהוצאתו של הספר לאור.

במהלך המרד, שפרץ על רקע חובת הגיוס שהטיל מוחמד עלי ערביי ארץ ישראל, תקפו ערביי צפת בח' בסיון תקצ"ד את יהודי העיר, תוך שהם מאלצים אותם לברוח לכפר עין זיתים ובוזזים ומחריבים את בתי הרובע היהודי באין מפריע. גם אירועים אלה נסקרו לימים בקטע שצורף בשולי הקדמתו של רבי ישראל לפאת השולחן. תחת הכותרת "הודאה רבה ומודעה רבה" הוא שוזר זו לצד זו הודאה לקדוש ברוך הוא על הצלת יהודי צפת וקינה על החורבנות התכופים שהוטלו עליה:

כי באו גויים בנחלת ה' במקדש מעט בתי מדרשנו ובכ"נ [בתי כנסת] ויטמאו היכלי קדשינו, וישליכו כל חמדתנו ספרי תורתנו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם. וכל קודשי תפילין ומזוזות בתינו שללו ובזזו והשליכו, ויקחו מספרי תורה ורצועות לסוסיהן, ויעשו מנעלים לרגליהם, שמחו במעשיהם על צרות ישראל ... כי ערומים נותרנו ורבתה הרעה, ובערב אמרנו מי ייתן בוקר כו' וריקם תורנו עדנה. ברוך א-ל ההודאות אשר הציל נפשותינו, ועלינו להודות ולהלל לשמו הגדול והקדוש על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בימים ההם ובזמן הזה (דף ו' ע"ב).

33 ימים לאחר שברחו לעין זיתים הוחזרו יהודי צפת לעירם בחסות השלטון המצרי שהשתלט מחדש על צפון הארץ והכניע את המורדים. בחזרתם לצפת נדהמו היהודים מן החורבן שהמיטו עליהם הפורעים, וכל אחד מיהר לביתו לראות מה עלה בגורלו. ואילו רבי ישראל שם פעמיו היישר לבית הדפוס של חברו, שם גילה למגינת לבו שבית הדפוס - על כל תכולתו - חרב אף הוא. אלא שב"ק ורבי ישראל סירבו להתייאש, המשיכו לחפש, ולבסוף מצאו את עלי ספרו של רבי ישראל מתגוללים מתחת להריסות. הספר שניצל בדרך נס הובא לבסוף לדפוס, אם גם באיחור מסוים, בתקצ"ו. רבי ישראל, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה, ניצל כל בדל עמוד בפתח הספר על מנת להודות פעם אחר פעם לקדוש ברוך הוא, וסיים במלים:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת ... חזק גואלנו ה' צ-באות ישוב ירחמנו, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ... ויבנה הגליל וערים נשמות יושיבו ויחזור הממלכה הראשונה לבת ירושלים, ויבנה המקדש בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן כן יהי רצון (שם).

למרות האופטימיות המידבקת של רבי ישראל, שדומה שלא יכול היה להשתחרר ממנה גם לו רצה בכך, שנה אחר כך התמוטט עליו פעם נוספת עולמו, ברעידה האדמה הקשה מכולן.

רביעית: הרעש

בכ"ד בטבת תקצ"ז (1837) רעשה הארץ. לב הרעש היה בצפת, שחרבה כמעט כולה.

כשהתרחש רעש האדמה הגדול היה רבי ישראל בירושלים. העובדה שלא שהה באותה עת בצפת הצילה כנראה את חייו. אשתו וילדיו, ששהו אז בטבריה שנפגעה פחות, ניצלו אף הם.

אולם הצלתו האישית של רבי ישראל הטילה עליו עול קשה מכל מה שהתנסה בו עד אז. כדרכו, הוא נטל על עצמו את הקמתה המחודשת של הקהילה היהודית בצפת, ששכלה כאלפיים מבניה ברעש הגדול.

כשהגיעו הידיעות הראשונות על הרעש לירושלים הוכתה הקהילה היהודית כולה באלם ובתדהמה. ספרדים, חסידים ופרושים נאספו כאחד בבתי הכנסיות של ירושלים, כשהם יושבים על הארץ, קוראים מגילת איכה וקינות ואינם מעכלים באופן מלא את גודלו של החורבן, שעלה בחייהם של רבים מקרוביהם. כאחד מנציגיו המוכרים והבכירים של היישוב הצפתי, הוזמן גם רבי ישראל להספיד את יהודי צפת בבית הכנסת הספרדי רבן יוחנן בן זכאי. כמו תמיד עירב בדבריו - הפעם תוך שימוש בשם צפ"ת - שורות מחורזות ואקרוסטיכונים שבהם ביטא כאב ופיכחון, אך גם אמונה שאינה כלה לעולם:

צפת פתאום תחרבי, צפת פתאום תמותי, צפת פתאום תצעקי, צפת פתאום תיבלעי, צדיקים פרושים תמימים תיתמו, צור פעלו תמים, צור פשעים תכפר, צהרים פתחו תפילתם, צדיקים פתחו תפילתם, צור פניך תסתיר, צור פשעים תמשיל, צפת פתאום תפיל, צרתה פעמים תקום, צפת פתאום תבנה, צפת פתאום תתכונן, צמח פדותה תקדם, צדקת פעולתה תנן, צדיקים פתאום תחיו (מתוך הספר 'מנגד תראה - אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ ישראל, אלחנן ריינר וחגי בן-שמאי (עורכים), יד בן צבי, עמ' 199-200).

רבי ישראל קם במהרה אבלו הציבורי והחל לפעול. תחילה לווה סכומי כסף ניכרים מהקהילה הספרדית בירושלים, ושלח את הכסף לצפת באמצעות שני שליחים - חתנו רבי ישעיה ברדקי, ואחד מעסקני הפרושים הבולטים, רבי אריה נאמן - שמיהרו לצפת וניסו להקל במעט על מצוקת היהודים שנותרו בה, כשהם מנסים לשקם את חייהם במידת האפשר. במקביל לפעילותו המקומית, שלח רבי ישראל איגרת מפורטת לראשי ועד הפקידים והאמרכלים באמסטרדם (פקוא"מ), בבקשה בהולה לשלוח כסף לשיקום והצלת יהודי העיר, תוך שהוא נוקט הפעם לשון בוטה הרבה יותר וציורית הרבה פחות:

כי החיים מוטלים ברעב ובצמא, גשם ושלג יורד עליהם, ואין בית ואין מכסה ביום קרה ... אוי ואבוי! זה נשאר בלא אישה וזאת בלא בעל, וזה וזה בלא בנים, ובנים בלא אבות ... וחובה עליי לשלם החובות ולהחיות צאן קדשים, לרפא ולחבוש החולים והשבורים, ולהציל הבריאים ולהלבישם ולהנעילם (אגרות ארץ ישראל, עמ' 361-362).

ירושלים תושיע

בשולי האיגרת, כמנהגו, מצליח רבי ישראל למצוא למרות הכל מקום לאופטימיות, אם גם זהירה. הפעם תולה הוא את יהבו בקהילה הפרושית בירושלים, שניסה לסייע לה בהקמת בית כנסת בחודשים שקדמו לרעש האדמה, ואף מציין שזו כנראה הסיבה שהקדוש ברוך הוא הצילו, על מנת להכין מבעוד מועד את התשתית לשיקומם של פליטי הפרושים בירושלים:

חסדי ה' אזכיר, כי כל הסיבות שסבב בעל הסיבות יתברך שמו בעניין מקנה החצר לבית הכנסת דכוללנו פה [בירושלים] שלא ידעתי מה ומי הכניסני באותו הצער שהיה לי מזה כידוע, עתה ראיתי כי כל זה היה סיבת הצלתו יתברך שמו אותי ואת ביתי בשולחו אותי הנה לגמור העניין הנזכר (שם, עמ' 362-363).

הקהילה הפרושית בצפת חוסלה כמעט כליל בעקבות רעש האדמה, ומרבית הפליטים עשו דרכם לירושלים על מנת להשתקע בה. רבי ישראל עצמו נותר אף הוא בירושלים, וחי בה כמעט עד יומו האחרון. לאחר פסח תקצ"ט נסע לטבריה על מנת להירפא מחוליו, ובימיו האחרונים עוד הספיק להתכתב, כאחד מראשי הקהל האשכנזי, עם משה מונטיפיורי ששהה אז בארץ ותכנן להיפגש עמו. אולם בט' בסיון תקצ"ט, כשנתיים וחצי אחרי הרעש, נפטר רבי ישראל לבית עולמו, ונקבר לא בצפת ולא בירושלים כי אם דווקא בבית העלמין העתיק בטבריה.

האם נטשו אותו כוחותיו לאחר חורבנה של צפת שאותה אהב יותר מכל? האם חש שהחלטתו לפתח את הקהילה הפרושית דווקא בצפת, מטילה גם עליו את האחריות למותם של כמאתיים מבני הקהילה ברעידת האדמה? האם הרגיש שהתקוות שתלה - כמו רבים אחרים - בשנת ה'ת"ר אינן עתידות להתממש? קשה לדעת.

בין כך ובין כך, לפעילותו הציבורית בארץ ישראל נמצא ממשיך ראוי: מספר שנים קודם לפטירתו נישאה בתו שיינדיל בירושלים לרבי ישעיה ברדקי, שהפך לאחד ממנהיגי הקהילה הפרושית בעיר ועמד מאחורי חלק גדול מפעילותה. הגאולה, לפחות כפי שראה אותה רבי ישראל משקלוב, אמנם לא התממשה, אולם היישוב האשכנזי בארץ ישראל הלך והתחזק, וסופו שחזר להתקיים אפילו בצפת בבת עינו.

בעל פאת השולחן

מבחינה תורנית והלכתית זכה רבי ישראל שספרו הגדול, פאת השולחן, שבו שמח מאוד, הפך לאבן דרך בלימוד הלכות ארץ ישראל. כחמישים שנה לאחר פטירתו עשו מייסדי השכונות הראשונות בירושלים, חלקם הגדול אשכנזים ופרושים, שימוש בפסיקותיו בעת בניית השכונות. כך השפיע רבי ישראל, בלא ידיעתו, על ראשית עיצובה של ירושלים החדשה, שגם עליה, כמו על דברים רבים אחרים, העז לחלום שנים ארוכות לפני שנבנתה.

ב- 1939, מאה שנה לאחר פטירתו של רבי ישראל, הוציא פנחס גרייבסקי, היסטוריון ירושלמי בן היישוב הישן, חוברת לזכרו של רבי ישראל וקרא לה 'תפארת ישראל בארץ ישראל'. גרייבסקי מכנה את רבי ישראל "מייסד היישוב האחרון של עדת האשכנזים פרושים בארץ הקודש".

החוברת כוללת דברי זיכרון שכתבו רבנים שונים, תיאור תולדות חייו של רבי ישראל שכתב אברהם משה לונץ, פירוט ספריו שהודפסו ואלה שעדיין בכתב יד, וקטעי זיכרונות עליו ועל פעילותו עד רעש האדמה בצפת. אולם החלק המסקרן ביותר בספר הוא העמוד הפותח שלו, שבו מופיע פירוט של טקסי הזיכרון שאמורים להתקיים לזכרו של רבי ישראל בירושלים ובמקומות אחרים, כולל חלוקת האירועים השונים בהתאם לאוכלוסייה שלה הם מיועדים, שחושף עד כמה הפכה דמותו של רבי ישראל משקלוב משמעותית לכל הציבור בארץ ישראל:

בבתי הישיבות והמסיבתות ילמדו באותו יום שיעורים במצוות התלויות בארץ מתוך ספרי הרב המנוח 'תקלין חדתין' ו'פאת השולחן'.

בכל בתי תלמוד התורה ובבתי הספר ישמעו התלמידים לקח מעין הנזכר.

בכל מוסדות הציבורים-הלאומים מבעלי היישוב הישן-חדש: בית ועד הכללי כנסת ישראל, הרמבע"נ [קופת הגמ"ח על שם רבי מאיר בעל הנס] לעדת האשכנזים, פרושים וחסידים בארץ הקודש. ועד הקהילה ליהודי ירושלים. והסוכנות, קרן קימת לישראל וקרן היסוד, ומכללה העברית ישאו מנאמים לכבודו של הרב המנוח שהוא כבוד היישוב כולו.

חברי העיריות בירושלים, תל אביב, פתח תקוה, חיפה, צפת וטבריה יקבעו רחובות 'תפארת ישראל' לזכרון הרב המנוח ז"ל, שעוד לא יצאנו ידי חובתנו גם בזה.

מטבע הדברים לא כל האירועים שמצוינים בחוברת אכן התקיימו בסופו של דבר, ומעטים הם הרחובות הנושאים את שמו של רבי ישראל גם כיום. תלמידי הגר"א, ובתוכם גם רבי ישראל משקלוב, הפכו בעשרות השנים האחרונות לנשואי מאבק היסטוריוגרפי מרתק בין ציבורים שונים, כשאלה מתייחסים אליהם כראשוני הציונים הלאומיים, ואלה מציירים את דמותם כמניחי היסודות לחברה החרדית האשכנזית בארץ ישראל.

בין כך ובין כך, את הסקירה על פועלו דומה שניתן לסיים בדבריו של פנחס גרייבסקי עצמו, שתחת הכותרת "ישראל קדוש ה'" ניסה לתאר בקצרה את פועלו של רבי ישראל משקלוב בארץ ישראל:

מי יתנה תוקף קדושת פעולותיך על שדה התורה והארץ. על שניהם הקרבת קרבנותיך, בניך ובנותיך, וכל אשר לך. במשך שבע ועשרים שנה שהיית בארץ סבלת נוראות: פחד, רעב וחרב טעמת, ובשבי הקשה בסוגר ישבת, בכל כוחך עבדת, והרבה נפשות הצלת ועזרת. לימוד תורה ברבים קבעת, ויסוד יישוב ארץ ישראל מבחוץ ומבפנים יסדת. אשריך ישראל מי כמוך!

אביר העולים, הבט משמים וראה! כל שאיפותיך נתגשמו. היישובים העברים התפתחו, התרחבו בשכונות, במושבות, ביהודה ובגליל. ושמך, וזכרך הטוב נערץ בסוד שיח היישוב כולו.

לעיון נוסף

על רבי ישראל ופעילותו ניתן ללמוד באמצעות מגוון מקורות היסטוריים, מחקריים ותורניים, המייצגים שיטות והשקפות שונות ומגוונות.

את סיפורו האישי הנפתל, כמו גם את עולמו הרוחני, כדאי להכיר בראש ובראשונה באמצעות זכרונותיו הוא, שכלולים בהקדמתו הארוכה לספרו 'פאת השולחן'. מקור נוסף שעליו ניתן להתבסס הן האיגרות השונות שכתב ושנשא מארץ ישראל לחו"ל, המודפסות ברובן בספרים 'אגרות ארץ ישראל' ו'זכרונות ארץ ישראל' שאסף אברהם יערי. פרטים היסטוריים רבים על פעילותו, כחלק מעלייתם של כלל תלמידי הגר"א, ניתן למצוא במחקריו הרבים של אריה מורגנשטרן, שהתמקד אמנם בעיקר בירושלים אולם מתאר גם את התפתחותו ואת קורותיו של היישוב הפרושי בצפת בראשית המאה ה-19. תיאור בעל אופי אחר של רבי ישראל ופעילותו ניתן למצוא בספרו של יואל שוורץ, 'רבי ישראל משקלוב', שראה אור בהוצאת ספריית בני תורה בתשס"א.

ביבליוגרפיה:
כותר: עפר ארץ ישראל
מחבר: גפני, ראובן
תאריך: אלול- תשרי אוגוסט ספטמבר תש"ע- תשע"א 2010 , גליון 5
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית